.
העובדה שיש קהילות יהודיות כמעט בכל מקום בעולם, ושהיהודים שם חיים ונראים כמו האנשים האחרים באותם מקומות, זה תמיד ריתק והקסים אותי. אולי זה בגלל שכשאני הייתי תלמידה דובר בשיעורי ההסטוריה רק על יהדות אירופה וסופה העגום. אבל יהודים ערבים מן המזרח הקרוב, יהודים אתיופים, סינים וגם הודים, בעיקר אלה הנקראים בארץ קוצ'ינים כי הגיעו מקוצ'ין, על אלה פחות שמענו. יש לי בהם עניין ושמחתי על ההזדמנות להגיע לשם. העיר החמודה קוצ'י נתנה לי הרבה מתנות שעוד אדבר בהם, אבל אל הקהילה היהודית שם לא הצלחתי להגיע. פירורים מעטים ממש נשארו ממנה, והיא מתקיימת כבר כנראה רק בארץ. פגשתי אישה אחת שקוראים לה שרה ולא הצלחתי לתקשר איתה וראיתי את בית הכנסת העתיק, שהוא באמת יפיפה אבל אסור לצלם בו והעובדים שם היו אטומים לגמרי לגמגומים הנבוכים שלי שכללו את המילים 'סופרת' ו'מישראל'.
.
.
.
מה נשאר לי? כמעט כלום. ומחקירה שבדיעבד, בבית, גיליתי שמדובר בשתי קהילות: יהודים לבנים המכונים פרדסים, והקהילה שאני סקרנית לגביה היא היהודים המלברים, אלה שבנימין מטודלה תיאר בשנת 1167, וכתב כי הם "שחורים כמו שכניהם, אנשים טובים ושומרי חוק, נאמנים לתורת משה ולדברי הנביאים ובעלי ידע בתלמוד ובהלכה". בכל העניינים האלה עוד אצטרך לנבור ולחקור, אבל בקוצ'י הסתובבתי ואספתי רמזים וסימני דרך שניתנו לי במשורה. בעל האכסניה שבה התגוררתי דווקא היה נלהב לדבר על היהודים העשירים שחיו כאן פעם באותה נשימה שבה הסביר לי שהיהודים מאוד התחרטו על כך שצלבו את ישו, והוציא לי את החשק להמשיך לדון בעניין.
.
.
.
אז התמונות מבפנים אינן שלי. לתמונת חצר הכניסה הצמדתי צילום ישן שמצאתי, יש משהו נורא יפה בהרוס הישן והאינטימי הזה, למרות שאני מבינה שהיו צריכים לשפץ. ועכשיו שימו לב לריצוף, זה קשה לתאר כמה זה יפה. בית הכנסת העתיק בקוצ'י הוא מקום מפואר בפשטות ופתוח אל האור והאוויר, והרצפה הזו כאילו נושאת אותו אל מחוזות שמימיים. אלה אריחים מקוריים שיובאו מסין במאה ה-18, זוהרים בחיותם, שבהם ככה הרגשתי, מקופל כל העושר החומרי והרוחני שהיה פעם בקהילה היהודית כאן.
.
.