Archive for the ‘סלט מחשבות’ Category

וכמה שאלות שאין להן תשובה

4 באוקטובר 2016

ב' תשרי

                              האם זה יכול להיות? באמת? האם זו אני שבמשך שנה לא העליתי אף רשומה, לא כתבתי אף שיר ראוי לפרסום? לא מצאתי לנכון לשתף אף אחד בשום דבר? אני שבמשך שש שנים כתבתי באדיקות, פרסמתי בקדחתנות, לפעמים כל יום אפילו, שהמצאתי לעצמי מיזמים שאפתניים, חילקתי לעצמי מטלות מופרכות, צילמתי ויצרתי וטסתי במטסים שהפתיעו אפילו את עצמי. כן, זו היתה שנה בלי בלוג. והמצחיק הוא שהשיר הזה שלמעלה, האחרון שפרסמתי, ניבא לשלילה את השנה שמפרידה בינו לבין היום. חשבתי שקט, וביקשתי שקט, וייחלתי לו והוא לא היה לי בשנה בזו. היו לי מליון דברים אחרים. היו לי מפגשים טובים וקשים עם אחרים ועם עצמי, היו לי התרסקויות והתעלויות, מצאתי עבודה מדהימה שאני מתמידה בה כבר עשרה חודשים, קראתי המון, בכיתי המון וגם צחקתי לפעמים. אבל שקט של ממש לא היה לי. היה לי הרבה רעש, חיצוני ופנימי. יש לי הרגשה שאני בוגדת בבלוג שלי כשאני לא מודיעה לו הודעה רשמית, כשאני נותנת לו לחכות לי בלי לתת שום רמז למתי ולאם בכלל אחזור. החיים שלי לא מובנים לי לגמרי, הם נפלאים וקשים לי מאוד, והצורך לשתף במשהו, רדום לגמרי עכשיו. אז אני אוותר לי בינתיים, אחיה את מה שיש, עם כל הצימוקים והשקדים, עם החמוץ והמתוק, ואחכה שמשהו חדש יצוץ, יתבע להיות נכתב, יבקש להיות נחלק. ובינתיים, שנה טובה.

1

תשרי

4 באוקטובר 2015

כב' בתשרי

.

זה רק קצה של רגע

כשהכל מתלכד:

האופן בו מונחים

הגוף בין המזרן לשמיכה

הראש על הכר.

איך מפל האור של הווילון

והעיניים שנפקחות אליו

בלי לצפות לדבר

בתוך או בחוץ.

מרחוק אל קרוב:

עורבים בברוש

בולבולים בגפן

צופיות ביסמין

קול הנשימה שלך.

הידים אינן מחפשות אף אחד

לא שואלות כיצד להיות.

הישויות שאינן

והאינויות שישנן

גם הן מסתדרות לתוך המשוואה

שהסכום שלה הוא: שקט.

.

2

הספר שלנו

17 באוגוסט 2015

001

כבר סיפרתי כאן מעט על סבתא צביה שלי, ועל איך היא היתה אומרת: אני התחתנתי עם כיתה א', וקצת גם סיפרתי מהסיפור המופלא של אמא שלי, ואם בא לכם לשמוע עוד, אז אני עושה כאן קישור לריאיון ששודר לפני כשבוע בתכנית 'ספרים רבותי, ספרים' בגלי צה"ל, שם שוחחה איתי ציפי גון-גרוס על זה וגם על זה, וגם כמובן בעיקר על 'רמה קמה'.

ויש לומר, הספר אינו על אמא שלי וגם לא על סבתי, ולא על ענייני לימוד קריאה וכתיבה ואף ענייני שואה ותקומה אינם נזכרים בו כלל. ועם זאת הכל קשור. ועם זאת הקדשתי אותו לה, לסבתא צביה, ובכל זאת זה לא רק בגלל זה, ולא רק סתם משחק מילים שבא להוקיר אותה. כי רמה באמת קמה, בתוכי, ובעולם שלה שהוא מומצא לגמרי ועם זאת הוא גם לגמרי אמיתי.

010

היא קמה מתוך גרגירי החול של זכרונותי בצדפת החיים שלי, והיא עשויה מתרכובת אלכימית של נשים וגברים שעברו בהם. היא קמה מן העט אל הנייר, אבל בעיקר היא קמה מהחיים של הכמעט אל החיים של המאוד. ובגלל כל זה, למרות שאני יודעת שלא לכולם קל לקרוא ספר בסמארטפון או בטבלט שאלה האפשרויות קריאה שלו כרגע, בגלל כל זה יש לי חשק עצום שכולם יקראו את הספר שלה, שלי.

004

והסבר לשמי המופיע בתוך 'אלפוני' יש בריאיון. יפה נכון?

ביי ביי לוטוסים

6 ביולי 2015

יט' בתמוז

שלוש שנים וחצי עברו מאז הייתי בהודו, פעמיים* כבר הזכרתי אותם ברשומות מאז, והם חיכו, חיכו בסבלנות. והנה הפעם השלישית והאחרונה. כי הגיע זמן פרידה. גם באמנות כשעסקתי בה באופן אינטנסיבי, וגם בכתיבה שאני עוסקת בה היום, גם ביצירה וגם בחיים עצמם, צריך לדעת לגמור. וזה קשה. להניח את המסרגה, לשים את הנקודה, לוותר. להפרד.

1

2

כשסרגתי את המתוקים הללו בהודו זה היה משלוש סיבות: שבמקרה בשוק הופיעו החוטים הצבעוניים והזולים האלה מלווים בשתי נערות מוסלמיות צחקניות בחיג'אב, שהתגעגעתי למסרגה מאוד, ושהייתי צריכה להעביר את יממת החרדה והמתח של לפני הטיסה בחזרה לארץ.

6

5

מאז חזרתי ועשיתי וסרגתי והחלפתי ועברתי והתחדשתי וגיליתי ועכשיו הם הופיעו לי פתאום בדיוק בזמן בשביל לקיים בעזרתם טקס של פרידה טובה. שלוש שנים וחצי עברו מאז הייתי בהודו והפלא ופלא היו לי שלושה וחצי תיקים. גמרתי לסרוג את הרביעי, עשיתי שרוכים וגדילים, ועכשיו הם ילכו לחנות שלנו ל'אמירימא' ויצטרפו אל כל היצירה שחוגגת שם.

8

7

.

4

3

עשיתי אותם באהבה ושמחה, הם נולדו בהודו ואני מקווה שרואים את זה, המוטיב החוזר הוא לוטוס. אפשר להצפין בהם כל דבר יקר וחשוב מתכשיטים ועד כרטיסי ביקור. ארבעה: זה מספיק בשביל חגיגה.

9

* פעם אחת ופעם שנייה.

הלו, זה ספר?

23 ביוני 2015

ואולי אתם כמוני? שאני אישה עם חושים טכניים בריאים, ולמרות זאת אני קצת אבודה לפעמים. כי אני לא מהדור שנולד עם עכבר ביד, שלא לדבר על טלפון נייד. אני מהדור שבו לטלפון היה שולחן משלו בבית, ועליו הוא היה מונח ותחתיו על מדף, שכב ספר טלפונים שמנמן, וליד השולחן עמד שרפרף שעליו ישבנו ודיברנו בטלפון, כי השפופרת, זה הדבר הזה שדיברנו דרכו? היתה מחוברת בחוט אל הטלפון, חוט מסתלסל כזה, מסתבך כזה. וספר? ספר היה מן גוף מקודש עשוי נייר, שלפעמים היתה בדף הראשון שלו הקדשה אישית, מלאת חיבה וקצת פאתוס.

ואני קראתי כל חיי, אוי כמה שקוראת אני, והספרים נאספו והכונניות, המדפים, נמלאו בהם בחברים ספרים האהובים. ועכשיו אני כבר אישה מבוגרת, ולהיות מבוגרת זה לשים לב שהעולם כבר קצת עוקף אותך, ומשאיר אותך קצת מאחור לפעמים, המומה ולא לגמרי שייכת, תוהה.

ולפני שנה קיבלתי פתאום הצעה. מפתיעה, מפתה. הלכתי אל זה בשמחה ובסקרנות, ועכשיו זה הבשיל וזה פה: ספר דיגיטלי. ספר שאפשר לקרוא אותו במחשבצ'יק הקרוי טאבלעט, ובאפרטצ'יק הקרוי קינדעל, והכי מוזר ומעורר תמיהה, בטלפון. כן. ואני שואלת אלוהים אדירים כמה כבר קוראים בזה, או בזה, או יותר מהכל בזה. הדבר שקראו לו פעם שח רחוק, ואחר כך טלפון, ואחר כך סלולרי, ובסוף הוא נהיה סמארטפון, כלומר חכם, חכם עד מאוד. אז כמה כבר קוראים?

מיקה

.

אני מביטה בספר החדש שלי, שכבר יש לו פנים משלו, עטיפה שאינה כריכה כי מה כרוך כאן. אבל יש תמונה, חזית, שמופיעה בה עבודה משלי, והשם שלו וגם שמי, ואני יודעת שעכשיו הוא יעלה על הבמה וישתחווה בצניעות שחצנית משהו ויהיה כאן בעולם. ואני כל כך רוצה שכולם, אבל כולם יקראו אותו, ואני יודעת זה לא יהיה קל.

אנחנו כבר יודעים בהגיון שזה נכון: לחסוך את יערות הגשם, לחסוך מקום ואבק, להיות יכולים לקחת לכל מקום ערימה נכבדה של ספרים בלי משקל בכלל. יודעים, אבל כולנו נצטרך גם קצת סבלנות: להירשם לאתר ההוצאה, להוריד את ה'יישֹוּמוֹן' בחנות האפליקציות, להוריד את הספר למכשיר המיועד ולקרוא, אלוהים אדירים לקרוא. זה מוזר העיצוב הזה העימוד הזה הגודל הזה, לרובנו זה עדיין חדש ולא נוח, האם הספר, הדבר הזה שכתבתי יעמוד במעמסת הציפיות, יצדיק את המאמץ?

ואני אצטרך להיאזר בסבלנות, להתגבר בעצמי, על כל זה ובנוסף גם על עוד דבר אחד, כאילו קטן, כאילו שולי, אבל קשה מנשוא. אני לא אוכל לכתוב הקדשה אישית. חגיגית. עם טיפה פאתוס והמון חיבה. לא אוכל. אבל כתבתי ספר, ואני אוהבת אותו, וקוראים לו 'רמה קמה' ושמתי את ליבי בתוכו, וזה כמעט כמו הקדשה, נכון?

.

1

אז אני מקדישה אותו לכם, חברותי וחברי למרחב הדיגיטלי של הבלוג, כאן הכרנו, וחלקנו גם נפגשים באולם הסמוך של ספר הפּנים, וכבר יודעים שאפשר ספרות ושירה, קשרים ורגשות, בדרכים חדשות ונפלאות.

כאן הספר, והוא מוקדש לכם באהבה.

שבוע הספר. הראשון

4 ביוני 2015

יח' בסיוון

אתמול התחיל שבוע הספר, ואני כבר מתרגשת נורא לקראת צאת הספר השני שלי ממש בקרוב, אבל עדיין רוצה להתרפק עוד קצת על הראשון 'נשיקה של טבחית'*. הוא יצא לפני חמש שנים כמעט, ושבוע הספר ההוא היה פצצת רגשות גדולה, אני לא שוכחת. ועדיין, מפתיע אותי בכל פעם מחדש לחשוב, שבאמת יש כבר ספר שלי בעולם.

זה ספר מאוד מאוד תל אביבי, והפרק שבחרתי לשים כאן היום הוא פיסת תל אביביות צרופה, מהחיים האורבניים מאוד שהיום רחוקים ממני פיזית אבל שמורים, צרובים בי חזק.

 111

שבת: צַ׳פָּאטי [פרק מתוך 'נשיקה של טבחית']

היא התעוררה מוקדם מאוד וקמה לראות אם לא חלמה אותו מגיע, והוא היה שם, שוכב על צדו בתנוחה עוברית, ריסיו הכהים מצילים על לחיו, רוטטים באיזה חלום אחרון. בחלל שיצרו הברכיים הכפופות שלו התכרבל החתול, והחתולה שכבה בחיקו. היא לא יכלה להוריד ממנו את העיניים, היא לא נשמה עד שהוא התעורר. ברגע שהיא ראתה אותו זז קצת, היא זינקה למטבח והוא מצא אותה שם מכינה קפה. ארי, אתה תראה שהיום הכול ילך כמו שצריך. אתה מוכן לגמרי. אין לך מה לדאוג, הכול מוכן. נכון? נכון, הוא אמר. אז אתה רוצה קפה?

בפעם הראשונה זה חודשים היא נשארה בבית כל היום. אירחה לחתולים המחלימים לחברה וטיפלה בעציצים המוזנחים שלה והקשיבה כל הבוקר למקהלת הקולות של החיים:

1. בבניין הסמוך מישהו מתאמן בנגינה בסקסופון, תרגול מונוטוני שיש בו משהו מרגיע, צליל עגול וחם.

2. מישהי יורדת במדרגות, צליל נקישת העקבים שלה מהדהד סטקטו מהיר.

3. הבחור שעולה לתלות כביסה על הגג מלווה את עצמו בשריקה, לפעמים אפשר לזהות איזושהי מלודיה ולפעמים זהו סתם שריקרוק מתפתל.

4. מהבית של הזקן ממול, עולה בכל שעה עגולה הצפצוף הקצוב של החדשות. אפשר לחשוב על הצפצוף הזה כעל צליל של חיים. ביום שהוא יחדל היא תדע שהם תמו.

5. ועוד צליל של חיים, מכריז בעיקשות על קיומם, הבכי של התינוק החדש של הזוג מלמטה. לפעמים פעייה חלושה ולפעמים צווחה תובענית.

6. כל התקליט של כל להיטי פרנק סינטרה, מההתחלה לסוף, אותו משמיע שכן עלום בכל שבת בבוקר. לפעמים הוא שומע אותו שלוש פעמים ברציפות. היא מקווה שההשמעה הזאת, בעוצמה חזקה במיוחד, מייצגת איזשהי חגיגה פרטית שלו ולא סתם מחלת נפש.

7. שכנה שגונחת גניחות תשוקה בשעות מפתיעות ביום, שנשמעות תמיד אותו דבר בדיוק, משפט מוזיקלי שחוזר על עצמו ומתגבר והולך עד לתרועה הסופית, המאושרת. סביר להניח שהיא לא לבד ברגעים האלה אבל את מי שאיתה לא שומעים בכלל.

8. מישהו מבשל, קירקוש מתמיד של סירים וריחוש מתמיד של טיגונים, וריחות טובים עולים עם הצלילים האלה.

9. באחת הדירות רואים טלוויזיה, בשקט, בעיקר שומעים משם את הצחוקים המוקלטים של הסדרות הקומיות. צחוק, הפוגה, צחוק, הפוגה, עד אין קץ.

10. היא עצמה הניחה במערכת הישנה שלה דיסק שארי נתן לה של קרישנה דאס, זמר אמריקני ששר מנטרות בודהיסטיות שמזדמרות להן בראש שלה אחר כך כל היום.

 

*  הספר יצא בדפוס בהוצאת 'כינרת זב"מ' ויש הקלטה שלו ב'אייקאסט'.

 

מלאכת כפיים

1 במאי 2015

יב' באייר

אז אחרי החופשה הארוכה מאוד הזו, החלטתי שצריכה פרויקט גדול ומחייב. זרע מחשבה קטנטן נבט, וצמח פראי בראש שלי כמו אפון פלא.

0

מאי מתחיל היום, כמו תמיד עם חג הפועלים. ואני רוצה לחגוג עם הפועלות שאני שייכת אליהן, פועלות של אמנות ומלאכות יד, אמנים ואמניות, חברי ב'אמירימא' חנות יוצרות. תראו איזה יופי, מאי מופיע פעמיים בשם שלנו, פעמיים כי טוב, כי הכי טוב. במהלך מאי אביא כאן ריאיון אישי עם כל אחד מיוצרות החנות. כל אחד מעשרת חברי 'אמירימא' יעלה על הבמה לסולו, ואת שירת המקהלה כולה אפשר לשמוע בחלל הקטן והמתוק שלנו שברחוב האורנים באמירים.

6

1

3

4

5

2

והנה מתברר פשרם של הפתקים האדומים שלמעלה. על כל אחד מהם כתוב שם, ובכל כמה ימים אשלוף אחד ואצא לפגוש. אראיין, ואצלם, ואביא את הסיפור לכאן.

אבי, אושרה, איריס, אלון, דְרִיה, טלי, לסא, סמבביה, רותי וגם אני.

זו זכות להכיר, לצעוד איתכן בדרך המאתגרת והמעצימה הזו, ללמוד איך עושים את זה, להתפתח ולהתקדם. זה פשוט כיף.

 

* כל הריאיונות בפרויקט הזה, נמצאים בקטגוריה 'אמירימא'.

חפוּנה

28 באפריל 2015

ט' באייר

זה דבר שלא קרה לי אף פעם. כבר חמש שנים שיש לי בלוג ולא קרה לי שבמשך יותר מחודשיים לא כתבתי בו כלום. יש הרבה סיבות, וחלק מהן אפילו נכונות וצודקות. רוב הזמן הזה הסתובבתי חסרת בית, ולפעמים גם חסרת מחשב. עפתי כה וכה, התארחתי פה ושם, דהרתי בכבישים, ולא תמיד זכרתי מי אני בכלל. התחלתי לעבוד היכנשהו וזה נגמר מהר. נקברתי תחת ערימות מבולגנות של בגדים, ניירות ומחשבות. ובדיוק כמו מזג האוויר בתקופה האחרונה, גם אני עפתי מסוחררת ברכבות הרים רגשיות. איתגרתי את עצמי לקצה ושם פגשתי אותי כמו שלא פגשתי אף פעם.

.

המון דברים קשים קרו בחודשיים האלה, המון דברים טובים קרו בחודשיים האלה, בחוץ וגם בפנים. היו בחירות, וחגים ומועדים ונופלים, היו התפתחויות בחנות הגלריה שלנו 'אמירימא' והתפתחויות הספר הבא המתקרב. ענייני משפחה ועבודה, והיו גם ענייני הלב הנפתלים שאי אפשר בלעדיהם.

1

0

3

4

.

7

עכשיו חזרתי לפינה הטובה שלי, ואני שוב יושבת אוהלים, בשקט ובשמחה. זה לא מובן מאליו. אני מברכת על כל סיבוב ופיתול בדרך לאי שם, אבל הכי הרבה מברכת על השיבה הביתה. פגשתי אפונים בכל מקום, אבל כמה טוב לחזור להיות סוף סוף אני, חפונה, כמו אפונה בתרמיל שלי. ולחזור אל זו שפורחת כאן, בשבילי, בדיוק כמו שפרחה לפני שנתיים כשהגעתי לכאן.

8

שלג קטלני

25 בפברואר 2015

ו' אדר

0000

ביום חמישי שעבר הלכתי לישון לעולם חשוך וסוער וקר, והתעוררתי לעולם דומם וצחור. הכל היה לבן ושקט וחלומי. היה לנו כאן שלג נפלא.

00

000

לא בכדי הבאתי את תמונות העצים המושלגים, כי בבוקר כשירדתי אל הרחוב הלבן גיליתי שעל האוטו* שלי מונח ענף אורן. רק למחרת כשהשלג נמס והענף הורד, גיליתי שהגג מעוך. בגלל שהענף לא היה גדול לא יכולתי לנחש, אבל מבט למעלה הסביר את גודל הנזק: הענף צנח מגבוה מאוד. כשראיתי את צילומי המעיכה שמחתי לראות את העצים בחלונות.

3

לא היה מנוס מלפנות לחברת הביטוח ומהרגע שעשיתי את זה הדברים התגלגלו במהירות כזו שאני עדיין לא ממש מעכלת, נפרדתי ממנו לגמרי, הוא יוצא לגימלאות. נכון שזה בסך הכל גוף מתכת גדול על גלגלים, אבל תבינו, הוא היה חבר טוב שלי, באמת. נסענו ביחד שבע שנים, עברנו כל כך הרבה ביחד.

הוא היה לי הרבה יותר מאמצעי תחבורה, הוא היה לי כנפיים אבל גם מחסן ומחסה. אני כל כך אוהבת לנהוג, לגמא מרחקים, לטוס, לשיר עם המוסיקה, לדעת שהוא מחכה לי בתום כל מסע כדי להביא אותי הביתה. הוא הביא אותי לכמה וכמה בתים. לאחרונה הוא הגיע איתי לביתי החדש בגליל, ועלה את ההרים כל כך טוב. פעם כשנסעתי בגוגל עולם אל הרחוב שלי בתל אביב שמחתי לגלות שהאוטו שלי צולם ליד הבית.

1

כשנפרדנו במוסך הוצאתי ממנו את כל הדברים שלי, אמרתי לו תודה והסרתי מעל המראה את המלאך השומר. אני מנקה אותו והוא ילך איתי אל האוטו הבא, הרביעי בחיי. אני מקווה שאוהב גם את האוטו הזה.

4

5

*אני משתמשת במילה אוטו, קיצור של 'אוטומוביל' ולא במילה מכונית, כי אני אוהבת את המילה הזו. וגם כי לשון זכר מתאימה. הרגשות שלי כלפיו מחייבים את זה.

כבר כמעט בקצה

15 בדצמבר 2014

כג' בכיסלו

3

גיבורת הספר הבא, השני שלי, שאת שמה לא נגלה עדיין, שונה מאוד מהטבחית, גיבורת הראשון. התחלתי לכתוב אותה כבר לפני כמה שנים. שתינו עברנו הרבה דברים מאז, היא בחיים שלה ואני בשלי, וגם, במה שקשור בספר שלנו, ביחד. היו כמה גלגולים של תקווה ונסיגה, שמחה ואכזבה, אבל עכשיו שתינו יודעות: היא תצא לאור.

היא "גבוהה ודי רזה, יש לה צמה בצבע משונה מעט, ערמוני אולי אפשר לקרוא לו? בשום אופן לא ג'ינג'י, היא קוראת לזה נחושת, גם לעיניים שלה יש צבע דומה רק כהה יותר. ההבעה שלה רצינית רוב הזמן, ואז פתאום חיוך מאיר אותה והיא נדלקת כמו גפרור."

בימים אלה היא משלימה בסבלנות עם העובדה שאני משנה, ואפילו מוחקת לה חלקים שלמים מהחיים, וממציאה חדשים, והיא עדיין מחייכת אלי את החיוך הזה שלה.