[19] צמרות שחורות ברוח

היה לה מפגש אחד טוב ואחד מחורבן. בקבוצה אחת קרה הקסם ובשנייה משהו לא עבד, והילדים יצאו כמו שהם יודעים לעשות את זה, מפגינים אדישות וניכור באופן הכי נונשלנטי והכי מדבר ברורות: פישלת. או לפחות זה מה שהיא שמעה, ולא עזרו הנסיונות של תרצה ואושיק בכל פעם שזה קרה להזכיר לה שזה לא בהכרח בדיוק ככה. מה שמרגיז עכשיו, זה שהמפגש הזה הוא השני עם הקבוצה הזו ועל כן יש לה רק עוד אחד כדי לנסות ולתקן. מה שמשמח זה שכן, יש עוד אחד. היא מותשת, והאדרנלין של המפגש הטוב מתערבב בה עם הדמעות מהמפגש המחורבן והיא נוסעת חזרה לראש פינה ולא רוצה להגיע. מהבוקר לא מפסיק לרדת גשם, פעם בזירזוף ופעם בדליים ומטחים. אושיק לא בא היום ואמר שכואב לו הגרון והיה משהו קצת מתחמק במבט שלו כשאמר את זה. היא עברה בחנויות וקנתה לתרצה צמר כחול, אוכל לשיבא, פירות יבשים ויוגורט, ועלתה את הרחוב התלול בנסיעה איטית, דוחה את ההגעה.

35

היא כבר עברה בשער ועמדה בדלת כששמעה מבפנים קול מוכר, והניחה את השקיות, וחזרה לאוטו הגדול וירדה את הירידה התלולה במהירות מסוכנת ממש. שיבא שהיתה בסיבוב ריחרוח והשתנה זינקה פנימה שניה לפני שהיא סגרה את הדלת. לפני שהיא בכלל הספיקה לחשוב מה היא עושה, היא כבר יצאה מראש פינה אל הכביש המהיר, ושום מחשבה מיחדת לא היתה לה בראש כשהיא נסעה דווקא צפונה. לא לדאוג, היא סימסה לתרצה רגע לפני שכיבתה את האור וחיבקה את שיבא לישון.

34

היא התעוררה מאוחר מאוד וזה הפתיע אותה כי היא ישנה המון המון שעות, מהחלון הקטן ניבטה אליה סערה שנשפה ונשפה וחבטה באקליפוסים, הכל רעד והאוטו נע ונד וטיפות גדולות הצליפו בכל ולא היתה שום סיבה לעשות שום דבר. מלבד לקרוא את האסמסים של תרצה ואושיק ולענות שוב באותן שתי מילים ולכבות שוב את הנייד. לא לדאוג. האפלולית בחוץ בילבלה את הזמנים והיממות הבאות התערבבו לה, היא לא ידעה אם לפנות בוקר או שעת בין ערביים. היא רק ידעה ששורף לה בפנים משהו שהיא לא מצליחה לכבות בכלל. שהשינה המטמטמת שהיא שקעה בה שוב ושוב לא מעבירה. שיבא ביקשה לצאת ולא היתה לה ברירה אלא לפתוח ולתת לה, ולקבל שפריץ קר בפנים, ואז להתחנן בפניה שתחזור כבר ולקבל עוד אחד, ולהרגיש בצער איך מעט החמימות שנצברה בחלל הקטן מתנדפת וקור רע ממלא אותו. שיבא חזרה רטובה לגמרי ועכשיו היו בחלל הקטן קור ורטיבות וריח כבד של פרווה רטובה. אוי שיבא, מה נעשה עכשיו?

היא אספה כל שמיכה ובד שהיו באוטו ומעל לכל הערימה היא פרשה גם בד ברזנט גדול וכבד, והיא ושיבא וריח הפרווה וכל העצב שבעולם הצטנפו להם בתחתית וניסו להמשיך ולישון לתמיד. ואז היה חושך מוחלט ורעש חזק מאוד של גשם והיא זחלה למושב הנהג ואחרי תפילה ארוכה ושלושה ניסיונות הצליחה להתניע. קריית שמונה סחופת רוחות וגשם, רמזוריה מהבהבים אל החושך הריק, מוכפלים בכבישים הרטובים, ורק בדוכן הטוטו שליד הפלאפל מתגודדת חבורת סחופי רוחות כמותה. היא טרפה מנת פלאפל וקנתה בפיצוחיה את החלק השני של הנחמה.

