Archive for the ‘הודו’ Category

הרחובות של היהודים

25 במרץ 2012

.

העובדה שיש קהילות יהודיות כמעט בכל מקום בעולם, ושהיהודים שם חיים ונראים כמו האנשים האחרים באותם מקומות, זה תמיד ריתק והקסים אותי. אולי זה בגלל שכשאני הייתי תלמידה דובר בשיעורי ההסטוריה רק על יהדות אירופה וסופה העגום. אבל יהודים ערבים מן המזרח הקרוב, יהודים אתיופים, סינים וגם הודים, בעיקר אלה הנקראים בארץ קוצ'ינים כי הגיעו מקוצ'ין, על אלה פחות שמענו. יש לי בהם עניין ושמחתי על ההזדמנות להגיע לשם. העיר החמודה קוצ'י נתנה לי הרבה מתנות שעוד אדבר בהם, אבל אל הקהילה היהודית שם לא הצלחתי להגיע. פירורים מעטים ממש נשארו ממנה, והיא מתקיימת כבר כנראה רק בארץ. פגשתי אישה אחת שקוראים לה שרה ולא הצלחתי לתקשר איתה וראיתי את בית הכנסת העתיק, שהוא באמת יפיפה אבל אסור לצלם בו והעובדים שם היו אטומים לגמרי לגמגומים הנבוכים שלי שכללו את המילים 'סופרת' ו'מישראל'.

.

.


.

מה נשאר לי? כמעט כלום. ומחקירה שבדיעבד, בבית, גיליתי שמדובר בשתי קהילות: יהודים לבנים המכונים פרדסים, והקהילה שאני סקרנית לגביה היא היהודים המלברים, אלה שבנימין מטודלה תיאר בשנת 1167, וכתב כי הם "שחורים כמו שכניהם, אנשים טובים ושומרי חוק, נאמנים לתורת משה ולדברי הנביאים ובעלי ידע בתלמוד ובהלכה". בכל העניינים האלה עוד אצטרך לנבור ולחקור, אבל בקוצ'י הסתובבתי ואספתי רמזים וסימני דרך שניתנו לי במשורה. בעל האכסניה שבה התגוררתי דווקא היה נלהב לדבר על היהודים העשירים שחיו כאן פעם באותה נשימה שבה הסביר לי שהיהודים מאוד התחרטו על כך שצלבו את ישו, והוציא לי את החשק להמשיך לדון בעניין.

.

.

.

אז התמונות מבפנים אינן שלי. לתמונת חצר הכניסה הצמדתי צילום ישן שמצאתי, יש משהו נורא יפה בהרוס הישן והאינטימי הזה, למרות שאני מבינה שהיו צריכים לשפץ. ועכשיו שימו לב לריצוף, זה קשה לתאר כמה זה יפה. בית הכנסת העתיק בקוצ'י הוא מקום מפואר בפשטות ופתוח אל האור והאוויר, והרצפה הזו כאילו נושאת אותו אל מחוזות שמימיים. אלה אריחים מקוריים שיובאו מסין במאה ה-18, זוהרים בחיותם, שבהם ככה הרגשתי, מקופל כל העושר החומרי והרוחני שהיה פעם בקהילה היהודית כאן.

.

.

חיים קטנים ומקודשים

24 במרץ 2012

אז היתה נסיעה ברכבת, ארוכה ארוכה, שנמשכה עמוק אל תוך היום הבא, ואחריה שני אוטובוסים וגם ריקשה, אל עוד מקום אחד. עליו אני מדלגת ואחזור מאוחר יותר: במקום ההוא קשורים המון דברים שאני רוצה להקדיש להם זמן ומקום ואוויר. אז עכשיו עוד נסיעת רכבת, הפעם באור יום ובכיף גדול, לתחנה האחרונה במסעי עיר הנמל קוצ'י, קוצ'ין.

בלי לדעת לאן אני מגיעה, בעקבות המלצה אקראית של מישהי, נחתתי בלב המאפליה: באמצע הרובע הכי תיירותי בקוצ'י. הכל אכסניות ומלונות מכל הרמות והסוגים, מגסטהאוס בסיסי כמו זה שבו התגוררתי ועד מלונות בוטיק יפייפיים שאליהם רק הצצתי, כאלה עם חצרות פנימיות מטופחות ובריכות שחיה. הרחובות המו תיירים ורוב המסעדות נראו לא הודיות בעליל ובמפגיע. לא יותר מכמה דקות שם וזה התחיל לדכא אותי. למה לי לאכול את זה, שאלתי את המלצר הנחמד שהציע לי משהו שנראה כמו רוגעלך סטנדרטים מהסופרמרקט. אכלתי כדור קוקוס מקומי: בצק במילוי קוקוס מתובל בטיפונת הל משהו פשוט ואלוהי, ונמלטתי בריקשה למקומות בהם גרים, אוכלים וקונים המקומיים.

.

.

.

.

קצת בלטתי שם אולי בזרותי, אבל היה לי נעים שלא מנסים כל הזמן למכור לי בכוח דברים שאני לא צריכה. היה לי נעים לקנות ולאכול רק דברים שמשכו את עיני ושימחו את ליבי. היה לי נעים להסתובב בסמטאות ולתעות ברחובות שבהם אנשים פשוט חיים את שגרת יומם.

היתרונות במגורים ברובע ההוא היו שניים ושניהם קשורים בנשים. האחת היא לילוּ רוי, שאליה הלכתי לשיעור בישול והשניה, אישה חרשת ואילמת שתפרה לי מכנסים ולצערי לא שאלתי לשמה. שיעור הבישול היה נהדר, לילוּ היא אישה מתוקה חריפה, היו אנשים מכל העולם ופיסות חיים מעניינות סופרו בין המתכונים, האוכל היה טעים נורא וכבר ניסיתי להכין כאן בבית את הדאל ויצא טוב.

קובתה של התופרת נחבאה לה בין מסעדה מפונפנת וסוכנות לארגון טיולים ואיזה מזל שנכנסתי. היתה שם תחושה מרוממת לב, מקדש מעט: הצבע התכול של הקירות, הפוג'ה ההינדית לקדושי הנצרות, והאישה המחייכת היושבת בבועה נטולת הצליל שלה אצל מכונת התפירה, עם כל החוטים והבדים הצבעוניים מסביבה.

בדיוק בזמן

23 במרץ 2012

זה סיפור ארוך, שאי אפשר לי לוותר עליו ואי אפשר לקצרו.

כשהושג עבורי כרטיס הרכבת לטריוונדרום הייתי כל כך שמחה שלא ממש בדקתי בציציותיו. הייתי צריכה, עכשיו אני יודעת, לשים לב אבל לא שמתי. בתחנת הרכבת בלילה היה טיפה מפחיד אבל הרבה מעניין, והיתה הקריינית שהכריזה: הרכבת תצא בתשע ועשרים בדיוק. ואז היא הכריזה שהרכבת תצא בעשר בדיוק, בעשר ורבע בדיוק, בעשר וארבעים בדיוק, אבל בדיוק. ובכן כשכבר הייתי בתא שלי הייתי כל כך המומה ממה שגיליתי שאני לא יכולה להגיד מתי היא יצאה בדיוק, רק בערך. בערך באחת עשרה.

ובכן הנה אני וצרורותי בתא הרכבת ואני קולטת כמה דברים בבת אחת: זה קרון שינה, יש בו שישה דרגשים, מרגע שיורדים הדרגשים למקומם אי אפשר יהיה לשבת אלא רק לשכב, הדרגש שלי באמצע ושכנַי לקרון הם חבורת גברים צעירים, הודים. כן. כל המידע הזה הכניס אותי למבוכה קשה שלא לומר מצוקה, ומצוקתי ניכרה בי בעליל.

