לאן נעלמתי ולמה חזרתי

הרשומה האחרונה כאן נכתבה בנובמבר לפני יותר משנתיים. אומר את האמת, זה לא משהו שאני מאוד שמחה עליו או גאה בו. יש לזה המון סיבות ואף אחת באמת. פשוט ככה זה. בשנים האחרונות אני לא ממש כאן באופן רצוף, אבל חשוב לי שתדעו כמה המקום הזה חשוב ויקר ללבי. אז אגלה סוד קטן. אולי שמתן לב לכך שבבלוגים רבים יש פרסומות ואילו כאן אין, וזה כי אני מקפידה לשלם על זה. באמת. גם כשאני לא כאן חשוב לי שמי שמגיעים, אפילו במקרה, יהנו מניקיון ויזואלי ומנטאלי.

בשנים הרבות של הבלוג הזה היו כל מיני מקצבים. כתבתי במרווחים משתנים, לפעמים כתבתי ממש כל יום. הצבתי לעצמי כל מיני אתגרים והמצאתי לעצמי פרויקטים יצירתיים ואהבתי כל רגע. כתבתי על החיים בעיר, על תהפוכות חיי, העליתי שירה והגיגים וסיפרתי על המסע להודו ועל המעבר לחיים כאן באמירים שבגליל. על אמנות וסריגה ופמיניזם ועוד המון המון דברים. בכל ההרפתקאות האלה הייתם אתם קוראי הבלוג ואתן קוראות יקרות שותפים ותומכות. ליוויתם אותי בהוצאת שני ספרי הראשונים לאור וגם קראתן את השלישי שפירסמתי כאן בהמשכים.

לאחרונה התרחקתי, החיים עצמם קרו והפייסבוק שירת את המטרות הקלילות של היומיום. כתבתי כאן פחות. אבל כתבתי בהחלט, בהתמדה ובנחישות, את הספר הבא שלי. והוא שונה לגמרי מכל מה שהיה עד עכשיו, ובגללו אני חוזרת לכאן כדי לשתף במסע הזה, החשוב והמשמעותי ביותר בחיי.

בתור נקודת חזרה בחרתי בהיום, פשוט כי בבוקר נסעתי לדואר בראמה ושלחתי את הספר לעורכת שלי כדי להתחיל את השלב האחרון בדרך אל ההוצאה לאור, שלב העריכה. אנחנו מקציבות לעצמנו שלושה חודשים שבמהלכם נשפר, נשייף ונצחצח את הספר כמיטב יכולתנו כדי שהקוראות והקוראים יהנו לקרוא אותו כמו שאני נהניתי לכתוב.