אהבה גדולה לאנשים הקטנים

כבר הרבה זמן שלא היתה אורחת במדור האורחות שלי. והפעם יש לי הפתעה בשבילכם: אורח. קוראים לו טמיר גורדון. נסענו וחזרנו באותם תאריכים, היה לנו אותו חודש בדרומה של הודו וכל אחד מאיתנו תר אחר האוצרות שלו והלך בשבילים שלו, היכרנו בדרך הביתה.

אי אפשר להיות בהודו בלי להתפעל מיופיים של בני האנוש, ובניגוד לי שמצלמת בעיקר חי צומח דומם, טמיר מצטיין בלכידת היופי האנושי ונתן לנו במתנה מקבץ צילומים של האנשים המקסימים ביותר: הילדים. יש לו זווית מבט משלו על ילדים, ומילים משלו שמשלימות את התמונות.

               ~

               אדם שממעט לדבר, מעניין אותי הרבה יותר מאשר אדם בעל ידע, מלומד, או אפילו מרצה בכיר באוניברסיטה שלא חדל מלקשקש. מפליא? תנסה פעם להתבונן על תינוק בן מספר חודשים שישן שינה עמוקה למשך שעה ארוכה. אחר כך, תלך להרצאה של הפרופסור באוניברסיטה. תגיד אתה נו…

               ~

.

.

               ~

                זוגתי לשעבר, אמרה לי פעם: "טמיר, אתה חייב לעבוד עם ילדים. הם יכולים ללמוד ממך כל כך הרבה". אני עובד עם ילדים היום, ואף אחד לא אמר לי שבעיקר אני אהיה זה שלומד מהם.

               ~

.

.

לב מלא

כח' בסיוון

אמרו לי: תבקשי מכלנית שתצלם אותך, היא מצלמת יפה. אמרו, וכמה צדקו, היא מצלמת נפלא. בלי לימודים, בלי תיאוריות, ככה האורחת שלי הפעם כלנית גרינברג, מצלמת. העין שלה נשלחת ישר מהראש הטוב שלה, האצבע לוחצת ישר מהלב המלא שלה. למה שאני אדבר? הנה, היא אומרת את זה הכי טוב, בתמונות וגם קצת במילים:

 .

.

.

.

.

.

           בפוסט האחרון אצל המארחת שלי כאן בבלוג נכתב על החן. כמותה כמוני, מוצאת חן כמעט בכל דבר: באדם, בדומם, בחי ובכלל. כאדם שאוהב, אוהבת אנשים, אוהבת לשתף ואוהבת להשתמש במגוון החושים שהטבע נתן, בעיקר בראייה, לראות ולהראות לאחרים דברים או סיטואציות שאולי פספסו וחבל. נוף החיים שמסביבנו מפיק מרגליות ורגעים מקסימים. ועכשיו, כאן, כאורחת לרגע בבלוג אני שמחה לשתף אתכם ברגע שנעצר אצלי במצלמה.

                  כלנית גרינברג

                  יוני 2011

.

.

.

.

.

.

.

.

ואם אתם רוצים לראות עוד, תכנסו לכאן, כדאי.

 

מחוברת לאדמה

כו' באלול

גילת היא האישה הכי מטיילת שאני מכירה.

אני כל כך שמחה שהיא הסכימה להיות האורחת שלי ולתת לי כמה צילומים וציורים ממסעותיה. יש מכאן קרוב, ויש מרחוק ומעוד יותר רחוק, במעורבב. גם המילים הן שלה.

.

.

. 

.

 

 .

                    "צילום הוא בשבילי צייד. אני אורבת לרגע המושלם, לאדם הנכון, לנקודת מבט (קרוב כמה שאפשר, פרט). אני והמצולם שלי משני צידי העדשה. ה- Delay במצלמה הדיגיטאלית שינה את היחסים. ברגע הקליק, המצולם עוד לא ידע שהוא נתפס. ברגע התמונה, שמגיע באיחור של חלקיק השניה, המצולם רואה אותי. רגע אח"כ הוא גם קולט את הרגע".

.

                    "יש לי עשרות ציורים של קנקני תה, ולא פחות צילומים. בימים בהם גרתי במדבר, הקומקום היה החבר הקרוב. בנסיעות, הוא היה התירוץ לעצור. מי שלא מעשן צריך תה כדי לעצור בלי ייסורי תכלית. בעצירות הארוכות הוא היה יושב מולי בארוחת הבוקר, ולא מפריע לי לנהל שיחות מאד מעניינות עם עצמי".

.

                    "כשאני מציירת אני זורעת. אני צריכה להיות במקום, לחוות אותו להוציא מחברת, ציפורן, מים. בעיקר להתבונן ולהרגיש. הזמן מחליט אם הרגע יצמיח ציור. יש כאלה שלוקחים רגע. יש הרבה שיתלשו. על כל ציור שלי שאני מסתכלת, אני חוזרת להיות אני, ברגע, בנוכחות. מחוברת לאדמה".

 

~

גילת פָּרָג כמו כל האורחות שלי היא אמנית. אנימטורית ומרצה לאנימציה, שהקימה וניהלה את המחלקה לאנימציה בבית הספר לאמנות 'מנשר' ומלמדת ב'בית-ברל' ו'בספיר', גילת עושה סרטים* ומארגנת דברים נפלאים שקשורים באנימציה**, וחוץ מזה, היא חברה שלי. אלא מה?

 

————————————————

* כמו 'פֶיָה ביפו' יחד עם תמי ברנשטיין.

** למשל האחרון, היה ניהול אמנותי של תחרות 'אסיף' מטעם אסיפ"א ישראל, בפסטיבל הקומיקס והאנימציה 'אנימיקס'.

 

טעם טוב, אמיתי.

 ג' באב

בחודשים האלה שבהם אני עוסקת בבית, משפצת וכותבת אותו, החלטתי לארח כאן מידי פעם בתים של אחרים. במדור האורחות שלי יש כבר שש, אמניות, והנה האורחת השביעית, אמנית גם היא, אלא מה.

האחיין שלה קרא לה בילדותו דודינקה, וככה גם אני הכרתי אותה, ככה כל המשפחה שלה קוראים לה עד היום, וגם אני זכיתי לקרוא לה ככה. אחרי שתראו את האוצרות של האישה הזו, גם אתם תרצו לקרוא לה דודינקה*. הפעם אני התארחתי אצל האורחת שלי, והבאתי תמונות מהבית שלה שהמרפסת שלו כל כך מלבבת לעת שקיעה, והיא צופָה אל אחת השדרות היפות של תל אביב.

 

כל הבית יפה, והייתי יכולה לשהות בו שנים ולצלם אלפי צילומים ולא לִשְׂבוֹע… אבל אני, גרגרנית שכמותי, התמקדתי במטבח ובתוצרתו. כשמסתכלים על המטבח של דודינקה, אפשר לטעות ולחשוב שהוא רק יפה, אבל בדיוק כמוה, אחת הנשים היפות ביותר שיש, הוא גם מעשי, מוכשר ביותר, רגיש ויצירתי, ויוצאים ממנו דברים יפים וטעימים להפליא.

כשיצאתי לקראת חצות אל העולם המיוזע שבחוץ, מבוסמת מהיין ומהיופי, חשבתי לעצמי שהטיול הנהדר הזה לחוץ לארץ עלה לי רק מונית שירות הלוך ושוֹב. היה לי אחלה טיול, ונכון שגם המתנות שוות?

* דודינקה, היא אילנה סגל, בעבר מורה והיום אמנית מרגשת (וטבחית מטעימה). עבודות עץ ונייר, ותחריטים שלה, אביא בפעם הבאה שניפגש.

כוח של לחישה

 

כשבאתי לשכונה החדשה, שכונת הבלוגאים, פגשתי אישה שמכנה את עצמה לחישה (whisper) שמעתי את לחישותיה/דעותיה הברורות בדיונים פה ושם והיה לי ברור שאנחנו באותו הצד, אחר כך נכנסתי לבלוג שלה ושמעתי את הלחישה/דיבור השוטף והמתנסח שלה, את הסיפור האמיץ שלה, שמלא כוח וכאב וגם שפע של הומור עצמי, וגיליתי עוד דבר נוסף, הכי חשוב. גיליתי את הלחישה האולטימטיבית שלה, את השירה שלה. כי לחישה, או בשמה האמיתי רותי לנו-אל מרק, היא אישה שרה: זמרת, כותבת, מלחינה ומנגנת.  בבלוג שלי מתארחות ציפורים לעיתים קרובות, אז הנה אישה ציפור ששרה להפליא. והנה שיר נורא יפה שגם עושה בדיוק את הדבר שהוא מדבר עליו: הוא ממשיך לשיר לכם בראש גם אחרי שהוא נגמר. תקשיבו איזה שיר יפה:  whisper – I can hear your voice still singing in my head

בבלוג שלה: whisperandblog , אפשר לקרוא על מאבק ואומץ, על טראומה והחלמה וגם לשמוע עוד הרבה שירים יפים.

צהוב זה כמו לרוץ

האורחת שלי הפעם היא גילת זולר. אני כל כך מאושרת להציג את הסידרה הזו של שבעה פורטרטים, וממליצה לכם לראות אותם הכי גדול שאפשר.

 

 

 

 

 

 

 

 

גילת היא מעצבת, מאיירת ובעיקר ציירת. כשגמרה את הלימודים במכללת ויצו לעיצוב שבחיפה, עבדה כמעצבת ומאיירת במקומות שונים, ביניהם… גן החיות שבחיפה (כן!), וגם זכתה בפרסים על עיצוב בול ועיצוב אריזה. מאז שעברה לפרדס חנה היא מתמסרת לציור. היא הציגה כבר במספר תערוכות קבוצתיות, היתה לה תערוכת יחיד בגלריה שבגן-שמואל, שנקראה 'צהוב זה כמו לרוץ', וחלק מהפורטרטים האלה הוצגו במוזיאון 'ינקו דאדא' בתוך עבודת קיר של שש תמונות, בשם 'אביב'. גילת היא האמא של רוני  בת ה-18 ומיכל בת ה-14. אם הייתי יכולה לכתוב כמו שגילת מציירת זה היה עושה אותי נורא שמחה. 

קווים פשוטים

השבוע עבודות של מירב כהן.

 

             מתוך הסדרה: חוף הים של תל-אביב

                 

                ארטיק   מתווה לאיור ל'עכבר העיר'

 

                   

            סנדלים   מתווה לאיור ל'עכבר העיר'

 

              

            פלאפל   מתווה לשער ל'עכבר העיר'

 

ציפור 1  טכניקה מעורבת

חומרים: שאריות פסולת בניה עירונית (עץ וחווקי פח)

 

ציפור 2 מתווה לפסל, חומרים: חוט מתכת

 

  

יונה  צמד מחזיקי ספרים מתוך סדרת מוצרי simple Lines  

חומרים: נירוסטה בחיתוך בלייזר

 

מתוך סדרת איורים לכבוד 100 שנה לתל-אביב

    אופניים ועמוד

  אופניים ומרפסת

 

מירב כהן היא אמנית רב-תחומית, המשלבת בעבודותיה פיסול, עיצוב, איור ומגזרות נייר.  מירב בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, ובעלת תואר שני מאוניברסיטת מידלסקס בלונדון.  מרצה כיום בחוג לעיצוב תעשייתי במכללת הדסה, ירושלים.

*וחוץ מזה היא גם חברה שלי, ראיתם, ראיתם את כל זה, נהדר נכון?

הבלוג של מירב: http://meiravcohen.wordpress.com/

 

קוסמת

             והפעם, עבודות של רומית ברגר.

   

                 

רומית היא הקוסמת של הדברים הקטנים. היא יוצרת בכל החומרים האפשריים ועושה חיבורים בין ישן וחדש, נמוך וגבוה, מתוק ועצוב. היא מפסלת בובות קטנות, חיות דמיוניות, עושה קולאז'ים ומעניקה מגע מיוחד גם לכלים יומיומיים. בכל מקרה זה תמיד יפה שהלב כואב. היא גרה בפראג, בבית שכולו עבודת אמנות והוא צופה אל עיר של זהב.  

                        

אפשר לראות עוד מהעבודות של רומית, באתר שלה:                   

www.romitcom.com 

 

אישה שרואה

שלושה שירי בית, שיר חורף, ועוד שיר, כולם של רות זקצר

 

שֶׁטַח מֵת

 

אֵיזוֹ פַּשְׁטוּת לִרְאוֹת שֶׁטַח מֵת.

מֶרְחָק בֵּין רַגְלֵי כִּסֵּא

חֲרִיצֵי מַרְצֶפֶת

 

לְפָנַי חָלָל בֵּין אֶצְבַּע לְאֹזֶן כּוֹס

צַלַּחַת פִּרְחוֹנִית לְיָדָהּ מַזְלֵג

שֵׁן רֶוַח שֵׁן רֶוַח שֵׁן

פִּירֶה.

 

אֵיזוֹ פַּשְׁטוּת לַצַּוָּאר

אֲנִי רוֹאָה תַּלְתַּל רוֹחֵף

שֵׂעָר דַּקִּיק בְּאַף נוֹשֵׁם

פְּנִימָה, הַחוּצָה.

 

 

אוֹר רֵיק רוֹכֵן עַל נֵר

מֵאִיר צֵל פָּרַח.

 

דֶּלֶת נִפְתַּחַת

אֹפֶל שָׁחֹר נִכְנָס

מֵאֲחוֹרָיו נֶעֱלַם יָרֵחַ.

כְּאֵב פָּשׁוּט מֻכָּר .

 

 

זִכָּרוֹן לִטְוָח קָצַר

 

מַרְצָפוֹת 30 עַל 30

טִפַּת חָלָב לְיַד שְׁנֵי גַּרְגְּרֵי אֹרֶז

עִקְבוֹת בֹּץ

נַעַל בַּיִת , מִסְפָּר 47

מַגָּף עַל עִתּוֹן

 

סְפָרִים פְּתוּחִים עִם הַגַּב לַתִּקְרָה

 

צִבְעוֹנִים מְעֻלָּפִים

כַּלָּנִיּוֹת שׁוֹתוֹת

רֶבַע נֵר

 

שְׁלוֹשָׁה מְעִילֵי גְּבָרִים בָּרֵיחַ אִוָּלֵד סְפֵּיְס

 יוֹשְׁבִים מוּל שֻׁלְחָן

מוּל חַלּוֹן אֶל שָׂדֶה

מוּצַף

 

אוֹר שֵׁנִי שֶׁל בֹּקֶר יוֹם רִאשׁוֹן

רוֹתֵחַ מֵעַל צְעִיפֵי עֲרָפֶל.

 

 

הֵעָלְמוּת קְצָרָה 

 

אֵינֶנִּי שָׁם.

נֶתֶז הַבֹּשֶׂם הָאַחֲרוֹן חָסֵר

בֶּגֶד שֵׁנָה יָשֵׁן בְּאוֹר

רַקֶּפֶת  זָרָה בָּעֲצִיץ.

 

הַמְּקָרֵר מֵאִיר

לִימוֹן מְפֻלָּח, שְׁתֵּי עַגְבָנִיּוֹת.

צִיּוּרֵי שֶׁמֶן עַל כַּן

שְׁמִי רָשׁוּם עֲלֵיהֶם.

 

שְׁמִי ?

 

בְּדֹאַר אַרְבָּעִים הוֹדָעוֹת חֲדָשׁוֹת.

שְׁלוֹשִׁים מוֹכְרוֹת כַּדּוּרֵי זִקְפָּה.

לַפַּח.

עֶשֶׂר הוֹדָעוֹת אֱמֶת .

שְׁמִי בְּרֶצֶף שַׁרְשֶׁרֶת שֵׁמוֹת.

 

אֲנִי אֵינֶנִּי שָׁם.

 

עַכְשָׁו אֶתְקַלֵּחַ ,אַבִּיט רֶגַע בַּמַּרְאָה .

חֶצְיִי אֲנִי , חֶצְיִי בְּדַיָּה .

זוֹ שֶׁהָיְתָה כָּאן הָלְכָה

 

חָזְרָה

רֶגַע אֶחָד בְּמִפְתַּן הַדֶּלֶת,

רוֹאָה אֶת חֶסְרוֹנָהּ.

 

 

הוֹרָאוֹת שִׁמּוּשׁ

 

לְפָחוֹת פַּעַם אַחַת ,כָּל חֹרֶף

צַיֵּר  עָנָן בְּהֶבֶל פִּיךָ

אַל תִּשְׁתַּהֶה

עַל זְכוּכִית הַחַלּוֹן בְּאֶצְבָּעֲךָ אֶת שִׁמְךָ

כְּתֹב

וְלֵךְ .

מָתַי יֵעָלֵם ?

אַל תִּמְדֹּד אֶת הַזְּמַן

זְכֹר אֶת הַהֶבֶל.

 

 

דִּיל*

 

גָסָסָה  רָצָה לִקְנוֹת גִ'ינְס ב100 שֶׁקֶל

חֲצִי  חִנָּם ,אֵין לוֹ עֲבוֹדָה

אִשְׁתּוֹ [קָשֶׁה לִזְכֹּר אֶת שְׁמָהּ ]

מְנַקָּה  סוּפֶּרִים

אִם נִשְׁבַּר בַּקְבּוּק יַיִן קוֹרְאִים לָהּ בָּרַמְקוֹל

וְהִיא בָּאָה עִם סְמַרְטוּט וְתַכְשִׁיטִים

שֶׁלָּהּ בְּתוֹךְ הָעוֹר

עַל הַמֵּצַח יֵשׁ לָהּ סִימָנֵי גַּלִּים

וְהַפֶּה שֶלָה אָסוּר

לֹא מְדַבֶּרֶת עִבְרִית וּבַעַל שַׁתְקָן

עַד שֶׁאָמַר ,100 שֶׁקֶל גִ'ינְס

שֶׁעוֹשֶׂה עֲבוֹדָה כְּמוֹ יִשְׂרְאֵלִים.

 

אִשְׁתּוֹ [קָשֶׁה לִזְכֹּר אֶת שְׁמָהּ ]

יוֹדַעַת חֶשְׁבּוֹנוֹת כִּי הִיא מְנַקָּה לְיַד הַקֻּפּוֹת

וְגַם יוֹדַעַת יְלָדִים, וְשֶׁמֶן ,קֶמַח 3.99.

 

שָׂמָהּ  לוֹ בְּיָד 70 שֶׁקֶל

 

רָאֲתָה שֶׁהָעֵינַיִם שֶׁלּוֹ שִׁטָּפוֹן

כְּמוֹ חַיָּה שֶׁהוֹלֶכֶת  זְמַן בַּמִּדְבָּר

וּבַּסּוֹף  הָאֲגַם יָבֵשׁ

 

רָצָה לַחֶדֶר

אִם דֶּלֶת סְגוּרָה אֶפְשָׁר לִנְשֹׁם.

 

הוּא חַיָּה נֶעֱלֶבֶת  נוֹהֵם עַל הַקִּיר הַשּׁוֹתֵק

מַשְׁחִיר אֶת הַדֶּלֶת, שׁוֹבֵר בְּקַלּוּת

אֶת אִשְׁתּוֹ  לִשְׁתַּיִם, בַּבֶּטֶן.

 

לַיַּלְדָּה שֶׁלָּהֶם [קָשֶׁה לִזְכֹּר אֶת שְׁמָהּ ]

יֵשׁ אָזְנַיִם לָאֲסוֹנוֹת

הִיא נִכְנֶסֶת לְהַצִּיל אֶת אִמָּא

אֶת עַצְמָהּ

לֹא יְכוֹלָה

 

כְּמוֹ אֶבֶן מִשָּׁמַיִם

מְיַדֶּה אוֹתָהּ אָבִיהָ

גָּסָסָה [אֶת שְׁמוֹ זוֹכְרִים]

מֵחַלּוֹן קוֹמָה 5.

 

מָוֶת  כִּמְעַט חִנָּם

30 שֶׁקֶל

 

עָלֵינוּ . 

 

 * לזכרן של קנו בת 29 ובתה האימנט בת 9

נרצחו על ידי הבעל, האב ,במרכז קליטה בנהריה.

 

רות היא חברה, כותבת, טוענת שהיא בעצמה עוד לא יודעת מי היא, אבל כנראה שהשירים שלה אומרים את זה בשבילה.  בשבילי היא האישה שרואה.

 

בהיר וקיים ועוטף

שני שירים ושלושה ציורים של תמי ברקאי.

*

הוא דפק על הדלת ואני פתחתי  הוא דפק על הדלת ואני פתחתי

לא שאלתי והוא לא הסביר

שבועות חיכיתי ובעקשנות

טוויתי רשת להפיל לתוכה את עצמי

הוא בא רק כדי לעזור.

על פני הקרקע חייכנו נימוסים

אבל כל מילה הורידה אותנו עוד ועוד

זה אל מרתפה של זו.

חיות תת קרקעיות היינו שנינו, לא התנצלנו

על הלכלוך, על הטחב

ולא הצלחתי אפילו לומר,

תראה כמה רחב המקום הצר הזה וכמה ריק

וכמה הכול בו בהיר וקיים ועוטף.

כשהסבתי את פניי בטני כבר הייתה לכודה

בין אצבעותיו, מטרטרת כמו מנוע המכונית בה ייסע הרחק ממני.

*

אני והרוצח יושבים על מיטה

בתוך טירה ריקה.

איך ידעתֳ שאני לא אספר?

אני שואלת

והוא עונה בפשטות:

את ידעת בעצמך.

אני שותקת והוא מתחיל לחדד עפרונות

בזה אחר זה

במחדד גדול שהוא אוחז ביד אחת

וביד השנייה מסובב ידית.

אני הולכת במסדרונות,

מתאמצת לשמור שפתיי סגורות,

כי השיניים שלי נופלות, או

מתנדנדות לקראת נפילה,

אני מרגישה את הרעידות הקטנות ואת

הלָבָּה בחלל הפה,

וחושבת לעצמי

איך יכול להיות

שכולן בבת אחת

תמי היא אמנית, כותבת, מטפלת שיאצו, מתרגלת ויפאסנה,  משתדלת להיות בחברתם של אנשים טובים, מילים מעניינות, ספרים, חתולים, דברי מתיקה וטמפרטורות נוחות.

אפשר לפגוש אותה גם בבלוג שלה, שנקרא ים אדמה