יקיצה מצוייצת

.

מישהו כיבה מזגן מוקדם בבוקר,

ואיזה מזל שהשמים

יכלו, ומילאו את הכל

באור כחול, חשמלי וציוץ

רציתי לומר נלהב, אבל אני יודעת,

הציפור בענייניה צייצה, זו רק אני

שנהייתי שמחה, על מסדרון של שקט

ללכת בו אל היום.

.

את זה, כתבתי כשגרתי עדיין בתל אביב, בהתחלת הקיץ, בערך שנה לפני שעברתי לכאן. כמעט שום דבר ממה שהייתי אז אני כבר לא היום, שמונה שנים זה הזמן שלוקח לכל תאי הגוף להתחדש. ככה אומרים. אבל לקום ככה, עם ציוץ, זו עדיין ההתחלה הכי טובה ליום שלי. וכאן זה הרבה יותר עוצמתי אפילו.

את הבא, שכתבתי בחודש תשרי לפני חמש שנים אני עדיין מרגישה גם הבוקר. למרות הקורונה, למרות חוסר הוודאות, למרות שדברים חיצוניים כבדי משקל ודברים פנימיים שטחיים ועלובים מונעים ממני להמשיך את כתיבת הספר הבא שלי, אני מתעוררת עם הציפורים וזה עושה אותי שמחה:

.

זה רק קצה של רגע

כשהכל מתלכד:

האופן בו מונחים

הגוף בין המזרן לשמיכה

והראש על הכר.

איך מפל האור של הווילון

והעיניים שנפקחות אליו

בלי לצפות לדבר,

בתוך או בחוץ,

מרחוק אל קרוב:

עורבים בברוש

בולבולים בגפן

צופיות ביסמין

קול הנשימה שלך.

הידיים אינן מחפשות אף אחד

לא שואלות כיצד להיות.

הישויות שאינן

והאינויות שישנן

גם הן מסתדרות לתוך המשוואה

שהסכום שלה הוא שקט.

.