[8] ציפור מנייר

16

הלו, שלום, דבורה? מדברת, היא אמרה, מחניקה ציחקוק, שוב המלרע הזה, אף אחד בעולם, מעולם, לא קרא לה ככה. מדברת תִרצה, שוב במלרע, היה רגע שקט אז היא שאלה: הצולעת, זוכרת אותי? כן, בטח, את צריכה אותי? כן, אמרה זו שכינתה את עצמה הצולעת, בהחלט, אפשר גם היום? כן. תודה.

וככה זה התחיל. כמה ימים אחרי הנסיעה הראשונה שלהן, הגיעה השניה, ומאז זה נהיה קבוע: בימי ראשון ורביעי היא מחכה לה בתשע בבוקר מתחת לבניין שלה בבן גוריון. האמת היא שזה לא התחיל כל כך טוב. כי כשהיא ראתה את האישה הגדולה והכבדה, כמעט שמנה, כמעט מוזנחת, מרושלת כזו, עומדת ומחכה לה, שעונה על קביים, היא זינקה החוצה, פתחה לה את הדלת, חיכתה שתיכנס וחגרה לה את חגורת הבטיחות, וכל הזמן הזה האישה שתקה בהבעה סתומה, ורק כשחזרה וישבה והתחילה לנסוע, היא פתחה ודיברה והנשימה שלה נעתקה.  הקול שלה נשמע כמו איזה כלי נגינה, אולי צ'לו, קול עמוק ושקט ומערסל, ויחד עם זה צלול וברור, עם שריד קטנטן של מבטא אמריקאי. נדמה היה כאילו האישה שרה בכלל ולא מדברת. אבל היא דיברה, הו איך שהיא דיברה. תגידי, היא אמרה, איך ידעת שצריך לפתוח לי את הדלת ולהושיב אותי, ולחגור אותי? מי אמר לך שזה מה שאני צריכה? למה את חושבת שאני ילדה קטנה שצריך לטפל בי? איך את היית מרגישה אם מישהו היה עושה לך את זה? השיטפון הזה עלה והתרומם והציף אותה והטביע אותה ואז פסק בבת אחת ונהיה שקט נוראי ואז היא שמעה משיכת אף כזו שהבהירה לה שבמקומו התחיל בכי. גם בתוכה הלך ותפח אחד כזה. סליחה. סליחה, היא לחשה, את צודקת, לא חשבתי, זה מין אוטומט כזה, אני מסיעה הרבה אנשים ש… אה… אנשים שצריכים עזרה ו…סליחה, אף פעם לא חשבתי על זה ככה, באמת, אני מצטערת.

האישה נראתה לה בערך בגיל של אמא שלה, אולי אפילו יותר צעירה, אבל לא מיושרת לקו של נשים אחרות בגילה: השיער לא צבוע, הגבות לא מרוטות, לא מאופרת, היה קשה להעריך את הגיל שלה, מבלבל. בסדר,  היא אמרה, בסדר, אני צולעת, אני יודעת שזה מלחיץ את הסביבה, אני יודעת שרוצים לעזור, אבל את רוב הדברים אני יכולה לעשות לבד, אני מעדיפה לעשות לבד, אני רוצה.  זה גם יותר בריא, יותר טוב לי ככה. מי שקרוב אלי יודע, אבל כל יום יש לפחות מישהו אחד שברוב טובו קופץ לעזור ומזכיר לי כמה אני נכה, כמה אני תלויה באחרים.

סליחה, באמת, ותודה, את גרמת לי להבין משהו חדש, תודה. היא חזרה על עצמה שוב ושוב עד שהאישה אמרה: בסדר, בסדר, עבר, נגמר, די, בסדר. זמן ארוך הן נסעו בשתיקה, הכיוון: ירושלים. היא, נהנתה נורא לנהוג את הדרך הזו שלא עשתה מזמן, הרוח בשערה. האישה, הרכיבה משקפיים עבי עדשות ומיושני מסגרת ושקעה בניירות שלה, ורק בעליה של שער הגיא היא הרימה מהם את הראש ואמרה: אני גם פותחת חלון, טוב? והמשיכה תוך שהיא פותחת ונושמת עמוק: האוויר הזה כל כך טוב, אולי נעצור קצת? בסדר, היא ירדה לכביש המוביל לשואבה ועמדה בצד והפעם התאפקה ולא קפצה ולא פתחה ולא עשתה כלום, רק חיכתה בסבלנות, משימה עצמה כעושה דברים חשובים משלה, עד שהאישה יצאה ונעמדה עם הקביים ואמרה: תראי, יש כאן ספסל, אנחנו יכולות לשבת קצת ולנשום. רוצה? כן, מאוד מתאים לי לנשום קצת. בפעם הראשונה מאז יצאו מתל אביב בוכות, האישה בגלוי ובקול והיא בחשאי, צחקו שתיהן ביחד. היא הוציאה מהתיק הגדול שלה תרמוס כחול ומזגה לשתיהן תה. התה היה לה נורא טעים. מה זה? אה, כל מיני עשבים שגדלים אצלי באדנית, מליסה,  לימונית, שיבא, אולי עוד משהו.

היא חיכתה לה שלוש שעות עד שגמרה ללמד, נמנמה באוטו, שתתה קפה להתעורר והחזירה אותה הביתה, ורק כשהיתה גם היא בחזרה בביתה, נזכרה שהיא לא יודעת בכלל איך קוראים לה. עד שהיא התקשרה ואמרה שזו תרצה ותיארה את עצמה כהצולעת, ואז זה נהיה קבוע. בכל יום ראשון לירושלים ובימי רביעי לחיפה.  עוד דבר שנהיה כמעט קבוע, זה הבכי. כשזה קרה בנסיעה השניה תרצה אמרה: טוב, עכשיו את חושבת שאני בכיינית. היא לא ענתה, רק הנידה בראשה: לא, לא. כן, בטח שאני בכיינית, אבל אני אגלה לך סוד, דבורה. שוב המלרע, המתעקש, המשונה הזה. אני אגלה לך סוד. אני לא בוכה בבית בכלל. הילדים שלי אף פעם לא רואים אותי בוכה, זה חוק שקבעתי לי ממש מההתחלה, מאז שחליתי. אבל כאן, איתך זה נפתח, אני לא יודעת למה, המעיינות שלי נפתחים. והיא, ששוב הרגישה שנחנק לה הגרון הבינה מצויין מה תירצה אומרת לה. היא זוכרת את תקופת כאבי הראש בפרידה מאבא שלה, בפרידה מאלכס, בפרידה מדורון. תגידי, היא אמרה בלי לחשוב: יש לך כאבי ראש? היא הציצה במראה וראתה מבט תמה בעינים של תרצה. משהו מוכר היה במבט הזה. כאבי ראש? כן, כשאני עוצרת בכי נהיה לי כאב ראש. התימהון בפנים של תרצה, היא הבינה פתאום, לא היה מהשאלה אלא מהעובדה שהיא דיברה בכלל, לראשונה מאז הכירו היא אמרה משהו באמת, משהו אישי. בואי נעצור בפנקייק, אני מתה על המקום הזה, העיניים של תרצה נוצצות: כמו באמריקה, את יודעת, אני נולדתי שם. כמו הדיינרים שם, עם האנשים שאת לא רואה בשום מקום אחר. הן שתו קפה, תרצה עברה על הניירות, היא שתקה והביטה סביב. את יודעת למה בכיתי? בכיתי כי הבנתי סוף סוף, שאני לא אנהג יותר. קיוויתי שההתקף הזה יעבור ואחריו אחזור לנהוג אבל ההבנה מחלחלת וזהו, אני יודעת, אני לא אנהג יותר ואני כל כך אוהבת לנהוג. הרגליים שלי פשוט נגמרות וגם יש לי קצת חולשה בידים, אין מה לעשות יותר. כאן היא נחנקה, וחזרה לניירות. אחרי שהיא שאלה אותה בנסיעה השלישית שלהן מהי המחלה שלה ותרצה אמרה לה, היא נכנסה לאינטרנט אצל שולי וקראה על המחלה הזו, אחרי כמה דקות של קריאה היא נשברה וסגרה ומאז היא לא חושבת על זה. היא לא חושבת על זה. וככה זה התחיל, ביום ראשון הבא שוב לירושלים, וברביעי לחיפה וחוזר חלילה ואז היא הבינה שהיא נהיתה הנהגת הקבועה של תרצה, והבינה גם שהיא נהיתה מקום הבכי הקבוע שלה. וזה היה בסדר, בסדר גמור מצידה.

ומה היא לא ראתה, גם כשעברו כמה שבועות ונהיתה להן מין שיגרה? היא לא ראתה את הקשר בין זה לבין מי שנעדר בשבועות האלה, עד שיום אחד היא לא יכלה שלא לראות את זה יותר. תרצה שונאת את הטלפון הנייד והיא כמעט ולא מדברת בו, רק עונה בלקוניות למי שמתקשר אליה: לא, כן, בסדר, אולי, אחר כך. אבל יום אחד היא אמרה: לא זמר, בשום פנים ואופן לא. ואבן כבדה נפלה פתאום בבטן שלה. לבן שלך קוראים זמר? כן, למה? ויש לך גם בת שלווה? כן. ובן אושיק? כן, איך ידעת? טוב, ברור תרצה, שלמי שיש בן זמר אז יש לה גם בת שלווה ובן אושר, לא? אויש, דבורה יקירה, תרצה צוחקת, אבל זה אושיק שאמר לי לבקש אותך בתחנה, איזה טיפשה אני, שכחתי.

הוא בכלל לא דומה לך. לעזאזל, זה ברח לה. היא בכלל לא רוצה לדבר עליו. נכון, הוא דומה לאבא שלו ושלווה וזמר דומים לאבא שלהם. הם לא מאותו אבא? היא שאלה, לא מה פתאום, היא לא שאלה, אבל תרצה ענתה בלי שתישאל: אבא של אושיק זה מישהו מהגילגול הקודם שלי, כשהייתי עוד אמריקאית. עשינו אותו בוודסטוק. היא הציצה וראתה את תרצה מסמיקה קצת, מפשפשת בניירות שלה ואז לא מתאפקת וחוזרת לנושא: את מאמינה, עשיתי את הבן שלי בוודסטוק… הוא שונא שאני מספרת את זה. אל תגידי לו, טוב? זה בסדר, הוא במילא לא נוסע איתי כבר. היא רק חשבה. מאז שחזר לרננה היא לא ראתה אותו יותר, הוא לא נוסע איתה והיא לא מצליחה להחליט אם זה משמח אותה או מעציב אותה, מה פוצע אותה יותר: זה או הגעגועים אליו?

בהפסקה שלהן בפנקייק היא הסתכלה על תרצה והיא ראתה בה את הנערה ההיפית שהיא היתה פעם, את היופי הפשוט והטבעי הזה שמשהו ממנו היא כן, בכל זאת, ברור, הורישה לבן הגדול שלה. היא לא ידעה אם הוא לא נוסע איתה יותר כי הוא מתבייש בליל השכרות שלו, בהזדקקות שלו שנחשפה מולה או בעובדה שחזר לרננה בסוף, אבל עובדה, הוא לא נוסע איתה יותר ובמקומו הוא שלח את אמא שלו. ואמא שלו הלכה והתקרבה, פתחה עצמה אליה, נחשפה, וגרמה לה בלי להתכוון בכלל, ממש כמוהו, להפתח ולהחשף גם היא, וזה שימח אותה וגם הפחיד אותה. משהו בדרך של תרצה גרם לפער הגילים בינהן להיעלם. היא שתמיד היה לה יחס של יראה מהולה בבושה כלפי מבוגרים, דיברה עם תרצה כמו היתה חברה בת גילה. וזה דבר שלא היה לה אף פעם.

תגידי, דבורה, היא אמרה, כן היא התרגלה בסוף למלרע הזה, לא ניסתה לשנות את זה ועכשיו זה כבר אפילו מוצא חן בעיניה, אבל בהתחלה זה היה לה כל כך מוזר. תגידי, היא אמרה כבר בנסיעה הראשונה שלהן, מה זה הצנצנת הזאת? והיא לא שמה לב שזה בדיוק מה שאושיק עשה, לא קישרה בכלל, רק שמחה שיש עוד מי שמתעניין בצנצנת, אבל עכשיו כשהקשר בינהם התגלה היא נזכרה. את זוכרת ששאלת אותי בנסיעה הראשונה שלך איתי מה זה הצנצנת הזאת? אז תשמעי משהו מצחיק. תרצה באמת צחקה כשהיא סיפרה לה את זה ואז כמובן התחילה לבכות. את יודעת שהוא לקח מכאן איזה מין מדליה שמישהו שם כאן ואמר שהוא יחפש מה זה. לשאול אותו? לא, לא. היא קיוותה שהלא הנחרץ שלה לא הסגיר את הרגש הנואש מאחוריו. לא אל תגידי לו כלום, בבקשה, אני במילא לא רציתי את זה כאן.

היא כל כך רצתה שתרצה תזכיר אותו, תדבר עליו. היא כל כך רצתה לא לרצות את זה. השבועות שחלפו מאז שגר אצלה טישטשו קצת את הדמות שלו אבל לא לגמרי, לא לגמרי.

היא היתה בודדה עכשיו כמו שלא היתה שנים, אלכס שלח מידי פעם אסמס, כמו שדר מכוכב שכבה כבר לפני מאות שנים אבל עדיין מנצנץ מרחוק באפילה. דורון נעלם לגמרי, כאילו מעולם לא היה. בשבוע אחרי שאושיק חזר לרננה והדירה שלה עברה את השינוי החיובי בזכותו, היא הורידה את השלט ההוא מהדלת ושמה אותו במגירה של הדברים המיותרים מתחת ערימה של ניירות מיותרים.

כשהיא גילתה שתרצה היא אמא של אושיק היא ישר אמרה לה שהוא לא דומה לה בכלל, אבל מאז היא כל הזמן מוצאת אותו בה: בעיניים שלה שמחייכות אליה מהמראה, באצבעות הארוכות, הדקות, היפות והחזקות שלה, במילים שהיא בוחרת, בנוכחות. בכל יום ראשון ובכל יום רביעי היא מסיעה את תרצה, לסירוגין, לירושלים ולחיפה. בשתי הערים היעד הוא האוניברסיטה אבל ישנן עצירות במקומות נוספים, לפני או אחרי הלימודים. בשלוש השעות בהן היא נעזבת לנפשה היא מחפשת לה בדרך כלל מקום בו תוכל לשתות קפה לקרוא ולחלום סתם. בכל יום ראשון ובכל יום רביעי היא מסיעה את תרצה ועוצרת את עצמה שוב ושוב מלשאול עליו, מלהגיע אליו בשיחה איכשהו, מלמסור לו דרישת שלום או משהו כזה. כן, היא דורשת בשלומו, ברור. אבל שלומו זה עם רננה ושם היא נתקעת, זה קשה לה ואז היא כועסת על עצמה ועוזבת. בצנצנת יש עכשיו ציפור. עגור עשוי בקיפולי נייר, אוריגאמי, שתרצה עשתה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: