.
במבט לאחור זה נראה הגיוני
שהירח והאוטובוס התחילו את הדרך
בדיוק באותה נקודה בהרים שבמזרח.
בעוד הראשון מטפס לאט בשמים הרחבים
גלש השני מטה ומערבה.
.
ויכול גם להיות שזה היה להיפך.
האוטובוס המריא נושא בתוכו שיחה
שאף פעם לא התחילה אבל נמשכה ונמשכה
והירח המשתקף למטה במי נהר האספלט
הוא זה שנסע אל מעבר הגבול*.
.
.
כן, ככה היה כתוב על כרזה שהיתה תלויה בריקשה שלקחה אותי מהאשרם אל ההמשך: החיים הם מראָה, תחייכי אליהם. חייכתי, בטח שחייכתי: אל הריקשה, אל החיים, אל עצמי, אל הודו שהלכה והמשיכה לרוץ על פני ביום ההוא ובימים שאחריו, ועוד ממשיכה. לפני שבוע, כששחזרתי אחורה לספר על האשרם, הקפאתי את התמונה שלי בפתח המלון בקוצ'י, מחכה בחצות למונית שתבוא לקחת אותי לשדה התעופה. אז עכשיו אני חוזרת לשם, לתרמיל הארוז עד להתפקע וללב שלי שדופק בהתרגשות: הביתה, הביתה, הביתה. טיסה לדוחה ומשם לעמאן ומשם באוטובוס לתל אביב. גם הדרך הביתה בדיוק כמו הדרך להודו היתה יפה ומלאת הפתעות. וחזרתי, ואני בבית עם החיים האלה ועם הודו שממשיכה לרוץ אצלי בפנים.
.
.
לא סיפרתי כאן את הכל, מהרבה סיבות, והפשוטה ביותר היא שצריך לחזור. יש את החיים האלה שצריך לחזור אליהם כבר. אז עכשיו אני שומרת עוד כמה תיקיות בצד. אני שומרת אותן כמו קפסולות כאלה לשעת חירום. כשמפלס הגעגועים יעלה ואטבע בשיגרה, אוציא אחת ואשבור, אריח ואטעם ואחיה חתיכת הודו נוספת, וגם אחלוק אותה איתכם. בסדר?
.
.
המילים האחרונות ביומן המסע שלי הן מילות תודה. יש כל כך הרבה תודות לכל כך הרבה אנשים ונשים שליוו אותי בעידוד ובעזרה מההתחלה. מהחיבוטים והליבוטים המעצבנים והמייגעים שלי לפני, דרך ההתכוננות לדרך, ובדרך, ושם בהודו וכל הזמן. אני מודה לכולם על הסבלנות, על הנדיבות. אני מודה לכם, שבאתם וקראתם ויכולתי לחלוק ולחיות את זה עוד קצת כאן. אני מודה לצעיף הפירחוני הגדול, שתליתי בכל חדר שגרתי בו ומיד נהיה לי לבית, למגבת הקסומה שמתייבשת מהר, ליומן הכחול שלא נפרדתי ממנו אפילו לרגע, כולם מתנות שגם מזכירות לי את מי שנתנו אותן באהבה. ואני מודה ואל תצחקו בבקשה, גם לעצמי, על שנתתי לעצמי את המתנה הזו ושהייתי כל כולי שם.
.
~ ת ו ד ה ~
ובערב, ככה בישר נאטארג', הפתעה: סרט. ואיזה סרט אפשר וכדאי ונפלא להביא לאשרם? 'קונג פו פאנדה'! איזה סרט חמוד, וכל כך מתאים, לא היה לי מושג. והנה הדבר הכי חמוד בסרט, דבריו של הצב הזקן, המאסטר של המאסטרים בעצמו, לפאנדה ברגע של תבוסה ורחמים עצמיים, זה נפלא, וזאת תמצית העניין כולו, תקשיבו. זה היה בלילה הכמעט אחרון שלי באשרם, כשכבר ידעתי את רוב המתנות שקיבלתי שם, על חלק גדול מהן כבר סיפרתי כאן, ולקראת סיום אני רוצה למנות עוד כמה, ככה בלי היררכיה או סדר.
מישהי שלומדת בקורס מורים, מתקנת לי בעדינות את האופן שבו אני מחזיקה את הידיים בתנוחת המנוחה. אני לא רואה אותה כי העיניים שלי עצומות, רק מרגישה. הדרך הזו לשים את הידיים, יחד עם העדינות שבה היא עשתה את זה, ואני מיד במנוחה מסוג חדש.
.
.
.
ישיבה וכתיבה ב'בקתת הבריאות', בית הקפה בלי קפה של האשרם, שולחנות וספסלים אדומים, שייק אננס עם תמרים וקשיו טחון, ונוף שאין לי מילים להגיד עד כמה הוא פנימי כשם שהוא חיצוני.
בסוף השיעור המורה מדבר ומדבר ואני רואה פתאום בחוץ איש עם טורבן לבן משקה בצינור ומחולל מניפת מים יפיפיה. אני יוצאת לצלם אותו ואז מוצאת על האדמה זרעים אדומים, ממש חרוזים, שמעיפים לי את הלב לשמים.
.
.
.
האוכל הפשוט והנפלא.
שנת הלילה המתוקה.
הידידויות שנהיו לי עם אנשים מכל העולם.
הקולות ששומעים בשעת התירגול: צריחות עורבים, ציוצים של סנאים, שאגת אריות, ועוד קול, שקט אבל עוצמתי מאוד, שירת המטאטאים.
.
.
הדברים היפים לאין שיעור שרואים כשפוקחים את העיניים בבוקר ומסתכלים סביב: העצים והציפורים, הפרחים והפרפרים, הנשים והגברים, האגם. והדברים המופלאים שרואים כשעוצמים את העיניים ומסתכלים פנימה.
.
.
אני מסיימת את פרק האשרם כמו שמסיימים שם, בשיר ניצחון על המוות. 'אום טריאמבקאם' היא ברכה מקודשת מאוד החותמת כל טקס, שיעור או תירגול. היא פשוטה כשם שהיא מורכבת, היא עמוקה כשם שהיא בסיסית, היא יפיפייה בעיני. מצאתי המון נוסחי תרגום, ככה שאני מרשה לעצמי אחד חופשי משלי.
לא דיברתי על קארמה יוגה. ולא ניכנס ליותר מידי הסברים, אגיד רק שני דברים. קודם כל שכשאמרתי ש'קארמה יוגה נועדה לשפר לך את הקארמה' אז החבר'ה סביבי ציחקקו כמו בהרבה פעמים אחרות כשהישראלית המופרעת אמרה דברים משונים כאלה. ושנית, שאני קראתי לזה עבודות רס"ר. אבל רק ביני לבין עצמי.
בבוקר הראשון שלי בקארמה יוגה קירצפנו טחב מקירות ושבילֵי המקדש. לא צריך להוסיף, נכון? אני מודה כאן, שאחרי הבוקר ההוא החלטתי שהקראמה שלי תסלח לי אבל אני אבחר איך לעבוד אותה ולא יבחרו בשבילי. תגידו: אבל זה סותר לגמרי את המשמעות של קארמה. ואני אומר: נכון. ובזאת נחתום את העניין.
בשאר הימים שלי באשרם בחרתי בכל בוקר באיזה עבודה לתת מעצמי, והשתדלתי לעשות אותה הכי טוב שיכולתי. לטאטא עלים, לסדר את המעונות, לכתוב, או להעביר קורס בעבודה עם מגב לחבורת אירופאים חסרי מושג בעניין. נו באמת, הייתם צריכים לראות איך האנשים האלה ניסו לגרוף מים, איזה חוסר אונים פתטי, הייתי ממש האישה הדרושה שם באותו בוקר, בואו אני אראה לכם ילדודס איך עושים את זה אצלנו במזרח התיכון!
.
.
.
אבל חזרה לקירצוף הטחב. העבודה ההיא היתה עבודת קודש, באמת, ואני עוד לא ממש הבנתי את זה כשהזעתי שם וחישבתי להתעלף, לא ידעתי. יצא שהקארמה יוגה הראשונה בחיי היתה לכבודו של האל שיוָוה והיא גם היתה האחרונה. רק בערב כששמעתי את המזמור המלֻווה בתיפוף וחוזר אינסופית 'אוֹם נמהא שיוָואיָה', כשראיתי את האורות הקטנים מנצנצים, את השלהבות המרצדות ואת הטיפוסים האלה שהגיעו, התחלתי להבין.
.
.
שיוָוראטְרי, הלילה של שיוָוה, נחגג ממש למחרת הגעתי לאשרם. זהו חג שמתרחש אחת לשנה, בלילה שבו הירח הוא סהר בהיוולדו, בדיוק כמו הסהר שבו לורד שיוָוה מתקשט. כבר אמרתי שאני בת מזל, נכון? טוב, זאת הקארמה שלי.
.
~
כִּלָּה נ' 1. וילון, מעשה-רשת שפורשים כעין חופה מעל למיטה להגן על השוכב בה מיתושים ומזבובים. 2. מיטה שמתוחה עליה חופה.
~
באשרם תתאשרמי, אני אומרת לעצמי. אבל זה קשה, אוי זה קשה. לא התירגול האינטנסיבי, לא סדר היום הצפוף, לא הלימודים והטקסים והעשייה המתמדת, לא כאב הראש הנוראי שתוקף אותי כחלק מהגמילה מקפה ואפילו לא הגעגועים. כן הכל קצת קשה אבל הקשה מכל, זה לשבת כל הזמן, כל הזמן, על הרצפה. כל הזמן. זה ממחיש לך כל הזמן כמה את עדיין נוקשה ולא גמישה ולא חזקה כמו שהיית רוצה להיות.
.
.
.
אני מקנאה נורא בכל אלה שפשוט מגיעים ויושבים על המחצלת. ברובם כמובן המקומיים שרגילים, אבל גם האחרים שהם או יוגים וותיקים ומאומנים מאוד או פשוט צעירים וחזקים מאוד. אני, נסחבת לכל מקום עם מזרן היוגה וצעיף גדול שאני משתמשת בהם כדי ליצור איזה הגבהה שתקל עלי. אבל כן, זה מה שאנחנו עושים כל היום. ביום אנחנו מחוברים חזק מאוד, בהמון דרכים אל האדמה.
אבל בלילה, אנחנו מפליגים לנו אל השינה באניות, שאל התרנים שלהן מחוברים מפרשי כִּלוֹת*. וכשהמאוורר עושה קולות של ים, אז מה זה חשוב אם אני לא באמת שם. אני בכל זאת, בכל זאת שם. שטה אל חלומות שקטים.
.
.
* באנגלית אין מילה כזו יפה כמו לנו, הם אומרים סתם 'רשת יתושים'.
אחרי כמה ימים באשרם הגיע המשבר. נו איך לא? וכרגיל, הוא התגנב מאחורי גבה של שמחה. בימים הראשונים הייתי לבד, כלומר עדיין לא הכרתי אף אחד והייתי הלומה מעצם היותי במקום שכזה. הייתי שקטה מאוד ומרוכזת בדברים עצמם, בכל דבר כשהוא הגיע, הייתי לגמרי בתוכו: בשירה, בתירגול, באכילה, בלימוד ובשינה. ואז היה הטיול.
אוטובוס מלא באנשי האשרם המתוקים, שמחים ללבוש בגדים יפים, לנשום אוויר אחר, לראות נופים יפים, ולדבר ולהכיר. שטנו באגם וירדנו אל הים והיה יום כיף אמיתי. רק מה, בסופו של יום היינו כבר נורא חברים, ולמחרת נפלה לי הפצצה, התובנה המכאיבה. יחד עם האישה החברותית שהתעוררה אתמול אחרי שנימנמה מעט, חזרו גם המון דפוסים מוכרים ומחירם: חוסר ריכוז, חוסר מיקוד, קדחת פנימית ודיכדוך, שלא לומר עצבות, הו כה מוכרת.
.
.
.
.
בשיעור היוגה בבוקר בכיתי מכעס ותסכול. ועם התובנה הגיעה גם החלטה, משהו שמעולם לא עלה על דעתי, אבל הנה החלטתי: אני הולכת לשתוק. אני יודעת שזה יכול להשמע מעט מוגזם וטוטאלי, אבל למי שמכיר אותי אפילו קצת זה ברור שזה רעיון בכלל לא רע. הייתי ילדה שהתחילה לדבר מאוד מוקדם ועשתה את זה באינטנסיביות מעוררת השתאות, והפכתי לאישה דברנית מאוד. אני מדברת הרבה מדי, מהר מדי וחזק מדי וזה רק ביטוי אחד לאינטנסיביות הפנימית שלי שיש לה איכויות של חיה קטנה ומבוהלת. הדיבור נשמע גם על ידי אחרים והטירטור הפנימי נשמע רק על ידי. השתיקה הרגיעה את שניהם. ובכן לפעמים צריך ללכת לאקסטרים פשוט צריך. במשך כמה ימים לא דיברתי מהתה של הבוקר ועד ארוחת הערב. השתיקה הביאה שקט ויופי* ואיזון. וכמו המים, גם הדיבור כשהגיע אחרי צמא היה טעים עוד יותר.
.
* התמונות ברשומה כולן מהאשרם. המקום השקט והיפה בעולם.
.
לפני הכל, ואחרי הכל, ובאמצע, עושים שמה יוגה. כולם וכל הזמן. זוהי המהות וזהו הלב ויש לכך כמובן גם תורה שלמה ששזורה בדת ההינדית ובפנתיאון האלים המרתקים והטלנובליים משהו שלה. אין לי שום כוונה לדבר על האספקט הזה, כאן אני רוצה דברים אחרים לגמרי.
.
.
בשבילי זה היה היוגה, החיים הפשוטים והמוארים שאפשריים. אכילה נכונה ולוח זמנים שהגיוני לגוף שלי. בשבילי זה היה סביב שמחה פיזית ונפשית שנתאפשרה לי, וגם בגלל האנשים המשגעים שפגשתי. החלק הרוחני הוא כל כך עמוק ואישי ומורכב והאמת היא שהוא אפילו לא ממש קשור במה שלומדים שם, לא באופן ישיר. יש לי הרי את התובנות שלי שקשורות ביוגה, וכבר הקדשתי ועוד אקדיש לזה כאן מקום בצורות רבות ושונות. האשרם פשוט איפשר לכל זה להיות בי באופן מרוכז והקו התחתון הוא אושר. כזה שאף פעם לא הרגשתי. אתם יודעים שאני מוכשרת בלהיות מאושרת, אבל זה היה ברמה חדשה.
.
אז סיפרתי על הסאטסנג של הבוקר עם המזמורים והטקסים שלו, ועכשיו אוסיף עוד פרט חמוד, שבסוף המפגש מקבלים משהו מתוק קטן להתחיל את היום: כדורי סומסום, בננה מטוגנת או משהו אחר שהולך טוב עם הצ'אי ששותים בחצר ביחד ועם הפיטפוט השמח של הבוקר. זה גם נותן אנרגיה טובה נוספת למה שיבוא: שיעור יוגה. עכשיו כשאני נזכרת אני עדיין משתאה, אתם קולטים שאני עשיתי במשך עשרה ימים, בכל יום, פעמיים ביום יוגה של שעה וחצי? כשהתחיל השיעור הראשון שהשתתפתי בו, היתה לי תובנה מיידית שהדהימה אבל בעיקר הצחיקה אותי: אה, כן, זו היוגה שאני מכירה. זה לא שלא ידעתי שהמורַה שלי למדה את היסודות איפשהו בשיווננדה, אבל עכשיו הבנתי, שהגעתי לארץ שאני דוברת, באמת, את שפתה. איזה כיף.
.
.
.
עברתי כל כך הרבה מצבי תודעה שונים בשיעורי היוגה באשרם. לפעמים הייתי מרוכזת ומפוקסת, לפעמים התודעה שלי נדדה ואפילו השתוללה, ולפעמים נהייתי יצירתית כל כך שבסוף השיעור ישבתי לכתוב נסערת ושוצפת. אהבתי נורא את שיעורי הבוקר ואת המורה שלהם, דָאיאקָר, בחור עדין וצנוע מאוד, שהקצב שהוא הכתיב התאים לי מאוד. אחרי הצהרים היה 'הסַמָּל' רַאמֶש, אני כיניתי אותו ככה בגלל הקצב הרצחני וההומור הצבאי שלו, שאחרי ארבעה ימים הכניעו אותי ושלחו אותי אל אָראטי, המורה המתוקה של היוגה העדינה. שם, יכולתי לאתגר את עצמי בדיוק כמו שמתאים לי. ואיתגרתי בחיי, ועדוֹת לכך השלפוחיות שצצו לי בכפות הרגלים, כשעושים את ה'ברכה לשמש' באופן אינטנסיבי זה קורה.
אחרי שנפרדתי לשלום מניתין מלאך הלילה, הופיע סנקרן, מלאך הדרך. ישבתי ברכבת ושוחחתי עם כמה נשים, ופתאום עמד מעלי קרוב קרוב, איש שלרגע ממש הפחיד אותי. הוא אמר משהו לא ברור וגם לבש חצאית. נו באמת. את אמרת שאת נוסעת לשיווננדה אשרם, נכון? נכון. אז גם אני נוסע לשם. יופי. הלך וישב, המשכתי בשיחתי, הגיעה הרכבת ליעדה. אבל בין לבין, הצצתי וראיתי: איש חתול.
אז ירדנו מהרכבת והלכנו לנו והכל היה כל כך מוזר. העיניים הבהירות מאוד בפנים השחומים היפים שלו, החצאית הלבנה, שעוד לא ידעתי שככה הגברים בקרלה מתלבשים, המסעדה שהוא לקח אותי אליה, האכילה בידיים והאוכל עצמו. אבל השיחה שנטוותה היתה הכי טבעית והגיונית, הולכת ונמשכת.
היו לי הוראות מדוייקות איך להגיע לאשרם הדפסתי לי אותן, זה נראה פשוט וקל. אבל זה הרי לא עובד ככה כשמדובר בהודו. שם היה כתוב שיוצאים מתחנת הרכבת וחוצים את הכביש וממש ממול נמצאת תחנת האוטובוסים ושם ברציף 11 נמצא האוטובוס לנייר דאם, פשוט מאוד. טוב, עכשיו אני יכולה לצחוק, אבל אם הוא לא היה שם אין לי מושג איך הייתי עושה את זה.
האיש הוא בן קרלה, דובר השפה, מורה ליוגה במרכז שיווננדה בקנדה שעשה את ההכשרה שלו באשרם הזה, היה כאן כבר המון פעמים, וגם הוא התברבר. כי אין תחנת אוטובוסים היא בשיפוצים. כל האוטובוסים פשוט עומדים בשורה ארוכה ארוכה ואחרי סיבוב גדול הגענו לשורה הנ"ל ועברנו את כולה והאוטובוס שלנו היה כמובן האחרון והוא לא היה לנייר דאם כי אם לקאטאקדה שמשם לקחנו עוד אחד. סנקרן המתוק מדבר עם אנשים, שואל, מברר ורץ קדימה ואחורה עם התיק שלו הקטן והכמעט ריק, ואני נשרכת עם התרמיל שלי ומזיעה בעברית צחה.
.
.
כשהגענו למרגלות ההר של האשרם הוא הציע באבירות שנעשה את העלייה בריקשה וגם התעקש לשלם. רווק הודי חתיך בחצאית הזמין אותי לריקשה, מה תגידו על זה? אני הייתי עייפה ומרוטה מידי בשביל לשים לב לעובדה הזו. חשבתי שיהיה לי עוד זמן להודות לו, נופפנו לשלום כשראינו אחד את השני בחדר האוכל אבל לכל אחד מאיתנו היתה קבוצת התייחסות שונה, ויום אחר כך הוא נעלם. איש חתול.
הכל חזר מהודו מלא וגדוש, כמוני: התרמיל, היומן הכחול, המצלמה ואפילו כרטיס הזיכרון הרזרווי. לפני כל דבר אחר חיברתי את המצלמה למחשב והסתכלתי. נפעמת, נדהמת: מה באמת זו אני שהייתי שם? המקום שהשארתי לספר עליו אחרון, זה המקום שהכי מדהים אותי שהייתי בו. שמעתי עליו לגמרי במקרה מבחורה שפגשתי לגמרי במקרה שבוע לפני שנסעתי. היא תיארה אותו בהתפעלות והתרגשות ואמרה שאני חייבת. לא לגמרי הבנתי במה מדובר וגם עכשיו אחרי שהייתי שם אני חושבת: באמת? באמת היית במקום כזה? אז כן, מתוך חודש בהודו, עשרה ימים נשארתי שם.
בניגוד לטבחית שלי, שלמרות כל מיני פרשנויות שבינן לבין הספר אין כלום, הודו בשבילה היתה רק מקום שבו יש מסעדה בחוף ושום דבר רוחני לא עניין אותה שם, אני דווקא נסעתי לאשרם. אמיתי כזה. לא ידעתי ממש לאן אני נוסעת אבל משהו שם מאוד משך אותי והתאמצתי מאוד להגיע. הדרך היתה עשויה מזהרורי ניסים ונפלאות ואני שמחתי להסתחרר איתם, לשם ובחזרה. אבל בכל זאת, הודעה לכל מי שעלולים לדאוג: לא חזרתי יותר רוחנית מהאשרם. בדברים מסויימים הרוחניות שלי העמיקה והתבססה ובאחרים אני קצת יותר צינית וספקנית, ככה שהאיזון נשמר. עדיין המילים 'אור פנימי' שייכות יותר למקרר מאשר לי.
אני הולכת לספר את זה קצת לאט אני מקווה שזה לא יטרחן מדי. האשרם הוא אשרם שיוָונָנדה שנמצא בכפר נייר דאם באיזור טריוונדרום בירת קרלה. זהו מקום מאוד דתי, שבו העבודה הדתית מתמקדת ביוגה כפי שהגה ולימד אותה סוואמי שיוָונָנדה שהיה איש מרהיב ששווה לקרוא עליו ולראות את המעט שהוא צולם והוקלט. תלמידו ויורשו, וִישנוּדֶוָונָנדה היה זה שהפך את תורתו לנחלת המערב והיום יש מרכזים ואשרמים רבים בכל העולם. ואפשר לקרוא על כל זה באתר הרשמי או בקצרה בעברית.
בואו נתחיל מסאטסנג. פירוש המילה הסנסקריטית הזו, הוא 'בחברת האמת': סאט = אמת, סנגהא = חברותא. המשמעות יכולה להיות בחברתה של האמת עצמה, בנוכחות הגורו המלמד אותה או גם בישיבה בחברותא כדי ללמוד על האמת.
ונמשיך בקירטאן. מזמורי שבח המושרים על ידי מזמר מוביל וקהל העונה לו כהד. אפשר לצחוק על זה, אבל זה ככה. יושבים ומזמררים מילים משונות, חוזרים אחרי הגורו באופן מוכני ובלי להבין כמעט כלום, יש מי שמוחא כפיים ויש מי שמתופף על תוף או מי שרק מתנדנד לפי הקצב, ויש שמחה לא מובנת שמתפתלת ועולה בגוף אם תרצי ואם לא, עולה עם הקצב, מעלה חיוך וממריצה את הדם. איך? ככה פשוט, זה קורה.
.
.
הסאטסנג הראשון מתחיל בשש בבוקר, הווה אומר שצילצול ההשכמה נשמע ברחבי האשרם בחמש וחצי. באפלולית הקרירה עדיין מגיעים דרי האשרם לשבת במחיצת הגורו, לעשות מדיטציה לזמר איתו מזמורים ולשמוע מעט דברי אמת מפיו. למזלם של יושבי האשרם הזה שבו הייתי יש לו לראש האשרם הנוכחי ששמו מָהָאדֶוָונָנדה והוא בכלל מאיטליה, קול נפלא וחוש מוזיקלי מעולה ופשוט כיף לשיר איתו. תקשיבו (זה באמת האולם בסאטסנג הבוקר, ושם באמת ישבתי, וגם אני קצת פיהקתי לפעמים זה בלתי נמנע).
האיש הזה מאוד מצא חן בעיני, הוא היום ה'אצ'אריה' כלומר הסמכות הרוחנית הכי גבוהה של כל האשרמים והמרכזים בהודו. כדרכם של יוגים זקנים גם הוא גידל בטן גדולה וחיוך מתוק אמיתי שורה על פניו, שיום אחד חטפתי התקפת צחוק אימתנית כשקלטתי למי הם כל כך דומים. תביטו, זה השירון של האשרם, תביטו:
טוב, מאותו רגע לא יכולתי שלא לקרוא לו גאנשה*, מה לעשות, זה פשוט ככה. וממה שראיתי עליו, אני חושבת שגם הוא היה חושב שזה נכון, יש לו חוש הומור נהדר.
————————————————–
* בספר שלי הוא מוזכר כ'גאנש', אבל עכשיו אחרי שהייתי בהודו אני יודעת שבחבר'ה קוראים לו גאנשה, כמו שלצבי קוראים צביקה.
זו תהיה רשומה סהרורית במקצת, כמו היום האחרון שלי בקוצ'י, בהודו. זה מגיע פתאום כי ככה זה. וזה היה יום משונה. יום מעורבב ומרוח. גם מזג האוויר התאים מאוד לתחושת המציאות המעוקמת שהיתה לי, מין אובך וסתיו מוזר. היה לי מוזר להגיע להודו ועכשיו פתאום מוזר לחשוב שאני עוזבת אותה.
.
.
מכיוון שהעצבים שלי לא עומדים במשא הרגשי של היום הזה אני עושה שני דברים באובססיביות מעגלית: פורקת ואורזת את התרמיל שלי המון פעמים ויוצאת למרפסת לסרוג בקצב רצחני. שתי הפעולות האלה לא באמת מרגיעות את הקדיחה הפנימית: אני חוזרת הביתה, ואני מתגעגעת הביתה, ואני רוצה הביתה, ונגמר לי הזמן, ונגמר לי המסע, ועצוב לי, ושמח לי, וחוזר חלילה.
.
.
איזה אננס יפה, ענק ומלא שמש. אני פורסת וחולקת עם מוּנסי, העובדת של הבוקר. היא מפתיעה אותי, ובתמורה חולקת איתי הצצה אל חייה הפרטיים, היא מראה לי את אלבום התמונות שלה: תמונות מחתונתה, תמונות של בעלה ושני ילדיה, וגם של הוריה ואחיותיה ובעליהן וילדיהן. היא מדברת באהבה עצומה על כולם ובגרון חנוק מגעגועים על אביה שנפטר לא מזמן. אני מעזה ושואלת אותה אם התחתנה בשידוך והיא מאשרת ואז מוסיפה: בהתחלה לא אהבה, לא לא. אבל עכשיו הרבה אהבה, אהבה הרבה מאוד. מֶני מֶני לַאב, ככה היא אומרת.
.
אני הולכת לבית הקפה וקונה המון כדורי קוקוס להביא לכל מי שאני אוהבת שיהיה להם גם קצת מטעם גן העדן של הודו.
.
.
תלך כבר נו תלך איזה נודניק יא אללה אין לי כבר כוח אליך, אני חושבת אבל ממשיכה לחייך בנימוס אל בעל האכסניה שהגיע להפרד ממני, ויושב ומורט את עצבי בעוד פרק מנאום שנמשך והולך מהרגע שהגעתי: מחד, חנופה לישראל וליהודים ומאידך אנטישמיות. שניהם מאוד פשוטים וגולמיים, ילדותיים.
.
.
פורקת את התרמיל שוב ואורזת אותו קצת אחרת. יוצאת שוב למרפסת ובוהה קצת ואז סורגת עוד קצת. כותבת קצת ושואלת את עצמי אם לפרוק ולארוז שוב או רק לסרוג עוד קצת. אני מחליטה לפרוק ולארוז שוב ואז חוטפת התקפת לב כי התרמיל מתפוצץ והריצ'רצ' נקרע ונשארת בחיים כי יש לו גם צד שני, ואלוהים רק שזה לא יתפוצץ שוב בדרך. היתרון של התאונה הזו הוא שלא אוכל יותר לפרוק ולארוז הערב.
.
מוּנסי נפרדת ממני בחיבוק גדול ומבקשת ממני שבראשון למאי בשבע בבוקר אתפלל בשביל הבן שלה שעובר את טקס הקבלה שלו לכנסיה. אני מבטיחה שאשתדל לזכור למלא את משאלתה.
.
.
קיראן הבחור של הערב מגיע אחרי ש'הבוס' כפי שהוא מכנה אותו סוף סוף הלך. ואז אני יכולה לכבד גם אותו באננס ולשמוח איתו על המרד הקטן שלנו. כי אני עקפתי את הבוס שלו, למרות שהציע שוב ושוב, ונתתי את משימת הזמנת המונית לשדה התעופה לקיראן, כדי שהוא יקבל את העמלה. הבחור הזה שנראה ומתנהג כמו תלמיד תיכון עובד סביב היממה, השבוע, החיים, בשתי עבודות כדי להגיע לבית משלו. את הסכין הגדול הטוב שקניתי למלאכת עבודת האננס לא אצטרך יותר אז אני נותנת לו, הוא מכבד אותי בצ'יפס משקית מרשרשת ומופתע מאוד כשאני אומרת לו שהשיר הזה שאנחנו שומעים בנייד שלו עכשיו, חידוש של ה'בלאק אייד פיז', היה שיר גדול כשאני הייתי בערך בגילו.
.
.
עכשיו אני מקפיאה את התמונה: הכל ארוז ואני לבושה ומוכנה, בחצות יבוא נהג המונית המקסים ג'וֹס ויקח אותי לשדה התעופה. הדרך הביתה תתחיל. עכשיו אני מקפיאה את התמונה כי יש לי חוב, משהו שהבטחתי והכי כיף לי לקיים: אני חוזרת שבועיים אחורה, אל המקום ההוא שדילגתי עליו וממחר אספר לכם אותו.
סלט מחשבות 