הלו, זה ספר?

ואולי אתם כמוני? שאני אישה עם חושים טכניים בריאים, ולמרות זאת אני קצת אבודה לפעמים. כי אני לא מהדור שנולד עם עכבר ביד, שלא לדבר על טלפון נייד. אני מהדור שבו לטלפון היה שולחן משלו בבית, ועליו הוא היה מונח ותחתיו על מדף, שכב ספר טלפונים שמנמן, וליד השולחן עמד שרפרף שעליו ישבנו ודיברנו בטלפון, כי השפופרת, זה הדבר הזה שדיברנו דרכו? היתה מחוברת בחוט אל הטלפון, חוט מסתלסל כזה, מסתבך כזה. וספר? ספר היה מן גוף מקודש עשוי נייר, שלפעמים היתה בדף הראשון שלו הקדשה אישית, מלאת חיבה וקצת פאתוס.

ואני קראתי כל חיי, אוי כמה שקוראת אני, והספרים נאספו והכונניות, המדפים, נמלאו בהם בחברים ספרים האהובים. ועכשיו אני כבר אישה מבוגרת, ולהיות מבוגרת זה לשים לב שהעולם כבר קצת עוקף אותך, ומשאיר אותך קצת מאחור לפעמים, המומה ולא לגמרי שייכת, תוהה.

ולפני שנה קיבלתי פתאום הצעה. מפתיעה, מפתה. הלכתי אל זה בשמחה ובסקרנות, ועכשיו זה הבשיל וזה פה: ספר דיגיטלי. ספר שאפשר לקרוא אותו במחשבצ'יק הקרוי טאבלעט, ובאפרטצ'יק הקרוי קינדעל, והכי מוזר ומעורר תמיהה, בטלפון. כן. ואני שואלת אלוהים אדירים כמה כבר קוראים בזה, או בזה, או יותר מהכל בזה. הדבר שקראו לו פעם שח רחוק, ואחר כך טלפון, ואחר כך סלולרי, ובסוף הוא נהיה סמארטפון, כלומר חכם, חכם עד מאוד. אז כמה כבר קוראים?

מיקה

.

אני מביטה בספר החדש שלי, שכבר יש לו פנים משלו, עטיפה שאינה כריכה כי מה כרוך כאן. אבל יש תמונה, חזית, שמופיעה בה עבודה משלי, והשם שלו וגם שמי, ואני יודעת שעכשיו הוא יעלה על הבמה וישתחווה בצניעות שחצנית משהו ויהיה כאן בעולם. ואני כל כך רוצה שכולם, אבל כולם יקראו אותו, ואני יודעת זה לא יהיה קל.

אנחנו כבר יודעים בהגיון שזה נכון: לחסוך את יערות הגשם, לחסוך מקום ואבק, להיות יכולים לקחת לכל מקום ערימה נכבדה של ספרים בלי משקל בכלל. יודעים, אבל כולנו נצטרך גם קצת סבלנות: להירשם לאתר ההוצאה, להוריד את ה'יישֹוּמוֹן' בחנות האפליקציות, להוריד את הספר למכשיר המיועד ולקרוא, אלוהים אדירים לקרוא. זה מוזר העיצוב הזה העימוד הזה הגודל הזה, לרובנו זה עדיין חדש ולא נוח, האם הספר, הדבר הזה שכתבתי יעמוד במעמסת הציפיות, יצדיק את המאמץ?

ואני אצטרך להיאזר בסבלנות, להתגבר בעצמי, על כל זה ובנוסף גם על עוד דבר אחד, כאילו קטן, כאילו שולי, אבל קשה מנשוא. אני לא אוכל לכתוב הקדשה אישית. חגיגית. עם טיפה פאתוס והמון חיבה. לא אוכל. אבל כתבתי ספר, ואני אוהבת אותו, וקוראים לו 'רמה קמה' ושמתי את ליבי בתוכו, וזה כמעט כמו הקדשה, נכון?

.

1

אז אני מקדישה אותו לכם, חברותי וחברי למרחב הדיגיטלי של הבלוג, כאן הכרנו, וחלקנו גם נפגשים באולם הסמוך של ספר הפּנים, וכבר יודעים שאפשר ספרות ושירה, קשרים ורגשות, בדרכים חדשות ונפלאות.

כאן הספר, והוא מוקדש לכם באהבה.

תגים: ,

14 תגובות to “הלו, זה ספר?”

  1. דורית Says:

    אבל כתבת ספר, והוא יפה יפה. והתקנת לו "כריכה", ואף היא יפה יפה. וזה כיף גדול לקרוא אותו.
    וטבלט זה סבבה.
    וקינדל אפילו יותר.
    והזאתי עם הפיסלעך שוקולד שלה.
    רשומה נהדרת

  2. עדה ק Says:

    תתחדשי, ובהצלחה!
    תמונת הילדה מתוקה להפליא.
    וכן, לאט לאט נשתלב בעולם החדש והאמיץ הזה, שכבר קצת עוקף (גם אותנו).

  3. Gily Levy Says:

    בהצלחה

    Date: Tue, 23 Jun 2015 13:50:35 +0000
    To: gilys@live.com

  4. avivitmishmari Says:

    משמח כבר אמרתי :-) בשעה טובה ומוצלחת! גם אני למודת ניסיון דיגיטלי והיתרון הוא שכבר יש אצלי תוכנה כזו ואפילו שתיים… אז אקרא בקרוב. נשיקות

  5. הדסה Says:

    מזל טוב מיכל ובשעה טובה
    כמובן שמהרתי לרכוש את הספר
    ואיך לא? כל פעם שאני מצליחה להתגבר על אפליקציה חדשה אני מרגישה סוג של ניצחון. הטכנולוגיה החדשה לא תביס אותי. כשאסיים לקרוא אכתוב לך.

  6. ריבי Says:

    זקנה עד למאד אני חשה עכשיו… אבל מכיון שאני מאד רוצה לקרוא את ספרך החדש אאלץ להעזר בדור הצעיר השולט בטכנולוגיה (וגם בעל האייפד היחיד בבית…) ולקוות לטוב. בהצלחה גדולה מיכלי.

  7. גליה שטיינר Says:

    הערצה להדסה חברתי החכמה והמודרנית.אני עוד לא בעיניני התכנולוגיה.ולכן טרם הספיקותי.מתה מסקרנות.העטיפה כפי שכבר אמרתי לך מביעה המון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: