[15] שלושה שקדי דרז'ה בשקיק שקוף

כבר מאי, כבר חמים, יושבים בחצר של שולי ורינת וכולם שם. אמא שלה ושמוליק, הדודים והבני דודים מהמושב, כל החברים שלהם, הילדים מתרוצצים, שולי מנפנף מעל הגריל, והיא מגיעה לבד. והיא רואה כבר מרחוק את אלכס עם התינוק שלו, והתינוק ג'ינג'י כמו אלכס בדיוק. היא מנופפת לו לשלום ומנסה לדחות עוד ועוד את הרגע שבו תיאלץ לעמוד מולו ומול אישתו, ולהגיד מזל טוב, וללטף את התינוק, ולסרב בנימוס להצעה להחזיק אותו, לסרב ולראות את העלבון ולא להיות מסוגלת, וללכת ולשבת בקצה השני של החצר בלב הולם ובידיים מזיעות. היא לא יכולה להחזיק את התינוק הזה.

גם השבוע הן עוברות במגרש החניה ליד המכונית הצבעונית והפעם תרצה אומרת: תראי, הם מוכרים אותה, איזה יופי. איזה מותק. והיא מוציאה פנקס וכותבת את מספר הטלפון, ממש כאילו היא באמת מתכוונת לקנות פולקסוואגן מסחרית משנות השישים.

חופשת פסח בפתח, לא יהיו לימודים, לא באוניברסיטה ולא בתיכונים, דובי גם משדל אותה לקחת קצת חופש אבל מה היא תעשה עם החופש הזה בכלל? אחרי ארוחת הערב ההיא המשפחתית, היא ידעה שאושיק ורננה נשארים לעוד כמה שבועות בארץ. תרצה היתה מאושרת וסיפרה לה על התוכניות שלהם איתו ואמרה שאושיק שכר מכונית. לא היתה שום סיבה להפגש. ברור. אז היא עובדת. המון. העיר רותחת מההכנות לפסח, הרבה תיירי חג, הרבה אנשים עם חבילות וקופסאות וארגזים ושקיות.

שלום דבורי. הוא מתיישב לידה, כאילו כלום, כאילו לא עבר כל הזמן הזה, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. שלום אושיק. היא עונה לו כאילו זה באמת ככה. רננה לקחה את האוטו, הוא אומר, ומחמיץ לה את הרגע. לאן? היא שואלת. כאילו זה באמת ככה. כאילו לא התגעגעה אליו, כאילו לא נפגעה ממנו. כאילו כלום. פתאום הוא מסתובב ורואה. הי, מי זה? מי זאת, היא עונה. זאת שִׁיבָּא. ומה היא עושה כאן? היא נוסעת איתנו. לאן? רגע, שניה, נו, מי זאת? זאת הכלבה שלי, לקחתי אותה לפני שבוע מצער בעלי חיים. די, באמת? באמת. והיא ככה, יושבת לה בשקט שמה מאחורה? כן, בדרך כלל מקדימה, מהרגע שהיא איתי היא מתנהגת כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם, מצחיק נכון? בהתחלה קראתי לה שְבַא, אבל זה קשה. אה. בגלל השווא, הם אומרים ביחד וצוחקים. נהדר, איזה מתוקה היא, הוא אומר, בואי ניסע לסדנה המסכנה שלי, נראה מה קורה שם, נתתי אותה לקובי עד שאני אחזור. הי, גם לי יש חולצה כזאת, הוא מצביע על סמל השלום. אושיק, זו החולצה שלך, שכחת אותה אצלי. וככה כל מה שנקבר והודחק כלא היה, השבוע ההוא, הניזקקות שלו, האינטימיות המשונה, ההשתלחות הפרועה ברננה, החשיפה, הכל נדחק עכשיו לכאן דרך הסדק שפערה החולצה השכוחה. הוא עשה אז כביסה וגילה שהוא מתקשה להפריד בין הבגדים שלה ושלו ואמר לה: את יודעת, אנחנו לובשים בדיוק אותם ג'ינסים ואותן חולצות טריקו עם הדפסים ואותן נעלי אולסטאר אדומות, ההבדל היחיד זה המידות…  נו אז מה הסיפור שלך, הוא מסתובב ושואל את הכלבה ומלטף אותה, והיא מלקקת לו את היד בשמחה. ומה הסיפור שלךָ, היא שואלת אותו, לא בקול כמובן, אבל הוא בכל זאת עונה לה. תשמעי דבורי, אני מצטער שנעלמתי ככה, היו לי ימים נורא מבולבלים, החלטנו לנסוע במין החלטה ספונטנית כזאת, רצינו לראות איך נסתדר ככה שנינו לבד, בלי כל הרעש מסביב. היא שותקת. הוא ממשיך: הכל היה לנו יותר מידי, הסיפור הזה עם אמיתי, ואמא שלי, והפרנסות הצולעות שלנו, ואת. הוא משתתק. היא לא מסתכלת עליו, היא נוהגת, היא שותקת. הם מגיעים לסדנה וקובי שם והיא בורחת. לא, אין לי זמן עכשיו, אני לא יכולה להכנס, להתראות, בי. היא לא יכולה להכנס, והיא לא יכולה לשאול מה לה ולהחלטות שלו ושל רננה, כי היה הרגע ההוא. הרגע ההוא היה, ואי אפשר לעשות איתו כלום.

33

ביום החמישי לשהיה שלו בבית שלה, כשהיא הגיעה לפנות בוקר מהעבודה, היא הופתעה למצוא אותו במטבח. הוא ישב שם בחושך והיא נבהלה לגלות אותו ממצמץ אליה: תכבי בבקשה, תכבי, יש קצת אור שנכנס מבחוץ. אתה לא מצליח לישון? אתה רוצה קפה? כשהיא הניחה את כוס הקפה שלו מולו הוא הקיף פתאום את המתניים שלה בזרועותיו, קירב אותה אליו ולכד אותה גם בין הרגלים הארוכות שלו, ואז הצמיד את הלחי שלו אל הבטן שלה ועצם את העינים. ביד השמאלית שלה היא עוד החזיקה את הקפה שלה והיא לא ידעה מה לעשות עם הימנית, אז היא השעינה אותה כנגד הקיר שמאחוריו ונשמה עמוק ולאט. אני לא יכול יותר, היא כל הזמן מתקשרת ואני לא יכול כבר ונשברתי ועניתי לה והיא בכתה והתחננה שנחזור שאני אסלח לה ואני לא יכול יותר אין לי כוח. הוא הידק את החיבוק שלו סביב המתניים שלה ואת האחיזה של הרגלים שלו סביב הרגלים שלה וקבר את ראשו ביתר שאת בחיקה ואמר דברים שהיא לא כל כך הבינה כי הוא כבר היה בשלב הבכי, והמילים 'את' ו'היא' חזרו על עצמן שוב ושוב בלי שום הגיון וסדר. היא הניחה את הקפה על השולחן, והורידה את היד מהקיר והניחה את שתי ידיה על הכתפים שלו ואחר כך נתנה להן להכרך סביב צווארו והשאירה אותן שם. הם נשארו שלובי איברים ככה במשך זמן ארוך מאוד, הלחי שלה מונחת על ראשו ואור ראשון של שחר מתחיל לגלות את מתאר המציאות שבמטבח. את שומעת הוא שאל, והיא אמרה כן. ציוץ של ציפורים נכנס למטבח עם האור החיוור. ואז הוא הרים את העיניים שלו והסתכל לתוך שלה והיא לא יכלה יותר. היא קרעה עצמה מתוך קשר הרגלים וקשר הידים וברחה לחדר שלה. למחרת כשהיא חזרה מהעבודה היה שם רק הפתק ממנו ויותר היא לא ראתה אותו.

גיא התקשר, פטרה המליטה. היה משהו מוזר בקול שלו, הוא לא נשמע שמח בכלל. מה קרה, גיא? יש רק גור אחד. מה? השלושה האחרים מתו בלידה, נשאר רק אחד. הוא שלך. מה פתאום גיא, בשום פנים. אבל הבטחתי דבורה. אז הבטחת, זה הגור שלך קודם כל, וחוץ מזה אני כבר לא בטוחה שאני באמת יכולה, זה קשה גורים, נכון? גיא נבוך, אבל דבורה, אני הבטחתי לך, את הצלת אותה, נו. תקשיב גיא, אני נשבעת לך שזה בסדר, אני נשבעת לך, אני בכלל לא בטוחה שזה זמן טוב בשבילי לקחת כלב. הגור הזה הוא שלך, זה בדיוק מה שאני רוצה, שיהיה לך גור מפטרה, טוב? טוב. היא נפרדה ממנו ולא ידעה מה היא מרגישה. צער או הקלה, אכזבה או שחרור ממשהו שהפחיד אותה. במשך כמה ימים הערבוביה הזאת התהפכה בתוכה, ואז יום אחד היא קמה בבוקר עם ידיעה ברורה של מה היא רוצה לעשות. היא הלכה לצער בעלי חיים וחזרה משם עם חדר חדש בלב.

היא הסתובבה שם והיו שם המון כלבים. כלבים חמודים, כלבים גדולים וקטנים, כלבים מפחידים, כלבים מצחיקים, כלבים מכל מיני סוגים שלכולם היה דבר אחד משותף: הם כולם רצו שמישהו יקח אותם ויתן להם חיים חדשים. זה היה נורא קשה לדעת שאת רובם היא תאכזב. אבל פתאום העיניים שלה נאחזו במבט אחד, מבט שהיה שמור רק לה. כלבה שחורה, רזה, די קטנה, עם כתם לבן על האוזן, גרביים לבנים וחיוך עצוב. בואי, היא אמרה לה, הולכים הביתה. היא שמה עליה את הקולר האדום שהיה של פטרה וחיברה אליו את הרצועה האדומה שקנתה, והן הלכו. כשהיא פתחה את הדלת של המונית היא היתה בטוחה שתצטרך לדחוף אותה איכשהו, לפתות אותה לעלות או משהו כזה, אבל הכלבה פשוט קפצה פנימה והסתכלה עליה במבט של: נו, יללה, למה את מחכה? כשהן הגיעו הביתה גם שם היא התנהגה כאילו זה תמיד היה הבית שלה. אכלה מהקערה החדשה וקפצה אל המיטה לישון שם לידה, ובבוקר העירה אותה בליקוקים שמחים. הן יצאו לטייל בשדירה ועכשיו היא הבינה סוף סוף, שזו היא שיש לה חיים חדשים לגמרי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: