נובמבר, אז ועכשיו

כט' בחשוון

לפני שנה לכבוד נובמבר הייתי נחושה בדעתי לנצח את הכלום. וכשאני אומרת את הכלום אני מתכוונת לתהום הפעורה הזו ששותה לנו את כל הזמן והאנרגיה. במוצאי שבת בסופו של אוקטובר הכרזתי על חודש בלי מחשב סגרתי אותו והכנסתי למגירה. זה הצליח לי הרבה מעבר למשוער. כי בהחלט עשיתי כל מה שרציתי בנובמבר ההוא, קראתי וכתבתי הרבה, טיילתי והלכתי ורכבתי על האופניים הירוקים.

אבל קרה גם עוד דבר: באתי לכאן לאמירים בפעם הראשונה והתחלתי בבלי דעת את אחד המסעות החשובים של חיי. חצי שנה אחרי אותו ביקור ראשון קצרתי את מה שנזרע אז, ובנובמבר השתא אחגוג חצי שנה לשבתי כאן. אני אני כל כך אוהבת להזכר ברגע ההוא, שבו פניתי לכביש העולה ומתפתל בכיוון צפת, וראיתי את ההר הטובל בערפל. הלב לא הכיל את היופי, והחזה לא הכיל את הלב, והכל נשפך לדמעות.

ההחלטה לכבות את המחשב נבעה בדיוק מהדחף שגם הביא אותי לכאן: מהכמיהה לטבע, לשקט, להתקרבות לגרעין הפנימי ביותר שלי, לשימוש אחר לגמרי בזמן ולצורות חדשות ומפתיעות של אהבה.

את חודש נובמבר השנה אני הולכת להקדיש למשהו גדול שממלא את חיי בזמן האחרון. עכשיו תקבלו רק רמז קטן: כמו הרבה דברים משמעותיים רבים בחיי גם הדבר הזה קשור בעיניים. רוצות לנחש? רוצים להמר? יללה קדימה, תודה. וברשומה הבאה יהיה הפיתרון.