36.JPG

את היום הבא היא העבירה בהנג אובר מפלצתי, התחפרה במחילת השמיכות המסריחה שלה ויצאה מידי פעם להתרוקן ממה שהגוף שלה העלה בחמת זעמו. היא נרדמה והתעוררה, אכלה ממתקים וחטיפים מלוחים, שתתה והקיאה, חלמה והזתה, בכתה ורעדה במעגלים ובאינטנסיביות שלא שיערה שקיימת. היבהוב קטנטן של מציאות הופיע מדי פעם בשולי הדימדומים שלה, המחשבה שהיא מסכנת עכשיו את סיומו של הפרוייקט של תרצה ושלה, אבל זו רק הבהב ונצנץ ומיד התחלף במשהו אחר לגמרי, לא מחשבה או מילה אלא סתם דייסה של בכי, זכרונות, שאלות קיומיות, הקאות ושינה טרופת ביעותים. עוד יום עבר.

היא תיכננה את זה כמו מבצע צבאי, לפרטי פרטים הקטנים ביותר, והיא יצאה למבצע שלה בחצות בדיוק. היא לא יכלה לחכות לבוקר משני טעמים: אחד, זה איך שהיא נראתה, היא לא יכלה לבוא ככה בין הבריות לאור יום. הסיבה השניה היתה שהיו לה את כל האומץ והכוח הנדרשים, ואף טיפה של סבלנות. ועל כן היא יצאה. עטפה עצמה ככל האפשר אחרי שאספה באופן סביר את פקעת הקשרים שנהיתה מהשיער שלה. המתדלק ישב בחדר מואר וסגור והיא סימנה לו שלא יקום וניגשה למלא דלק בעצמה. מילאה את מיכל הדלק של האוטו הגדול ואת כל הג'ריקנים של הדלק לגנרטור. ואז ראתה שלט בחלון החנות של התחנה. ארבע מילים שעוררו בה תקווה ואמונה שהמבצע שלה יצליח. שמיכות טלויזיה מפנקות מפליס. היא קנתה את כל חמש השמיכות האחרונות שנשארו להם: שלוש וורודות, אחת ירוקה, ואחת ירוקה עם פרחים ורודים. היא קנתה גם את שלושת הסנדביצ'ים האחרונים: שניים עם גבינה צהובה ואחד עם טונה. היא אמרה בלב שלה: סליחה, כשהגישה למוכרת טרוטת העיניים והמפהקת לרווחה את כרטיס האשראי של תרצה.

לאורה הקטן של מנורת הפרפין אפשר היה לראות שתי דמויות דקות מתרוצצות בחורשה סחופת הרוח, כל אחת במשימותיה החשובות: כלבה מרחרחת ומשתינה וחופרת את ענייניה, ובחורה באירגון וסידור ותפעול והכנה מדוקדקת לפרטיה של השלב הבא במבצע שלה.

את כל השמיכות משומשות היא ניערה ואיווררה וערמה בפינה בערימה דמויית קן קטן ונוח, את הברזנט היא קיפלה והידקה טוב טוב למקומו המדוייק, וסידרה וניקתה ואספה את כל האשפה לסוגיה הדוחים והדוחים עוד יותר בשקית גדולה ורצה וזרקה אותה במכולה הגדולה שבקצה החורשה ואז תידלקה את הגנרטור והפעילה את דוד החימום ובינתיים הדליקה גם את הגזיה ואכלה סנדביץ עם גבינה צהובה ושתתה קפה שחור ואז השמים כבר לא היו לגמרי שחורים והרוח מעט נרגעה והיא היתה טיפה מיוזעת מהפעילות הנמרצת שלה וידעה שהגיע הרגע.

37

6 תגובות to “[19] צמרות שחורות ברוח”

  1. תמי ברקאי Says:

    ככה עזבת אותנו באמצע היער במתח?
    רק אל תחכי יותר מדי זמן עם הפרק הבא.

  2. levilidar Says:

    נפלאה את, אהובה
    ותודה על המתח…

  3. דורית Says:

    למילים "הפעילה את דוד החימום" יש תמיד כוח אופטימי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: