אחר צהרים של פלא

השבוע שמעתי צליל מוזר נישא אלי מאי שם, משהו בין תקיעת שופר לצופר מכונית ישנה. זה היה כל כך משונה ולא שייך לכלום. לא מצאתי מאיפה זה בא.

ואתמול בצהרים שמעתי רשרוש בחצר. החצר המבולגנת של הבית השני שלי, שמה קורים תמיד ניסים ונפלאות. והנה הפלא הזה, הנוכחי: אמא טווסה ושלושה גורי טווס. מהדסים להם בחצר כאילו מה, כאילו עניין של יומיום. אבל לא, נו באמת, טווסים בחצר. ככה. רק לפני יומיים כתבתי כאן על הלא רגיל ואתם באים להראות לי שאפשר יותר לא רגיל. באמת? באמת.

היה מאוד קשה לצלם אותם כי הם ברחו ממני כל הזמן, ואחרי כמה שעות כשכבר ישבתי בפנים, פתאום ראיתי בחלון הקטן שבתחתית הדלת משהו ששימח אותי, משהו שלא היה חתול… כי בדרך כלל הם אלה שמציצים מהחלונצ'יק הזה פנימה. ועכשיו זחלתי בשקט בשקט ותראו מה ראיתי, ממש בכניסה.

עברו עוד כמה שעות, ואז שמעתי את הצליל ההוא, צליל הצפירה המשונה, ועכשיו התחברו הדברים. יצאתי וראיתי את הצדודית הנפלאה שלה על גג המחסן, באור הדימדומים היורדים, והיא קראה אליהם. כן, זו פשוט הקריאה של אמא לילדים. איפה אתם מתוקים שלי, לאן נעלמתם לי פתאום?

ברגע הבא, כמו נחשול בים, כמו ברק ברקיע, היא זינקה ועפה. בבת אחת, בתנופה ובכנפיים שלא ישוערו, מגג מחסן אחד אל השני. יצור פלאי ויפהפה שעד לפני שניה נראה מגושם בתנועותיו הרביצה ריחוף מלכותי.

הילדים נמצאו לה. הם שיחקו להם מאחורי המחסן השני. ממש יכולתי לראות בעיני רוחי איך השובב שבהם אומר לשני אחיו: בואו נתחבא לאמא, נראה אם היא תמצא אותנו.

וכאן לסיום אני רוצה לספר לכם על ספר שאני קוראת עכשיו. אני עוד רק באמצע ואני קוראת אותו לאט לאט, כמו ממתק נדיר אני לא רוצה שיגמר. 'לטובת הציפורים' הוא נקרא, וכתב אותו דרור בורשטיין. בעמ' 70 בפתיחתו של פרק על שירת ספרד, הוא מצטט את חוקר אותה שירה דן פגיס, שהיה משורר נפלא, והוא כינה את התכונה הכי משמעותית של השירה הזו "הפלאה" וכשקראתי את המשפט הזה נעתקה נשימתי. מקומן של הציפורים בחיים שלי, בשירה שלי, מקומה של השירה, כל זה בדיוק זה: הִפַּלאוּת, הקסמות, התפעמות. זו הטווסה עם גוזליה בכניסה לבית, ביום שישי באוויר הכתום המתכהה של השקיעה.