אחד מהם, יפה באופן קיצוני בחולצה משובצת וחיוך גדול, פנה אלי בדברים ותוך חמש דקות היינו שקועים בשיחה עמוקה כמו שקרה לי כבר קצת לפני ועוד יקרה לי הרבה אחרי, כי ככה הם ההודים: ידידותיים ולא ביישנים וסקרנים ופשוט מקסימים. ניתין, מהנדס בן 23 מכפר קטן בקרלה, שעובד כמו כל חבריו לנסיעה בבתי הזיקוק בגוג'אראט שבצפון הודו, והוא סקרן להבין מי אני ומאיפה אני והאם אני מטיילת לבד ולמה ואיך זה שאני לא נשואה ואין לי ילדים ומה אני עושה בחיים ומה זה הכתב הזה המוזר שאני כותבת ותתפלאו אבל אני הייתי סקרנית לגביו לא פחות.

לארוחת הערב אכלתי ענבים ועוגות קטנות והוא, ביריאני מחמגשית שנזרקה בתום הארוחה מהחלון. עצוב, אבל פעם היו ברכבות בהודו תה בכוס חימר וארוחה בעלה בננה, וכשהדברים האלה עפו מהחלון הם חזרו לאדמה ונעלמו בה, ואילו היום האלומיניום והפלסטיק של כלי האוכל פשוט נערמים בצידי הדרכים ומדכא נורא לראות את זה.

ובחזרה לניתין ואלי, שגמרנו לאכול וממשיכים לדבר ולמעשה אבירות שעומד להתבצע. אז קודם כל אנחנו מדברים וסביבנו נאספת חבורה וכולם מקשיבים בעניין וזה שהם לא מבינים אף מילה ממש לא מפריע להם. אחד מהם לוקח את היומן הכחול שלי, שהכתב העברי בו מאוד סיקרן אותם, ושוכב על הדרגש שלו וקורא בו. הפוך. לקול מצהלות החבר'ה. ואז הם התפזרו והגיע העת לישון. כשדיברתי על הקושי שלי לישון בדרגש האמצעי לא עלה בדעתי בכלל מה שהוא יעשה ובלי להסביר או לעשות מזה שום עניין: הוא התחלף עם חבר ונתן לי את הדרגש שלו, פשוט ככה. כשהורדו הדרגשים ועומעמו האורות לקראת שינה הוא פשוט זינק אל הדרגש האמצעי וצחק כשהודיתי לו שוב ושוב. שטויות, באמת.

בבוקר הורדו הדרגשים ובמשך שעות ארוכות ניהל ידידי הצעיר מסע דילוגים, ביני שעדיין לא מוצתה השיחה איתי ובין חבריו שנאספו בקרון אחר והיו להם עוד כמה עניינים לצחקק עליהם לפני שיתפזרו איש איש למקום מגוריו לחופשה הקצרה מאוד שלהם. צילמתי אותו קורא בעיתון עם חברו המצחיקן ששיחק אותה קשה להשגה והראיתי לו איך כותבים את שמו בעברית אחרי שהראה לי איך כותבים אותו בשפות שהוא יודע.

היתה פרידה מרגשת ונבוכה, כי מה כבר אומרים, איך נפרדים ממי שלמשך לילה אחד היה מלאכי השומר אבל לא אראה יותר לעולם?

עד שהרכבת תבוא

22 במרץ 2012

ממשיכים איתי בדרך? יופי, נוסעים דרומה למרגאו.

במרגאו, העיר השניה בגודלה בגואה ביליתי זמן קצר מאוד והגעתי אליה רק בשביל לקחת ממנה את הרכבת לקרלה. המלון בו שהיתי היה בדיוק מסוג המלונות שמחכים בהם לנסיעה ברכבת: פונקציונאלי, עם מסעדה טובה אבל מכוערת ברמות על, וישב ממש על המסילה ככה שבכל שעות היום חלפו על פניו בשיקשוק וצפירות רכבות נוסעים ורכבות משא ארוכות ארוכות. במרגאו היה לי יום אחר מכל הימים שלי בהודו, סתם יום חול עצלתוני. הסתובבתי כה וכה ברחובות הגדולים וברחובות הקטנים, ממש לאן שנשאוני רגלי. הבנאים חייכו אלי מעל הפיגומים היפים שלהם וגיליתי גם באוהאוס נוסח אינדו-פורטוגזי.

.

.

ואז נפתח אלי פתאום השוק, צץ כאילו משום מקום. דלת הובילה אל מתחם סגור, מבוך אינסופי של סימטאות קטנות, אלפי דוכנים וקונים ושקט מפתיע. קניתי ענבים ירוקים ושחורים (50 ר'), צעיף כתום עם נקודות (100), שש חבילות צמר צבעוני (65), חמישה שקיקי אבקת כביסה (5) וחמש עוגות קטנות (15) וישבתי עם כל המקומיים לשתות לאסי אננס. הרגשתי כמו עלי באבא שמצא את מערת הפלאים כשיצאתי בסוף עם כל האוצרות שלי בסל.

אחר כך הלכתי לחנות אינטרנט קטנה וישבתי בה שעה ארוכה (גם כן במחיר מגוחך), הוצאתי בפעם הראשונה כסף מכספומט (הוא דיבר אלי בקול מתכתי אבל מנומס, ואני עניתי לו ב:תודה), אכלתי ביריאני טעים מאוד במסעדת המלון ואז עשיתי משהו שלא עשיתי כבר ארבע שנים: ראיתי טלוויזיה. מה אומר לכם, זה היה משהו אחר לגמרי. מה זה נהניתי מהדרמות ההודיות הפנטסטיות האלה. כן, עדיין יש מקום בעולם שמשודרים בו סביב היממה דברים כאלה.

ישנתי כל כך טוב, למרות הצפירות ואולי בזכותן? וכל זה היה הכנה מצוינת ליממה הבאה שהיתה הקשה ביותר בכל המסע שלי בהודו. אז לילה טוב מרגאו, ותודה על יום חולין נפלא.

.

תעלומת מֶלֶך דַּיָּג וּמְאַיֵר סודי

21 במרץ 2012

אני נדלקתי על הבירה הזו מהרגע שטעמתי אותה ועל הלוגו שלה מהרגע ששזפו אותו עיני, אבל ככה, לאור יום? ממש ליד החדר שלי בחוף אנג'ונה, חתיכת הסטוריה מדהימה נשרפת בשמש. זה היה ממש זץ למוח כשראיתי את זה:

ואני אומרת לכם, גם אם אחרי שעות של נבירה בכל עולמות הבירה והלוגואים שאפשר באינטרנט לא קיבלתי תשובה אני עדיין בטוחה. זה הוא, זה הוא שעשה את זה, לא יכול להיות אחרת. מי? נו, תגידו אתם. רגע למחשבה… ועכשיו רמז:


את הלוגו הראשון והמקסים של 'קינגפישר' הבירה ההודית ששורשיה נטועים במבשלות אירופאיות, עשה יוזף לאדה הצ'כי הנערץ עלי, אני בטוחה. זה הוא, השלדג הזה שמצוייר כמו מין ציור עממי אבל ברמה של מאייר מקצועי גאון, זה הסגנון שלו.

זה המקום היחיד שבו הוזכרו שלדג, בירה ויוזף לאדה באותה נשימה, אולי לא מספיק בבית המשפט, אבל לי זה מספיק, העקבות מצביעים על המקום וגם אם כל מי שיכול להעיד כבר נח ממזמן על משכבו בשלום, אני בטוחה. יכול להיות אחרת?

ארוחת אופק

20 במרץ 2012

אתמול סיפרתי על כל ניסי חוף אנג'ונה והיום אני רוצה לדבר על אחד, קטן וטיפשי אבל לפעמים זה כל מה שצריך כדי לשנות את כל התמונה: ארוחת בוקר. כי אם יש שולחן טוב במסעדה עם זווית מבט טובה על העולם ~ דייני. אם יש מול השולחן גם חוף שבו שור מלחך בין הסלעים ~ דייני. אם יש שולחן, ושור וגם סנוניות שעושות מטסים משובבי לב ופורשות זנבן המרהיב ~ דייני. אם יש שולחן, ושור, סנוניות וחבורת טיילים שמוסיפים לנוי התמונה ~ דייני. אם יש שולחן, ושור, וסנוניות, וטיילים, וגם מלצר מקסים שמבין בדיוק את הבקשה שלי לגבי כוס התה וגם לגבי המוסיקה ~ דייני. והנה יש, שולחן ושור וסנוניות וטיילים וצ'אי בכוס גבוהה שקופה ומוסיקה הודית עדינה שקטה ואז מגיעים גם טוסטים וחמאה וביצים מקושקשות והכל בדיוק במידה הנכונה בקליה ברַכּוּת ובטעם ובסוף מגיע חשבון עם פרח לוטוס שכתוב עליו: שיהיה לך יום יפה. אז איך לא יהיה?

