[23] שבר ענן

מאז שהיא הכירה את אושיק התחילו להצטבר בה חומרים מסוכנים, הם נקוו בתוכה טיפה אחר טיפה והיא הקפידה לפקוק אותם היטב ובנפרד, בידיעה שערבוב יגרום לפיצוץ: קרבה, תסכול, משיכה, קנאה, כעס ואהבה. כשהיא שמעה את הקול של רננה עולה מהבית, לפני כמה אלפי שנים זה היה? נפרצו הסכרים, התערבבו החומרים, הפיצוץ קרה והיה כמעט קטלני. כן, כמו הרבה דברים שעשויים להיות קטלניים, הוא הציל את החיים שלה. אסור לשאת בתוכך כאלה חומרים מסוכנים בכאלה כמויות וכל כך הרבה זמן. מהרגע שהיא ראתה את רננה מתנשקת עם אמיתי במושב האחורי של המונית שלה היא שנאה אותה וכעסה עליה, מהרגע שהיא הבינה איך רננה מתמרנת אותו וכמה אושיק קשור אליה היא קינאה בה ותיעבה אותה, אבל עכשיו היא שכבה במיטה אצל אמא שלה, וקראה את המכתב שלו וזו היתה הפעם הראשונה שהיא חמלה עליה, ריחמה עליה, כי רננה היא אישה שזקוקה נואשות לחמלה ורחמים, ואושיק לא מצליח כבר הרבה שנים למנוע אותם ממנה. רננה נלחמה בה באופנים הכי מלוכלכים, בדרך מעוותת ואכזרית, אבל רננה נלחמה על האיש היחיד בעולם שנתן לה חום ואהבה. בודדה וחולה, מנוכרת מהמשפחה שלה, הפרעה דו קוטבית, או מאניה-דפרסיה, ככה זה נקרא. זה ככה מאז שהוא מכיר אותה. זה גורם לה לגרש אותו ולזחול אליו בכל פעם מחדש. זה גורם לו לא להיות מסוגל לעזוב אותה. הייתי צריך לספר לך את זה מההתחלה, הוא כתב. הייתי צריך להבין שרק אמת צריכה להיות בינך לביני. אני כל כך טיפש ופחדן דבורי. אבל כשאת נעלמת, ידעתי שזה קשור בעובדה שרננה היתה שם והבנתי שאני לא יכול יותר לברוח מזה. ההבנה הזו התחילה קודם אבל היא באה לנסות לשחק שוב את המשחק שלה, ואני הודעתי לה ולא חזרתי בי, שהיא חייבת לשחרר אותי מהנישואים האלה ושאני לא מוותר יותר. בשבוע הבא אנחנו ברבנות, היא הבטיחה שלא תבריז הפעם. אני כבר חיכיתי לה שם שלוש פעמים בחודשים האחרונים. פעמיים היא לא באה ובפעם השלישית היא באה אבל עשתה סצינת בכי כל כך נוראית שלא יכולתי. כשאת שמעת את הקול שלה וברחת, זה כבר היה כשהיא הבינה שזהו זה. היא חיכתה שתחזרי, משכה את הזמן, ואני ביקשתי שתלך והזמנתי לה מונית לשדה התעופה. קיוויתי שתתעכבי עוד קצת ושמחתי נורא שלא הגעת עד שהיא עלתה על המונית. ורק אז שמתי לב לשקיות ליד הדלת. אוף דבורי, התעכבת קצת יותר מידי דבורי. את יכולה כבר לחזור. נו כבר, תחזרי.

ניכר היה במכתב שהוא לא נכתב בבת אחת, היו בו כמה פרקים וחזרות ומעברים בין דיבור ישיר אליה לדיבור כללי כמו אל עצמו. היא קראה אותו שוב ושוב ורצתה יותר מכל דבר אחר עכשיו להרגיש אותו כבר שוב קרוב אליה, מסביבה, בתוכה. בבוקר הוא סימס לה שהוא למטה עובד על האוטו. היא הכינה להם קפה וירדה עם הכוסות. הלב שלה פירפר מפחד אבל הוא נעלם בשניה שהוא הרים את העינים והביט בה מחייך.

51

בעפולה הם אכלו פלאפל והתחלפו. עד אז היא נהגה ועכשיו היה תורה לנמנם בחממה הנעימה שיצרו השמש החורפית והשמשה הקדמית. ירד גשם כשהיא התעוררה והאוטו הגדול היטלטל בדרך עפר. איפה אנחנו? הפתעה, אני רוצה להראות לך משהו. הם נסעו בין גבעות וחורש גלילי ואז הוא עצר בחלקה שטוחה קטנה של עשבים וקוצים. הגענו, בואי. הגשם היה עכשיו חזק, הוא החזיק מעליהם את המטריה, והוליך אותה למרכז החלקה ואמר: זה שלי. השיניים שלה תחילו לנקוש בלי שליטה: קר לי, בוא נחזור לאוטו. דבורי, השטח הזה שלי, למה את מתעלמת ממה שאני אומר? אני לא מתעלמת, קר לי, בוא נחזור לאוטו, בבקשה. את הדרך חזרה לאוטו הם עשו בשתיקה. היא התעטפה באחת משמיכות הפליס והוא התיישב במושב הנהג ושתק. נו, תיסע, מה? לא דבורי, למה את מתעלמת ממה שאמרתי, למה את לא מגיבה על מה שהראיתי לך עכשיו, זה המקום הכי חשוב לי בעולם ואת מתעלמת, למה? אושיק, אני מבינה בדיוק מה אותה אומר לי כשאתה מראה לי את זה, אני לא בטוחה שאתה מבין. למה את חושבת שאני לא מבין? את לא סומכת עלי, נכון? את חושבת שאני עוד פעם אחזור לרננה, נכון? איך אני יכול להוכיח לך שלא? אני רק יכול להגיד את זה, את מבינה, אני מנסה להגיד לך את זה הכי ברור שאני יכול: אני רוצה אותך בחיים שלי, בעתיד שלי, בלתמיד שלי.

טוב, זה היה חייב לבוא, הרגע הזה היה חייב לבוא ולא היה מנוס ממנו. הרגע בו היא לא יכולה לשלוט בעצמה, וחייבת לעשות מהכאב והכעס שלה אבנים, ולזרוק אותן עליו, אחת אחת. כל זיגזג שהוא עשה בדרך אליה, כל פניית פרסה, כל בגידה באמון שלה, הכל. הם ישבו באוטו הגדול והענן הגדול שכיסה קודם את עין השמש שיתף איתה עכשיו פעולה. רעמים דהרו לרוחב השמים וחרצו בהם חריצי ברקים, גשם התחיל לרדת, חזק ואלים וכועס כמוה. אושיק, אתה תמיד צוחק על אמא שלך, אבל אתה בדיוק כמוה, ממהר, רץ לך ולא שם לב שאני עוד מאחורה, בא בהצהרות כאלה ענקיות ואני עוד מתרגלת. תן לי עוד זמן, טוב? אבל את יודעת שאני אוהב אותך, נכון? את יודעת את זה? זו היתה הפעם הראשונה שהמילה אהבה נאמרה, והיא לוותה ברעם אדיר וברק מרהיב, ואי אפשר היה לא לצחוק מהצירוף הזה. הם צחקו והוא התניע את האוטו והיא לא ענתה לשאלה שלו.

ועכשיו הם ישבו עם החבורה הסורגת וצוחקת, מקבלים בהכנעה את המבטים מכל הסוגים, שנשלחו אליהם, וחיכו בסבלנות שהלילה יבוא. טוב חברים, אמרה תרצה בישירות הידועה הנפלאה שלה, אני מתה מעייפות וגם דבורי ואושיק, ואני בטוחה שגם לכם כבר מחכים בבית, אז נתראה בקרוב, בסדר? הילדים קמו וגררו את עצמם החוצה ואושיק המתוק שכבר היה מרוט לגמרי הסיע אותם לתחנת האוטובוס ואז נכמרו רחמיו וכבר הביא אותם לקרית שמונה ופיזר אותם בבתים שלהם. כשהוא חזר הוא הצטרף אליהן לרביצה מול האח עם סיבוב תה אחרון, ושמע את הפרק האחרון בסיפור שתרצה התעקשה לשמוע. היא לא וויתרה לה על אף פרט מכל מה שעבר עליה בארבעת ימי ההיעלמות שלה. הפרק שאושיק הגיע בדיוק אליו היה תיאור קרב המקלחת ההירואי שלה. תרצה אמרה: אוי אני הייתי מתה להיות שם זבוב על העץ. ואושיק לא התאפק ואמר: גם אני, והגניב אליה מבט, מהסוג החדש של המבטים שהיו ביניהם עכשיו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: