עננים של אלול

כד' באלול

איפשהו באיזור חצות זה היה. אני יודעת כי קצת לפני זה כיביתי את האור בפעם השלישית. בשתי הפעמים הראשונות ניצחה אותי השינה, כלומר ברחה ממני בהצלחה. בפעם הראשונה, היא השתמשה בשיטה הרגילה שלה בחודשיים האחרונים ופתחה לי את המעיינות של דמעות חתולי. בפעם השניה, היא סתם ערבבה בתנועה איטית אבל בלתי פוסקת את דייסת המחשבות, ולא נתנה לי לבחור אחת להתמקד בה, מה שצריך לעשות אם באמת רוצים להירדם.

הפעם, כלומר בזו השלישית, הייתי נחושה בדעתי לנצח אותה, ונכנסתי לתנוחת הרפיה. המוח שלי התחיל בסריקה הזו של הגוף מלמטה למעלה ובהנחיות להרפות, להרגיע. בערך באיזור הבטן, בערך בחצות, זה קרה: תרנגול קרא בחצר הסמוכה. ולא רק הוא, אלא חבר'שלו ענה לו מיד מחצר אחרת, והם המשיכו ככה שעה ארוכה, בקצב קבוע ובניגון קבוע, משפט מוסיקלי רפטטיבי שתתפלאו לשמוע. יותר מכל ההנחיות המקובלות הטיס אותי אל הרפיה נפלאה, מאלה שבאות בנדיר. כשהגוף כבד וקל באותה מידה, כשהמוח חד ומעורפל באותה מידה, כשאת נעלמת ונוכחת באותה מידה, ואז את גם יכולה לבחור, כן, ממש כך, אם להירדם או להישאר ככה ולצוף, בשום מקום וכאן ועכשיו באותה מידה.

3

.

וזה, זה מה שקרה, וזה למה שהטרחתי אתכם בנדודי השינה שלי ממני והלאה. זה. הדרך החדשה, המוזרה, הבלתי נהירה עדיין של המחשבה שלי בעולם. דייסת המחשבות הזו שהזכרתי בשורה השישית, זה קרה לי בהדרגה מאז המעבר לכאן. לפעמים זה קצת מבהיל ואז אני תוהה אם זה לא הגיל. אבל לרוב אני יודעת: זה הגליל.

1

.

המוח שלי תמיד היה חד, תמיד ידע לעבוד בכמה ערוצים ולהתפקס כרצונו כרצוני, אבל מאז שאני כאן הוא תפס כיוון עצמאי, חדש ומרתק, הוא בחר לעבור לקצב אחר. לא איטי או מהר יותר, רק אחר. הוא יכול לבחור לו למשל ערוץ וללכת בו. מתמקד בכל נקיק וסלע, שוהה ליד כל עץ וציפור, פרח ומעיין, ולא איכפת לו בכלל כמה זמן זה יקח. כל השאר יכול לנוח ולחכות. התנהלות כזו יכולה להפחיד מאוד אחת כמוני, עיזה זריזה כמו שמכנה אותי אמא שלי.

2

.

או שפתאום מבול ושיטפון, סיחרור של מחשבות, יצירתיות עולה על גדותיה, פורייה ורב ערוצית, מלאת עשבים והרים, קולות בשיחים וכל גרמי השמים, אנשים ומילים, ואני מעבירה הילוך ועושה, עושה, עושה. כותבת, סורגת, מדברת, אוהבת. ואז שוב שקט. או בכי. או ערוץ חדש ללכת בו. וזה מוזר. אני חושבת שגם מי שקצת עקבו אחרי הכתיבה שלי כאן, שמתם לב שאני לא כותבת בקצב הרגיל, נכון? זה מצריך הסתגלות והשלמה ואני עדיין מביטה בהשתאות בדרך החדשה והנפתלת, הקצב החדש, או אולי כל ההוויה החדשה. כן אולי זה ממש ככה.

.

ועכשיו העננים. שנצבעים שקיעה וזריחה, נערמים איך שבא להם, נקרעים ומתאחים, מרחפים וחולפים, גבוהים וקרובים כל כך, מושכים את העין והלב מתנהגים בדיוק כמו המחשבות שלי.

4

10 תגובות to “עננים של אלול”

  1. עדה ק Says:

    הרפיה שמצליחה ודו-שיח של תרנגולים וסלט עננים. איזה יופי. ושיהיה הכול בקצב שלך, איך שמתאים לך.

  2. Orit Levi Lidar Says:

    מיכלוש. את על מקומך. זה מה שקורה. וזה פשוט נהדר. שנה ברוכה לך ולקהילת קוראייך.

  3. gily Says:

    כנראה שהשינוי הזה הוא מבורך,כי מרגישים אותו בכל אות

  4. David Palma Says:

    נכון וכל מילה מיותרת

  5. שוֹעִי Says:

    מיכל יקרה, יש איזה ויכוח עתיק ביני ובין מורה וחוקר קבלה; הוא טוען כי מרכזים הרריים תמיד מביאים להשגות רוחניות. שזה משהו בצחות האויר,
    בגובה (דלילות החמצן), שמשפיע על המח. יש לו הרבה דוגמאות שתעמודנה לימינו, אבל אשר לשינויים אצלך (וגם אצלי), אני חושש שאני חש אותם בכל פעם שאני מתארח אצל חותניי בצפת. יש משהו ביציאת גוש דן שמאפשר להתבונן ביתר תשומת לב, גם להקשיב, והזמן כך הרבה פחות מתקתק כשעון אלא זורם כנחל. את פשוט חיה במעבר מקצב לקצב.

    • mooncatom Says:

      אני קצת נוטה לדעת חברך שועי,
      אבל גם שומעת אותך וזה הגיוני,
      ואולי אפילו הייתי מדייקת טיפה יותר,
      זה הקצב של מיכל הישנה, הרגילה, של שם,
      והקצב של החדשה, של כאן, והם מתווכחים קצת :-)
      או אולי לא מתווכחים, אלא סתם,
      מתחלפים בגחמותיהם.
      ת ו ד ה.
      ונו כבר,
      תבוא כבר לבקר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: