כַּנְפֵי רוּחַ

אמש נמלא האוויר ברעש כבד מנשוא. מנועי מטוסים כבדים וקלים ומדחפי מסוקים קרעו את שמי הערב לגזרים. לבד מכך שהוא היה מטריד, הרעש הנוראי הזה גם עורר משהו רדום, זיכרון רע וקבור עמוק מימי מלחמת לבנון. ניסיתי להתעלם כמיטב יכולתי, ניסיתי להתנהג כאילו כלום וזה היה קשה. אבל אז, כשכבר היה גוש דמעות שפילס דרך למעלה, פתאום שמעתי משהו שריכך, שהרגיע בבת אחת. שמעתי צריחות של עגורים שעוברים מעל ההר שלנו. כאילו אין מטוסים והליקופטרים, כאילו אין מלחמות ותרגילים צבאיים, כאילו אין אנשים טיפשים על האדמה. עגורים נודדים, כמו שהם עושים כבר אלפי שנים, מארצות הקור אלינו. עפים בחץ מושלם בחשיכה וצווחים ככרוכיות. מי היה מאמין, כמה מתוק יכול להיות הצליל הצורמני הזה לאוזן חרדה של אישה עצובה. היה לי כל כך נעים להירדם עם שיר הערש הנהדר הזה.

ויצא שהיום נסעתי צפונה, ופגשתי בדרך, בעמק החולה עגורים ושקנאים שהגיעו לשם באלפיהם. כמו תמיד זהו מפגש שמעורר בי התרגשות אדירה, שמחה שאין לתארה במילים. ואז בגולן, נגלו לי ציפורי ענק שמעוררות התרגשות מסוג קצת שונה. ההתרגשות שבאה ממפגש עם משהו מכני גדול. יש לי גם את זה.

השבשבות האלה יפהפיות בעיני ואני אוהבת לפגוש אותן. הגובה שלהן הוא 25 מטרים ואורך הכנף עשרה! באמת מדהים המבנה האלגנטי הזה. גם בפורטוגל, בהרים הגבוהים הן ניגלו לי מלאות הוד מתוך הערפל.

ועם זאת יש הרבה מאוד בעיות סביב היפהפיות האלה. עניינים לא פשוטים שנוגעים באיכות סביבה ובחיי הטבע, במיוחד בחייהם של נשרי הגולן שהולכים ונכחדים לנו. המחשבה על הנשרים הזכירה לי את השיר הזה שאי אפשר שלא לאהוב. המילים הפשוטות והגדולות של הרב קוק שאנחנו מכירים בלחן היפה והנוגע של אביגיל עמר-עוזיאל. "בֶּן אָדָם, עֲלֵה לְמַעְלָה עֲלֵה. כִּי כֹּחַ עַז לְךָ יֵשׁ לְךָ כַּנְפֵי רוּחַ, כַּנְפֵי נְשָׁרִים אַבִּירִים. אַל תְּכַחֵשׁ בָּם פֶּן יְכָחַשׁוּ לְךָ. דּרושׁ אוֹתָם, וְיִמָּצְאוּ לְךָ מִיָד".