עוצרים בזהב

אז אפשר לבוא? שאלה הילדה הסקרנית. קדימה, השיב החקלאי, היום מוסקים ומחר אהיה בבית הבד. למחרת היא שאלה: אפשר לחנות כאן? והוא ענה: כדאי שתזוזי שלא תפריעי למלגזה. יאאאי, כמה זיתים, הכריזה בטון המתלהב שלה. השנה יש פחות מחמישית ממה שהיה לנו בשנה שעברה, אמר החקלאי בצער, והיא הצטערה בשבילו, ואז הודיעה: בכל מקרה אני לוקחת את הגלון הראשון, כן? והתחילה לצלם בתזזית.

נכון, זה לא בית הבד שציירתי לי בדמיוני, העתיק הזה שיושב בבית האבן האפלולי, עם המכבש והשקים. עבודת כבישת השמן נעשית כאן, בבית הבד המודרני, בבטן המכונה. אפשר לראות את הזיתים עם הענפים והעלים נופלים אל מערבל שמטלטל וגורס, אחר כך מוסעים אל מקום בו נשאפים כל הדברים המיותרים, ואז הזיתים נשטפים, ונוסעים אל מותם ואל תחייתם כשמן.

כבר כתבתי נורא מזמן על הזיתים והשמן ועכשיו כשאני כבר בגליל הגיע הזמן להגשים את חלום בית הבד. והגשמתי והיה נפלא. למרות הגילוי שלעיל היה מרתק. ואם לבית הבד שבדמיון יש ריח של אבן עתיקה ויושב שם איש ערבי יפה עם כפייה, הרי שבזה האמיתי נפרש שטיח חגיגי לכבוד השמן, ויש בו עובדים ערבים היפסטרים יפים לא פחות.

ורק אחרי הכל, כשפך השמן כבר הגיע הביתה, חיפשתי ומצאתי: הפקת השמן נקראת עצירה. זה יפה לא? איכות השמן נקבעת לפי רמת החומציות שלו – כמה שפחות חומצי, ככה יותר איכותי. והשמן העבריין שלי, כלומר זה שצפיתי במעצרו? נהדר.