[17] סיפורי לילה

33

דבורי, תספרי לי משהו, תספרי לי על רגע חשוב בחיים שלך, בסדר? הוא הפתיע אותה עכשיו פעמיים. קודם כל הגיעה התשובה לשאלה שהיא שאלה את עצמה מהבוקר, אם הוא יבוא לישון איתה, והתשובה היתה כן, כרגיל לגמרי. ואז צצה השאלה הזו, הבקשה הזו, שהוא אמר בשקט, כמעט לחישה, אל האוזן שלה, אחרי שכרך עצמו סביבה, שובר את כללי השתיקה של השינה המשותפת.

כשהיא חיברה את המילים למשמעות אחרי שהתרגלה לאט לאט לעובדה שנאמרו בכלל מילים, התשובה היתה מיידית, התמונה שעלתה בראש שלה היתה כל כך חדה וחיה בזכרון שלה. זוהי בועה חתומה ומוארת, כמו הבועות האלה, כדורי השלג שמביאים מחוץ לארץ. כל כך הרבה זמן שהיא לא ניערה את הזיכרון הזה, והנה עכשיו היא תעשה את זה, תיתן לפתיתי האור הקטנים להסתחרר סביב הדמויות, לאוויר הקר להתערבל ולהירגע, והתמונה תתגלה: כיכר קטנה בארץ רחוקה, מדרגות של כנסיה ישנה, מזרקה, שלג קל יורד. מעגל נוצר סביב זוג אנשים צעירים. בחור אדום שיער, זרוי נמשים וסמוק לחיים המנגן במפוחית. ובחורה קטנטנה, שחורה מאוד, שפעת תלתלים נשפכת מכובע הצמר הכחול שלה והיא שרה. יש לה קול צלול ומדוייק, היא שרה את אימג'ן, דמיין, של ג'ון לנון. היא שרה ומבטה שלוח אל השמים, נוצות של שלג נופלות על פניה.

אתה מבין אושיק, נגמר לנו כל הכסף, עד הפני האחרון, איזה מטומטמים, חיינו מרגע לרגע ופתאום לא היה כסף. אז אמרתי לאלכס שאני אשיר, והוא לא האמין לי בהתחלה, ואתה יודע מה? זה היה לי ממש קל, רק השניות הראשונות היו מפחידות, ואחר כך זה נהיה קל. לא רק קל, זאת היתה ההרגשה הכי נכונה וטובה שהיתה לי כל החיים. הסתכלתי על השמים, על הצלב הגבוה של הכנסיה, על השלג, ועל אלכס. שרתי את כל השיר, בכלל לא הרגשתי שעבר הזמן, ופתאום הם מחאו לי כפים. זה היה כמו להתעורר מחלום טוב ובכל זאת החלום ממשיך. הם מוחאים כפים ושמים כסף בכובע של אלכס. היה שם המון. המון. נו, וככה המשכתם בטיול? לא, זה כבר היה הסוף, כגלל זה הרי בזבזנו בטירוף, אז רק אכלנו את הארוחה הכי טובה של כל הטיול, קנינו קצת מתנות, שמרנו קצת כסף לנסיעה לשדה התעופה וזהו. למחרת חזרנו. את שרה כל כך יפה, אמר אושיק והידק את הזרוע שלו סביב מותנה. עכשיו אני אספר לך על רגע חשוב בחיים שלי, בסדר? עליתי על מונית בבן-יהודה, ורק כשהתחלנו לנסוע ראיתי שהנהג שלי הוא נהגת. כל רגע בנסיעה הזו הביא איתו עוד הפתעה. ראיתי את הקצה של הפרופיל שלך, רק את הריסים ואת הלחי ואת התלתל הזה שתמיד בורח לך מהקוקו. ראיתי את הידים שלך על ההגה. ואז ראיתי את הצינצנת הגדולה והתחלנו לדבר על מה שבפנים. ואז חטפתי מין מכה כזו בלב שנורא הפחידה אותי. אני הייתי אז עם רננה, בתקופה שהיתה לכאורה שקטה וטובה, וחשבתי שככה פחות או יותר החיים שלי יראו הלאה, וזה בסדר, והמכה המפתיעה הזו כל כך הפחידה אותי וברחתי. ואז חזרתי וברחתי נמשכתי וברחתי, את יודעת בדיוק את כל הפעמים ואת כל הדרכים שבהם חזרתי וברחתי. היא צוחקת, כן אני יודעת, אבל פתאום היד שלו עליה נורא כבדה. הקשר של הרגלים שלו סביבה לוחץ. סליחה אושיק, היא אומרת ומתיישבת. שיבא ששכבה מכורבלת למרגלותיהם מייבבת כשהיא דורכת לה על הזנב. סליחה אושיק, אני חייבת לשתות קצת מים. אין לי אוויר.

32

2 תגובות to “[17] סיפורי לילה”

  1. אורית לוי לידר Says:

    מיכלי, את כל כך מדויקת עם האין לי אוויר. איך את עושה את זה. כשאני קוראת אותך, אני מצליחה טיפונת להבין איך כותבים סיפור. מרגישה את חומרי הגלם. מזמן לא אמרתי, אז אומרת היום, תודה על הסיפור בהמשכים שלך, מתנה שממשיכה וממשיכה… עונג.

    • mooncatom Says:

      אוריתה כל כך התגעגעתי אליך.
      גם אליך עצמך (שאת זה אני מקווה לתקן בקרוב)
      וגם לתגובותיך החמות והחכמות לסיפור.
      ת ו ד ה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: