[14] גשם

לפני שבוע בא לי צו גיוס, סססאמו, מה צו גיוס, מה? מה רוצים מהחיים של דקל, מה? ישימו אותי טבח, נהג, חימושניק מזויין, בחיים לא יתנו לי להיות קרבי, בחיים לא למה יש לי שלוש תיקים במשטרה, שתי תיקים סמים ותיק אחד תקיפה. מה אני יגיד להם הייתי ילד מטומטם, לא ידעתי מהחיים שלי? איפה, לא יאמינו לי, לא יקחו אותי, לא יקשיבו לי למה מה, דקל, אבא שלו בכלא, אמא שלו כל יום ברווחה, בבוקר מנקה בווילות ובערב מנקה בבית ספר. רק אני עוזר לה, רק אני. ומשאני ילד כאן כל הזמן טילים ומלחמות ומקלטים. פעם מצאתי כלב קטן, איזה חמוד, היה אוהב אותי, היה הולך איתי אז השכן המנייק הזה הרעיל אותו למה היה נובח מפריע לו, נמאס לי כל מקום הזה, רק חארות, כל העיירה המסריחה הזאת וכל המדינה הזאת על הזין שלי, לא הולך. לא הולך לצבא. באמאשלי אני לא הולך. שילכו אלה שהמדינה אוהבת אותם, אני לא איכפת לי כלום, על הזין שלי, במילא אף אחד לא איכפת לו.

דקל השתתק באותה פתאומיות שהוא התחיל לדבר. והשקט שנהיה בכיתה היה לא פחות ממפחיד. ברגע הראשון שהיא ראתה את דקל, היא חשבה לעצמה: מה פחות מתאים לו, השם שלו או הטרנינג המטופש הזה שיושב כל כך נמוך על התחת? כי היא לא ראתה אף פעם מישהו כל כך גוץ, וצפוף, ועבה כמו הדקל הזה, ועכשיו גוש השרירים הדחוס הזה עמד ושתק נבוך. רק הווריד שפעם לו בצוואר הסגיר סערת נפש שהעמידה הנונשלנטית שלו ניסתה להסתיר. הוא שיחק עם מצית ביד אחת ועם הנייד שלו ביד השניה, האוויר בכיתה קפא. מישהי השמיעה צליל חנוק שלא היה ברור אם הוא צחקוק או בכי, מישהי עשתה בלון עם המסטיק שהתפוצץ ופיצץ את הרגע, מהומת אלוהים פרצה. אי אפשר היה לבודד אף מילה מהבלגן הנוראי של צעקות, קללות, טפיחות על השכם, ציחקוקים, גרירת כיסאות, פיצוצי מסטיקים וצלילי אסמסים. כמה דקות אחר כך נשמע הצילצול בקושי מבעד למהומה. הנערים והנערות נעלמו בלי להגיד אפילו שלום, היא ישבה לבדה מול מעגל הכיסאות הריקים. ככה נגמר המפגש הראשון שלה לבד עם קבוצה בבית הספר. מחריד, היא אמרה. מגניב, אמר אושיק. זה לא שהם לא שיתפו פעולה, להיפך, שיתוף הפעולה היה כל כך מיידי וסוחף שהיא הרגישה כאילו לחצה על כפתור שמפעיל טורנדו וזה טילטל וערבל, הרים את כל הקבוצה והטיח אותה לרצפה, ולה לא היתה שום שליטה על כלום. המונולוג הזה של דקל סגר את המפגש בכך שהעלה ונשא את הסופה למעלה ורחוק והיא חששה שיחד איתו נישא ברוח כל המפעל היפה הזה שתרצה בנתה בעדינות ובשקדנות. למחרת היא היתה אמורה לפגוש אותם שוב כדי לסכם, ולפגוש עוד קבוצה חדשה.

26

27

אוי אני כל כך מצטערת, למה הכנסתי אתכם, סליחה, אוי, אלוהים אדירים, מה עשיתי, אני כל כך מצטערת, או מי גוד, אני מצטערת, אלוהים אוי. אושיק חטף התקפת צחוק ישר: אמא, תגידי, נדמה לי ששמעתי אותך אומרת אלוהים, זה את שאמרת אלוהים? תרצה התבלבלה לרגע אבל נסחפה עם הצחוק שלו. דווידי צפצף להם והם יצאו, כמו סתם שני זוגות, אחד צעיר יותר, ואחד מבוגר יותר, משהו כמעט טבעי, דור הורים ודור ילדים, בערך. ארוחת ערב טובה במקום יפה, בליל חורף, כוכבים נוצצים בשמים רטובים, אח מבוערת, סיידר חם ושיחה מלאה בצחוק טוב ועקיצות עדינות. דווידי על הקוקו שנעלם, אושיק על האופן שבו דווידי מפטם את תרצה, וכן הלאה. ערב נעים שכזה.

היה כבר הרבה אחרי חצות כששלושה קפצו מהג'יפ הגדול של דווידי, ואילו הרביעית התעקשה להמשיך לשבת שם ולצחקק. אמא, נו, יללה, מה את לא באה? אושיק שאל ותרצה אמרה במנגינה של נערה: לא, אני לא באה. לילה טוב דבורי, לילה טוב אושר שלי, לילה טוב. ודווידי הבהיר את הנקודה בחריקת צמיגים פסקנית. הם עמדו ברחוב הרטוב, שיבא עומדת באמצע ומעבירה את המבט ביניהם, וקשה לתאר את התערובת של הצחוק, הקללות היצירתיות והנביחות שהתחוללה שם. ששש, נשמעה הצעקה המוכרת כבר, שקט, תנו לישון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: