[10] שקלים

21

22

23

לא היתה לה ברירה, היא שמה על הצנצנת מדבקה: לא לשים כסף. אבל גם זה לא עזר. הצנצנת התמלאה שקלים. הם צנחו פנימה ומילאו את החללים שבין הדברים השכוחים, המון המון שקלים. וגם עכשיו, הבחור הזה ירד והשאיר אחריו תערובת ריחות גבריים תוקפניים, סיגריות, זיעה ואפטר שייב, וצילצל המון מטבעות לתוך הצנצנת. גם הגיחוך שלו נשאר אחריו במונית, כמו החיוך של החתול בעליסה בארץ הפלאות. נו איך היא יכלה לדעת? זה לא שזה לא קרה קודם לכן, כבר היו הרבה מאוד אנשים ששפכו את הדברים הכי אישיים שלהם במושב האחורי, אבל הפעם היא נדהמה באמת. הבחור הזה נכנס בתנופה, מלמל כתובת והמשיך איזו שיחה, בקול רם וברור, בקצב מסחרר, בטונים אינטנסיביים ובחשיפוּת מוחלטת. היעד היה רחוק, התנועה כבדה, זאת היתה נסיעה ארוכה. וכל הזמן הזה זה לא נגמר. מה שהיה משונה זה שהיא לא הצליחה להבין לגמרי עם מי הוא מדבר, אל מי, למעשה, כי הצד השני לא ממש דיבר, רק הוא: צעקות, קללות, מילמולים, בכי, הצהרות והצהרות סותרות, סודות ושקרים, גילויים, פניות חדות וסיבובי פרסה, עצירות פתאום האצות מסחררות, ושום ברקסים. היא שמעה את הסיפור כולו, לא בסדר כרונולוגי וכמובן שרק הצד שלו בסיפור, אבל היה שם הכל. הם כבר היו קרובים למקום בו הוא היה אמור לרדת והיא חיפשה מקום טוב לעצור בו והוא אמר: אז מה את אומרת? והיה שקט, והוא אמר שוב: נו, מה את אומרת? ואז היא הבינה שזה אליה שהוא מדבר. מה? מה אני אומרת? מה שאלת?  על זה חמודה, מה את אומרת על המונולוג שלי? מונולוג? כן, נו, הגענו לקאמרי, אני הולך לאודישן. אודישן? נו, מתוקה, תגידי כבר, איך היה? ובמראה היא ראתה את הגיחוך שלו ולא היתה לה ברירה אלא להרים את ההנד-ברקס ולמחוא לו כפיים. אתה גדול, באמת, אתה השחקן הכי טוב שראיתי בחיים שלי.

20

אגוז

תרצה מוציאה את התרמוס הכחול שלה מהתיק הגדול ומוזגת לשתיהן מתה העשבים הטעים שלה: כמה זמן את כבר נוהגת במונית דבורה? כבר כמעט שנה. וואו, לא שמתי לב, עוד מעט זה שנה. ומה עשית לפני זה? לפני זה? המון דברים. הייתי גננת, מוכרת בחנות תקליטים, סטודנטית, סקיפרית, כל מיני… סטודנטית? סקיפרית? תרצה מוציאה שקית עם אגוזים: הספקת הרבה, הא? טוב, אני לא כל כך צעירה כמו שאני נראית. תרצה לא מחכה ומושכת מיד בקצה החוט שניתן לה: ומה למדת? למדתי תואר ראשון בביולוגיה ימית והתחלתי תואר שני. וואו, ולמה הפסקת? היא מכחכחת, משתנקת ומתחילה לגמגם ולהחנק ולא יוצאות לה מילים. עזבי עזבי דבורה, מה אני מבלבלת לך במוח, עזבי, את לא צריכה להסביר לי, עזבי. בואי נשתה וננשום, טוב? קחי אגוז. הן שותות ונושמות את האוויר המתחמם לאיטו של חודש מאי בהרי ירושלים. האצבעות היפות של תרצה מפצחות אגוזי פקאן במיומנות, היא עוצמת את העיניים ונותנת לשמש האביבית החדשה להפשיר בה את הקיפאון שהשיחה הזו העלתה בחזה שלה. לא, היא לא יכולה לדבר על זה. לא.

לפעמים תרצה יושבת לידה, אבל לרוב היא יושבת מאחור, משתרעת לה, מפזרת את הניירות שלה, שותה תה, מנמנמת. מאז שהיא הנהגת הקבועה שלה היא לא החמיצה כמעט אף שיעור ולרוב נראתה מאוזנת, כמעט בריאה, למרות הקושי בהליכה. אבל היו כמה פעמים שבהן נחלשה מאוד בתום שיעור והתקשתה אפילו יותר, ונרדמה, וישנה שינה חזקה מאוד והתעוררה כבדה ומבולבלת וחיוורת וביקשה ממנה לעזור לה לעלות הביתה. לעיתים ממש רחוקות, אבל זה גם קרה, היא התקשרה וביטלה את הנסיעה, אומרת בקול שקט ועצוב: אני לא מרגישה כל כך טוב דבורה, אני לא יכולה היום. והלב שלה היה שוקע בתוכה ומצטמק, הכאב והפחד הישנים והמוכרים ממלאים את החלל הדחוס שלו.

2 תגובות to “[10] שקלים”

  1. Orit Levi Lidar Says:

    כזותי חכמה המיכלי הזותי. עולם הספרות הרוויח את מה שעולם העיצוב שיחרר: קודם הקלוז-אפים המעורבלים והמבלבלים על המדרכה, ואז, אחרי פתרון התעלומונת, מבט מעלה אל העץ הפורח, והכל מובן פתאום.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: