[5] במראת הצד: אפריקאית, גבוהה ודקה, בטורבן צהוב

החורף לא וויתר, ומה שאושיק העז לכנות בשם מלקוש, התברר כמנה ראשונה לעוד הרבה גשמים וסערות שבאו ולא הפסיקו לבוא עוד ימים רבים. היא נסעה בעיר הרטובה, ברחובות המוצפים, משתדלת לא להשפריץ על העוברים והשבים, סופגת את הכעס של הנוסעים על כך שזה מאט את הנסיעה, סופגת את כל הבוץ שהם הכניסו למונית, את כל מטריות שהרטיבו את המושבים, את החמיצות של האנשים שכבר נמאס להם מהכל, ששאלו כל הזמן למה כל כך קר במונית, למה כל כך חם במונית, כמה זמן זה עוד ימשך תגידי, כמה? הם השתעלו עליה והתעטשו עליה ומילאו כל פינה אפשרית בטישואים מכודררים לחים. היא היתה כל כך עייפה בסוף כל משמרת שבבית היא בעיקר יַשנה. היא כמעט לא פגשה את אושיק רק את המרקים הגדולים הטובים שהוא השאיר במקרר עם פתק: תאכלי. לילה אחד היא חזרה מאוחר מאוד ומצאה אותו ואת רננה יושבים על הספה. האמת היא שכבר מבחוץ היא שמעה את הצעקות של רננה ותהתה אולי עדיף לא להכנס אבל היה לה קר, הרגלים שלה היו רטובות עד הברכיים והאף שלה דלף. היא אמרה שלום שקט ונכנסה ישר למקלחת. משם היא מיהרה אל החדר והתחפרה בשמיכת הפּוך, שיבא לצידה. כשהיא עברה מהמקלחת לחדר היא ראתה שאושיק ורננה עזבו את הספה ועברו לחדר ושמעה מעבר לדלת הסגורה את רננה כבר לא צועקת כי אם בוכה והיא חשבה לעצמה: הנה זה מתחיל שוב. הדבר האחרון שהיא ראתה בסלון היה את רננה יושבת כפופה, נטולת אוויר, שותקת, והיד של אושיק מונחת ברוך על העורף שלה. זה כיווץ אותה, קטנה קטנה מתחת לשמיכה שלה, היד שלה מגששת בחשיכה מלטפת את שיבא. המגע של היד של אלכס על העורף שלה, זה היה המפגש הכי בטוח, זה היה המקום שהוא הבית בשבילה. איך היא וויתרה על זה? איך היא הלכה מזה? היא לא רצתה אז את המוכר הזה, היא רצתה דווקא את הגלוּת, היא רצתה לנדוד ולגלות מקומות אחרים, לגלות יבשת חדשה, את עצמה. אבל עכשיו, כשהחום היחיד שיש לה בעולם הוא השמיכה העבה והגוף הקטן הנושם של שיבא אז הגעגוע אל היד המוכרת על העורף שלה פוצע אותה פתאום שוב, אחרי כל הזמן הזה.

10

כשהיא התעוררה בבוקר היא דחתה עוד ועוד את הקימה, לא רצתה להתקל, לא בו ולא ברננה. שיבא יבבה, רצתה לצאת והצורך שלה הלך ודחק, לא היתה לה ברירה. הדלת של החדר של אושיק היתה סגורה. היא הלכה בשקט, מנסה להגיע אל היציאה כמה שיותר מהר והכלבה בעקבותיה. מה השעה? הוא שאל פתאום, מזדקף לישיבה על הספה, מקפיץ אותה בבהלה, בוחש בשיערו בתנועה שנהיתה לה מוכרת בבקרים. הוא ישן על הספה. בבגדים. מה? אה, שבע וחצי בערך, אני מוציאה את שיבא. אני יכול לבוא גם? הוא שואל. ומה עם רננה? היא תסתדר, אני אשאיר לה פתק. הוא ישן על הספה. בבגדים והוא לא רוצה לפגוש את רננה עכשיו. הם יצאו אל השדירה הגשומה והלכו בשתיקה. היא ידעה שהוא מצפה שתשאל משהו אבל לא היה לה כוח. הם קנו קפה וישבו על ספסל כששיבא מתרוצצת, מרחרחת, משתינה וממשיכה להתרוצץ סביבם. היא נוסעת היום, הוא אמר לתוך הקפה שלו. ולא תיפרד ממנה? היא שאלה לתוך הקפה שלה. לא, די, אין לי כוח יותר. היא שתקה לתוך הקפה שלה והוא לתוך שלו. מתי כבר תהיה שמש, תגידי? הוא שאל אחרי שעה ארוכה והיא עשתה דבר מוזר: היא הניחה את היד שלה על היד שלו. וככה הם ישבו עוד קצת, שותים את הקפה בשקט: היא מחזיקה את הכוס שלה ביד ימין, הוא בשמאלו, ויד שמאל שלה מונחת על יד ימין שלו. בשקט.

אני ממשיכה לעבודה, צריך טרמפ? בטח. אושיק נכנס בתנופה ואז שלח יד אל מתחתיו, זה שלך? כן, תביא. היא לא הספיקה להסתיר את המבוכה שלה. הוא לא נתן לה את הפנקס הקטן, אלא החזיק אותו מול אפה וטילטל אותו בבדיחות: מה זה, מה זה, מה זה? הוא זימרר והמבוכה שלה התעצמה. הוא פתח והתחיל לקרוא: במראת הצד:" היא הצליחה ךלטוף את הפנקס ודחפה אותו לכיס האחורי של המכנסיים שלה: כלום. נו, תגידי, תגידי, בקשה בקשה בקשה, המשיך באותה מנגינת תחנונים מבודחת. לאן אושיק, לסדנא? לא, לביטוח לאומי. יש לו סידורים, איזה עצבים איתם, הכל כל כך מסורבל. ואז, אחרי שהוא מקטר קצת הוא אומר משפט סתום: שלא תעיזי לספר לתירצה. היא רוצה לשאול מה אבל היא גם פוחדת שיחזור לפנקס וגם נמשכת לשאול משהו שכבר רצתה מזמן: תגיד, למה אתה קורא לה תרצה? לא יודע, ככה קראתי להם תמיד, תרצה וגידי. טוב, בסדר, לגידי הגיוני שתקרא גידי ולא אבא. למה הגיוני? הוא היה אבא שלי. הוא מפתיע אותה ואז ממשיך אל עוד הפתעה, לעצמו: וואלה, פתאום הבנתי משהו. פתאום אני מבין למה תמיד קראתי לה תרצה. כי לא קראתי לו אבא ולא רציתי שהוא יעלב אז לא קראתי לה אמא. איך בתור ילד בכלל עשיתי את החשבונות האלה? היא קראה לו גידי, אז גם אני, ולה תרצה, וואו, לא חשבתי על זה אף פעם. את יודעת מה, בזמן האחרון דווקא בא לי לקרוא לה אמא.

נהג מונית זה מישהו שנוסע הרבה. זה ברור היא נוסעת הרבה. היא גומאת קילומטראז' רציני בכל יום. אבל היא גם יושבת הרבה פעמים ולא עושה שום דבר, היא מחכה לנוסעים שיגיעו, שיחזרו, שיזמינו, שירדו או סתם שיכנסו או יצאו בקצב שלהם. והיא יושבת הרבה פעמים במונית וסתם בוהה, או באמת מתבוננת, בשקט, ערנית למה שהיא רואה. ועם הזמן, היא התחילה לכתוב את מה שהיא רואה על פתקים. ואז נקרה על דרכה הפנקס הקטן, אז היא התחילה לכתוב בתוכו: אנשים, מראות, שברים ופיסות מציאות. וכמו הצנצנת של הדברים האבודים, הוא הולך ומתמלא, מראה לה את הזמן שעובר, את החוויות הנצברות, את החלקים המלאים, המצויים, שבחיים שלה. מלאים באנשים זרים, בחפצים שלהם, בבגדים, בריחות ובקולות שלהם, בדרישות והרצונות, במילים הטובות או המכוערות, בנוכחות הנעימה או הקשה שלהם. אז היא כותבת וכמעט אף פעם לא קוראת לאחור, רק נותנת לזה להצטבר. וזה כמובן סוד, כי מה פתאום. אושיק היה מאוד מרוצה מהתובנה שלו לגבי תרצה וגידי, הגילוי הזה הפעים אותו והוא הפך בו עוד קצת ושכח מהפנקס, ואז כשהגיעו לביטוח לאומי היא שאלה: אבל מה, מה לא לגלות לתרצה? אה, הוא התגרד והסתכל לכיוון השני כשאמר: שרננה ואני נשואים. התחתנו בשביל הגרין קארד שלה.

11

12

היא המשיכה לעבודה ושיבא איתה. כל היום היא שכבה בסבלנות במושב לידה, מדי פעם הן יצאו לטייל קצת. בשדירות, בטיילת, כשהגשם נח ואפשר היה. אחרי העבודה היא האריכה ככל שיכלה את השהיה שלה מחוץ לבית, הלכה לבקר את אמא שלה, ואפילו נענתה לבקשה של רינת לבוא איתן למדידה של השמלה, הקשיבה בסבלנות לדיבורי החתונה האינסופיים. הכל, ובלבד שתוכל לדחות את השיבה הביתה עוד קצת. אבל הרגע הגיע והיא הלכה הביתה. הבית היה חמים ומואר, הדוד דולק וריח טוב, בחדר של אושיק ניגנו בגיטרה וחליל. הגיטרה של אושיק אבל מי בחליל? תכירו, זה נועם, זאת דבורי, מי לא רוצה פיצה? אושיק הכין המון המון פיצות קטנות שעל כל אחת מהן תוספת אחת אחרת, אז אף אחד לא אמר לא לפיצה ואף אחד גם לא אמר לא ליין שנועם הביא. היין התחרה בפיצה וזו עודדה את היין וככה בסוף התבנית היתה ריקה והבקבוק ריק והם היו מלאים ולאים, השתרעו בסלון מסביב לתנור. הכלבה עברה ביניהם ואספה ליטופים. תנגנו עוד, הוא ביקשה והם הסכימו. זה היה היין, היא יודעת, אחרת לא היתה מעזה, לא לבקש שינגנו ולא לעשות את מה שעשתה אז. נועם חייך ואושיק הרים גבה: הי, מה זה? אבל היא לא הפסיקה. היא שרה. אושיק ניגן בגיטרה, נועם בחליל והגשם בחלון.

13

היא התעוררה פתאום. הכלבה עמדה ממש עליה וליקקה לה את הפנים. היא שכבה בבגדים על הספה, מכוסה בשמיכה ובלי נעלים. הראש שלה דפק אבל סביב היה שקט משונה. לא גשם, לא רוח, כלום. רוצה קפה? אושיק שאל. ששש, היא אמרה בלחש. יין אדום זה ממש לא טוב לי. הראש שלי. הצילו. תשתי את הקפה, אושיק לחש. הכלבה רצה אל הדלת ויבבה. אני אוציא אותה, אושיק לחש ויצא. הוא חזר עולץ. את יודעת איזה שמים כחולים יש היום? ששש, אושיק אני מתה. לא שתית את הקפה. הנה ותשתי גם מים, בבקשה, את תראי שזה עוזר. הוא לא עזב אותה עד ששתתה שלוש כוסות מים והתחילה לגמוע את הקפה שהוא חזר וחימם. את יודעת שאף פעם לא שמעתי אותך מדברת כל כך הרבה? טוב, אף פעם לא היה כאן נועם. ולא ידעתי שאת יודעת לשיר. אי, הראש שלי. היא הסתובבה לצד שני ונרדמה שוב.

תנגנו עוד, היא ביקשה והם הסכימו, וברגע שהיא שמעה את הצלילים הראשונים היא לא יכלה להתאפק, גם הגבות המורמות של שניהם לא הצליחו לעצור אותה. אחד השירים הכי יפים בעולם, שאבא שלה והיא אהבו כל כך לשיר ביחד, הוא לימד אותה. היא שרה בפורטוגזית, והם הצטרפו בעברית: מקל ואבן ושביל שאבד, זהו סוף המסלול זה טיפונת לבד. בסוף השיר הם מחאו לה כפים והיא אמרה: הי זה מתאים, אגואה די מרקו, הגשמים של מרץ. ידעתי לשיר את זה כשהייתי ילדה ולא היה לי מושג אפילו מה אני שרה.

במראת הצד: ילדה עם כנפים מנצנצות

אחרי שהיא השתכרה ככה, ושרה ככה, משהו בפנים התחיל פתאום לזוז בחוסר מנוחה. היא ממש הרגישה מין בעבוע פנימי והמהירות שבה הדברים קרו אחר כך הפתיעה גם אותה אבל בעיקר את האחרים. ובצד התסיסה הפנימית שלה ישבה תרצה וחלמה בגדול, פינטזה חופשי ובקול, ומה שמוזר זה שהיא לא הפסיקה אותה, מה שיכול להיחשב לגמרי כשיתוף פעולה.

צביקה יושב מולה ואין בו אפילו מבוכה. וזה מה שהכי מרגיז אותה מהכל. היא מדברת וקולה עומד כל הזמן על פני תהום של בכי והוא אפילו לא ממצמץ, רק מסובב את העיפרון שלו, מביא את קצהו אל שפתיו הבשרניות, המשורבבות, שיש בהן תמיד הבעה תינוקית כזו ועכשיו עוד אפילו יותר. כמעט חיוך. תגיד לי צביקה, נעלמתי ככה, פתאום, היא אומרת, ואף אחד לא טרח לבדוק לאן ולמה, האדמה בלעה אותי וזה לא עניין את אף אחד וגם אותך. ואתה דווקא כן ידעת למה, ובכל זאת זה לא עניין אותך בכלל. היא תרגלה את הרגעים האלה עם תרצה וחזרה עליהם בינה לבינה שוב ושוב ועכשיו כשהיא סוף סוף אומרת אותם זה אחרת לגמרי. היא ציפתה שהוא יענה לה, שהוא ינסה להתגונן, להכחיש או להסביר, היא ציפתה לכל מיני דברים, רק לא לשתיקה הזו, לשתיקה הזחוחה הזו. המצמיתה. קיר הפנים האטום שלו מקפיץ אליה בחזרה את המילים שלה אבל היא לא מפסיקה. היא מטיחה עצמה עליו. היא מדברת בשקט אבל הקול שלה כבר אוחז בתוכו גוונים של צעקה, הוא חורק לה כמו חול בין השיניים. היא ממקדת את המבט שלה בספר שמונח על השולחן ביניהם כדי שלא תיאלץ להסתכל על השפתיים האיומות האלה, הכמעט מחייכות. מה חשבת תגיד לי, מה חשבת כשנעלמתי פתאום, אחרי כל העבודה הקשה שלי, אחרי שהצטיינתי כל השנים, מה חשבת? מה חשבת תגיד לי? זנים נכחדים', כך כתוב באותיות צהובות על הכריכה הכחולה של הספר. מה חשבת תגיד לי, תגיד לי? מה חשבת, היא צעקה, היא ממש צרחה, שגם אני מין זן נכחד כזה, נעלֶמֶת לי פתאום, נכחֶדֶת וזהו?

כשהיא התקשרה כדי לקבוע את הפגישה, היא הופתעה מהחמימות ששפעה אליה מהמזכירה שלו: דבורה, חמודה, מה שלומך, איך נעלמת לנו ככה? תרצה חיכתה לה בקפיטריה. הן עשו הרבה חזרות והיא חשבה שהיא מוכנה. היא ידעה שהיא מוכנה. היה לה את כל מה שרצתה להגיד, מנוסח וברור. היא לא צפתה את הקיר הזה.

14

15

ועכשיו הן יושבות בחוף, עם התרמוס, והיא פשוט נקרעת מצחוק. דבורי את בסדר, את השתגעת דבורי? העיניים של תרצה הולכות ונפערות אבל היא מבינה שזאת לא היסטריה, היא מבינה שהיא באמת צוחקת והיא מצטרפת לצחוק שלה, היא צורחת מצחוק ולא מצליחה לדבר שעה ארוכה. בסוף היא מקנחת את האף שלה בטישו ומייבבת יבבת צחוק אחרונה: את זרקת על צביקה ספר. את זרקת עליו את הספר. היא חוזרת וחוזרת ופורצת שוב בצהלת צחוק. אני חייבת להתקשר לאושיק לספר לו, אני חייבת. את זרקת עליו את הספר.

הן חזרו לאוטו בריצה כמעט, טוב, מה שבשביל תרצה אולי יכול להקרא ריצה. היא נגשה אליה בשקט בקפיטריה ואמרה לה כמעט בלחש: בואי מיד לאוטו, אני מחכה לך, אנחנו צריכות לברוח. איך היה? שאלה תרצה אבל היא רק חזרה שוב על אותו משפט והלכה לאוטו. חיכתה לה במנוע דולק ויצאה בחריקת צמיגים מרשימה. כשהיא התחילה לנסוע היא אמרה: הייתי בטוחה שיבואו לעצור אותי, וסיפרה לה את כל מה שקרה אצל צביקה בחדר. תרצה מכירה אותו קצת, ככה בתור מישהו באוניברסיטה, וכשהיא סיפרה לה איך לפני שנתיים כמעט, כשהיא הפסיקה את הלימודים שלה פתאום, והוא היחיד שסיפרה לו מה קרה, הוא לא התקשר אליה אפילו, התעלם לגמרי. לא רק שהוא לא עשה מה שהיה צריך לעשות בתור מנהל המחלקה, אלא אפילו לא בדק מה שלומה, לא התקומם כנגד העובדה שמישהי כמוה עזבה פתאום, שמטה את הדבר הכי חשוב בחיים שלה. כשהיא סיפרה לו אז, על מה שקרה הוא שאל: את לא מגזימה? הוא בסך הכל הזמין אותך לארוחת ערב. הקול שלה רעד אבל היא נסתה להסביר: צביקה, מנחה אקדמי לא אמור להזמין סטודנטית לארוחת ערב. אז לא היית צריכה ללכת הוא אמר. איך יכולתי להגיד לא? הוא כל כך התעקש. נו ומה היה כל כך נורא? הוא שאל. צביקה, היא אמדה כבר על סף בכי, זאת לא היתה ארוחת ערב חברית, אני הגעתי לשם והיה שולחן ערוך כזה, רומנטי, וריחות של בישולים, אני באמת רציתי ללכת אבל לא הצלחתי להתנגד ואכלתי קצת ואז הוא ניסה ללטף לי את הרגל ו… טוב כאן היא נשברה, ולא תיארה לצביקה את כל הדחוף-משוך המעודן ואחר כך פחות מעודן שהיה שם עד שהיא נמלטה מהבית הזה שסגר עליה. וצביקה שתק, והיא שוב, חנוקה, ברחה גם מהמשרד שלו. הכניסה שלה אליו היום היתה שונה, וגם היציאה, אוי היציאה. ועכשיו כשתרצה כבר ישבה באוטו, היא לא ידעה אפילו שהיא הולכת להגיד את זה, אבל זה היה כל כך נכון: ועכשיו אני רוצה לים, אני צריכה לים, טוב תרצה? אז הן בחוף עם התרמוס, ותרצה מייבבת צחוק אחרון, קודם כל אני חושבת שמגיע לו משהו הרבה יותר כבד על הראש אבל בתור התחלה זה מעולה. אני כל כך שמחה כשאני מדמיינת את הפוץ הזה חוטף ספר בראש.

2 תגובות to “[5] במראת הצד: אפריקאית, גבוהה ודקה, בטורבן צהוב”

  1. תמי ברקאי Says:

    מיכלייייי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: