[15] שמש

למחרת אותו מפגש מחריד בעיניה ומגניב בעיני אושיק, היו אמורים להיות לה שני מפגשים. אחד עם אותה קבוצה ומפגש ראשון עם קבוצה חדשה. היא היתה בטוחה שיתקשרו מבית הספר לבטל אבל לא התקשרו. היא היתה בטוחה שהילדים לא יבואו אבל הם באו. כולם. היא היתה בטוחה שהם לא ישתתפו אבל משהו באירוע המסעיר של אתמול, יצר אינטימיות מוזרה, חדשה, שהם היו שותפים בה כולם וכמה מפתיע, גם היא היתה שותפה. שירן, אלמוג וציפי חיבקו אותה כשנכנסו, דקל לחץ לה את היד נבוך, ועומר כינס את כולם והיסה אותם כדי שאפשר יהיה להתחיל.

היא לא האמינה לתרצה שאמרה לה אתמול: דבורי דיר, חוץ מזה שאת מתוקה ומקסימה וחכמה ומוכשרת, את חייבת להבין שהיה לך גם בגינרז לאק. מה? מזל של מתחילים? מה מזל כאן, תרצה, את לא קולטת מה שהלך שם. דבורי, את רוצה להתערב איתי, אמר אושיק, שמחר כולם יבואו וישתתפו ויהיה מפגש פיצוץ? פיצוץ היה היום, היא אמרה, והוא לא וויתר: פיצוץ, תקשיבי לי.

יא, איזה צעיף מגניב אמרה לה סיוון כשהיא נכנסה לכיתה. נערה שעוד לא הכירה אותה בכלל. מצחיק, הצעיפים שלה ושל אושיק מקסימים את הנערים והנערות האלה, דווקא אלה שברור שבגדים נמצאים גבוה מאוד בסולם  העדיפויות שלהם, שדופקים הופעה כל יום ללימודים, באופנה הכי עדכנית. ודווקא הצעיפים הכל כך לא עכשוויים, המעט עקומים, של תרצה, מהווים מוקד משיכה גם בהפסקות על הדשא וגם בכיתה. כשהיא בכיתה אושיק יושב על הדשא עם התרמוס הגדול הכחול של תרצה ועם תפוזים ואגוזים, והילדים שיוצאים מהכיתה שלה ומאחרות באים ויוצרים מעגל משלהם איתו. כשהיא יוצאת מהמפגשים שלה הלב שלה קצת נחמץ כי בחוץ בשמש היא רואה אותו ואת המעגל הקטן והספונטני שלו ושומעת את זנב השיחה שהתפתחה שם ומקנאה.