בדרך

[1] במראת הצד: צמרות שחורות ושקיעה כתומה

היא הגיעה הכי מהר שיכלה, תרצה אמרה שהיא מחכה לה למטה: יש משהו נפלא שאת חייבת לראות! נשענת על קביה עמדה תרצה ליד הדבר הכי מופרע שיכול להיות בעולם. טדה! תרצה צעקה כשהיא יצאה אליה מהמונית ולא ידעה אם להתחיל לצחוק או לצרוח. הצחוק יצא ראשון. כן, זה באמת היה מצחיק, וגם הצחוק הזה הנפלא, המדבק של תרצה שבה אותה, הכניע אותה, כן, קודם כל היא צחקה, עד דמעות. תרצה חיבקה אותה מתרגשת וצוחקת: נכון שזה נפלא, נכון דבורי? תקחי אותי, ניסע לנו, יהיה נפלא, נכון? עכשיו היא הפסיקה לצחוק. הפסיקה בבת אחת ומה שיצא ממנה היה יותר כמו הקאה, איזה שד היה בתוכה והיא אפילו לא ידעה ועכשיו הוא יצא. קפץ החוצה והתחיל להשתולל. אחר כך היא שכבה במיטה שלה, עם הבגדים, התכסתה בשמיכה אל מעל לראש, מתנשפת עדיין כאילו רצה שנים. היא ניסתה להזכר מה היא צעקה על תרצה ולא ממש הצליחה, אבל לא היה לה ספק שאלה היו דברים איומים, כי כשהיא נכנסה לאוטו ונסעה משם, היא השאירה אותה עומדת באמצע הרחוב, עומדת ליד פולקסוואגן מסחרית צבעונית ישנה ובוכה.

דבורי אני חייב לדבר איתך. בבקשה, אפשר? אני יכול לבוא אליך? בבקשה דבורי, בבקשה. טוב, תבוא בעוד שעה. היא יוצאת עם הכלבה לסיבוב ואז מסדרת קצת את הבית, מנסה לנשום כמו שצריך. הוא נכנס נבוך, חיוור, מתיישב מול הקפה שהיא הכינה לו והדבר הראשון שהוא אומר הורס לה שוב את הנשימה. אמא שלי הולכת למות, את יודעת את זה?  כן אושיק, אני יודעת את זה, כולנו הולכים למות. היא לא מבינה מאיפה יוצא לה הסרקזם הזה כשכל מה שהיא רוצה עכשיו זה לבכות. בסדר דבורי, תפסיקי להתחכם, אני רציני, אין לה עוד הרבה שנים בריאות דבורי, המצב הרבה יותר חמור ממה שהיא מוכנה להודות וזה רק מתדרדר כל הזמן. היא כבר שלושה ימים לא מפסיקה לבכות ולא מוכנה להגיד לי למה. מה קרה דבורי, מה קרה ביניכן? היא לא מסכימה להגיד לי, היא רק אומרת שאת נפגעת ממנה ואני רואה שהלב שלה שבור ושהיא פוחדת שהיא איבדה אותך, מה קרה? היא עומדת מולו והיא קפואה ורותחת ביחד. תגיד לי אושיק, אם היא הולכת למות והמצב שלה כל כך חמור, מה היא הולכת וקונה את הגרוטאה הזאת? מה היא קונה פוקסוואגן מסחרית משנת שבעים ושתים? מה זה השטויות האלה? ומכריזה שאנחנו ניסע בה והכל יהיה נפלא? מה? הכל נפלא, ולי בכלל אין חיים? ואני כאן רק בשביל לנהוג את הגברת חזרה לשנות השישים? ועוד עם הטרנטה הזאת שצריך מכונאי צמוד בשבילה? תגיד לי מה זה? מה היא חושבת שאני אסחב אישה חולה בטרנטה הזאת ואחכה איתה שהיא תמות? אולי נעשה תחרות בכלל, מי תמות קודם, אמא שלך או המכונית? הא? היא צועקת, אושיק מתכווץ סביב כוס הקפה, הכלבה נובחת בבהלה, הפנים שלה לוהטים, הקירות סוגרים עליה, מה היא אומרת, מה היא אומרת, בחילה עולה בה, בכי גואה בה, היא לא תבכה עכשיו היא לא היא לא.

1

כן, הוא אומר, והוא, הפלא ופלא מחייך. כן, ואני גדלתי עם האמא הזותי, המשוגעת הזותי, שהיא מחליטה שטויות כאלה, ועושה אותן בתנופה, בום, טראח, ולא שמה לב אם מישהו לא בקצב שלה או אם דברים נופלים ונשברים מסביב. נכון, את צודקת לגמרי, אין לי מה להגיד, אני יודע. היא חשבה שתשמחי, את מבינה? זה מין תמימות כזאת, משונה, נו, היא חשבה שתשמחי. זאת אמא שלי, היא כזותי, את יודעת איך היא. ועכשיו היא שבורה לגמרי. אני לא ראיתי אותה אף פעם ככה, היא לא בכתה ככה אף פעם, אפילו מאז שהיא חולה. את מבינה? אני מבינה אושיק, היא אומרת ובתוכה השד הסרקסטי מזמרר: בטח, רק כאן במונית היא בוכה כל הזמן. והיא נגעלת מעצמה ובכל זאת ממשיכה: אבל החבילה הזאת זה יותר מידי בשבילי. אוטו מתפרק, אישה חולה, עם כל הרעיונות המשונים שלה. זה יותר מידי אושיק. באמת. מה היא כבר יכולה להגיד לו עוד? כלום. היא לא יכולה להגיד לו שמאז שהכירו, תרצה נעשתה הדבר היקר ביותר לליבה. שהיא העוגן היחיד בחיים שלה. שזה מחזיר אותה ארבע שנים אחורה הפחד הזה, הידיעה שהיא הולכת כל כך חולה. ושבנוסף לכל היא גם אמא שלו, מה שמוסיף לכאב גם בילבול. אני מצטערת אושיק, אני מצטערת שהתפרצתי עליה ושהכאבתי לה ואני מבטיחה להתנצל, אני מבטיחה. אבל אני לא יכולה להשתתף ברעיונות המטורפים האלה, אני לא יכולה להיות איתה לבד יותר. תגיד לי, אתה יודע בכלל איזה טרנטה זה הדבר הזה שהיא קנתה? תגידי, את יודעת בכלל איזה מכונאי אני? היא בנתה על זה. כן, אבל אתה לא כאן, נכון? היא משתתקת ולהפתעתה הוא ממשיך את קו המחשבה שלה: את יודעת דבורי, מי שצריך להתנצל זה אני. אני זרקתי אותה עליך ונסעתי, זאת היתה טעות, אני לא חוזר לשם. היא קנתה אותה כי אמרתי לה שאני לא חוזר לשם. מה פתאום? מה קרה? חשבתי שטוב לכם שם, רננה כל הזמן אמרה כמה טוב לכם שם ושדוד שלה סידר לך עבודה ושאתם חושבים לקנות בית… דבורי, הוא קוטע אותה, אל תגידי לי שאת קנית את הבולשיט הזה. הוא תופס את עצמו ומפסיק פתאום. טוב, אני לא חוזר לשם ודי. ורננה? היא לא שואלת. רננה נוסעת, הוא עונה בכל זאת. אנחנו נפרדים, זה סופי. את לא מאמינה לי נכון? גם אמא שלי לא מאמינה לי. אף אחד לא מאמין לי, זמר פחות או יותר לא מדבר איתי מאז שחזרתי לרננה, אבל בסדר, בסדר, אתם צודקים. טוב. אז נסתפק בעובדה הזאת. מחר רננה נוסעת ואני נשאר. זהו. אני אגור בינתים אצל תרצה, אני אשפץ את האוטו, ואם היא תתעקש אני גם אהיה הנהג שלה. ומה עם מה שאמרת לי אז, כשלקחתי אותך לסדנא, מה עם מה שאמרת לי אז, שגם אני חלק מהסיבות לנסיעה, מה עם זה? מה? היא כמובן לא שואלת, והוא לא עונה, והיא כנראה לא שמעה טוב, והוא כנראה לא אמר את זה מעולם, וזה מין בילבול כזה כמו הכל. בסדר. בסדר. אני אבוא לדבר איתה, אני מבטיחה. לא, דבורי, בואי עכשיו, בואי, בבקשה. וזה היה כל כך מוזר, שהיא שכחה בכלל שהיא הולכת עכשיו להתייצב מול תרצה, היא שכחה. הם ירדו למטה והיא פנתה ימינה, אל המונית, אבל הוא צילצל בצרור מפתחות ופנה שמאלה: לא דבורי, אנחנו נוסעים בזה. והצביע על הפולסוואגן המסחרית הצבעונית והישנה. אנחנו נוסעים בזה. הוא בכיסא הנהג, היא לידו, והכלבה למרגלותיה. היא הסתובבה אחורה להסתכל ונדהמה. זה לא סתם רכב מסחרי, זה קרוואן, בית נוסע כזה, קטן מאוד ומוזנח מאוד, אבל מושלם.

2

6 תגובות to “בדרך”

  1. levilidar Says:

    יפה שלי. איזה צילום נהדר, האדומים בתוך הירוק. אבל לפי הפרק, נראה שדווקא יש כניסה…

  2. ריבי Says:

    וכתבת סדנא… איך אני אוהבת את המילה הזאת שמסתיימת בא', נכון כשהולכים לסדנא אז המילה עצמה כבר פותחת אותה?

  3. יעקב לוי Says:

    ואני בפשטות, אוהב את כתיבתך ואף אותך נשמה גדולה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: