[14] יהלום

תרצה, תראי מה מצאתי על הרצפה, תגידי, את חושבת שזה יהלום אמיתי? נו באמת, מה אני מבינה ביהלומים? היא צוחקת ואז מרצינה: דבורי, את זוכרת כמה יצאתי מותשת ומיואשת מהילדים האלה בתיכון? אבל מאז חשבתי על זה המון, אני לא יכולה לוותר ככה, אני חייבת להמשיך עם זה, זה חשוב מידי בשביל להתייאש, נכון? אז החלטתי שמעכשיו אני רוצה להקדיש לזה את ימי שלישי בבוקר. מה את אומרת? היא אמרה שבסדר, אבל שאלה את עצמה איך תרצה בכלל יכולה להרשות לעצמה את כל הנסיעות היקרות האלה והיה לה נורא לא נעים לקחת ממנה כסף על כל הזמן המבוטל הזה שהיא ישבה/קראה/נמנמה/דיברה בטלפון. היא נורא אהבה את תרצה, את הנסיעות שלהן ביחד, וברור שזה יותר טוב פי אלף מנהיגה בעיר של המון נסיעות ונוסעים, ברור, היא לא רצתה לוותר על זה אבל ההתלבטות והשאלות המשיכו לרחוש לה בבטן כל הזמן והיא חיפשה את ההזדמנות להגיד על זה משהו. בסוף היא קיבלה את התשובה בלי ששאלה. תראי איזה מותק, אמרה תרצה והצביעה על מכונית גדולה וצבעונית שחנתה במגרש של האוניברסיטה בחיפה. מדליק, אה? היה לנו כזה בדיוק, לאנדי ולי. אנדי? אנדי, נו, אבא של אושיק, היה לה סמל השלום גדול על הצד וגרנו בה עד שגייסו אותו. גייסו אותו? לאן? דבורי מה את לא יודעת? אני לא סיפרתי לך, מוזר איך זה יכול להיות שלא סיפרתי לך? מה לא סיפרת לי תרצה? בסוף גייסו אותו, את אנדי, הוא טס לוייטנאם ולא חזר. אבא של אושיק נהרג בוייטנאם? אויש, אני לא מבינה איך לא סיפרתי לך את זה, אני מצטערת. בת כמה את היית תרצה? בת 19 ואנדי בן 18. זה הכל? זה הכל. ואושיק לא הכיר אותו? לא, הם לא הכירו אחד את השני, כשהוא טס אני אפילו לא ידעתי שאני בהריון. אחרי כל הפעמים בהם היא היתה עדה לבכי של תרצה, היה מוזר לראות את הריחוק והיובש בהם היא מדברת עכשיו על הדברים האלה. מה, והייתם נשואים? כן, בסוף התחתַנו, ביום לפני שהוא טס, הוא אמר שאם הוא לא יחזור הוא רוצה שיכירו בי כאלמנה, הייתי חייבת להסכים וזה היה מזל גדול, כי לגדל את אושיק לבד לא היה כל כך קל וזה עזר לי מאוד. ואיך קראו לו? למי? לאושיק, כשהוא נולד, איך קראו לו? נו, באמת דבורי, מה את חושבת? קראתי לו אנדי, רק כשהגענו לארץ החלפתי את זה לאושר. הוא לא אוהב את זה, אבל מה אני יכולה לעשות, זה פשוט שזאת באמת היתה התקופה של האושר בחיים שלי. ועכשיו הקול שלה נשבר.

תרצה נכנסה לשיעור והיא דיברה עם שולי. הוא עבר את הבחינות ללשכה. אחי העורך דין הנכבד, היא צחקה. אנחנו חוגגים ביום שישי, תבואי, כולם יהיו. כולם? גם אלכס יהיה שם, היא התכוונה, ושולי הבין ובכל זאת אמר: כולם. בבקשה, תבואי. היא חשבה על אלכס ואשתו והתינוק דור, ושהיא תצטרך לראות אותם, ושאין מה לעשות נגד זה, והיא נאלצה לחשוב על מה שתרצה אמרה, שיום אחד זה יהיה היסטוריה, ולדעת שזה בהחלט עדיין לא.

32

פקק פח אדום

יש לה עור בצבע פחם ושיער בצבע דיו ושפתים סגולות, הדברים האלה הם היא והיא הדברים האלה ואין בזה שום דבר מיוחד וזה בגלל שאבא שלה היה אבא שלה. היא יודעת את זה. אבא שלה פשוט לא ייצר שום אפשרות אחרת. גם אם היו ילדים, כשהיא היתה ילדה, או מבוגרים כשבגרה, שניסו לגרום לזה להראות כמו דבר חריג או מוזר, היא היתה מצוידת בידיעה השלמה שזה הגיוני וטבעי באותה מידה. זו היא וזה הכל. האהבה השלמה הזו, של ההורים שלה אחד לשני, האהבה שלהם לה ולשולי, ושל שולי ושלה אחד לשני ולהורים שלהם, זה מצולע כל כך חזק ששום דבר לא יכול לו. זה יהלום אמיתי, בעל פאות מלוטשות היטב שהאור מנצנץ בו במלוא הכוח, תמיד. האהבה המשפחתית בנתה וחיזקה אותה והפכה אותה בלתי מנוצחת. כמעט. כי האהבה של אלכס החלישה, והותירה אותה נכה. הוא לא התכוון, הוא אהב אותה, ואוהב עדיין, אהבה עזה, אבל האהבה שלו הקטינה אותה והיא היתה צריכה לחתוך אותו ממנה כדי שתוכל לגדול. מגיל חמש עשרה ואילך, הרבה מאוד שנים, היא היתה החברה של אלכס ואלכס היה החבר שלה. הם היו כמו חיה אחת שיש לה שני צבעים ושני ראשים וכל השאר אחד: גוף אחד מתואם, מחשבה אחת מסונכרנת, צחוק אחד מתגלגל. הם היו זוג שהעולם השתאה למולו, אי אפשר היה שלא. הם היו הכי הפוכים שאפשר להיות, ולא רק בצבעים שלהם, בהכל. במזג, בכשרונות, בנטיות, והם היו כל כך ביחד. כשהוא השתחרר מהצבא הוא חיכה לה, עבד וחסך, וכשהיא השתחררה גם היא עבדה וחסכה, ואז הם יצאו למסע סביב כל העולם. המסע נמשך כמעט שלוש שנים ורוב הזמן היא היתה מאושרת, אבל כשהם חזרו לארץ, היא גילתה שהיא כבר לא מאושרת, למעשה היא צללה אל תוך באר עמוקה ומפחידה. לקח לה כמה חודשים להבין מהי, ועוד כמה חודשים לגבש החלטה, ואחר כך עוד כמה כדי לנסות להוציא אותה אל הפועל, כי זה באמת הרי לא יעלה על הדעת. זאת היתה כריתת איבר מאברי גופה, ובלי עזרה של אף אחד. רק דבר אחד היא ידעה במסע הזה, הנורא והמפרך הלאה מאלכס: שאיתו היא חצי. וגם אם הלבד מפחיד וכמעט בלתי אפשרי,  היא רוצה, היא צריכה להיות שלמה. כי כל מה שקשה לה, היה התפקיד שלו, כל מה שהיא לא הצליחה להגיד הוא אמר בשבילה, כל מה שצריך להחליט הוא החליט, כל המשא ומתן עם העולם התנהל דרכו, הוא היה החוץ והיא חילזון: קליפה עבה, בלי עמוד שדרה, בלי פה. היא רצתה שיהיו לה הדברים האלה משלה, לעצמה. והיא לא יכלה לייצר אותם, לגדל אותם, כשהוא לידה, היא היתה צריכה להפרד ממנו בשביל זה, והיא אפילו לא ידעה להסביר לו את זה כמו שצריך. תבין אלכס, אם אני שותקת, אם אני לא עונה, לא מדברת, אז אני רוצה להרגיש את זה וללכת הביתה ולדעת שהייתי לא אחראית ובפעם הבאה להתאמץ וכן לעשות את זה, אם אני כל החיים אהיה תלויה בך שתדבר בשבילי אני אשנא את עצמי ואשנא אותך. אתה מבין? הוא לא הבין והוא לא שיחרר אותה, והיא היתה צריכה לעשות את זה לבד. כנגד הקולות החיצוניים ובעיקר כנגד הקולות הפנימיים, שעד עכשיו לא ממש מרפים. מייסרים אותה על שוויתרה. ויתרה על אהבה כל כך גדולה, על מקום כל כך בטוח, בשביל מה? כל כך הרבה פעמים מאז היו בשבילה תזכורות לזה. כל כך הרבה פעמים בהן היתה אילמת, מבויישת, חסרת מילים, חסרת אונים, מבולבלת ובעיקר בודדה. כל כך בודדה מול העולם. בשנים הראשונות אחרי הפרידה היא היתה כמו ילד, שכשהוא נתקל במכשול או מועד, הוא שולח יד לאחור, לחפש את היד של אמא או אבא. כשהיא היתה צריכה לדבר או להחליט היא היתה מגמגמת. מגמגמת, מסמיקה ונאלמת. זה היה כמו ללמוד ללכת מחדש. וזה היה קשה במיוחד, כי אלכס תמיד היה בהישג יד, כי בכל רגע ורגע היא יכלה ליפול בחזרה אל רשת הביטחון שלו. ורק עכשיו, כל כך הרבה זמן מאז שנפרדו, רק עכשיו כשהם נפגשו באוניברסיטה, רק עכשיו היא יכלה להסתכל על התמונה המשונה הזו, שלה, אומרת לו בקול צלול את המילה לא, והוא הולך משם כי היא אמרה לו לא, רק עכשיו היא הבינה שהמסע שלה הרחק מאלכס, המסע שלה אל עצמה הושלם. היא חשבה על זה  בשעה שישבה במקום האהוב עליה במורד רחוב גאולה, מול הים, אכלה פלאפל ושתתה קולה, וחייכה אל עצמה פתאום.

31

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: