סיבה מספקת בשביל לזמר

הבוקר התעוררתי מוקדם מאוד ובמשך שעה ארוכה הקשבתי לבולבולים. לרוב הציפורים יש משפטים קצרצרים של הברה או שתיים אבל לבולבול יש המוני צורות ביטוי, משפטים ארוכים ומורכבים. בעוד שלרוב הציפורים יש תקשורת יומיומית קצרה ותכליתית ורק בעיתות חיזור הם פוצחים בשירה מורכבת יחסית, אצל הבולבולים יש שיחות שמתחילות השכם בבוקר, כל השנה, גם בימי חורף וגשם. כי הבולבול לא שר, הוא מדבר. אפשר ממש לשמוע את השיחה נרקמת שם על העץ. ובמקרה שלי, אפשר גם להזדהות. כי גם אני דברנית. הורי מעידים עלי שעוד לפני שידעתי לדבר כבר התבטאתי בשצף, בג'יבריש נלהב.

בשיר הנהדר שלו, שואל ע. הילל את הבולבול לפשר השירה המתמידה שלו, עם זריחה, לאורך היום ולעת השקיעה, והבולבול מסביר שהוא פשוט מלווה את השמש כי היא עולה שם בבוקר, וזורחת לאורך היום והנה תיכף שוקעת וכל זה סיבה מספקת בשביל לזמר. בסוף השיר הבולבול מחזיר את השאלה אל המשורר  "ואתה!? אמור לי אחא, למה כל היום שואל?" ובתשובה נגלה לנו ליבו של השיר, הסיבה האמיתית לכתיבתו "אני? פשוט, כי גם אצלי זה ככה!"

הסיבה היחידה לכתיבה, אצלי כמובן אני הרי לא יודעת על אחרים, היא הצורך לחוות את העולם בעוצמה ולהגיד אותו גם לאחרים כדי שיחוו את העוצמה הזו גם הם. התחלתי עם שירה כי אני כאמור בולבול. אבל גם כשהמשכתי אל הפרוזה אני לא חושבת שזה השתנה באמת. ועכשיו כשהספר הרביעי שלי מגיע לקו הגמר ואני צריכה לענות לעצמי על שאלת ה'למה', והיא תמיד חוזרת להציק שתדעו, אין לי ברירה אלא לענות בדיוק אותה תשובה כמו בהתחלה. וכששאלת ה'למה' עולה, זה גם בגלל שאחרי שכתבת ספר יש לך עוד הר, הרבה יותר גבוה והרבה פחות נעים לטפס עליו, וזה ההר של ההוצאה שלו לאור עם כל הכרוך בכך. ואת שלב הזה אני כבר לא יכולה לעשות לבד, זה מחייב אינטראקציות עם כוחות שלמעלה מכוחותי. אז אני אומרת את זה עכשיו, חזק וברור: אני אצטרך עזרה. תמיכה. מכל מיני סוגים. ואני אפנה אליכן קוראות וקוראים, כן כן.