לכתוב באור

את הרשומה הקודמת סיימתי בהכרזה שנהניתי לכתוב את הספר הזה, כלומר זה שעכשיו הולך לקראת פרסום. והנה כמה ימים אחר כך ראיתי קטע מראיון עם סופר ידוע שהיה יום שנה למותו. ובכן הוא אמר בערך ככה (במבטא הונגרי כבד, נחשו מי?). שאנשים אומרים לו שבטח זה נהדר להיות סופר אבל האמת היא שלהיות סופר זה לשבת בודד באפלולית ולשים סימנים קטנים על הנייר.

נו, טוב, ואני בכל זאת אומרת שאני אוהבת לכתוב. שזו הנאה בשבילי. וזה היה ככה מאז שבגיל ארבע חמש ככה סבתא שלי לימדה אותי איך עושים את זה. נכון שחלק ניכר מחיי הבוגרים ברחתי מהכתיבה אבל זה היה בגלל שאחרי ההנאה הגיעה מודעות עצמית ואחריה נגררה ובאה אחותה הגועלית ביקורת קטלנית. אבל כשהכתיבה תפסה אותי בסוף ואפשרתי לה להיות הדבר הכי חשוב, זה היה בזכות העובדה שלמדתי לחיות עם השתיים האלה, לרסן אותן ולא לתת להן להרוס את ההנאה. אני באמת, אבל באמת, אוהבת לכתוב.

אתן מכירות את החלומות הנפלאים האלה שבהם פתאום מגלים חדר נוסף בבית? חדר יפה במיוחד, ולפעמים ממנו נפתח עוד אחד וכן הלאה, אתם מכירים? אז בשבילי זו הכתיבה. אני מגלה עוד ועוד חדרים בתוכי ובעולם וזה עושה אותי שמחה.

לפעמים יש קושי. הוא יכול להיות קשור לנושא עצמו ועל זה עוד אדבר, או לכל מיני אספקטים של הכתיבה: לניסוח שלא מתנסח לי, לכמיהה להגיע מנקודה לנקודה בדרך חדשה שאני לא מצליחה למצוא. לפעמים הצורך לערוך שוב ושוב מתיש. כבר יותר מחמש שנים שאני בתוך הספר הזה, יש חודשים אינטנסיביים ויש חודשי מנוחה ובישול פנימי. אבל קשה זה לא ההיפך מכיף. זה פשוט יותר אתגר ככה שזה גם טוב. כמעט תמיד אני כותבת בבקרים, לשבת באור ולעשות סימנים על השורות הכחולות זה הכי עושה לי טוב.

כתבתי את זה אתמול. כשהרמתי את הראש מהמחברת ראיתי את השקדיה שרק התפוצצה בפריחה בחצר הסמוכה. הוורוד שלה זהר באור הבוקר, רחש זמזום של חיים. קרוב יותר אלי הפקאן העירום ועוד יותר קרוב לימון גוץ כבד פרי. היום, יש מכסה אפור על העולם והגשם לא מפסיק לרדת. קר מאוד, הרוח סועה וערפל זוחל על ההר. את כתיבת הספר הזה עשיתי כאן בגליל כשהיופי מקיף אותי בכל מזג אוויר. וזה, אני מודה, גם חלק מההנאה שבכתיבה.