[9] אבן חצץ קטנה

תרצה בקשה שתיקח אותה גם ביום שלישי. לאן? לדרום, באיזה בית ספר תיכון אזורי מבקשים שתבוא לדבר עם הילדים. על מה? בדיוק על מה שאני מדברת עם הסטודנטים. ועל מה זה? מה, את לא יודעת על מה אני מרצה? לא. אני מרצה על ההיסטוריה של תרבות הנגד. של מה? תרבות הנגד, נו, דבורה, את לא יודעת? בערך, אבל תסבירי. תרצה שתקה רגע ואז חייכה את אחד החיוכים הזוהרים שלה שהיא כבר מכירה. תרבות הנגד זה אושיק. היא ידעה, היא ידעה שתרצה תדבר עליו, זה היה החיוך השמור לה בשבילו. תסבירי תרצה, מה זה תרבות הנגד? זה לא לחשוב כמו כולם, לא ללכת בעדר, לנסות להתנגד למה שנראה לך לא טבעי, לא מוסרי, לא הוגן. למה שיוצר פערים בין בני אדם, למה שמדכא גזעים או מינים של בני אדם, למה שלוקח את האנושיות מבני אדם. ומה אושיק קשור לזה? תסבירי. היא תופסת בכל זאת את קצה החוט הדקיק שניתן לה, נתפסת בקרס, בחכה שהושלכה מבלי משים. תראי, הוא  הרי נוצר בוודסטוק, סיפרתי לך את זה. הוא נולד שם, בתוך זה והוא גדל שם והוא לא מאכזב. זה היה עם בחור שנורא אהבתי, אלה היו הימים של ההפגנות נגד ויאטנאם, ימי השיא של תרבות הנגד, להפגין נגד המלחמה, לשמוע את ג'אניס ג'ופלין, לעשן חשיש, לעשות אהבה ולא להתחתן, לא לשעבד ולא להשתעבד, כל הדברים האלה היו קשורים אחד בשני ואנחנו היינו באמצע שלהם, ומה שאני שמחה זה שאושיק ממשיך לחיות ככה מחוץ למוסכמות, בצד הנכון של המצפון, של החיים, של הלב. שלווה וזמר הם נשמות חופשיות וטובות אבל הם התרחקו מאוד מהאידאלים שלי. הם הרבה יותר קונפורמיסטים, ממושמעים, מרובעים. רק אושיק דומה לי בסוף. ולאבא שלו כמובן. הנה, זה הבית ספר לא? את רוצה גם לבוא לשמוע? לא, לא בא לי היום, פעם אחרת, טוב? היא נמנמה קצת, דברה עם אמא שלה בטלפון, הרגיעה את דובי שעושה לה תמיד בדיקות מודאגות כשהיא מתרחקת מתחום השיפוט שלו. היא נמנמה עוד קצת, בהתה. היא ראתה  נער, רזה וגמלוני, נושא גליון פלסטיק ענקי במורד השביל. כמו מפרש גדול טילטלה אותו הרוח על פני שביל החצץ, כשמִן העבר השני של המגרש הגיח נהר שוצף של תלמידים. בעוד רגע, היא ראתה, תיכנע הסירה הקטנה שלו לנהר. והיא נזכרה בנעורים שלה, שהיו הכי רגילים שבעולם, והיו גם מוזרים מעט. היא תמיד היתה חלק מהנהר, ילדה טובה, תלמידה טובה, בת טובה. אבל היה לה גם הקשר שלה עם אלכס, החיבור האינטנסיבי שלהם, החברות והמין, הכל במעורבב והמון זמן גם בסתר. הניגוד בין הילדה הקונפורמיסטית, הטובה, הממושמעת, והילדה הפרועה, הסודית, היא יודעת היום, היה גם בילבול, וגם, למרות הקרבה בתוך הקשר, יצר בדידות גדולה במקומות אחרים, הסוד יצר ניכור מהעולם ומחלקים גדולים של עצמה. היום בו היא החליטה להפרד מאלכס, לפני שבע שנים כמעט, היה היום בו היא הבינה את זה.

תרצה יצאה ונראתה מותשת ואפורה: את יודעת מה, דבורה, הם התישו אותי הילדים האלה. הם כל כך קונפורמיסטים, כל כך שבויים בתרבות הצריכה של השטויות, הם כל כך לא מורגלים בחשיבה ביקורתית. זה היה לי נורא קשה, הרגשתי שהם מייאשים אותי. עכשיו היא נחנקה והגיע תורו של הבכי התורן. שילוב של הכאבים הפיסים והנפשיים הרגילים והטריגר הזה האחרון, העיף אותו ממנה. תרצה בכתה והיא נהגה. הן כבר רגילות. היא נתנה לה דיסק, שימי, שימי בשקט, זה נורא יפה. לצלילי המוסיקה היפיפיה היא נרדמה וישנה טוב עד תל אביב. מי זאת הזמרת? קוראים לה סזריה אבורה, היא ממקום שנקרא קבו וורדה בפורטוגל, נהדרת נכון? אושיק לקח אותי פעם להופעה שלה והוא עשה לי את הדיסק. אוי אני כל כך מתגעגעת אליו. למה, איפה הוא? הוא נסע, מה זאת אומרת דבורה? לא ידעת? הוא נסע כבר מזמן, קצת לפני שהכרנו, הייתי בטוחה שאת יודעת, הוא בלוס אנג'לס.

היא עזרה לה לעלות הביתה ושם תרצה חיבקה אותה פתאום. תודה דבורה, תודה. על מה תרצה? על כלום. תודה. על הכל. ושמה לה ביד אבן חצץ קטנה. קחי, מצחיק החזקתי אותה כל היום ביד, קחי.

הוא לא הפסיק לנסוע איתה, הוא פשוט נסע מכאן רחוק. משהו התמוסס בתוכה, איזה אבן קטנה בנעל של הנשמה שלה שכל הזמן הפריעה ועצבנה. הוא רק נסע, ולא נפרד אבל השאיר לה את אמא שלו למשמרת.