חיות הבר ניחנו באינסטינקטים של צייד רבייה והשרדות. אני לא יודעת עד כמה רחקו החתולים של היום מאבותיהם שבטבע, אבל אין לי ספק שלחתולה שלי היו האינסטינקטים האלה במלואם. ויחד עם זה היא היתה מאז ינקותה, איתי בביתי. אולי היא חשבה שאני חתולה אם, או חתולה חברה, מן הסתם היא לא חשבה כלום ורק היתה. חיה את הדחפים החייתיים שלה במלואם, מבקשת לעצמה בכל רגע את מה שהיא צריכה, ובתוך כך מלמדת אותי איך נכון לחיות.
חצי פחיסטנית חצי סיאמית (העיקום בסוף הזנב מרמז), טריקולור (תלת צבע), טורטואה (שריון צב), שחורג'ינג'ית עם קישוטים מתוקים ליד העיניים הגדולות בירוק זרחני, אף שחור ואזני עטלף. מדי פעם חטפתי ממנה סריטה או נשיכה, אבל גם ידעתי שאני יכולה לשים את הראש על הבטן הפלומתית שלה בלי לפחד, ולהריח את ריח השמש שלה.
.
היא נכנסה אל חיי בתנופה, של שתינו. גם ההחלטה שלי לקחת חתולה וגם הכניסה שלה לבית שלי היו מהירות. למרות שהסבירו לי שהיא בטח תפחד בהתחלה, תתחבא ותצא לאט, היא זינקה מהכלוב אל הבית ויצאה לסיור, מניפה את דגלון זנבה בכל אתר ומכריזה: שלי. ואז זינקה אל המיטה עליה שכבתי מייבבת בהתרגשות, מתארגנת בשקע הזרוע שלי ומכריזה גם עלי: שלי.
.
היא לימדה אותי כל כך הרבה דברים בחיינו ביחד, על קשר ועל חופש ועל אהבה. בזכותה נהייתי צמחונית. היא היתה טובה וחברותית. עדה ושותפה לכל הגילגולים והמעברים, הבתים והאהובים שלי. אני חושבת שהיא הרגישה בטוחה לידי גם מאיך שחיה וגם מאיך שהלכה אל מותה, שוכבת במקום בו התרגלה לישון לידי בשנה האחרונה.
זכיתי לראות יצור פרא מלכותי בדרך האחרונה שלו. ההינדים קוראים לזה 'מהאסמדהי' 'Mahasamādhi'. היא הפסיקה לאכול, ואז הפסיקה לשתות, והגוף שלה הלך וכחש ורגליה הפסיקו לשאת אותה, אבל הפרווה שלה נשארה רכה ויפה עד הרגע האחרון. העיניים שלה היו פקוחות כל הזמן, הן הלכו ושקעו והמבט שלה הלך למקום אחר, מרוכז פנימה ורואה רחוק. הנשימות שלה הלכו ונחלשו עד שחדלו.
.
ועכשיו כשהיא לא כאן יותר, אני מונה בכל רגע עוד דבר, עוד פרט ועוד הרגל, מתוך המונים, לא ידעתי אפילו כמה הם רבים, שקורים לאורך היום וקשורים בה. ישנם הדברים הברורים כמו ההרגל לבדוק שקעריות האוכל והמים מלאות ונקיות. ההרגל להעלות לה מעשר מכל מאכל שחביב עליה כמו למשל הכי הכי אבוקדו, חלמון או עוגה. ההרגל לזרזף לה מים כשאני מתקלחת כי ככה היא הכי אוהבת לשתות. והתנועות השגורות, הטקסיות, של בטרם שינה ביחד.
אבל יש גם את הדברים הפלאיים האלה, כמו חיכוך האף שלה והליטוף הקטן שלי שמתקיימים בכל מפגש קטן, אישרור וסימון הדדי. האופן שבו אני כותבת במחברת הגדולה מתוך ידיעה שהיא עלולה בכל רגע לבוא לשבת על הדף הימני. והכי אני נדהמת לגלות עכשיו, איך העיניים שלי רגילות לחפש אותה בכל פעם שאני עוברת ממצב למצב, מחדר לחדר, רק מבט קטן מוודא שהיא כאן ובסדר. לא ידעתי כמה הרבה אני עושה את זה עד שהמבט הזה נתקל באי היותה.
23 ביולי 2014 ב- 10:05 |
מקסים מיכל.. נשמע שהיא הייתה חתולה מאוד מיוחדת ואהובה. בתור מישהי שאיבדה כלבה אהובה לפני כמה שנים אני יודעת כמה שזה כואב וחסר.. מאחלת לך ימים טובים והתאוששות מהירה.
23 ביולי 2014 ב- 10:35 |
מיכלוש. כל כך עצוב. מן הסתם סימנת לעצמך איך היא מתה בעצם ימי העצב הגדול של "צוק איתן", "כיפת ברזל" ושאר עניינים נוקשים, לא שייכים לכאורה, ובעצם השפעה אנרגטית עוצמתית. סליחה שאני מערבבת; הערבוב הוא חלק מהימים האלה. חתולי תוזמנה להיפרד בתוך עננה של עצב כללי.
23 ביולי 2014 ב- 11:02 |
אז זהו שאפילו מוות בשיבה טוב של חתולה הוא עצוב. למה בני האדם חייבים להוסיף עוד צער לעולם?
23 ביולי 2014 ב- 12:20 |
אני רואה אור ושמחה גדולה על החיים הטובים של חתולה אחת,והסיום של חייה הפיזיים הוא טבעי ונכון.
23 ביולי 2014 ב- 13:28 |
מיכל יקרה, פוסט פרידה נוגע ללב מחתולי, שתמיד היתה חלק בלתי נפרד מן האתר שכאן. משתתף בצערך ובצער כל משפחת היונקים.
23 ביולי 2014 ב- 13:43 |
ונזכרתי בזה. תגובה שכתבתי לך לפני ארבע וחצי שנים (פברואר 2010, איך רץ הזמן בשנות חתול ושנות אדם):
חתולה שחורה מול ירח קטוֹן
אותיות שיר זורחות מהִלַתוֹ
עיניי חתולה נודדות איתוֹ
גבוה-הרחק, מעל עיר בֶּטוֹן
בבוקר עוטפים את הדג בעיתוֹן
ומגלים כי הדג, איננו, אבָד
תרים מקומוֹ בכל הקִתוֹן
חתולה חומקת, סועדת לבד…
23 ביולי 2014 ב- 14:45 |
הוי זה עצוב. חתולי המהוללת. אני כל כך שמחה שהכרתי אותה ואפילו ממש מקרוב. נמרה, דובה, מתוקה ורכה. מעניין באיזו צורה היא תבחר לחזור בגלגול הבא.
שולחת לך חיבוק.
23 ביולי 2014 ב- 15:26 |
חברות וחברים, יקרים ויקרות.
מיקי,
כמה טוב כשמבינים לליבי.
~
אוריתה,
אני מודה, עם כל הקושי שמסביב,
היינו רק היא ואני במקום הזה ועכשיו.
הייתי אפילו אומרת שהיתה בזה איזו נחמה.
~
עדו,
ממש כמו שאמרת, מוות בשיבה טובה,
במרחב באמת מוגן, ובהמון אהבה.
~
גילי,
בדיוק, כמו שאת אומרת בדיוק.
~
שועי,
איזה שיר מתוק. וברכת ניחומים שאני אוהבת.
~
תמילי,
את יודעת.
~
תודה. תודה. תודה ממני לכולכם.
23 ביולי 2014 ב- 15:27 |
וואוו
23 ביולי 2014 ב- 15:29 |
תודה תמלה.
24 ביולי 2014 ב- 12:08 |
מזדהה ושולחת חיבוק ענקי.
הייתה לי כלבה שגם שנים אחרי מותה הייתי רואה אותה בזווית העין ברחבי הבית. הסתובבו בבית עוד כלבים וחתולים, אבל אני הייתי רואה רק אותה בזווית העין. ומפנה את כל המבט ומגלה שאין שם אף אחד. לא כלב אחר ולא חתול. הפסקתי לראות אותה אחרי כמה שנים, כשהגיעה אלינו כלבה חדשה שמאד הזכירה לי אותה באופי – גודל וצבע שונים לגמרי, אבל בחיי שהיה להן אותו החיוך!
24 ביולי 2014 ב- 12:30 |
כן, העיניים שלי כל הזמן מחפשות אותה,
מדמיינות אותה, מתאכזבות.
תודה רותי.
24 ביולי 2014 ב- 13:00 |
אשר אבד לי קנייני לעד
24 ביולי 2014 ב- 13:24 |
נכון. ועם זאת,
היא לא כאן,
היא כל כך לא כאן.
תודה דודו.