[13] שקיק סוכר

היא ידעה מי זה, ברור, אבל היא עשתה את עצמה שהיא לא יודעת. הוא לחש לה באוזן: דורה. הריח שלו עירסל אותה להתעלפות כמעט. אלכס. תכיר, זאת תרצה. הן ישבו בקפיטריה באוניברסיטת חיפה והוא הפתיע אותה, בא מאחוריה והניח את ידיו על העיניים שלה, מחווה שגורה ומוכרת ביניהם. תרצה לחצה לו את היד, ואמדה אותו במבטה, והעבירה את מבטה ביניהם, ולא הצליחה או לא השתדלה אפילו להסתיר את הסקרנות שלה. אני מלמד כאן, הוא אמר. גם אני, תרצה אמרה. מתמטיקה, אמר הוא. הסטוריה, אמרה תרצה. והיא שתקה. דורה, אני יכול לשבת איתכן? הגוף שלו כבר עשה את התנועה של ההתיישבות כמעט. לא, היא אמרה בקול רם מדי, ותרצה התחילה להוציא דברים מהתיק שלה ולהחזיר אותם בחזרה, נבוכה, מנסה להמלט מהמתח המפחיד שנהיה באוויר ביניהם. טוב, הוא אמר. טוב, היא אמרה. היה נעים להכיר, הוא אמר. גם לי, תרצה אמרה, והוא הלך. אוי דבורי, מי זה המקסים הזה, ומה זה היה? זה היה אלכס תרצה. זה היה אלכס והוא לא היה צריך לעשות את זה. היא רעדה עכשיו. היד שלה שהחזיקה את כוס הקפה רעדה והיא הניחה את הכוס ושמה את היד על הברך מנסה להפסיק את הרעד בברך. מאז הפגישה ההיא עברו כבר כמה חודשים, בטח נולד לו כבר ילד, היא אפילו לא שאלה אותו על זה והוא לא אמר על זה כלום. היא התקשרה אליו מיד, היא ראתה אותו מרחוק, עונה. אלכס, אני מצטערת, סליחה, התינוק כבר נולד? כן? יופי. מזל טוב אלכס. אני מצטערת. הן חזרו למונית בשתיקה ונסעו ותרצה התאפקה אבל היא היתה מוכרחה והיא סיפרה לה. היא סיפרה לה ממש מההתחלה ועד עכשיו. פסחה על הפגישה האחרונה שלהם, אבל חוץ ממנה סיפרה על הכל. עכשיו אני מבינה דבורי, עכשיו אני מבינה למה לא נתת לו לשבת איתנו, הוא באמת לא היה צריך לעשות את זה, את צודקת. זה לא הוגן. ואחרי שתרצה אמרה את זה, יצא ממנה גם הסיפור שניסתה לקבור. כי בגללו, היא הרי מרגישה שאין לה שום זכות לכעוס עליו שבא אליה ככה ושם לה את הידים על העינים כמו פעם וביקש לשבת איתן. אבל תרצה הפתיעה אותה. את יודעת, היא אמרה, אני שמעתי על מליון מקרים כאלה, זאת אומרת של מפגש כזה מוזר בין בני זוג שנפרדו, כאילו מין ניסיון לבדוק אם נשאר שם עוד משהו, או אולי דווקא להיפך, ניסיון לרצוח את זה סופית, לעשות וידוא הריגה… היא צוחקת ואז מוסיפה: תדעי לך שאני ממש מעריצה אותך על איך שנפרדת ממנו, על הכוח שלך לעשות את זה. אנשים נשארים במקום הזה שנים כי הם פוחדים לעבור את מה שאת עוברת. את יודעת, אני חושבת שגם אצל אושיק ורננה זה ככה. באמת? כן, הם ביחד המון שנים, ואני רואה איך מה שקושר אותו אליה לא שייך לעכשיו ולא אליה ממש, אלא למשהו ישן שכבר לא קיים בכלל, והוא לא מצליח לעזוב. חוץ מזה, היא ציחקקה פתאום, לפעמים אני חושבת שהוא קצת נשאר איתה בגלל שאני שונאת אותה… היא שאלה את עצמה אם תרצה בכלל יודעת על השבוע שבו אושיק גר אצלה או שהיא חושבת שהוא בסך הכל היה נוסע במונית שלה, כמו שהוא גרם לה להרגיש בערב ההוא כשהיתה איתם בארוחה. תרצה חזרה עכשיו מאושיק ורננה אליה ואל אלכס. הגרון שלה היה מכווץ והרעד בגוף שלה לא עבר לגמרי. כן, הוא ענה לה כששאלה אותו, כן הוא נולד, כן הוא גם ג'ינג'י, קוראים לו דור. היא מספרת את זה לתרצה שלא מבינה בהתחלה. את לא שמעת איך הוא קורא לי? אוי נכון, אומרת תרצה. תגידי לי למה הוא עושה את זה לעצמו? היא שואלת. ותרצה עונה: את לא יכולה לראות את זה עכשיו ואולי הוא דווקא כן, אבל יש בזה הגיון, את חלק חשוב בחיים שלו והוא לא רוצה לקבור אותך, ויום אחד זו תהיה הסטוריה. ואת יודעת דבורי, אני הרי אוהבת היסטוריה. כשהיא חזרה הביתה היא הסתכלה באלבום שלהם הישן ואמרה לעצמה שוב ושוב לא ממש משתכנעת: יום אחד זו תהיה היסטוריה.

30.jpg

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: