Archive for the ‘סלט מחשבות’ Category

[3] שקיעה בגבעות

5 בדצמבר 2017

4היא הנהגת והמנהלת. היא מסיעה אותן ומתחזקת את האוטו הגדול ואת משק הבית הקטן שלהן, היא דואגת לתרצה ומתנהלת מול העולם. מבשלת ועורכת קניות. היא קובעת לוחות זמנים, מחלקת הוראות, מכתיבה תנאי עבודה, וגובה אם יש מה שצריך לגבות. ועדיין, אחרי הכל, עוד נשאר לה זמן לחלום, לקרוא, להרגיש את השמחה מבעבעת לה בגוף ובלב. על מה שתרצה עושה עוד נדבר תיכף.

היא אף פעם לא באמת לבד, כי שיבא איתה, ואם בכל זאת בא לה קצת להיות, אז היא משאירה אותה עם תרצה ושתיהן מאוד שמחות בזה. מהרגע ששיבא הגיעה לחיים שלה ועד עכשיו, היא לא מפסיקה להרגיש אסירת תודה ומשתאה, לנוכח החיבור המיידי הטבעי והחזק שלהן, לנוכח החברות המיוחדת שלהן, עם החופש המפתיע שקיים בתוכה. זה, דווקא היה לה בלתי צפוי. היא חשבה תמיד שיש משהו משעבד בקשר עם כלב, והתכוננה לזה לפני שלקחה אותה, וחששה מזה. מה שנגלה לה היה אחר לגמרי, היה מין חופש קרוב, שיווי משקל מופלא בין קרבה מאוד גדולה ובין חופש אמיתי. היא הבינה שזה המפתח גם ליחסים שלה עם אנשים. בואי, בואי שיבא, הן רצות ביחד וקופצות כל אחת למקומה באוטו הגדול, ונוסעות לקחת את תרצה.

בקי זרעה את הזרע הראשון. אחרי אותה פגישה בתחנת הדלק נפגשו השתיים עוד ועוד ודיברו המון בטלפון, השלימו פערים, חידשו אהבתן. תרצה ספרה לה על מה שהיא עושה בבתי הספר ובקי בלי למצמץ אמרה מיד: בואי אלי. בואי בואי בואי. כי בקי מנהלת בית ספר דמוקרטי באזור ירושלים ואין דבר שהיא רוצה יותר מאשר שהחברה שלה תרביץ בתלמידים שלה קצת תרבות נגד בריאה. זאת תהיה ההתחלה האולטימטיבית: מנהלת אוהדת, תלמידים פתוחים, יד חופשית. ותרצה התחילה לתכנן את המסע. את הסדנאות. את המסלול: היא העזה ויצרה קשרים עם עוד מנהלי תיכונים בארץ והציעה את מרכולתה בחינם או כמעט חינם. היו כמה תשובות חיוביות והמסלול קיבל צורה. הן יצאו בקיץ אל איזור ירושלים ובית הספר של בקי נתן לתרצה את הכוח והשמחה שהיתה זקוקה להם כדי להמשיך. בערבים היתה בקי באה לבקר אותן במחנה הקטן שלהן, ואחרי שהיא היתה פורשת הן עוד ישבו שעות ארוכות והאנגלית המתנגנת שלהן ליוותה אותה אל השינה. בשעות הבוקר אחרי שהיתה גומרת את המטלות הדומסטיות שלה, טיילה עם שיבא באוויר היבש והחם של ההרים והיתה מביאה לתרצה אצטרובל או אבן או עלה, לשמח אותה.

[2] תחנת דלק

3 בדצמבר 2017

זה התחיל כשתרצה אמרה יום אחד בדרך לירושלים, בקול קטן אבל בהטעמה עמוקה: דבורי אני מתכננת מסע. אני רוצה שאת תבואי איתי. אושיק הסכים לבוא אם את לא תרצי, אבל את הבחירה הראשונה שלי. איתך אני רוצה לעשות את זה. היה שקט ארוך, ומכוון שהיא לא אמרה כלום אז תרצה המשיכה. יש לי תכנית והיא כבר כמעט גמורה. עוד שתיקה ארוכה. דבורי את זוכרת את בקי? טוב כאן היא נשברה והתחילה לצחוק. אם אני זוכרת את בקי? עוד יש לי צלצולים מאוזניים. או מיי גוד. עכשיו גם תרצה צחקה. זה קרה כשהן עצרו בתחנת דלק. תרצה הלכה לעשות פיפי והיא כבר פתחה את מכסה מיכל הדלק ועמדה עם הכרטיס אשראי ביד כשהיא שמעה צרחה. זה היה קרשנדו אדיר עם עליה של סימן שאלה בסופו: טֶרררררי?? היא הסתובבה וראתה את תרצה עומדת קפואה וכמה מטרים ממנה עומדת אישה, קטנטנה, מעין נערה בתלתלים אפורים ולחיים עגולות וורודות. טֶרי? היא שאלה שוב. והתקרבה אל תרצה קרוב קרוב ונגעה לה בלחי. תרצה כמתוך קיפאון הרימה גם היא יד וליטפה את הלחי העגלגלה של האישה ואמרה: בקי. בלי שום סימן שאלה. בקי. ואז פרצה מהומת אלוהים. במשך זמן ארוך מאוד שבו היא עדיין עמדה עם כרטיס האשראי ביד בלי יכולת לזוז, צווחו שתי הנשים סידרה אינסופית של או מיי גוד. באלפי אינטנציות, בלחש ובבכי ובצחוק ואז התדרדר מבול של אנגלית מהירה וחיבוקים ארוכים ופרצי צחוק ושוב ושוב עד שהן הצליחו להזיז את עצמן ולהכנס לבית הקפה. היא גמרה לתדלק ונכנסה אחריהן. בתוך הבליל הזה של אנגלית בכי וצחוק ואינספור או מיי גוד נוספים, הן הסבירו לה. לפני יותר מרבעים שנים הן היו החברות הכי טובות באוניברסיטה. תֶרֶזה הוואספית מהצפון ורֶבֶקה הג'ואיש פרינסס מניו יורק, שנפגשו בברקלי ונפשותיהן נקשרו. אבל בקי התחתנה ועלתה לארץ וכשתרצה באה לכאן לא היה לה מושג איך למצוא אותה והנה, פתאום, או מיי גוד. אז עכשיו תרצה מזכירה את בקי ומסבירה את הקשר שלה למסע המתוכנן, והיא רק מקשיבה. לא אומרת מילה. תרצה הולכת לשיעור שלה והיא יושבת בשמש האביבית ושותה קפה.

הראש שלה ריק לגמרי, שום טיעון של בעד ונגד, שום ויכוח פנימי, כלום. וכשתרצה חוזרת היא אומרת לה מיד: בסדר.

3

המסע

2 בדצמבר 2017

[1] ענפים וזרדים

הערב היא תעשה מה שהיא מתכננת מאז שיצאו ולא היה לה עד עכשיו כוח בסופם של הימים, הערב היא תדליק מדורה. בכל הערבים הקודמים היא הכינה להן ארוחת ערב מהירה על הגזייה ואחריה הן הסתגרו ושקעו כל אחת בספר שלה. תרצה נרדמת מוקדם, ואילו היא קוראת עד השעות הקטנות, עד שהעיניים שלה נעצמות. כבר הרבה זמן שהיא לא קראה כל כך הרבה, מאז הצבא אולי, בולעת ספר אחרי ספר, כאלה שכבר קראה מזמן וחדשים, מכל הסוגים, ובכל אחד היא שוקעת כל כולה בהתמסרות מוחלטת. אז עכשיו, באור הרך האחרון היא מסתובבת בחורשת האורנים ואוספת ענפים, זרדים, אצטרובלים קצת עלים וניירות, בונה את הפירמידה הקטנה בקפידה, כמו ששולי לימד אותה כשהיו ילדים, וכשתרצה מתעוררת ממנוחת הצהרים שלה היא מגלה אש קטנה דולקת במתחם הקטן והמסודר שלהן. איזה דבר יפה זה אש, תודה דבורי, את קוסמת את יודעת? טוב קוסמת, קדימה, בואי תדקרי אותי במחט הקסמים שלך. זה זמן הזריקה, ומה שיפה זה שהיא אף פעם לא צריכה להזכיר לתרצה, כי זו ברגישותה, הבינה שהיא זו שצריכה לבקש, הרי גם ככה זה לא הכי קל בעולם, אבל הן עושות את זה אחת לכמה ימים: היא מזריקה, כמו שלימדה אותה האחות לפני שיצאו לדרך, תרצה עומדת בזה בסטואיות אמיצה, ושתיהן מנסות לצחוק תוך כדי כי זה מציף, את שתיהן, בכל פעם מחדש. בשמונה הן מדליקות את הטלפונים, בודקות הודעות ומה קורה בעולם שהשאירו מאחור. הן יושבות מול האש, מכרסמות תפוחי אדמה מפוייחים ושותות תה צמחים.

1

2

אושיק צחק: אבל לא, אי אפשר לגמרי, הטירטור הקטן הזה הוא בלתי נמנע, זה סימן ההיכר של הפולקסוואגן, מה, לא ידעת? זה המנוע המיוחד שלו. אחרי שהוא גמר לתקן את החלקים המכניים של הוואן, העלים כמעט לגמרי את הטירטור שהיה למנוע, חיבר וחיזק הכל, ואחרי שהוא גמר לשפץ את החלק של המגורים, הוא צבע את האוטו הגדול והמקושקש בפשטות זורחת: את החלק התחתון, עד גובה החלונות, באדום יין חזק, ואת החלק העליון בלבן. במקום הסמל של פולקסוואגן הוא קיבע בדייקנות את סמל השלום, ואז הוא הפיל בנונשלנטיות את המפתח ליד שלה ואמר: קדימה דבורי, למה אנחנו מחכים? רגע אני חייבת להראות לך משהו. היא רצה למונית והוציאה מהצנצנת את מחזיק המפתחות שמישהו פעם שכח במונית. יא אללה, הוא אמר, הצינצנת שלך היא מין נביאה. איך היא ידעה בדיוק. נוסעים? טוב, זאת לא בדיוק נהיגה לגמרי רגילה, יש משהו מעט נוקשה ומיושן בדוושות ובמוט ההילוכים, אבל הם נוסעים והיא מחייכת אליו, עשית עבודה מצויינת אושיק, איזה כיף.

טוב, זאת לא בדיוק נהיגה לגמרי רגילה, יש משהו מעט נוקשה ומיושן בדוושות ובמוט ההילוכים, אבל הם נוסעים והיא מחייכת אליו, עשית עבודה מצויינת אושיק, איזה כיף.

תרצה התיישבה לידה בעיניים נוצצות: אני לא חושבת שהייתי מאושרת ככה מאז ש. עכשיו באה משיכה באף. מאז ש. ועכשיו קינוח קולני בטישו. מאז שאושיק נולד. גם יחסית להכרזות הדרמטיות הידועות והמוכרות של תרצה, זו היתה מעט מופרזת. ואולי לא? גם היא הרגישה דברים שלא הרגישה מזמן ואולי בעצם מעולם לא? תרצה חנכה את הוואן בבכי הראשון, והן יצאו לדרך. היא ראתה במראַה את אושיק עומד ומנופף, יודע שהיא מסתכלת, מנופף עד שעברה את הפינה והוא נעלם. היתה להן רשימה מאוד מאוד מסודרת, מעשה אמנות של אירגון, לוחות זמנים, כתובות, אנשי קשר, חניונים, טלפונים, תחנות דלק ומוסכים, מועצות ועיריות, שירותי חירום והצלה, חלליות, לוויינים ותחנות כוח גרעיניות. אבל הדחף הראשון שלהן, שהתגלה מהר מאוד, היה לנסות ולברוח מזה, לפחות לדחות את זה, ולעשות משהו אחר לגמרי, אז הן הסכימו על שני דברים בסיסיים ליום הראשון: הן לא פותחות את הרשימה והן מכבות את הטלפונים הניידים. הן נוסעות לאן שתיקח אותן הרוח והן מגלות מהר מאוד, שמשהו בחיבור הזה של הוואן האדום לבן שלהן ושל שתי הנשים הנוסעות בתוכו, מחולל קסם. שתי נשים הפוכות ומשלימות, מסקרנות, האחת נראית קצת כמו נערה והשניה מבוגרת יותר, האחת כהה מאוד, קטנה ורזה, והשניה כבדה, גבוהה ובהירה. היא נשענת על קביים, ואילו הקטנה מתנהלת בתנועות נמרצות וקפיציות ומלווה בכלבה שחורה קטנה וחייכנית. השילוב הזה פותח בפניהן שערים שנראים נעולים במבט הראשון, ודלתות שלא שיערו שיפתחו, למקומות, אבל בעיקר ללבבות של אנשים, הכל נפתח והן אלה שפותחות. ביום הראשון למסע שלהן הן נסעו לחוף פלמחים, וכשהערב ירד התחילו לתפעל את כל הדברים המיוחדים שאושיק מילא בהם את הוואן, שהן התחילו לקרוא לו כמו שהוא קרא לו: האוטו הגדול. מהר מאוד נקבעה אותה שגרה מבורכת של סוף יום: הארוחה, השיחה, הזריקה, הקריאה, השינה.

הם קוראים לו האוטו הגדול, אבל צריך להודות, הוא לא ממש גדול, ובתור בית הוא מאוד מאוד קטן. ולכן, תרצה שהיא בלגניסטית איומה, והיא, שגם לא הכי מצטיינת בסדר וניקיון, צריכות להיות מאוד קפדניות בכל תנועה, בכל חפץ שהן משתמשות, וכן הלאה. כל דבר שנלקח ממקום מסוים, חייב לחזור לאותו המקום, כל דבר שנפתח חייב להסגר ובקפידה, הדברים חייבים להיות במקומם המדוייק ומחוברים טוב טוב. מהר מאוד הן קיבלו הדגמות למה יקרה אם לא: תרצה קיבלה מכה בראש מכיסא שלא חובר כיאות למתלה שלו, והיא, מעדה על מגירה שלא נסגרה בזמן. הבית שלהן נראה ככה: משני צידי החלל יש שני דרגשי שינה עם מזרונים נוחים ותחתם שש מגירות ובהן כל מה שצריך כדי לחיות: מגירה לכלי בישול וכלי אוכל, מגירת מזווה מצרכים, מגירה לבגדים ומצעים, מגירה של תרופות ועזרה ראשונה, מגירה של ציד מחנאות ומגירה אחרונה עם כל החומרים והעזרים למפגשים עם בני הנוער.

יש שם גם שולחן קטן ושני כיסאות שמחוברים ומתקפלים בדרכי עורמה אל התיקרה, ויש גם מתקן מקלחת משוכלל שמסתובב כלפי חוץ ומחובר אל דוד חימום קטן שמופעל על גנרטור. בעניין השירותים פסקה תרצה חדות: ביום שאני לא אוכל יותר לחרבן בשדה בעצמי, תהרגו אותי, טוב?

[6] במראת הצד: קשת בענן

29 בנובמבר 2017

נועם אומר: מה שאני הכי אוהב בעבודה שלי, זה שאני גומר לעבוד מוקדם בבוקר. אני עובר במאפיה וקונה לי לחמניה, וקונה לי שוקו במכולת, ואני הולך ברחוב לאט לאט ושותה שוקו ואוכל לחמניה חמה ורואה את העולם מתעורר ומוצא דברים שווים שאנשים שמו ליד הפחים ואז אני הולך לישון. תוך כדי שנועם אומר את הדברים האלה הוא מלפף תלתל שלה סביב האצבע שלו, משחק בו כבהיסח הדעת. היא נבוכה קצת אבל זה נעים לה נורא, האינטימיות הזו, החברוּת, וגם צריך להודות, המגע. היא חסרה את המגע מאז שדורון הלך. ואת? מה את הכי אוהבת בעבודה שלך? הוא שואל ומותח את רגליו אל התנור, וכמו חתול קטן הוא מתכרבל בחיקה על הספה. היא מציצה אל אושיק אבל לא מצליחה לראות לאן הוא מסתכל עכשיו. הפנים שלה בוערים, והיא יודעת, זה לא רק מהחמימות של התנור, המגע של הנועם הזה נעים לה כל כך. אני אוהבת לקחת אנשים זקנים. אני אוהבת לדבר איתם, יש בהם משהו שמעניין אותי, שמרגיע אותי. אני אוהבת לקחת אותם, ולדאוג להם, אולי זה בגלל שאין לי סבא וסבתא. מה, אין לך? שואל פתאום אושיק בקול רם, ואז קורים שלושה דברים בסדר הזה ומהר: תוך שהוא מדבר, אושיק מפנה את הראש אליהם, אל הספה, מבטו נשלח אל היד של נועם שעל הצואר שלה והיא קופצת ממקומה. מי רוצה קפה? היא שואלת, בקול רם מידי, והולכת מהר למטבח ועושה שם המון רעש ותנועות מיותרות.

16

שניהם רוצים קפה, היא מכינה להם וגם לה, ומביאה, וגם עוגיות, היא הולכת וחוזרת והולכת וחוזרת, ופותחת שוב ושוב את המקרר ואת הארון וטורקת ומוציאה ודוחה שוב ושוב את השיבה שלה לסלון, אל שני הבחורים האלה הרובצים שם, אחד על הספה, גורש עכשיו מהקן הנעים של חיקה, והשני שוכב על השטיח ומלטף את הכלבה. היא מתיישבת בכורסא. נועם מביט בה קצת מופתע אבל שותה את הקפה שלו ולא אומר כלום. אושיק חוזר שוב על השאלה שלו כאילו כל מה שקרה בדקות האחרונות לא קרה בכלל: מה, אין לך סבא וסבתא? לא, וגם לא היו לי אף פעם, אמא שלי התייתמה מאבא שלה כשהיתה ילדה ברוסיה, ומאמא שלה לפני שנולדתי, ואבא שלי בא בגיל מאוד צעיר לארץ, לבד, וההורים שלו מתו בקוצ'ין, והוא לא ראה אותם יותר. גם לי, אומר אושיק, גם לי לא היו אף פעם סבא וסבתא, כולם מתו בלי שהכרתי אותם, בארצות הברית. לגידי היה רק אבא שלא התנהג אף פעם כמו סבא, גם לא עם שלווה וזמר. אחרי שקט ארוך, נועם אומר וצוחק: טוב, כנראה שלי היו סבים וסבתות בשביל כולנו, יש לי אפילו סבתא אחת שעדיין חיה, היא גרה בגדרה, אני מת עליה. אושיק, מה אתה אוהב בעבודה שלך? אושיק לוקח את הזמן, לוקח לגימה מהקפה ואוכל עוגיה, ואז אומר בפה מלא: תתפלאו. הוא בולע ואומר שוב: תתפלאו, אבל הכי הכי אני אוהב את השקט, ז'תומרת, חוץ מהרעש של העבודה עצמה, אני אוהב ששקט, אני לא מבין אנשים שעובדים עם מוסיקה או עם רדיו, אני אוהב את השקט בסדנא. תגידו, ומה אתם שונאים בעבודה שלכם? נועם צוחק וגם הם ישר, כי התשובה ידועה: מה אני הכי שונא בעבודה שלי? את העבודה שלי… כי נועם, הוא עובד בלילות בחניון וזו באמת עבודה די איומה, והמזל הוא שנועם אוהב לקרוא וזה מה שהוא עושה רוב הלילה. הוא ישן כל הבוקר ואז קם לעשות את מה שהוא אוהב באמת, הוא כותב מוסיקה ומקליט ומקווה לטוב. ואת דבורי, שואל אושיק, מה את הכי שונאת בעבודה שלך? טוב, הבעיה בעבודה שלי זה העניין של הפיפי. הם מגחכים. נו, אל תצחקו, אתם בנים, אבל תבינו, לפעמים זה יכול להיות ממש מחריד, להיות צריכה פיפי ואז להיות צריכה לחפש איפה לחנות ואיפה להכנס, ומה את עושה אם יש נוסע והנסיעה ארוכה? בסדר, אני יודעת שזה נשמע טפשי… עכשיו הם כבר צורחים מצחוק, אז היא מלבה את הצחוק עוד יותר ומספרת להם איך עצרה פעם את הבהמה בחניה כפולה עם אורות מהבהבים וזקנה חמודה שהסכימה לשבת שם ולחכות, כי היא הבינה שמדובר בחיים או מוות. הם צוחקים, אוי הם צוחקים, לנועם נישפרץ הקפה מהפה, ואושיק בועט, כמו תמיד כשהוא צוחק, ברגליו הארוכות לכל עבר. ואחרי הצחוק שקט. שקט נעים. נועם עצם עיניו על הספה, אושיק עצם עיניו על הרצפה. היא העבירה את המבט שלה ביניהם כמה פעמים, וקמה, והלכה לחדר שלה לישון.

[5] במראת הצד: אפריקאית, גבוהה ודקה, בטורבן צהוב

25 בנובמבר 2017

החורף לא וויתר, ומה שאושיק העז לכנות בשם מלקוש, התברר כמנה ראשונה לעוד הרבה גשמים וסערות שבאו ולא הפסיקו לבוא עוד ימים רבים. היא נסעה בעיר הרטובה, ברחובות המוצפים, משתדלת לא להשפריץ על העוברים והשבים, סופגת את הכעס של הנוסעים על כך שזה מאט את הנסיעה, סופגת את כל הבוץ שהם הכניסו למונית, את כל מטריות שהרטיבו את המושבים, את החמיצות של האנשים שכבר נמאס להם מהכל, ששאלו כל הזמן למה כל כך קר במונית, למה כל כך חם במונית, כמה זמן זה עוד ימשך תגידי, כמה? הם השתעלו עליה והתעטשו עליה ומילאו כל פינה אפשרית בטישואים מכודררים לחים. היא היתה כל כך עייפה בסוף כל משמרת שבבית היא בעיקר יַשנה. היא כמעט לא פגשה את אושיק רק את המרקים הגדולים הטובים שהוא השאיר במקרר עם פתק: תאכלי. לילה אחד היא חזרה מאוחר מאוד ומצאה אותו ואת רננה יושבים על הספה. האמת היא שכבר מבחוץ היא שמעה את הצעקות של רננה ותהתה אולי עדיף לא להכנס אבל היה לה קר, הרגלים שלה היו רטובות עד הברכיים והאף שלה דלף. היא אמרה שלום שקט ונכנסה ישר למקלחת. משם היא מיהרה אל החדר והתחפרה בשמיכת הפּוך, שיבא לצידה. כשהיא עברה מהמקלחת לחדר היא ראתה שאושיק ורננה עזבו את הספה ועברו לחדר ושמעה מעבר לדלת הסגורה את רננה כבר לא צועקת כי אם בוכה והיא חשבה לעצמה: הנה זה מתחיל שוב. הדבר האחרון שהיא ראתה בסלון היה את רננה יושבת כפופה, נטולת אוויר, שותקת, והיד של אושיק מונחת ברוך על העורף שלה. זה כיווץ אותה, קטנה קטנה מתחת לשמיכה שלה, היד שלה מגששת בחשיכה מלטפת את שיבא. המגע של היד של אלכס על העורף שלה, זה היה המפגש הכי בטוח, זה היה המקום שהוא הבית בשבילה. איך היא וויתרה על זה? איך היא הלכה מזה? היא לא רצתה אז את המוכר הזה, היא רצתה דווקא את הגלוּת, היא רצתה לנדוד ולגלות מקומות אחרים, לגלות יבשת חדשה, את עצמה. אבל עכשיו, כשהחום היחיד שיש לה בעולם הוא השמיכה העבה והגוף הקטן הנושם של שיבא אז הגעגוע אל היד המוכרת על העורף שלה פוצע אותה פתאום שוב, אחרי כל הזמן הזה.

10

כשהיא התעוררה בבוקר היא דחתה עוד ועוד את הקימה, לא רצתה להתקל, לא בו ולא ברננה. שיבא יבבה, רצתה לצאת והצורך שלה הלך ודחק, לא היתה לה ברירה. הדלת של החדר של אושיק היתה סגורה. היא הלכה בשקט, מנסה להגיע אל היציאה כמה שיותר מהר והכלבה בעקבותיה. מה השעה? הוא שאל פתאום, מזדקף לישיבה על הספה, מקפיץ אותה בבהלה, בוחש בשיערו בתנועה שנהיתה לה מוכרת בבקרים. הוא ישן על הספה. בבגדים. מה? אה, שבע וחצי בערך, אני מוציאה את שיבא. אני יכול לבוא גם? הוא שואל. ומה עם רננה? היא תסתדר, אני אשאיר לה פתק. הוא ישן על הספה. בבגדים והוא לא רוצה לפגוש את רננה עכשיו. הם יצאו אל השדירה הגשומה והלכו בשתיקה. היא ידעה שהוא מצפה שתשאל משהו אבל לא היה לה כוח. הם קנו קפה וישבו על ספסל כששיבא מתרוצצת, מרחרחת, משתינה וממשיכה להתרוצץ סביבם. היא נוסעת היום, הוא אמר לתוך הקפה שלו. ולא תיפרד ממנה? היא שאלה לתוך הקפה שלה. לא, די, אין לי כוח יותר. היא שתקה לתוך הקפה שלה והוא לתוך שלו. מתי כבר תהיה שמש, תגידי? הוא שאל אחרי שעה ארוכה והיא עשתה דבר מוזר: היא הניחה את היד שלה על היד שלו. וככה הם ישבו עוד קצת, שותים את הקפה בשקט: היא מחזיקה את הכוס שלה ביד ימין, הוא בשמאלו, ויד שמאל שלה מונחת על יד ימין שלו. בשקט.

אני ממשיכה לעבודה, צריך טרמפ? בטח. אושיק נכנס בתנופה ואז שלח יד אל מתחתיו, זה שלך? כן, תביא. היא לא הספיקה להסתיר את המבוכה שלה. הוא לא נתן לה את הפנקס הקטן, אלא החזיק אותו מול אפה וטילטל אותו בבדיחות: מה זה, מה זה, מה זה? הוא זימרר והמבוכה שלה התעצמה. הוא פתח והתחיל לקרוא: במראת הצד:" היא הצליחה ךלטוף את הפנקס ודחפה אותו לכיס האחורי של המכנסיים שלה: כלום. נו, תגידי, תגידי, בקשה בקשה בקשה, המשיך באותה מנגינת תחנונים מבודחת. לאן אושיק, לסדנא? לא, לביטוח לאומי. יש לו סידורים, איזה עצבים איתם, הכל כל כך מסורבל. ואז, אחרי שהוא מקטר קצת הוא אומר משפט סתום: שלא תעיזי לספר לתירצה. היא רוצה לשאול מה אבל היא גם פוחדת שיחזור לפנקס וגם נמשכת לשאול משהו שכבר רצתה מזמן: תגיד, למה אתה קורא לה תרצה? לא יודע, ככה קראתי להם תמיד, תרצה וגידי. טוב, בסדר, לגידי הגיוני שתקרא גידי ולא אבא. למה הגיוני? הוא היה אבא שלי. הוא מפתיע אותה ואז ממשיך אל עוד הפתעה, לעצמו: וואלה, פתאום הבנתי משהו. פתאום אני מבין למה תמיד קראתי לה תרצה. כי לא קראתי לו אבא ולא רציתי שהוא יעלב אז לא קראתי לה אמא. איך בתור ילד בכלל עשיתי את החשבונות האלה? היא קראה לו גידי, אז גם אני, ולה תרצה, וואו, לא חשבתי על זה אף פעם. את יודעת מה, בזמן האחרון דווקא בא לי לקרוא לה אמא.

נהג מונית זה מישהו שנוסע הרבה. זה ברור היא נוסעת הרבה. היא גומאת קילומטראז' רציני בכל יום. אבל היא גם יושבת הרבה פעמים ולא עושה שום דבר, היא מחכה לנוסעים שיגיעו, שיחזרו, שיזמינו, שירדו או סתם שיכנסו או יצאו בקצב שלהם. והיא יושבת הרבה פעמים במונית וסתם בוהה, או באמת מתבוננת, בשקט, ערנית למה שהיא רואה. ועם הזמן, היא התחילה לכתוב את מה שהיא רואה על פתקים. ואז נקרה על דרכה הפנקס הקטן, אז היא התחילה לכתוב בתוכו: אנשים, מראות, שברים ופיסות מציאות. וכמו הצנצנת של הדברים האבודים, הוא הולך ומתמלא, מראה לה את הזמן שעובר, את החוויות הנצברות, את החלקים המלאים, המצויים, שבחיים שלה. מלאים באנשים זרים, בחפצים שלהם, בבגדים, בריחות ובקולות שלהם, בדרישות והרצונות, במילים הטובות או המכוערות, בנוכחות הנעימה או הקשה שלהם. אז היא כותבת וכמעט אף פעם לא קוראת לאחור, רק נותנת לזה להצטבר. וזה כמובן סוד, כי מה פתאום. אושיק היה מאוד מרוצה מהתובנה שלו לגבי תרצה וגידי, הגילוי הזה הפעים אותו והוא הפך בו עוד קצת ושכח מהפנקס, ואז כשהגיעו לביטוח לאומי היא שאלה: אבל מה, מה לא לגלות לתרצה? אה, הוא התגרד והסתכל לכיוון השני כשאמר: שרננה ואני נשואים. התחתנו בשביל הגרין קארד שלה.

11

12

היא המשיכה לעבודה ושיבא איתה. כל היום היא שכבה בסבלנות במושב לידה, מדי פעם הן יצאו לטייל קצת. בשדירות, בטיילת, כשהגשם נח ואפשר היה. אחרי העבודה היא האריכה ככל שיכלה את השהיה שלה מחוץ לבית, הלכה לבקר את אמא שלה, ואפילו נענתה לבקשה של רינת לבוא איתן למדידה של השמלה, הקשיבה בסבלנות לדיבורי החתונה האינסופיים. הכל, ובלבד שתוכל לדחות את השיבה הביתה עוד קצת. אבל הרגע הגיע והיא הלכה הביתה. הבית היה חמים ומואר, הדוד דולק וריח טוב, בחדר של אושיק ניגנו בגיטרה וחליל. הגיטרה של אושיק אבל מי בחליל? תכירו, זה נועם, זאת דבורי, מי לא רוצה פיצה? אושיק הכין המון המון פיצות קטנות שעל כל אחת מהן תוספת אחת אחרת, אז אף אחד לא אמר לא לפיצה ואף אחד גם לא אמר לא ליין שנועם הביא. היין התחרה בפיצה וזו עודדה את היין וככה בסוף התבנית היתה ריקה והבקבוק ריק והם היו מלאים ולאים, השתרעו בסלון מסביב לתנור. הכלבה עברה ביניהם ואספה ליטופים. תנגנו עוד, הוא ביקשה והם הסכימו. זה היה היין, היא יודעת, אחרת לא היתה מעזה, לא לבקש שינגנו ולא לעשות את מה שעשתה אז. נועם חייך ואושיק הרים גבה: הי, מה זה? אבל היא לא הפסיקה. היא שרה. אושיק ניגן בגיטרה, נועם בחליל והגשם בחלון.

13

היא התעוררה פתאום. הכלבה עמדה ממש עליה וליקקה לה את הפנים. היא שכבה בבגדים על הספה, מכוסה בשמיכה ובלי נעלים. הראש שלה דפק אבל סביב היה שקט משונה. לא גשם, לא רוח, כלום. רוצה קפה? אושיק שאל. ששש, היא אמרה בלחש. יין אדום זה ממש לא טוב לי. הראש שלי. הצילו. תשתי את הקפה, אושיק לחש. הכלבה רצה אל הדלת ויבבה. אני אוציא אותה, אושיק לחש ויצא. הוא חזר עולץ. את יודעת איזה שמים כחולים יש היום? ששש, אושיק אני מתה. לא שתית את הקפה. הנה ותשתי גם מים, בבקשה, את תראי שזה עוזר. הוא לא עזב אותה עד ששתתה שלוש כוסות מים והתחילה לגמוע את הקפה שהוא חזר וחימם. את יודעת שאף פעם לא שמעתי אותך מדברת כל כך הרבה? טוב, אף פעם לא היה כאן נועם. ולא ידעתי שאת יודעת לשיר. אי, הראש שלי. היא הסתובבה לצד שני ונרדמה שוב.

תנגנו עוד, היא ביקשה והם הסכימו, וברגע שהיא שמעה את הצלילים הראשונים היא לא יכלה להתאפק, גם הגבות המורמות של שניהם לא הצליחו לעצור אותה. אחד השירים הכי יפים בעולם, שאבא שלה והיא אהבו כל כך לשיר ביחד, הוא לימד אותה. היא שרה בפורטוגזית, והם הצטרפו בעברית: מקל ואבן ושביל שאבד, זהו סוף המסלול זה טיפונת לבד. בסוף השיר הם מחאו לה כפים והיא אמרה: הי זה מתאים, אגואה די מרקו, הגשמים של מרץ. ידעתי לשיר את זה כשהייתי ילדה ולא היה לי מושג אפילו מה אני שרה.

במראת הצד: ילדה עם כנפים מנצנצות

אחרי שהיא השתכרה ככה, ושרה ככה, משהו בפנים התחיל פתאום לזוז בחוסר מנוחה. היא ממש הרגישה מין בעבוע פנימי והמהירות שבה הדברים קרו אחר כך הפתיעה גם אותה אבל בעיקר את האחרים. ובצד התסיסה הפנימית שלה ישבה תרצה וחלמה בגדול, פינטזה חופשי ובקול, ומה שמוזר זה שהיא לא הפסיקה אותה, מה שיכול להיחשב לגמרי כשיתוף פעולה.

צביקה יושב מולה ואין בו אפילו מבוכה. וזה מה שהכי מרגיז אותה מהכל. היא מדברת וקולה עומד כל הזמן על פני תהום של בכי והוא אפילו לא ממצמץ, רק מסובב את העיפרון שלו, מביא את קצהו אל שפתיו הבשרניות, המשורבבות, שיש בהן תמיד הבעה תינוקית כזו ועכשיו עוד אפילו יותר. כמעט חיוך. תגיד לי צביקה, נעלמתי ככה, פתאום, היא אומרת, ואף אחד לא טרח לבדוק לאן ולמה, האדמה בלעה אותי וזה לא עניין את אף אחד וגם אותך. ואתה דווקא כן ידעת למה, ובכל זאת זה לא עניין אותך בכלל. היא תרגלה את הרגעים האלה עם תרצה וחזרה עליהם בינה לבינה שוב ושוב ועכשיו כשהיא סוף סוף אומרת אותם זה אחרת לגמרי. היא ציפתה שהוא יענה לה, שהוא ינסה להתגונן, להכחיש או להסביר, היא ציפתה לכל מיני דברים, רק לא לשתיקה הזו, לשתיקה הזחוחה הזו. המצמיתה. קיר הפנים האטום שלו מקפיץ אליה בחזרה את המילים שלה אבל היא לא מפסיקה. היא מטיחה עצמה עליו. היא מדברת בשקט אבל הקול שלה כבר אוחז בתוכו גוונים של צעקה, הוא חורק לה כמו חול בין השיניים. היא ממקדת את המבט שלה בספר שמונח על השולחן ביניהם כדי שלא תיאלץ להסתכל על השפתיים האיומות האלה, הכמעט מחייכות. מה חשבת תגיד לי, מה חשבת כשנעלמתי פתאום, אחרי כל העבודה הקשה שלי, אחרי שהצטיינתי כל השנים, מה חשבת? מה חשבת תגיד לי? זנים נכחדים', כך כתוב באותיות צהובות על הכריכה הכחולה של הספר. מה חשבת תגיד לי, תגיד לי? מה חשבת, היא צעקה, היא ממש צרחה, שגם אני מין זן נכחד כזה, נעלֶמֶת לי פתאום, נכחֶדֶת וזהו?

כשהיא התקשרה כדי לקבוע את הפגישה, היא הופתעה מהחמימות ששפעה אליה מהמזכירה שלו: דבורה, חמודה, מה שלומך, איך נעלמת לנו ככה? תרצה חיכתה לה בקפיטריה. הן עשו הרבה חזרות והיא חשבה שהיא מוכנה. היא ידעה שהיא מוכנה. היה לה את כל מה שרצתה להגיד, מנוסח וברור. היא לא צפתה את הקיר הזה.

14

15

ועכשיו הן יושבות בחוף, עם התרמוס, והיא פשוט נקרעת מצחוק. דבורי את בסדר, את השתגעת דבורי? העיניים של תרצה הולכות ונפערות אבל היא מבינה שזאת לא היסטריה, היא מבינה שהיא באמת צוחקת והיא מצטרפת לצחוק שלה, היא צורחת מצחוק ולא מצליחה לדבר שעה ארוכה. בסוף היא מקנחת את האף שלה בטישו ומייבבת יבבת צחוק אחרונה: את זרקת על צביקה ספר. את זרקת עליו את הספר. היא חוזרת וחוזרת ופורצת שוב בצהלת צחוק. אני חייבת להתקשר לאושיק לספר לו, אני חייבת. את זרקת עליו את הספר.

הן חזרו לאוטו בריצה כמעט, טוב, מה שבשביל תרצה אולי יכול להקרא ריצה. היא נגשה אליה בשקט בקפיטריה ואמרה לה כמעט בלחש: בואי מיד לאוטו, אני מחכה לך, אנחנו צריכות לברוח. איך היה? שאלה תרצה אבל היא רק חזרה שוב על אותו משפט והלכה לאוטו. חיכתה לה במנוע דולק ויצאה בחריקת צמיגים מרשימה. כשהיא התחילה לנסוע היא אמרה: הייתי בטוחה שיבואו לעצור אותי, וסיפרה לה את כל מה שקרה אצל צביקה בחדר. תרצה מכירה אותו קצת, ככה בתור מישהו באוניברסיטה, וכשהיא סיפרה לה איך לפני שנתיים כמעט, כשהיא הפסיקה את הלימודים שלה פתאום, והוא היחיד שסיפרה לו מה קרה, הוא לא התקשר אליה אפילו, התעלם לגמרי. לא רק שהוא לא עשה מה שהיה צריך לעשות בתור מנהל המחלקה, אלא אפילו לא בדק מה שלומה, לא התקומם כנגד העובדה שמישהי כמוה עזבה פתאום, שמטה את הדבר הכי חשוב בחיים שלה. כשהיא סיפרה לו אז, על מה שקרה הוא שאל: את לא מגזימה? הוא בסך הכל הזמין אותך לארוחת ערב. הקול שלה רעד אבל היא נסתה להסביר: צביקה, מנחה אקדמי לא אמור להזמין סטודנטית לארוחת ערב. אז לא היית צריכה ללכת הוא אמר. איך יכולתי להגיד לא? הוא כל כך התעקש. נו ומה היה כל כך נורא? הוא שאל. צביקה, היא אמדה כבר על סף בכי, זאת לא היתה ארוחת ערב חברית, אני הגעתי לשם והיה שולחן ערוך כזה, רומנטי, וריחות של בישולים, אני באמת רציתי ללכת אבל לא הצלחתי להתנגד ואכלתי קצת ואז הוא ניסה ללטף לי את הרגל ו… טוב כאן היא נשברה, ולא תיארה לצביקה את כל הדחוף-משוך המעודן ואחר כך פחות מעודן שהיה שם עד שהיא נמלטה מהבית הזה שסגר עליה. וצביקה שתק, והיא שוב, חנוקה, ברחה גם מהמשרד שלו. הכניסה שלה אליו היום היתה שונה, וגם היציאה, אוי היציאה. ועכשיו כשתרצה כבר ישבה באוטו, היא לא ידעה אפילו שהיא הולכת להגיד את זה, אבל זה היה כל כך נכון: ועכשיו אני רוצה לים, אני צריכה לים, טוב תרצה? אז הן בחוף עם התרמוס, ותרצה מייבבת צחוק אחרון, קודם כל אני חושבת שמגיע לו משהו הרבה יותר כבד על הראש אבל בתור התחלה זה מעולה. אני כל כך שמחה כשאני מדמיינת את הפוץ הזה חוטף ספר בראש.

[4] במראת הצד: פילה שמנה ונמר חברבורות

21 בנובמבר 2017

דובי הכריז בקשר: מי הכי קרוב למאפו? יש לנו יולדת. אני דובי, אני כבר מגיעה. אושיק מרים גבותיו אליה בשאלה: אבל דבורי, מה קרה לך, זה בכלל לא בכיוון שלנו, וחוץ מזה תרצה לא מחכה לך? אלף, אמא שלך במילא לוקחת תמיד לפחות חצי שעה תוספת לפני, ובית, אני לא מחמיצה יולדת, לכולם כבר יש רק לי לא. קח זמנים, היא סיכמה ונתנה גז. תוך ארבע דקות ושלוש עשרה שניות הם הגיעו אל הזוג שחיכה להם בחוץ. זה היה זוג לא כל כך הגיוני בשני מובנים. קודם כל הם היו קצת מבוגרים בשביל להיות יולדים, ושנית, האישה נראתה לה הרבה יותר גבוהה מהגבר. אבל זה, היה אולי בגלל שהיתה לה הבטן הכי גדולה והשיער הג'ינג'י הכי ארוך ופרוע שהיא ראתה בחיים שלה. האיש עזר לאישה להכניס את הבטן ואת השיער למונית בשלום ואז סגר את הדלת בעדינות ורץ ונכנס מהצד השני. סטפ און איט, הוא צעק והיא טסה.

היא שמעה אותם מדברים מאחורה ושמה לב שגם אושיק כרוי אוזן. זה היה דיאלוג מתוק ומצחיק מאין כמוהו. אז מי גבירתי? שאל האיש, והאישה ענתה: אני גברת פילה שמנה, ומי אדוני? אני אדון נמר חברבורות. ואז האישה גנחה קצת ושאלה: תגיד, אז איך אמרת שקוראים לך? אני….. ומה שמך עלמתי? אני…. וככה הם המשיכה בין גניחה ואנחה לצחקק ואז הגניחות והאנחות נשברו לבכי: כואב לי כואב לי כואב לי, תגיד לי מי אני לעזאזל, אני לא זוכרת. את רמה, את רמה שלי, ומי אני, תזכירי לי בבקשה? אתה רם, אתה רם שלי, היא אמרה, היא צחקה בין ההתייפחויות. אושיק לא יכול היה יותר לכבוש את צחוקו וזה התפרץ, כרגיל מלווה בהתפתלויות ובעיטות ודמעות והתנצלויות. היא נזכרה פתאום מאיפה האיש הזה מוכר לה: נכון שגרת פעם בצייטלין? נכון, הוא ענה. ויש לך בת קטנה ויפה עם משקפיים? נכון, היא כבר בצבא, הוא ענה, והאישה הוסיפה: היא בגלי צה"ל, ובקולה היתה גאווה כזו, כאילו היתה זו הבת שלה, מה שהיא ידעה שלא נכון. היא זכרה גם את האמא היפיפיה של הילדה. אז מה, עכשיו יהיה לכם ילד יפה עם משקפים? לא, צחק האיש, עוד אחת יפיפיה, אדמונית הפעם, נכון רמה? והאישה אמרה: אי, אי, אי, אל תצחיקו אותי, כואב לי. האיש פנה אליה ודאגה בקולו: תגידי, לא היית צריכה לפנות עכשיו? תקשיבו,  היא אמרה, אם נראה לכם שאני סתם מאריכה את הדרך אז אל תדאגו, אני פשוט מכירה טוב טוב את הקיצורים ובשעה הזו עדיף לנסוע לאט ומתפתל מאשר מהר ותקוע, בסדר? טוב, אמר האיש והאישה צחקה עוד כמה אי, אי, אי. כשהם יצאו לכיוון בית החולים והיולדים איתם, היא ציוותה על אושיק למדוד שוב את הזמן, וכשהם ירדו הוא הכריז: שבע דקות וארבעים ושש שניות, אני לא מאמין שהגענו כל כך מהר. מה, הוא היה שכן שלך? הוא היה שכן של ההורים שלי, אתה רואה שזה לא היה כל כך נורא? נכון, זה היה מגניב. מה, והיא לא האמא של הילדה עם המשקפים? נכון, זה היה לפני איזה חמש עשרה שנים כבר, אתה לא מאמין איזה אישה יפה ומפחידה היתה לו, איזה אמא יש לילדה ההיא, האישה הכי יפה שראיתי בחיים, מלכת הקרח קראתי לה. היתה להם כלבה גדולה כזו, ענקית, והייתי שומעת אותה נובחת. האמא, לא הכלבה, בגלל זה נזכרתי, אלכס תמיד היה מחקה אותה, היא היתה צועקת לו ררררם, רררם, אוף, זה היה עושה לי צמרמורת. ראית, ראית איזה חמודים הם ביחד? גם היתה לי סוף סוף לידה וגם כאלה חמודים. ואז היא קראה לדובי: דובי, תפתח את הקשר, יש לי משהו להודיע לכולם.

9

[3] במראת הצד: שתי נשים על גשר, שיערן עף ברוח

20 בנובמבר 2017

מה אני יגיד לך מתוקה שלי, זה הכל היה כתוב, אני ראיתי את זה ישר. תראי, את אחד והוא חמש, זה פשוט לא הולך ביחד, אני ידעתי. זהו, זה פשוט לא היה בקארמה שלכם. מה קארמה, היא מבליעה צחוק קטן ושואלת: מה שלומך פנינית, מה קורה? הדפיקות הנמרצות של פנינית בדלת, העירו אותה מנימנום צהרים קצר על הספה, שהפך המפתיע לשינה עמוקה. מה אחד, מה חמש? היא מבולבלת והלומת שינה. אם היא היתה צלולה היא לא היתה שואלת, היא הרי יודעת מה זה המספרים האלה שפנינית דוחפת לכל מקום. אבל לא בטוח שפנינית היתה מוותרת לה על ההסבר, ועכשיו היא מקבלת נאום מפורט ביותר בעניין הגימטריה שלה ושל דורון, כמה שזה פשוט לא התאים, כי היא חמש מאות ושלוש ודורון מאתיים שבעים ושמונה שזה אומר שהיא שמונה ודורון שבע, וזה אף פעם לא עובד והיא ידעה שזה יגמר מהר מאוד. כן, כן, היא מהנהנת ותוהה איך לא להזמין את פנינית להכנס אבל פנינית לא מחכה שיזמינו אותה, היא שועטת פנימה וממשיכה עם הגימטריה ועם הקארמה ובין לבין היא משחילה התפעלות מהקיר שאושיק צבע וקוראת לה שוב ושוב נשמה ואז מפילה את הפצצה. כי רוחניות זה רוחניות ולהיות בעלת בניין זה להיות בעלת בניין, והיא היתה בעלת בניין עוד כשהיתה פנינה, והיא יודעת אמנם לחשב גימטריות אבל יותר טוב מזה היא יודעת לחשב דולרים. והיא נאלצת, את מבינה מתוקה? נאלצת להעלות את שכר הדירה כי הדולר מאוד ירד וכולם מעלים עכשיו ו… היא שומטת את הדיבור הארצי הזה ברגע שאמרה אותו ומיד ממליצה לה לתלות מראה כאן, את רואה  נשמה? כאן, הכיוון של הפנג שואי מתנגש לגמרי, את רואה? כן פנינית, בטח, בסדר, תודה. היא הודפת אותה החוצה בעדינות ובנימוס ואז היא נשענת על הדלת מתנשפת ושואלת את עצמה אם היא באמת הודתה עכשיו לבעלת הבית הרוחניקית שלה על שהעלתה לה את שכר הדירה. ריח כבד של פאצ'ולי משאירה אחריה פנינית, וניחוח חמוץ של קלישאות רוחניות בשקל. ושיהיה לך ערב קסום, היא חתמה כמובן, כשהואילה בסוף לצאת.

היא חוזרת לספה. הגרון שלה יבש. מהיקיצה האלימה הזאת, מהבשורה על העלאת שכר הדירה. גם ככה היה לה קצת קשה מאז שדורון עזב, אבל הדולר באמת ירד ואמא שלה עזרה, אבל עכשיו אין ברירה. היא חייבת למצוא שותף. השם הראשון שקופץ לה לראש מייבש לה עוד קצת את הגרון. הוא שאל אותה רק לפני כמה ימים, כשחזרו מההפלגה, אם היא מכירה מישהו שמחפש שותף. הוא אמר את זה בשקט, תרצה ודווידי מתווכחים וויכוח אחרון ברקע, אני קצת מתחרפן שמה לגור איתה, אני חייב למצוא דירה.

זה הגיוני, זה מתבקש, זה כל כך מטומטם לעשות את זה, היא יודעת. היא נדחפת לערבב את החיים שלה בחיים של השניים האלה והיא לא מצליחה לעצור את זה.

היא הלכה אל שולי וישבה אל המחשב שלו, ופרסמה מודעה באינטרנט ועוד לפני שגמרה לשלם, הנייד שלה כבר היה מוצף שיחות. היא לקחה פרטים של כמה מועמדים וכיבתה אותו. היא ישבה עם הפתק עם הפרטים האלה והראש שלה התחיל לכאוב: נו, תבכי קצת, כבר מזמן לא בכית, תבכי קצת ותעשי מה שבא לך. היא בכתה קצת ועשתה מה שבא לה, לא היה שם אף אחד בסביבה לעצור אותה. אושיק, אתה רוצה להיות שותף שלי? היא שאלה. בטח, הוא ענה, ובא להיות השותף שלה.

8

מה? זה כל מה שיש לך? היא נדהמה לראות אותו מגיע עם גיטרה, כמה ארגזים ושני תרמילים. רוב הדברים החומריים שיש לי בעולם נמצאים בינתיים בסדנא. מקרר, מכונת כביסה, רהיטים, קומקום, כוס, כפית… מחר אני אביא את המחשב, שמתי לב שלך אין. נכון, שלה התקלקל מזמן וכשהיתה צריכה היתה משתמשת בשל דורון וכשהוא עזב אז בשל שולי. זה לא ממש חסר לה עכשיו. הוא הגיע לפנות ערב בדיוק כשהתחיל לרדת גשם חזק. הייתי בטוחה שהחורף כבר נגמר ושמתי אדנית על החלון, אוי, היא אמרה. זה כנראה המלקוש, הוא אמר, אז אני מוריד את האדנית ואני מכין לנו שוקו-א-לה-מלקוש, הוא צחק במבטא צרפתי, הוריד את האדנית, סגר את החלון, ניגב את הרצפה, דחף ארגז אחד אל המטבח את השאר ואת הגיטרה אל החדר הריק, הטיל לשם גם את התרמילים וסגר את הדלת. עכשיו שוקו. היא ישבה על הספה מחממת את הרגלים כנגד תנור שלושת הסלילים, שיבא רבצה גם היא מולו, צולה את האף שלה, הוא הכין שוקו שמילא את הבית בריח טוב. מה זה הריח הזה? שמתי קצת רום, הוא ענה והשתרע על השטיח למרגלותיה, מלטף את הכלבה ומניח בטבעיות את כפות רגליו בגרבים כחולים ליד אלה שלה הגרובות בסגול. הגשם התחזק. אתה מה זה צדקת בקשר לאמא שלך ודווידי. אני ביררתי את זה. מה? איך ביררת? הוא משעין את לחיו על כף ידו ושותה את הלגימה האחרונה מהשוקו שלו. ביום ראשון היתה לה ישיבה בחיפה, בדרך אמרתי לה שאני נורא מצטערת אם דווידי עצבן אותה, שאני מצטערת שלקחתי אותה לשוט עם האנטיוכוס הקפיטליסטי הזה. אני לא מאמין. אני לא מאמין שאת כזאת תחמנית דבורי. אתה שומע, איך שאמרתי את זה, אני רואה אותה מסמיקה, אמא שלך, כמו ילדה בת חמש עשרה בחיי. והיא אומרת לי, טוב, הוא לא כל כך נורא ומתחילה להיחנק ולגמגם. אז אמרתי לה, לא? החוצפן הזה עוד העיז לשאול אותי מתי תבואי עוד פעם. הוא כבר מתגלגל מצחוק: אני לא מאמין, יא אללה דבורי, את גדולה. אתה שומע, היא שאלה, מה? באמת? הוא שאל? ואז היא נשברה ועברה לשחצנוע. למה היא עברה? לשחצנוע, נו, זה כשמישהו אומר על עצמו דברים משמיצים, כאילו צנועים כאלה, אבל נו, אתה מבין. כן, אני מבין לגמרי, היא יודעת לעשות את זה אמא שלי, נו? כן, אבל אתה יודע, אני ראיתי שזה באמת מעורבב בחרדה אמיתית, אז אמרתי לה שלדעתי דווידי לגמרי דלוק עליה ושתפסיק כבר להצטנע ולהמעיט מערכה ודי. ואז היא סיפרה לי על גידי. גידי, אה טוב, הוא נאנח ולוקח את הספלים למטבח.

מה? באמת? הוא שאל? תרצה אמרה בקול קטנטן, והתחילה להוציא ולהכניס דברים לתיק הגדול שלה בתנועות נמרצות. הוא באמת שאל? כן תרצה, אני באמת חושבת שהוא נדלק עליך. את חושבת? באמת? את יודעת, כבר הרבה זמן לא פגשתי מישהו שהצחיק אותי ככה, שנתן לי כזאת קונטרה. אני לא מאמינה שהוא יכול להדלק על גרוטאה זקנה וחולה כמוני, די. טוב. אז את לא מאמינה, אבל אני ראיתי איך הוא הסתכל עליך ואני שמעתי את הקול שלו כשהוא שאל מתי תבואי שוב לשוט איתנו. את יודעת דבורי, מאז גידי לא היה לי אף אחד, וזה כבר המון זמן. גידי? מי זה גידי? גידי, נו, זה אבא של שלווה וזמר. לא סיפרת לי עליו אף פעם, תספרי לי תרצה. ותרצה מספרת. בדרכה המיוחדת, שבה החיים שלה נשזרים אל סיפור גדול יותר. סיפרה לה. עד שאושיק, שאז עוד היה אנדי, היה בן שמונה, היא היתה לבד. אז היא עוד היתה מישהי אחרת לגמרי, קראו לה טֶרזה, טֶרי, היא היתה בת להורים פרוטסטנטים שמרנים, וואספים טיפוסיים מבוסטון והיתה היפית למורת רוחם, מה שגרם לקשר בינה לבינם להתרופף מאוד. אבל היא היתה מאוד עצמאית, גרה בברקלי ולמדה סוציולוגיה ואנתרופולוגיה ואלה היו הימים של אהבה חופשית וכל זה, ובחור יפה כמו גידי היא לא ראתה בחיים שלה. היא פגשה אותו באיזה מסיבה, קצין בצבא הישראלי המפואר של אחרי מלחמת ששת הימים. והיא, עם כל הפציפיזם שלה, עם כל ה'עשו אהבה לא מלחמה' וכל זה, היא נדלקה דווקא עליו. עם כל השחצנות הזו שלו, כל הגבריות הפשוטה הזו שלו, נו, היא לא כל כך גאה היום לספר את זה, אבל ככה זה היה. ההיפית הזאת, אלמנת ויאטנאם הזאת, הפמיניסטית הרדיקלית הזאת, נו. הוא כבש אותי בדיוק כמו שכבש את השטחים, היא צוחקת. הוא לקח אותה ואת אנדי איתו לישראל. זה לא לקח לה הרבה זמן להתפכח, אבל שלווה וזמר כבר נולדו, בהפרש קטן מאוד, וזה נהיה ככה: היא כבר לא כל כך אהבה את גידי, אבל היא כבר מאוד אהבה את ישראל, הרגישה שייכת לכאן לגמרי, וזהו. את מבינה? אני הייתי נשואה לבחור הזה, שהתעסק בכל הדברים הביטחוניסטים האלה, נסע וחזר לאפריקה ולכל מיני מקומות שאני אפילו לא רציתי לדעת, ולא טרחנו אפילו להתגרש. הוא היה אבא של שלושת הילדים, דווקא אבא טוב, כשכבר היה כאן, גם לאושיק, ואני חייתי את חיי, ומה שכן נשאר ביננו, וכאן תרצה מסמיקה עמוקות, זה המשיכה המינית. כאילו בשביל לעצבן אותי, כנגד כל העקרונות והדעות שלי, אני המשכתי לשכב איתו באותה תשוקה כמו בהתחלה. כל כך מוזר… היא השתתקה, שתתה תה ואכלה עוגיה, כשהסומק שהתחיל בלחיים שלה הולך ומתפשט לה אל הצוואר, מעמיק אל מתחת לחולצת הטריקו שלה, עם הציור של היונה כשהיא מהרהרת בדבר המוזר ההוא. ואז היא התנערה, הזדקפה, ניערה ממנה את ההירהור ואת הפירורים: את רוצה עוד תה דבורי? לא תודה. ומה עם גידי עכשיו? איפה הוא? הוא מת. מת? תרצה, נו באמת… כן, לפני עשר שנים בערך הוא התחיל לבוא פחות ופחות ואז הודיע לי שהוא נשאר לגור ביוהנסבורג, היו לו שמה כל מיני עסקים, והיתה לו ככה מסתבר גם אישה. שאלתי אותו אם הוא רוצה להתגרש והוא אמר שבשום פנים ואופן לא, שאני אישתו וככה אני אשאר עד הסוף. והסוף הגיע יותר מהר ממה שהוא חשב או שאני תיארתי לעצמי. לפני שש שנים הוא מת פתאום, ביוהנסבורג, לא נפרדנו אפילו, ככה פתאום. ועכשיו אני אלמנה גם של הצבא האמריקאי וגם של משרד הביטחון הישראלי. מה תגידי? שיחקתי אותה, לא? היא מנערת מהכוס שלה את טיפות התה האחרונות, מבריגה אותה על התרמוס הכחול ומכניסה אותו לתיק הגדול שלה. מה? מה את מסתכלת עלי ככה? היא צוחקת. תראי דבורי, המוות של גידי לא דומה בכלל למוות של אנדי, כמעט לא ראיתי אותו במשך הארבע שנים האחרונות לפני שהוא מת, כבר לא נשאר ביננו כלום חוץ מהשותפות של ההורות, זה לא שלא התעצבתי בכלל כשהוא מת, אבל ברשימה של הדברים שאני מתאבלת עליהם הוא באמת נמצא בסוף בסוף. מה שחשוב לי שתדעי, זה שבכסף שאני מקבלת ממשרד הביטחון אני לא משתמשת בשביל עצמי. לא למחיה ולא לשום דבר, זה רק בשביל מטרות חשובות, לַהרצאות בבתי ספר, לתרומות לאירגונים ועכשיו בשביל לקנות את הוואן.

6

7

 

[2] במראת הצד: עציץ גדול הולך על רגלים רזות בסנדלים

17 בנובמבר 2017

דבורהל'ה מתוקה, את יודעת כמה התגעגעתי אליך? את שמה לב שהחורף כבר כמעט נגמר? זה דווידי בטלפון, רומז לה בדרכו המיוחדת שהוא רוצה אותה גם לקיץ הבא. תראה דווידי, היא מתחילה לגמגם, אני עוד לא יודעת לגבי הקיץ, יש כל מיני תכניות ורעיונות ושום דבר עוד לא סגור. דווידי נאנח ושואל: אז לפחות בשבת הקרובה, את יכולה? בסדר. אם יהיה יפה נצא. מי בא? זה רק אני ושיר עכשיו. מה, לא שמעת? מה דווידי, מה עם צילה? באמת? אוי אני מצטערת. דווידי צוחק והיא יכולה לראות אותו בעיני רוחה, עם גבותיו המזדקרות מעל פני העורב שלו, והיא מבינה שהיא הפלא ופלא מתגעגעת אליו קצת. דבורהל'ה, אין מה להצטער, היא היתה צריכה לעשות את זה כבר מזמן, האמת היא שמגיע לה מדליה שהצליחה להשאר כל כך הרבה זמן. תאמיני לי, ככה יותר טוב לשנינו. והיא, שראתה את צילה ודווידי ביחד יודעת שהוא צודק. אז את מביאה את דורון? הוא שואל, ועכשיו תורה לספר לו וגם היא נאנחה ואמרה: הספקנו הרבה השנה, הא דווידי? אז מי יעזור לנו? הוא שואל, ורעיון עולה לה ומתחיל להסתובב לה בבטן, רעיון מפתה/דוחה כזה, שעושה לה הרגשה טובה/רעה כזו, מפתל אותה ומפתל אותה וסוחט אותה ובסוף היא נכנעת לו.

היא שומעת את תרצה מושכת באף בצד השני של הקו: עכשיו אני יודעת שבאמת סלחת לי דבורי. היא נאלצת לצחוק. כשבאה להתנצל בפני תרצה, היא מצאה את עצמה בדיוק בצד השני של ההתנצלות. תרצה פשוט לא הסכימה לשמוע אותה, היא חזרה על עצמה שוב ושוב: לא, זו אני החוצפנית, זו אני הכפויית טובה, זו אני שלא הייתי צריכה לקחת אותך כמובן מאליו, לא הייתי צריכה להניח שאת פשוט תעזבי הכל ותבואי איתי לשטויות שלי. היא אמרה אני מצטערת עשרות פעמים ואחרי ששמעה עשרות פעמים שהיא סולחת ושגם היא רוצה להתנצל, היא אמרה: אני צריכה הוכחה שאת סולחת לי. היא חיבקה אותה. זה נהיה לה פתאום כל כך טבעי לעשות את זה: תרצה אני סולחת לך, די כבר, נו.

אז הנה, עכשיו היתה לה הוכחה ותרצה צהלה: אם את מזמינה אותנו סימן שסלחת לי. אתה שומע אושיק, היא צעקה, אתה שומע, דבורי סלחה לי, היא מזמינה אותנו לשוט איתה ביאכטה.

3

4

היא קצת התרגשה, קיוותה שהכישורים הימיים שלה לא החלידו מידי במהלך החורף, אבל החששות שלה היו לשווא. האם ובנה אמנם מאוד שמחו לשוט, אבל היו עכברי יבשה מושלמים והיו נכונים להתפעל ולהעריץ כל מה שקשור ביאכטה ובעובדה שהיא תנהג אותה. אחרי שהמעבר המעט מסורבל של תרצה מהיבשה אל הסירה הושלם, דווידי עיטר אותו בכותרת משועשעת. 'ספינת הנכים', הוא אמר בקול של כותרות, ותרצה תקעה בו מבט רצחני. מאותו רגע המצב רק הלך והחמיר, הלך והתדרדר. כבר רבע שעה אחרי שהם יצאו היא שאלה את עצמה מאיפה עלה לה הרעיון האדיוטי הזה, ולמה זה מגיע לה. תרצה ודווידי התווכחו כל היום, על כל דבר, במרץ בלתי נדלה ותוך שתיית כמויות אדירות של יין. הצעקות שלהם נישאו מכל מקום בו ישבו בסירה. היא ניסתה להתרכז במטלות שלה, לתת לאושיק מטלות משלו, ושמחה שבין לבין יכלה לשבת קצת ברגליים פשוטות ולנשום קצת בעיניים עצומות מול שמש האביב הנעימה. אושיק בא לשבת לידה, פושט גם הוא את רגליו הארוכות, ונאנח: תודה דבורי, זה נפלא. נפלא? היא שאלה והרימה גבה לכיוון הצעקות. נפלא? דווידי ותרצה היו עכשיו באיזה התנצחות בענייני כלכלה. הוא צרח עליה שהיא קומוניסטית נאיבית והיא עליו שהוא חזיר קפיטליסטי ציני. ואושיק צחק. מה אתה צוחק, מה? את לא קולטת דבורי? מה אני לא קולטת, מה מצחיק פה? אוי את כזאת מפגרת לפעמים, את לא קולטת, אני לא יודע מה איתו, אבל אמא שלי דלוקה לגמרי. דלוקה? די אושיק, באמת? בטח. אז מה מצחיק אותך כל כך? אלף, זה מצחיק, לא? את בטוחה שאת לא תכננת את זה? לא, אושיק, זה לא עלה בכלל על דעתי, אני מודה שאני קצת סתומה לפעמים, אתה צודק. ובית, הוא המשיך, אני פשוט שמח. כן גם אני, היא מחייכת בעיניים עצומות, כשהצעקות ברקע נשמעות כמו מנגינה אחרת לגמרי.

5

[16] כפית ורודה של גלידה

8 בנובמבר 2017

עברו כבר כמה שבועות מאז שהיא סיפרה לה את הסיפור שלה, את מה שקרה לה שגרם לה להפסיק את הלימודים לתואר השני אחרי כמה חודשים. העניין לא הוזכר שוב, עד שיום אחד כשהן עשו את עצירת התה ונשימה שלהן על הספסל שלהן בדרך חזרה מירושלים, הפעם עם גלידה. היא כמו תמיד רק וניל ותרצה חייבת שיהיו לה אלף טעמים. ותרצה אמרה פתאום: כשאושיק היה קטן היה לי נורא קשה, הייתי נורא צעירה ובודדה והיו לי דרישות נורא גבוהות מעצמי, ואז מישהי סיפרה לי שיש קבוצת נשים שנפגשות לתמיכה הדדית, לא ידעתי בדיוק מה זה אבל הלכתי. את לא מאמינה איך זה שינה לי את החיים. דיברנו שם על הכל. על גידול ילדים, על אהבה, מיניות, על עבודה, על מה לא. פתאום ראיתי שלכולנו יש אותן בעיות, שכולנו נתקלות באותן חומות, שכולנו סובלות מדיכוי וגם במקומות הכי לא צפויים. כולן סיפרו סיפורים דומים למה שאת סיפרת לי. ואת יודעת מה משונה? שעברו כל כך הרבה שנים מאז וכאילו כלום לא השתנה. לכאורה כן, אבל בעצם ממש לא. עדיין אנשים לא רוצים לראות ולא רוצים להבין. היום סטודנטית אחת ביקשה לדבר איתי בסוף השיעור, בגלל זה איחרתי. היא סיפרה לי משהו שפשוט הרתיח אותי, היא ניסתה להתלונן על מתרגל אחד שהטריד אותה והדיקנית התחילה להאשים אותה ולשפוט אותה וניסתה לטייח את כל העניין ועכשיו היא מתלבטת מה לעשות עם זה. האמת, מה אני יכולה כבר להגיד לה? מה? להלחם, להרוס לעצמה, לעזוב כמו שאת עזבת, לשכוח? זה כל כך מרגיז אותי. אני מדברת איתם בשיעור על תרבות נגד, על לא לשתוק, על הכל, ואז אני צריכה לנחם אותה, ולבכות איתה, ולקבל את זה שהיא לא יכולה לעשות כלום. דבורי, נשבר לי, נמאס, בואי נברח מפה, בואי. תרצה פרצה בבכי ובכתה שעה ארוכה, והיא ידעה שיש כאן הרבה יותר מהעניין הזה האחד. שזה המשא הכבד כל כך שהיא סוחבת. הבדידות שלה ארוכת השנים, הזכרונות, הגעגועים לאושיק, המלחמות שלא נשאו פרי, הימים שעוברים, והמחלה שלה שהולכת ונוגסת בה, מעייפת אותה, מכניעה אותה. שיבא קפצה על הספסל מצידה שני של תרצה, ושמה את הראש בחיקה. בדרך כלל תרצה בוכה מאחור והיא נוהגת, אבל עכשיו היא ישבה כאן, על הספסל לידה, והיא מצאה שהדבר היחיד שהיא יכולה לעשות הוא לתת לה יד, וזה מה שהיא עשתה: היא לקחה את היד היפה של תרצה והחזיקה אותה ביד שלה, הרבה יותר קטנה וכהה, אבל עוטפת ומחזקת כמה שהיא יכולה. תרצה הניחה את ראשה על הכתף שלה.

 

 

[15] שלושה שקדי דרז'ה בשקיק שקוף

8 בנובמבר 2017

כבר מאי, כבר חמים, יושבים בחצר של שולי ורינת וכולם שם. אמא שלה ושמוליק, הדודים והבני דודים מהמושב, כל החברים שלהם, הילדים מתרוצצים, שולי מנפנף מעל הגריל, והיא מגיעה לבד. והיא רואה כבר מרחוק את אלכס עם התינוק שלו, והתינוק ג'ינג'י כמו אלכס בדיוק. היא מנופפת לו לשלום ומנסה לדחות עוד ועוד את הרגע שבו תיאלץ לעמוד מולו ומול אישתו, ולהגיד מזל טוב, וללטף את התינוק, ולסרב בנימוס להצעה להחזיק אותו, לסרב ולראות את העלבון ולא להיות מסוגלת, וללכת ולשבת בקצה השני של החצר בלב הולם ובידיים מזיעות. היא לא יכולה להחזיק את התינוק הזה.

גם השבוע הן עוברות במגרש החניה ליד המכונית הצבעונית והפעם תרצה אומרת: תראי, הם מוכרים אותה, איזה יופי. איזה מותק. והיא מוציאה פנקס וכותבת את מספר הטלפון, ממש כאילו היא באמת מתכוונת לקנות פולקסוואגן מסחרית משנות השישים.

חופשת פסח בפתח, לא יהיו לימודים, לא באוניברסיטה ולא בתיכונים, דובי גם משדל אותה לקחת קצת חופש אבל מה היא תעשה עם החופש הזה בכלל? אחרי ארוחת הערב ההיא המשפחתית, היא ידעה שאושיק ורננה נשארים לעוד כמה שבועות בארץ. תרצה היתה מאושרת וסיפרה לה על התוכניות שלהם איתו ואמרה שאושיק שכר מכונית. לא היתה שום סיבה להפגש. ברור. אז היא עובדת. המון. העיר רותחת מההכנות לפסח, הרבה תיירי חג, הרבה אנשים עם חבילות וקופסאות וארגזים ושקיות.

שלום דבורי. הוא מתיישב לידה, כאילו כלום, כאילו לא עבר כל הזמן הזה, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. שלום אושיק. היא עונה לו כאילו זה באמת ככה. רננה לקחה את האוטו, הוא אומר, ומחמיץ לה את הרגע. לאן? היא שואלת. כאילו זה באמת ככה. כאילו לא התגעגעה אליו, כאילו לא נפגעה ממנו. כאילו כלום. פתאום הוא מסתובב ורואה. הי, מי זה? מי זאת, היא עונה. זאת שִׁיבָּא. ומה היא עושה כאן? היא נוסעת איתנו. לאן? רגע, שניה, נו, מי זאת? זאת הכלבה שלי, לקחתי אותה לפני שבוע מצער בעלי חיים. די, באמת? באמת. והיא ככה, יושבת לה בשקט שמה מאחורה? כן, בדרך כלל מקדימה, מהרגע שהיא איתי היא מתנהגת כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם, מצחיק נכון? בהתחלה קראתי לה שְבַא, אבל זה קשה. אה. בגלל השווא, הם אומרים ביחד וצוחקים. נהדר, איזה מתוקה היא, הוא אומר, בואי ניסע לסדנה המסכנה שלי, נראה מה קורה שם, נתתי אותה לקובי עד שאני אחזור. הי, גם לי יש חולצה כזאת, הוא מצביע על סמל השלום. אושיק, זו החולצה שלך, שכחת אותה אצלי. וככה כל מה שנקבר והודחק כלא היה, השבוע ההוא, הניזקקות שלו, האינטימיות המשונה, ההשתלחות הפרועה ברננה, החשיפה, הכל נדחק עכשיו לכאן דרך הסדק שפערה החולצה השכוחה. הוא עשה אז כביסה וגילה שהוא מתקשה להפריד בין הבגדים שלה ושלו ואמר לה: את יודעת, אנחנו לובשים בדיוק אותם ג'ינסים ואותן חולצות טריקו עם הדפסים ואותן נעלי אולסטאר אדומות, ההבדל היחיד זה המידות…  נו אז מה הסיפור שלך, הוא מסתובב ושואל את הכלבה ומלטף אותה, והיא מלקקת לו את היד בשמחה. ומה הסיפור שלךָ, היא שואלת אותו, לא בקול כמובן, אבל הוא בכל זאת עונה לה. תשמעי דבורי, אני מצטער שנעלמתי ככה, היו לי ימים נורא מבולבלים, החלטנו לנסוע במין החלטה ספונטנית כזאת, רצינו לראות איך נסתדר ככה שנינו לבד, בלי כל הרעש מסביב. היא שותקת. הוא ממשיך: הכל היה לנו יותר מידי, הסיפור הזה עם אמיתי, ואמא שלי, והפרנסות הצולעות שלנו, ואת. הוא משתתק. היא לא מסתכלת עליו, היא נוהגת, היא שותקת. הם מגיעים לסדנה וקובי שם והיא בורחת. לא, אין לי זמן עכשיו, אני לא יכולה להכנס, להתראות, בי. היא לא יכולה להכנס, והיא לא יכולה לשאול מה לה ולהחלטות שלו ושל רננה, כי היה הרגע ההוא. הרגע ההוא היה, ואי אפשר לעשות איתו כלום.

33

ביום החמישי לשהיה שלו בבית שלה, כשהיא הגיעה לפנות בוקר מהעבודה, היא הופתעה למצוא אותו במטבח. הוא ישב שם בחושך והיא נבהלה לגלות אותו ממצמץ אליה: תכבי בבקשה, תכבי, יש קצת אור שנכנס מבחוץ. אתה לא מצליח לישון? אתה רוצה קפה? כשהיא הניחה את כוס הקפה שלו מולו הוא הקיף פתאום את המתניים שלה בזרועותיו, קירב אותה אליו ולכד אותה גם בין הרגלים הארוכות שלו, ואז הצמיד את הלחי שלו אל הבטן שלה ועצם את העינים. ביד השמאלית שלה היא עוד החזיקה את הקפה שלה והיא לא ידעה מה לעשות עם הימנית, אז היא השעינה אותה כנגד הקיר שמאחוריו ונשמה עמוק ולאט. אני לא יכול יותר, היא כל הזמן מתקשרת ואני לא יכול כבר ונשברתי ועניתי לה והיא בכתה והתחננה שנחזור שאני אסלח לה ואני לא יכול יותר אין לי כוח. הוא הידק את החיבוק שלו סביב המתניים שלה ואת האחיזה של הרגלים שלו סביב הרגלים שלה וקבר את ראשו ביתר שאת בחיקה ואמר דברים שהיא לא כל כך הבינה כי הוא כבר היה בשלב הבכי, והמילים 'את' ו'היא' חזרו על עצמן שוב ושוב בלי שום הגיון וסדר. היא הניחה את הקפה על השולחן, והורידה את היד מהקיר והניחה את שתי ידיה על הכתפים שלו ואחר כך נתנה להן להכרך סביב צווארו והשאירה אותן שם. הם נשארו שלובי איברים ככה במשך זמן ארוך מאוד, הלחי שלה מונחת על ראשו ואור ראשון של שחר מתחיל לגלות את מתאר המציאות שבמטבח. את שומעת הוא שאל, והיא אמרה כן. ציוץ של ציפורים נכנס למטבח עם האור החיוור. ואז הוא הרים את העיניים שלו והסתכל לתוך שלה והיא לא יכלה יותר. היא קרעה עצמה מתוך קשר הרגלים וקשר הידים וברחה לחדר שלה. למחרת כשהיא חזרה מהעבודה היה שם רק הפתק ממנו ויותר היא לא ראתה אותו.

גיא התקשר, פטרה המליטה. היה משהו מוזר בקול שלו, הוא לא נשמע שמח בכלל. מה קרה, גיא? יש רק גור אחד. מה? השלושה האחרים מתו בלידה, נשאר רק אחד. הוא שלך. מה פתאום גיא, בשום פנים. אבל הבטחתי דבורה. אז הבטחת, זה הגור שלך קודם כל, וחוץ מזה אני כבר לא בטוחה שאני באמת יכולה, זה קשה גורים, נכון? גיא נבוך, אבל דבורה, אני הבטחתי לך, את הצלת אותה, נו. תקשיב גיא, אני נשבעת לך שזה בסדר, אני נשבעת לך, אני בכלל לא בטוחה שזה זמן טוב בשבילי לקחת כלב. הגור הזה הוא שלך, זה בדיוק מה שאני רוצה, שיהיה לך גור מפטרה, טוב? טוב. היא נפרדה ממנו ולא ידעה מה היא מרגישה. צער או הקלה, אכזבה או שחרור ממשהו שהפחיד אותה. במשך כמה ימים הערבוביה הזאת התהפכה בתוכה, ואז יום אחד היא קמה בבוקר עם ידיעה ברורה של מה היא רוצה לעשות. היא הלכה לצער בעלי חיים וחזרה משם עם חדר חדש בלב.

היא הסתובבה שם והיו שם המון כלבים. כלבים חמודים, כלבים גדולים וקטנים, כלבים מפחידים, כלבים מצחיקים, כלבים מכל מיני סוגים שלכולם היה דבר אחד משותף: הם כולם רצו שמישהו יקח אותם ויתן להם חיים חדשים. זה היה נורא קשה לדעת שאת רובם היא תאכזב. אבל פתאום העיניים שלה נאחזו במבט אחד, מבט שהיה שמור רק לה. כלבה שחורה, רזה, די קטנה, עם כתם לבן על האוזן, גרביים לבנים וחיוך עצוב. בואי, היא אמרה לה, הולכים הביתה. היא שמה עליה את הקולר האדום שהיה של פטרה וחיברה אליו את הרצועה האדומה שקנתה, והן הלכו. כשהיא פתחה את הדלת של המונית היא היתה בטוחה שתצטרך לדחוף אותה איכשהו, לפתות אותה לעלות או משהו כזה, אבל הכלבה פשוט קפצה פנימה והסתכלה עליה במבט של: נו, יללה, למה את מחכה? כשהן הגיעו הביתה גם שם היא התנהגה כאילו זה תמיד היה הבית שלה. אכלה מהקערה החדשה וקפצה אל המיטה לישון שם לידה, ובבוקר העירה אותה בליקוקים שמחים. הן יצאו לטייל בשדירה ועכשיו היא הבינה סוף סוף, שזו היא שיש לה חיים חדשים לגמרי.