[18] ועוד סיפורי לילה

הלילה הזה היא הפתיעה אותו. הוא הגיע אל המיטה ונבלם ממבטה הנעוץ בו באפלולית. תזוזי, נו תזוזי, הוא שכב לידה בדיוק בתנוחה שלה: על הגב, ידים משולבות מעל לראש. שברו את הכלים ולא משחקים, היא לא יכולה להמשיך ככה ובטח שגם הוא והיא היתה בטוחה שזהו הוא לא יבוא. תגיד, למה צחקתם אתמול בבוקר כשיצאתי? הוא גיחך: מה, לא הבנת. נו, מה צחקתם? טוב, אז היא אמרה לי שאני דפוק, היא שאלה: מה אתם, ילדים קטנים? אז אמרתי לה: כן. מי שמדברת. ומה קרה שמה עם דווידי שחזרת? ובדיוק ברגע הזה שפרצנו בצחוק כי באמת נו דבורי, זה לא מצחיק? נו אז צחקנו ובדיוק את יצאת. זה הכל. היא צודקת אבל, לא? את ברחת לי אתמול באמצע המשפט, בסדר מגיע לי, אחרי כל הבריחות שלי, אבל את חייבת לשמוע אותי עד הסוף, אם תלכי עכשיו אני אמשיך אחר כך, אני אגיד לך את כל מה שאני חייב. כן. אני ראיתי את אמא שלי אתמול, כמו מין מראה מגדילה ומעוותת כזו, אבל היא עשתה בדיוק כמוני, זה מגעיל, זה מטומטם. מהרגע שפגשתי אותך אני כל הזמן בורח ממך מהפחד לאבד אותך. תגידי, כמה מטומטם אפשר להיות? בעל כורחה היא צוחקת שוב: טוב, ראינו הדגמה מאוד יפה אתמול בלילה, לא?

תרצה הלכה אתמול לישון עם דווידי, אי אפשר היה להכחיש או להסתיר את זה ומרוב שזה הביך אותה אז היא עשתה מזה צחוק, הכריזה על זה בתרועות חצוצרה, עשתה מזה צרמוניה מטופשת. אבל מסתבר שכלום לא עזר, ואיכשהו בדרך החרדה הכניעה אותה, וזה נגמר בעמידה המתנודדת הזו, המבולבלת והשיכורה שלה מולם, ובלי הסבר של ממש. גם כשעבר ההנג אובר היא לא הסכימה להגיד אף מילה על מה שקרה, היא רק אמרה בהבעה של ילדה עקשנית: אני עם האיש הזה גמרתי, גמרתי, כן? אל תזכירו אותו יותר כאן, או קי? וכאן בא פרץ מפואר של קללות אנגלית מעורבבת בערבית, משהו דליקטס, מהמובחר שבמובחר של תרצה: כוס אימי שלו, סאן אוף א גאן, מדר פאקר, ינעל סבתי שלו ושל אבא שלו, חרא אחת, פיס אוף שיט. והם, שהבינו שמדובר כאן במשהו קשה מאוד, על גבול הטראגי, לא הצליחו שלא להתפוצץ מצחוק מהשטף המקסים הזה.

DSCN0084

DSCN0082

DSCN0081

ברגע שאושיק יצא, ברגע שנשמע צליל מנוע האוטו המותנע, תרצה פרצה בבכי. בכי מפחיד. בכי שלא דמה במאום לבכיות המוכרות שלה. תרצה התייפחה והיא מיהרה וגחנה וחיבקה אותה בכל כוחה, ניסתה להקיף את הגוף הגדול, הרגישה את חוסר האונים שלו עם כל טלטול ויפחה. תרצה, היא אמרה לה תוך שהיא מחבקת אותה הכי חזק שהיא יכולה. תרצה, אל תפחדי, אל תפחדי. מה שהגביר את הבכי עוד. אושיק ידע, הוא אמר לה, אני אלך, את תראי שאיתך היא תדבר. זמן ארוך בכתה תרצה וזמן ארוך ניגבה את הדמעות ומחטה את אפה ובסוף היא דיברה. כן, את צודקת דבורי. אין לי כוח, אני באמת פוחדת, אלוהים אני כל כך פוחדת. תרצה, היא אמרה, אל תפחדי. טוב, את יודעת מה, תפחדי, ובכל זאת תעשי את זה, תתני לו את הלב שלך, מה איכפת לך? תרצה צחקה ויבבה עכשיו לסירוגין: תראו, תראו מי שמדברת. הלב שלה ניתר בתוכה והיא אמרה בחדות לפני שתרצה תתחיל: לא מדברים עלי עכשיו תרצה, מדברים עליך. נמאס לי לראות אותך ככה מרחיקה מעליך משהו כל כך טוב ונכון. הקול הפנימי שלה הצטרף לצחוק של תרצה: תראו, תראו מי שמדברת. אחרי עוד כמה משיכות ומחיטות אף  נמרצות תרצה הדליקה את הטלפון הנייד שלה והוא היה דומם וריק. היא הסתכלה בה ושוב בו ופרצה שוב בבכי: זהו, גמרתי את כל הקרדיט שלי אצלו, נמאס לו, די. תגידי תרצה, היא שאלה: מה את רוצה, גבר סמרטוט רצפה? זה מה שאת רוצה? תרצה בוכה ומחייכת ביחד, איך היא עושה את זה יפה: לא, לא, הספיק לי אחד כזה. יפה, ואת רוצה גבר בננה רקובה? זה מה שאת רוצה? תרצה עושה לא עם הראש. את רוצה גבר פודל? תרצה עושה לא עם הראש והחיוך שלה גדל. לא, באמת נו, כלב כזה שעומד על הדשבורד ועושה כן כן עם הראש כל הזמן, זה מה שאת רוצה? תרצה כבר מתפוצצת מצחוק: טוב, הבנתי דבורי, הבנתי, בסדר. אז עכשיו תרצה, לא רק שאת הולכת לתת לו את הלב, את הולכת לארוז אותו באריזת מתנה, כן? תרצה עושה כן עם הראש.

כשהיא חשבה על זה אחר כך, היא היתה בטוחה לגמרי, שגם לתרצה אין באמת מושג לגבי מה שהבעיר את האש הנוראית של הזעם שלה באותו לילה, למה היא כל כך כעסה והתנפלה ככה על דווידי ועזבה אותו בסערה. תרצה נשבעה לה שזה משהו חשוב ועקרוני, היא בטוחה שזה משהו שטותי ושולי, בכל מקרה זה לא חשוב. מה שגרם לתרצה לפוצץ, להרוס, לקרוע ולשרוף בכזו חמת זעם אלימה, את מה שנבנה בינה לבין דווידי, היה פחד. פחד פשוט, נקי ומזוקק, שניזון טוב טוב בשבועיים האחרונים מהמחלה שלה, ומהאינטימיות המואצת שהיא איפשרה.

היא ואושיק היו עכשיו במאמץ משולש: לתמוך בתרצה ולדחוף אותה בעדינות בחזרה אל דווידי, לקיים את כל המפגשים בבית הספר ולהביא את הפרוייקט אל סיום מוצלח, ולנהל את השיחות הליליות שלהם שכל פעם נקטעו בבריחה שלה לנשום אוויר ולשתות מים. אושיק לא לחץ, לא רדף, הוא רק חזר שוב ושוב על האמירה הראשונה שלו: אני אמשיך להגיד לך את כל מה שיש לי להגיד לך, בסוף את תשמעי את הכל. כן, גם אחרי הפעם השניה שהוא אמר את זה היא עדיין לא היתה יכולה להקשיב לו עד הסוף, גם הפעם היא ברחה. הלכה לישון בחדר שרשמית היה שלו. שיבא המבולבלת באה אחריה וחזרה אליו ושוב אליה, נקרעה בנאמנות הכפולה שנוצרה אצלה לאחרונה. למה זה הם מסרבים להשלים עם הזוגיות שלהם שהיא כבר השלימה איתה מזמן? היא לא הבינה.

האלם, שכבר חשבה שניצחה כל כך הרבה פעמים בשנים האחרונות, מול אלכס ומול צביקה באוניברסיטה, חזר לחסום לה את הגרון בכל פעם שניסתה לענות לאושיק, בכל פעם שרצתה לשאול אותו מה הוא רוצה ממנה עם ההצהרות האלה שלו, מה הוא מבקש ממנה, מה היא אמורה לעשות, האם היא צריכה לקחת אחריות גם על הפחד שלו, האם אין לה מספיק משלה, ומה עם רננה מה עם הנישואים שלהם? כל השאלות האלה חיכו בתוכה ולא מצאו מוצא.

בבקרים היא יצאה להנחות את המפגשים שלה והוא ישב על הדשא או הסתובב בינתים בסידורים אחרים, בצהרים הם אכלו עם תרצה, ישבו איתה במרפסת או מול האח שהבעירו, בשעה שהיא סרגה צעיפים צבעוניים במהירות מסחררת, ובלילה ישנו ביחד ולחוד, לחוד וביחד.

הוא היה מדבר על הקסם של המפגש שלו איתה, חוזר עליו שוב ושוב, מנסה להמחיש לה את עוצמת המשיכה והפחד שלו, מנסה להגיע ולהסביר את סוגיית רננה, ואז היא היתה קוטעת אותו והולכת, ואחר כך היתה חוזרת ומשתיקה אותו ומצטנפת בין זרועותיו וישנה שם. שיבא היתה נגררת אחריה בין החדרים בהשלמה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: