Archive for the ‘סלט מחשבות’ Category

לכתוב באור

31 בינואר 2023

את הרשומה הקודמת סיימתי בהכרזה שנהניתי לכתוב את הספר הזה, כלומר זה שעכשיו הולך לקראת פרסום. והנה כמה ימים אחר כך ראיתי קטע מראיון עם סופר ידוע שהיה יום שנה למותו. ובכן הוא אמר בערך ככה (במבטא הונגרי כבד, נחשו מי?). שאנשים אומרים לו שבטח זה נהדר להיות סופר אבל האמת היא שלהיות סופר זה לשבת בודד באפלולית ולשים סימנים קטנים על הנייר.

נו, טוב, ואני בכל זאת אומרת שאני אוהבת לכתוב. שזו הנאה בשבילי. וזה היה ככה מאז שבגיל ארבע חמש ככה סבתא שלי לימדה אותי איך עושים את זה. נכון שחלק ניכר מחיי הבוגרים ברחתי מהכתיבה אבל זה היה בגלל שאחרי ההנאה הגיעה מודעות עצמית ואחריה נגררה ובאה אחותה הגועלית ביקורת קטלנית. אבל כשהכתיבה תפסה אותי בסוף ואפשרתי לה להיות הדבר הכי חשוב, זה היה בזכות העובדה שלמדתי לחיות עם השתיים האלה, לרסן אותן ולא לתת להן להרוס את ההנאה. אני באמת, אבל באמת, אוהבת לכתוב.

אתן מכירות את החלומות הנפלאים האלה שבהם פתאום מגלים חדר נוסף בבית? חדר יפה במיוחד, ולפעמים ממנו נפתח עוד אחד וכן הלאה, אתם מכירים? אז בשבילי זו הכתיבה. אני מגלה עוד ועוד חדרים בתוכי ובעולם וזה עושה אותי שמחה.

לפעמים יש קושי. הוא יכול להיות קשור לנושא עצמו ועל זה עוד אדבר, או לכל מיני אספקטים של הכתיבה: לניסוח שלא מתנסח לי, לכמיהה להגיע מנקודה לנקודה בדרך חדשה שאני לא מצליחה למצוא. לפעמים הצורך לערוך שוב ושוב מתיש. כבר יותר מחמש שנים שאני בתוך הספר הזה, יש חודשים אינטנסיביים ויש חודשי מנוחה ובישול פנימי. אבל קשה זה לא ההיפך מכיף. זה פשוט יותר אתגר ככה שזה גם טוב. כמעט תמיד אני כותבת בבקרים, לשבת באור ולעשות סימנים על השורות הכחולות זה הכי עושה לי טוב.

כתבתי את זה אתמול. כשהרמתי את הראש מהמחברת ראיתי את השקדיה שרק התפוצצה בפריחה בחצר הסמוכה. הוורוד שלה זהר באור הבוקר, רחש זמזום של חיים. קרוב יותר אלי הפקאן העירום ועוד יותר קרוב לימון גוץ כבד פרי. היום, יש מכסה אפור על העולם והגשם לא מפסיק לרדת. קר מאוד, הרוח סועה וערפל זוחל על ההר. את כתיבת הספר הזה עשיתי כאן בגליל כשהיופי מקיף אותי בכל מזג אוויר. וזה, אני מודה, גם חלק מההנאה שבכתיבה.

לאן נעלמתי ולמה חזרתי

25 בינואר 2023

הרשומה האחרונה כאן נכתבה בנובמבר לפני יותר משנתיים. אומר את האמת, זה לא משהו שאני מאוד שמחה עליו או גאה בו. יש לזה המון סיבות ואף אחת באמת. פשוט ככה זה. בשנים האחרונות אני לא ממש כאן באופן רצוף, אבל חשוב לי שתדעו כמה המקום הזה חשוב ויקר ללבי. אז אגלה סוד קטן. אולי שמתן לב לכך שבבלוגים רבים יש פרסומות ואילו כאן אין, וזה כי אני מקפידה לשלם על זה. באמת. גם כשאני לא כאן חשוב לי שמי שמגיעים, אפילו במקרה, יהנו מניקיון ויזואלי ומנטאלי.

בשנים הרבות של הבלוג הזה היו כל מיני מקצבים. כתבתי במרווחים משתנים, לפעמים כתבתי ממש כל יום. הצבתי לעצמי כל מיני אתגרים והמצאתי לעצמי פרויקטים יצירתיים ואהבתי כל רגע. כתבתי על החיים בעיר, על תהפוכות חיי, העליתי שירה והגיגים וסיפרתי על המסע להודו ועל המעבר לחיים כאן באמירים שבגליל. על אמנות וסריגה ופמיניזם ועוד המון המון דברים. בכל ההרפתקאות האלה הייתם אתם קוראי הבלוג ואתן קוראות יקרות שותפים ותומכות. ליוויתם אותי בהוצאת שני ספרי הראשונים לאור וגם קראתן את השלישי שפירסמתי כאן בהמשכים.

לאחרונה התרחקתי, החיים עצמם קרו והפייסבוק שירת את המטרות הקלילות של היומיום. כתבתי כאן פחות. אבל כתבתי בהחלט, בהתמדה ובנחישות, את הספר הבא שלי. והוא שונה לגמרי מכל מה שהיה עד עכשיו, ובגללו אני חוזרת לכאן כדי לשתף במסע הזה, החשוב והמשמעותי ביותר בחיי.

בתור נקודת חזרה בחרתי בהיום, פשוט כי בבוקר נסעתי לדואר בראמה ושלחתי את הספר לעורכת שלי כדי להתחיל את השלב האחרון בדרך אל ההוצאה לאור, שלב העריכה. אנחנו מקציבות לעצמנו שלושה חודשים שבמהלכם נשפר, נשייף ונצחצח את הספר כמיטב יכולתנו כדי שהקוראות והקוראים יהנו לקרוא אותו כמו שאני נהניתי לכתוב.

עוצרים בזהב

25 בנובמבר 2020

אז אפשר לבוא? שאלה הילדה הסקרנית. קדימה, השיב החקלאי, היום מוסקים ומחר אהיה בבית הבד. למחרת היא שאלה: אפשר לחנות כאן? והוא ענה: כדאי שתזוזי שלא תפריעי למלגזה. יאאאי, כמה זיתים, הכריזה בטון המתלהב שלה. השנה יש פחות מחמישית ממה שהיה לנו בשנה שעברה, אמר החקלאי בצער, והיא הצטערה בשבילו, ואז הודיעה: בכל מקרה אני לוקחת את הגלון הראשון, כן? והתחילה לצלם בתזזית.

נכון, זה לא בית הבד שציירתי לי בדמיוני, העתיק הזה שיושב בבית האבן האפלולי, עם המכבש והשקים. עבודת כבישת השמן נעשית כאן, בבית הבד המודרני, בבטן המכונה. אפשר לראות את הזיתים עם הענפים והעלים נופלים אל מערבל שמטלטל וגורס, אחר כך מוסעים אל מקום בו נשאפים כל הדברים המיותרים, ואז הזיתים נשטפים, ונוסעים אל מותם ואל תחייתם כשמן.

כבר כתבתי נורא מזמן על הזיתים והשמן ועכשיו כשאני כבר בגליל הגיע הזמן להגשים את חלום בית הבד. והגשמתי והיה נפלא. למרות הגילוי שלעיל היה מרתק. ואם לבית הבד שבדמיון יש ריח של אבן עתיקה ויושב שם איש ערבי יפה עם כפייה, הרי שבזה האמיתי נפרש שטיח חגיגי לכבוד השמן, ויש בו עובדים ערבים היפסטרים יפים לא פחות.

ורק אחרי הכל, כשפך השמן כבר הגיע הביתה, חיפשתי ומצאתי: הפקת השמן נקראת עצירה. זה יפה לא? איכות השמן נקבעת לפי רמת החומציות שלו – כמה שפחות חומצי, ככה יותר איכותי. והשמן העבריין שלי, כלומר זה שצפיתי במעצרו? נהדר.

הטיול הגדול

2 בנובמבר 2020

.

כשאני עוברת על הרשומות שלי, אני מגלה, חצי באושר וחצי בצער, שבאוקטובר לפני שנתיים הייתי בפראג, ובאוקטובר לפני שנה בפורטוגל.

.

ובאוקטובר השנה, איפה הייתי? לא מעבר לים, לא במקומות רחוקים ומסעירים, לא נהגתי בג'יפ גדול בין הרים שגיאים ולא עשיתי קניות בשוק איכרים חמוד בצילה של כנסיה יפהפייה. לא. אבל.

טיילתי קרוב לבית וזה היה יפה להלל, נהגתי בג'וק האדום שלי בין הרים ירוקים ומתוקים, עשיתי קניות בצרכנייה שלנו עם מכרים חובשי מסכות כמותי, וחוץ מזה, הייתי בעוד כל מיני מקומות נהדרים מאוד.

.

הייתי ביער, בנחל ובים, עשיתי טסט לאוטו במַסְעָדֶה שברמת הגולן היכן שיש מוסך פרוע וקסום, וביקרתי אצל האחיות והחברות שלי שמה פגשתי בעלי חיים מעניינים מאוד.

.

.

אמנם לא פגשתי את האַזוּלֵז’וֹש המשגעים של פורטוגל, אבל קיבלתי מגילת את אלה שעשתה במיוחד בשבילי.

.

וביום הכמעט אחרון של אוקטובר המקומי הנפלא שלי, פגשתי את הפרחים האלה, שאם תבואו לצפון בשבוע שבועיים הקרובים, תוכלו לפגוש גם אתם. חלמוניות, שנכון יותר היה לקרוא להן 'אבוקות חוצפניות', או 'שלהבות מרדניות'. או אפילו 'הזהב שזורח מושלם מן האדמה היבשה בין קוצי הקיץ ההולך ונגמר'.

כַּנְפֵי רוּחַ

27 באוקטובר 2020

אמש נמלא האוויר ברעש כבד מנשוא. מנועי מטוסים כבדים וקלים ומדחפי מסוקים קרעו את שמי הערב לגזרים. לבד מכך שהוא היה מטריד, הרעש הנוראי הזה גם עורר משהו רדום, זיכרון רע וקבור עמוק מימי מלחמת לבנון. ניסיתי להתעלם כמיטב יכולתי, ניסיתי להתנהג כאילו כלום וזה היה קשה. אבל אז, כשכבר היה גוש דמעות שפילס דרך למעלה, פתאום שמעתי משהו שריכך, שהרגיע בבת אחת. שמעתי צריחות של עגורים שעוברים מעל ההר שלנו. כאילו אין מטוסים והליקופטרים, כאילו אין מלחמות ותרגילים צבאיים, כאילו אין אנשים טיפשים על האדמה. עגורים נודדים, כמו שהם עושים כבר אלפי שנים, מארצות הקור אלינו. עפים בחץ מושלם בחשיכה וצווחים ככרוכיות. מי היה מאמין, כמה מתוק יכול להיות הצליל הצורמני הזה לאוזן חרדה של אישה עצובה. היה לי כל כך נעים להירדם עם שיר הערש הנהדר הזה.

ויצא שהיום נסעתי צפונה, ופגשתי בדרך, בעמק החולה עגורים ושקנאים שהגיעו לשם באלפיהם. כמו תמיד זהו מפגש שמעורר בי התרגשות אדירה, שמחה שאין לתארה במילים. ואז בגולן, נגלו לי ציפורי ענק שמעוררות התרגשות מסוג קצת שונה. ההתרגשות שבאה ממפגש עם משהו מכני גדול. יש לי גם את זה.

השבשבות האלה יפהפיות בעיני ואני אוהבת לפגוש אותן. הגובה שלהן הוא 25 מטרים ואורך הכנף עשרה! באמת מדהים המבנה האלגנטי הזה. גם בפורטוגל, בהרים הגבוהים הן ניגלו לי מלאות הוד מתוך הערפל.

ועם זאת יש הרבה מאוד בעיות סביב היפהפיות האלה. עניינים לא פשוטים שנוגעים באיכות סביבה ובחיי הטבע, במיוחד בחייהם של נשרי הגולן שהולכים ונכחדים לנו. המחשבה על הנשרים הזכירה לי את השיר הזה שאי אפשר שלא לאהוב. המילים הפשוטות והגדולות של הרב קוק שאנחנו מכירים בלחן היפה והנוגע של אביגיל עמר-עוזיאל. "בֶּן אָדָם, עֲלֵה לְמַעְלָה עֲלֵה. כִּי כֹּחַ עַז לְךָ יֵשׁ לְךָ כַּנְפֵי רוּחַ, כַּנְפֵי נְשָׁרִים אַבִּירִים. אַל תְּכַחֵשׁ בָּם פֶּן יְכָחַשׁוּ לְךָ. דּרושׁ אוֹתָם, וְיִמָּצְאוּ לְךָ מִיָד".

אחר צהרים של פלא

17 באוקטובר 2020

השבוע שמעתי צליל מוזר נישא אלי מאי שם, משהו בין תקיעת שופר לצופר מכונית ישנה. זה היה כל כך משונה ולא שייך לכלום. לא מצאתי מאיפה זה בא.

ואתמול בצהרים שמעתי רשרוש בחצר. החצר המבולגנת של הבית השני שלי, שמה קורים תמיד ניסים ונפלאות. והנה הפלא הזה, הנוכחי: אמא טווסה ושלושה גורי טווס. מהדסים להם בחצר כאילו מה, כאילו עניין של יומיום. אבל לא, נו באמת, טווסים בחצר. ככה. רק לפני יומיים כתבתי כאן על הלא רגיל ואתם באים להראות לי שאפשר יותר לא רגיל. באמת? באמת.

היה מאוד קשה לצלם אותם כי הם ברחו ממני כל הזמן, ואחרי כמה שעות כשכבר ישבתי בפנים, פתאום ראיתי בחלון הקטן שבתחתית הדלת משהו ששימח אותי, משהו שלא היה חתול… כי בדרך כלל הם אלה שמציצים מהחלונצ'יק הזה פנימה. ועכשיו זחלתי בשקט בשקט ותראו מה ראיתי, ממש בכניסה.

עברו עוד כמה שעות, ואז שמעתי את הצליל ההוא, צליל הצפירה המשונה, ועכשיו התחברו הדברים. יצאתי וראיתי את הצדודית הנפלאה שלה על גג המחסן, באור הדימדומים היורדים, והיא קראה אליהם. כן, זו פשוט הקריאה של אמא לילדים. איפה אתם מתוקים שלי, לאן נעלמתם לי פתאום?

ברגע הבא, כמו נחשול בים, כמו ברק ברקיע, היא זינקה ועפה. בבת אחת, בתנופה ובכנפיים שלא ישוערו, מגג מחסן אחד אל השני. יצור פלאי ויפהפה שעד לפני שניה נראה מגושם בתנועותיו הרביצה ריחוף מלכותי.

הילדים נמצאו לה. הם שיחקו להם מאחורי המחסן השני. ממש יכולתי לראות בעיני רוחי איך השובב שבהם אומר לשני אחיו: בואו נתחבא לאמא, נראה אם היא תמצא אותנו.

וכאן לסיום אני רוצה לספר לכם על ספר שאני קוראת עכשיו. אני עוד רק באמצע ואני קוראת אותו לאט לאט, כמו ממתק נדיר אני לא רוצה שיגמר. 'לטובת הציפורים' הוא נקרא, וכתב אותו דרור בורשטיין. בעמ' 70 בפתיחתו של פרק על שירת ספרד, הוא מצטט את חוקר אותה שירה דן פגיס, שהיה משורר נפלא, והוא כינה את התכונה הכי משמעותית של השירה הזו "הפלאה" וכשקראתי את המשפט הזה נעתקה נשימתי. מקומן של הציפורים בחיים שלי, בשירה שלי, מקומה של השירה, כל זה בדיוק זה: הִפַּלאוּת, הקסמות, התפעמות. זו הטווסה עם גוזליה בכניסה לבית, ביום שישי באוויר הכתום המתכהה של השקיעה.

הלא רגילים

15 באוקטובר 2020

.

עמדתי להכין לי מיץ אשכוליות, כשפתאום משהו אחז אותי בגרוני. איזה כישוף מוזר שתקע אותי מול הפרי הזה המומה. איזה צבעים, חשבתי, איזה יופי של צבעים. אז צילמתי. הייתה לי ברירה?

.

ואז התחלתי גם לחשוב. כי לצלם בלבד זה קצת חסר. התחלתי לחשוב וזה הוביל אותי לצלם עוד. כי חשבתי. הדבר הזה, הלא רגיל, שתופס אותך פתאום, שמושיב אותך מול יופי, שמוציא בשבילך את המצלמה, שמקיף אותך וצפון בתוכך, ומגיע לו מתשומת הלב שאינה רק שלך. אז המשכתי לצלם, בבית שלי, את הדברים, יש לדייק, רק חלק מהדברים וחלק קטנטן בלבד מהדברים, שברגיל נעלמים מהעין, מכל מיני סיבות.

.

זה יכול להיות משהו הכי רגיל דווקא, בנאלי ויומיומי שנעלם לנו פשוט כי התרגלנו לגמרי, ואם נתקרב אליו נגלה את היופי הלא רגיל שלו, היופי שנמצא שם כל הזמן מולנו.

.

.

וזה יכול להיות משהו ששמתי כדי שיהיה יפה, או עשיתי בעצמי כדי שיהיה יפה אבל פשוט שכחתי ממנו, ויש מי שיפה כל הזמן ואני אומרת לו כל הזמן כמה הוא יפה ואז פתאום, בום, הוא הפוך וזה מוזר ומהפנט.

.

ויש מה שרק צריך להתקרב אליו, ויש מה שרק צריך לשנות את זווית המבט עליו, והלא רגיל נגלה במלוא הודו, רק מחכה לנו שנמצא אותו.

יהושע ומר קנז

13 באוקטובר 2020

.

בשנת 1990 גמרתי את לימודי בחיפה, חזרתי לעירי האהובה והלכתי לגור עם שותפה ברחוב עמדן 5. עבדתי על איורים לספר החידות והבדיחות של סבתא שלי, התחלתי לעבוד במפעל טקסטיל בקריית המלאכה שם ציירתי את מה שהדפיסו על הבגדים, והתמדתי בהתחמקות למדרכה השנייה בכל פעם שראיתי את החבר לשעבר שלי בא לקראתי ברחוב.

בסוף השנה פרצה מלחמת המפרץ ובינואר 1991 היינו תחת מתקפת טילים מעיראק. החיים בעיר בזמן מלחמת המפרץ היו הזויים ומטושטשים מאוד בזיכרוני. יש מצב שזה היה מעט טראומטי, גיליתי את זה אחרי כמה שנים כשהאצה של אופנוע שנשמעה כמו אזעקה, גרמה לי דפיקות לב מואצות. קצת אחר כך התחלתי לאייר כריכות לספרי שירה בהוצאת הפועלים והתקבלתי לעבוד בעיתון הילדים 'כולנו' כמעצבת ומאיירת.

בשנת 1992 התחלתי לראשונה בחיי לגדל את שיערי והמשכתי לאייר ולחשוב שזה הדבר הכי חשוב בעולם. בסוף אותה שנה נולד הראל בנה של חברתי רומית ואני הלכתי לראות אותו לראשונה כשהיה כבן שבוע. זה היה ברחוב סוקולוב מרחק הליכה של לא יותר מחמש דקות וחזרתי די מהר. משהו באוויר הרחוב שלי היה מוזר ולא ידעתי לומר מה. נכנסתי לחדר המדרגות וראיתי שהוא שחור מפיח ומלא חומר משונה שהבנתי שהוא קצף כיבוי אש רק כשהגעתי אל דלת דירתי. היא הייתה שרופה, או ליתר דיוק חרוכה. הרבה מאוד ניסים אירעו בשריפה הזו. מה שנשרף באמת היה ארון החשמל שנמצא ממש בסמוך לדלת. זה היה ארון ישן מאוד והוא התלקח. השכנה הזקנה המרשעת שלנו הריחה עשן ושמעה רחש מוזר מחדר המדרגות, הציצה בעינית ומיד התקשרה למכבי האש. זה היה נס מספר אחד. הנס השני הוא שמכבי אש היו אז עדיין במשכנם הישן, ברחוב בזל, כלומר במרחק כמה מטרים מהרחוב שלנו. עכשיו אם השכנה לא הייתה קולטת שיש שריפה, או אם הייתה ומכבי האש היו רחוקים יותר, האש הייתה אוחזת בתוך כמה דקות בדלת העץ שלנו, ומיד אחריה בארון הקיר שנמצא מעברה השני והכיל את כל הבגדים של שותפתי ושלי. אבל האש כובתה בתוך כמה דקות והדלת רק נחרכה. עם זאת, הניסים המשיכו לקרות. חומרי הכיבוי שנכנסו לדירה מתחת לדלת זרמו שם הישר לתוך החדר שלי, ובחדר שלי, הודות לנס מספר שלוש, כלומר לשיפוע קטנטן מאוד של הרצפה, הם זרמו ונספגו במזרון עליו ישנתי ולא בתיק העבודות שלי שנאסף בשנות לימודי בבצלאל ובויצ"ו והיה כרטיס ביקור חיוני לעבודה כמאיירת. חוקר השריפות אמר, וזה באמת משונה, שזו הייתה הצתה. מי שורף ארונות חשמל ולמה את שלי? מוזר מאוד. אבל יותר מוזר היה לגלות, כמה שנים אחר כך, שמישהו כתב על זה סיפור. ולא סתם מישהו.

אם כל הפרולוג הזה כבר התיש אתכם, ואם אתן חושבות שיכולתי להגיע לנקודה הזו כבר מזמן אז אני מתנצלת. כי נכון, אבל כל זה נועד לספר פרט מרגש ובנאלי גם יחד. השכן שלי באותו בניין בעמדן 5 שגרתי בו כשבע שנים היה יהושע קנז שהלך אתמול לעולמו. קנז לא היה רק שכן חביב, הוא גם היה ועד הבית של הבניין, וכל זה יכול היה אולי להיחשב לפרט טריוויה חמוד בלבד אלמלא היה הבניין עצמו גיבור של שניים מספריו הנפלאים ביותר 'בדרך אל החתולים' ו'מחזיר אהבות קודמות', ולא רק הבניין בכללי אלא השריפה הספציפית הזו, היא גיבורת הנובלה היפה שלו שנקראת 'שורפים ארונות חשמל' שמתרחשת בימי מלחמת המפרץ.

.

הספרים האלה שהזכרתי, התחילו בבניין שלנו כי שמה הוא גר, והם מתארים נאמנה מציאות שמוכרת לכל מי שגר אי פעם בתל אביב, אבל זה היה המיקרוקוסמוס שממנו הוא נסק לגבהים או ליתר דיוק לעומקים אדירים. כמו שכתבה יפה אריאנה מלמד, קנז הסופר ידע לתאר היטב עולם אפל, מורכב וקשה רגשית. והוא גם בחר לתרגם יצירות קשות מאוד רגשית. אני מפצירה בכם לקרוא את כל הנובלות של ז'ורז' סימנון שהוא תרגם בווירטואוזיות. אבל יהושע השכן? הוא היה פשוט איש טוב ונעים אמיתי. הניגוד הזה בין הכישרון הספרותי האדיר לאישיות האנושית הצנועה והמתוקה, וגם השמירה הקנאית שלו על חייו הפרטיים הקסימו אותי תמיד. מכיוון שהתמדתי לגור בשכונה כמעט כל שנות חיי בתל אביב, המשכתי לפגוש אותו והוא המשיך להאיר לי פנים תמיד.

אז בוודאי תבינו עד כמה נעלבתי כשגיליתי שדמותיהן של שתי הצעירות שגרות בשותפות בדירה בבניין, שלכאורה היו מבוססות על שותפתי ועלי, הן כל כך עלובות ואומללות. נכון שאלה לא באמת אנחנו, אני יודעת, הספרות רק מתחילה בחיים עצמם והיא אף פעם לא נגמרת שם… אבל זה היה ממש עצוב לקרוא את הקטעים שמתארים אותן, ולא הפסקתי לחשוב שאולי משהו ממה שהוא כתב הוא ראה בנו באמת.

זהו הספד קצת מקושקש, אבל זה בכל זאת הספד, לאיש מקסים, לסופר, עורך ומתרגם ענק. שלום לך מר קנז, ותודה לך יהושע על הכל.

יער בוקר

12 באוקטובר 2020

מוקדם בבוקר עוד קריר ואחר כך מתחמם. אפשר ללגום תה מהתרמוס, או מהמים שבבקבוק. ובנחל אפשר לטבול את הרגלים בקרירוּת הצלולה ולתהות איך זה, איך היא מתמידה להיות כאן אחרי כל הקיץ הזה? איך ואיפה היא נבעה מבטן האדמה ואם אוכל להודות לה מספיק אי פעם?

כלומר לאדמה. לזו המצמיחה את הכל, המנביעה את הכל, הנושאת אותנו בשקט. אני מודה לעצים ולשמים, אני מודה לעננים ולשמש, אני מודה לנחל ולפרח ותמיד שוכחת להודות קודם לה, לארץ החוּמה. שמעתי כבר את צירוף המילים הזה. איפה? רגע, אני מחפשת… הנה. זה של תרצה אתר וזה בדיוק מתאים לזמן הזה שעכשיו. "שיר שלכת אדומה, שיר לשמש העולה, שיר לארץ החומה, האדמדמת, הגדולה."

.

יש לנו מקום חניה ביער. זה לא לגמרי חוקי בימים אלה. בסגר הקודם אפילו גירשו אותנו פעם שוטרים, או פקחים, לא ממש התעכבנו לבדוק מי. אבל אנחנו ממשיכות בכל זאת. זה חשוב לנפש להגיע ליער או לנחל.

מוקדם בבוקר אפשר לשמוע את היער מתעורר. את הציפורים כשהן מתארגנות על היום החדש. לראות את הצבעים מתחדדים. את האור נוסע לאיטו מעניק חשיפה איטית לגוונים הירוקים. אפשר להריח את האדמה, את קוצי סוף הקיץ, את הגללים של הפרות ואת מחטי האורנים, החרובים. נשימת היער עשויה מכל זה.

.

ובאפלולית הסבך אפשר לדמיין אותן,

גם אם לא מאמינים בהן, כי זה, המקום של הפיות.

.

חצבתיו מלבבי

11 באוקטובר 2020

.

.

"הֲרָאִיתָ אֵיזֶה יֹפִי,

שֶרָעַד בְּרוּחַ סְתָו,

שְֹדֵה זָהָב דָּעַךְ בָּאֹפֶל

וְהִדְלִיק נֵרוֹת חָצָב."

/ נתן יונתן  

.   

.

"לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן הַהֶפְקֵר,

אַף לֹא בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי,

כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו

וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי."

/ ח.נ. ביאליק

.