זן ואמנות פריטת גרגרי הרימון

כו' בתשרי

1

לאישה הנוירוטית האובססיבית שהיא אני, יש אהבה בלתי מוסברת ואולי דווקא הגיונית מאוד למלאכות האלה. שאין בהן כלום פרט לשקט הזה, ולעשיית האצבעות: תפירת כפתור, הכנת סלט, סריגה. והנה נמצאה לי אחת חדשה. זה התחיל עם רימונים שקטפתי בחצרות אחרות. גיליתי שאני יכולה לשבת שעות, בשקט הזה שכאן, שמלא זמזום וציוץ וריחות טובים, כשאני מפרידה גרגרים מקליפה, מדי פעם מרימה את הראש ומסתכלת על הכינרת, מדי פעם הולכת לכתוב משפט.

2

באותו זמן הגעתי לאיקאה. כן, עוד ידובר פעם על המשיכה העזה שלי למקום הזה אבל בינתיים רק אומר שחלק ממנה נובע מהעובדה שאפשר למצוא שם דברים כאלה, בדיוק בזמן שאת נמצאת בהתאהבות ברימונים ובהתיידדות עם כל חלק שלהם.

3

אבל במורד השביל, כאן, חיכו לי עדיין אלה שאני מכירה מאז האביב: הרימונים שלי. טוב, כמעט. כשהגעתי לכאן הוא פרח, ובכל יום היתה ברכת השלום של הרימון בעלייה אל הבית קצת שונה. לאט לאט הפכו הלהבות הקטנות לכתרים. לאט לאט אדמו הלחיים והפכו לעור הקשה המגוייד ורב הגוונים הזה.

5

רק מעטים שייכים לי מהחבר עץ הזה, שבכלל צומח בחצר הסמוכה. רק מעטים ואני חיכיתי להם בסבלנות. לאט לאט הלך הפרי וגדל, שינה צבעו, התמלא עסיס סודי והבטחה. עם החגים ועם הגיע הקיץ אל סופו, התחלתי לעקוב בחשש אחרי הפירות הגדולים, המאדימים. מי יקדים במרוץ אל הגרגרים הנכספים, החרקים והציפורים או אני?

6

היום הוא היום האחרון של חודש ספטמבר. הסתיו כאן, בערב קר והיורה כבר ירד. החגים עברו והשיגרה המיוחלת הגיעה. קטפתי חמישה רימונים שאני מכירה מאז שהיו פרחים. זה משמח אותי וזה מרגש אותי וטוב לי לפרוט וטעים, טעים, טעים לי לאכול.

7

גם ככה בחופנים קטנים, גם בסלט ירוק, וגם עוד סלט שאני כבר לא יודעת מה ממנו אכלתי היכנשהו, ומה המצאתי בעצמי, אבל זה הולך ככה: משרים יממה ואז מנביטים עוד שתיים, עדשים שחורות עד שהן מצמיחות זנבנבים. ואז מבשלים אותן מעט ומקררים. מעבבים אותן עם כוסברה קצוצה, עם סהרוני בצל סגול, עם שמן זית, לימון, מלח ופלפל, ועם המון גרגרי רימון. הצבעים כל כך יפים ביחד והטעמים מסכמים היטב את כל מה שטוב.

8

10 תגובות to “זן ואמנות פריטת גרגרי הרימון”

  1. אמא Says:

    האם זכורים לך הרימונים של סבתא גרגרים ורודים גדולים ומתוקים? מאז נעקר העץ לא נתקלתי בכאלה.

    • mooncatom Says:

      לא זכרתי,
      אבל כן, פגשתי אותם בערב סוכות,
      בסוכה גלילית מקסימה אחת.
      ואני כן זוכרת, אותך אמאל'ה,
      פורטת רימון עם כפפות :-)

  2. ריבי Says:

    לסבתא של האיש שלי היה עץ בחצר. כל רימון היה נעטף בשקיק נייר חום להגנה מפני החרקים וכולם (4 ילדים ו12 נכדים ) היו מקבלים משלוח של רימונים עם גרגרים בצבע ארגמן. מאז לא יצא לי לראות רימונים לא בצבע כזה ולא בטעם כזה. שלך מאד קרובים…שימחתיני.

  3. הדסה גורוחובסקי Says:

    כמה יפה! זה הזכיר לי את עצי הרימון בחזית ביתנו. רימון מתוק, שגרגריו ורודים ורימון חמוץ בעל גוון ארגמני עז. עצי הרימון היו נתקפים בזבוב הים התיכון ואבי נאלץ לכייסם בשקיות נייר. כך שלא ראינו את התפתחות הרימון ובמקום עץ רימנוים היה לנו עץ השקיות החומות. בסוכות היינו מסירים את השקיות . חלק מהרימונים שימשו לקישוט הסוכה והשאר לאכילה. אבי היה יושב במרפסת (כי רימונים לא פורטים ולא אוכלים בבית) פורט בסבלנות רבה את הרימונים ואמי הייתה צועקת" לא עם הגופיות הלבנות".

    • mooncatom Says:

      נכון! נכון! נכון!!!
      בדיוק החלפתי גופיה לשחורה הבוקר
      לכבוד פריטת מיתרי, אה סליחה, גרגירי הרימון!
      ועץ שקיות חומות זה דבר מקסים,
      כמעט כמעט כמו עץ רימונים.

      תודה הדסה.

  4. David Palma Says:

    מיכל עץ הרימון שלנו כבר כיכב בסוכות על השולחן, בסוכה, אצל השכנים שמוזמנים לקטוף, והכי הרבה כקינוח בכמה ארוחות סופשבוע שבהן מתכנס כל השבט. ולקינוח מדרש יפהפה אולי הכי יפה בתלמוד: "הרוצה לראות יופיו של ר' יוחנן, יביא כוס של כסף צרוף וימלאנה גרעינים של רימון אדום, ויעטר כליל של ורד אדום על פיו, ויניחנו בין חמה לצל – ואותו זוהר מעין יופיו של ר' יוחנן הוא" (בבלי בבא מציעא, דף פ"ד, ע"א)

    • mooncatom Says:

      איזה יופי!
      ובדיוק לקינוח הזה יחלתי,
      וידעתי שאתה תביא אותו.
      זה כל כך פיוטי: רימון וכליל ורד.
      אח רבי יוחנן, איזה יפה שהוא היה.

      תודה דודו.

  5. שלומית Says:

    כמה יפה תיארת את הרימון, ובייחוד את הקליפה, בחיי שמעולם לא ראיתי בה שום חן עד שכתבת עליה.

    (ובעניין רבי יוחנן לא נותרת לי אלא התגובה הפרחית – חחחח, את גדולה!)

    • mooncatom Says:

      אגלה לך משהו שלומית,
      כשהייתי סטודנטית לקדרות בבצלאל,
      היינו צריכים לבחור פרי ולהגדיל אותו,
      ואני בחרתי רימון ולמדתי אותו לפרטיו.
      רימון בגודל ענקי, משהו כמו חצי מטר קוטרו,
      עומד בגינה של ההורים שלי עד היום.
      לצערי הכתר נשבר,
      אבל הצבעים עדיין חיים.
      משהו משהו הצבעים של הרימון.

      תודה תודה ובתיאבון :-)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: