נמרה

חיות הבר ניחנו באינסטינקטים של צייד רבייה והשרדות. אני לא יודעת עד כמה רחקו החתולים של היום מאבותיהם שבטבע, אבל אין לי ספק שלחתולה שלי היו האינסטינקטים האלה במלואם. ויחד עם זה היא היתה מאז ינקותה, איתי בביתי. אולי היא חשבה שאני חתולה אם, או חתולה חברה, מן הסתם היא לא חשבה כלום ורק היתה. חיה את הדחפים החייתיים שלה במלואם, מבקשת לעצמה בכל רגע את מה שהיא צריכה, ובתוך כך מלמדת אותי איך נכון לחיות.

חצי פחיסטנית חצי סיאמית (העיקום בסוף הזנב מרמז), טריקולור (תלת צבע), טורטואה (שריון צב), שחורג'ינג'ית עם קישוטים מתוקים ליד העיניים הגדולות בירוק זרחני, אף שחור ואזני עטלף. מדי פעם חטפתי ממנה סריטה או נשיכה, אבל גם ידעתי שאני יכולה לשים את הראש על הבטן הפלומתית שלה בלי לפחד, ולהריח את ריח השמש שלה.

.

היא נכנסה אל חיי בתנופה, של שתינו. גם ההחלטה שלי לקחת חתולה וגם הכניסה שלה לבית שלי היו מהירות. למרות שהסבירו לי שהיא בטח תפחד בהתחלה, תתחבא ותצא לאט, היא זינקה מהכלוב אל הבית ויצאה לסיור, מניפה את דגלון זנבה בכל אתר ומכריזה: שלי. ואז זינקה אל המיטה עליה שכבתי מייבבת בהתרגשות, מתארגנת בשקע הזרוע שלי ומכריזה גם עלי: שלי.

.

היא לימדה אותי כל כך הרבה דברים בחיינו ביחד, על קשר ועל חופש ועל אהבה. בזכותה נהייתי צמחונית. היא היתה טובה וחברותית. עדה ושותפה לכל הגילגולים והמעברים, הבתים והאהובים שלי. אני חושבת שהיא הרגישה בטוחה לידי גם מאיך שחיה וגם מאיך שהלכה אל מותה, שוכבת במקום בו התרגלה לישון לידי בשנה האחרונה.

זכיתי לראות יצור פרא מלכותי בדרך האחרונה שלו. ההינדים קוראים לזה 'מהאסמדהי' 'Mahasamādhi'. היא הפסיקה לאכול, ואז הפסיקה לשתות, והגוף שלה הלך וכחש ורגליה הפסיקו לשאת אותה, אבל הפרווה שלה נשארה רכה ויפה עד הרגע האחרון. העיניים שלה היו פקוחות כל הזמן, הן הלכו ושקעו והמבט שלה הלך למקום אחר, מרוכז פנימה ורואה רחוק. הנשימות שלה הלכו ונחלשו עד שחדלו.

.

ועכשיו כשהיא לא כאן יותר, אני מונה בכל רגע עוד דבר, עוד פרט ועוד הרגל, מתוך המונים, לא ידעתי אפילו כמה הם רבים, שקורים לאורך היום וקשורים בה. ישנם הדברים הברורים כמו ההרגל לבדוק שקעריות האוכל והמים מלאות ונקיות. ההרגל להעלות לה מעשר מכל מאכל שחביב עליה כמו למשל הכי הכי אבוקדו, חלמון או עוגה. ההרגל לזרזף לה מים כשאני מתקלחת כי ככה היא הכי אוהבת לשתות. והתנועות השגורות, הטקסיות, של בטרם שינה ביחד.

אבל יש גם את הדברים הפלאיים האלה, כמו חיכוך האף שלה והליטוף הקטן שלי שמתקיימים בכל מפגש קטן, אישרור וסימון הדדי. האופן שבו אני כותבת במחברת הגדולה מתוך ידיעה שהיא עלולה בכל רגע לבוא לשבת על הדף הימני. והכי אני נדהמת לגלות עכשיו, איך העיניים שלי רגילות לחפש אותה בכל פעם שאני עוברת ממצב למצב, מחדר לחדר, רק מבט קטן מוודא שהיא כאן ובסדר. לא ידעתי כמה הרבה אני עושה את זה עד שהמבט הזה נתקל באי היותה.