.

.

.

הרבה ניסים קטנים ונס אחד גדול

19 במרץ 2012

אנג'ונה ביץ' לא היה ממש בשבילי. או לדייק: אנג'ונה ביץ' היה ממש לא בשבילי. טעיתי, חשבתי שזה לא בסדר להשתקע רק בחוף אחד, שצריך לראות עוד, פיתו אותי עם שוק פשפשים. התפתתי. פתטי. הגעתי לשם בצהרי יום, היה לי חם והבאסים שקידמו את פני לא בישרו טוב. הרוכלים שהתנפלו עלי לא הרוויחו כלום מזה. תאמינו לי חבר'ה, לי זה עולה יותר, מלמלתי לעברם בעודי נושאת את תרמילי באומץ ומנסה להשאר צלולה לרגע בחירת החדר ללילה. שוב, מזל בלבד הוליך אותי אל חדר חמוד עם נוף נפלא והכי חשוב, עם מסעדה צמודה שהיה בה פשוט הכל: התה המושלם, החבר'ה המגניבים אבל לא יותר מידי מגניבים, וההופעה החמודה של איזה תואם ניל יאנג אחד שבזכותה הלכתי לישון מפויסת. טוב, גם בזכות בירה 'שלדג' הנפלאה (עליה ברשומה נפרדת).

ביום הבא זכיתי בארוחת הבוקר האולטימטיבית (עוד רשומה, אני לא חוסכת עליכם), גיליתי את האינטרנט הסודי שכמעט רק אני השתמשתי בשירותיו שזה עניין שאי אפשר לזלזל בו, פגשתי את האיש שנתן לי את פיסת הפאזל החסרה בדיוק ברגע הנכון, והכי הכי הכי חשוב, אומצתי על ידי מֶנְקָה המתוקה שאירגנה לי את כרטיס הרכבת לקרלה.

בגלל הכרטיס הנ"ל נאלצתי לישון שם עוד לילה, ואז בבוקר קרה הדבר הבנאלי, הטיפשי, הניסי והמדהים מכל: הפסקת חשמל, ארוכה ארוכה. מפה צחורה של שקט נפרשה על פני חוף אנג'ונה. שקט שביטל את הבאסים האיומים והשאיר רק ריח טוב של עשן ורוח בענפי הקוקוס, קריאות עורבים ונהמת ים, קולות אנושיים נעימים וגעיית פרה מדי פעם, זה הכל. החוף בלי חשמל חזר להיות פשוט חוף ים יפה בגואה, כמו שאלוהים התכוון. איזה מזל שהגעתי לשם.

ספיידר סוליטר

18 במרץ 2012

               .

               בשעת שקיעה מול החוף

               הוא טווה את קוריו

               באותה קפדנות בה אני

               עורכת את חשבונותי הכספיים

               ושנינו חושבים על ארוחת הערב

               כשהעולם מסביבנו הופך סגול

               .

               .

אהבה גדולה לאנשים הקטנים

17 במרץ 2012

כבר הרבה זמן שלא היתה אורחת במדור האורחות שלי. והפעם יש לי הפתעה בשבילכם: אורח. קוראים לו טמיר גורדון. נסענו וחזרנו באותם תאריכים, היה לנו אותו חודש בדרומה של הודו וכל אחד מאיתנו תר אחר האוצרות שלו והלך בשבילים שלו, היכרנו בדרך הביתה.

אי אפשר להיות בהודו בלי להתפעל מיופיים של בני האנוש, ובניגוד לי שמצלמת בעיקר חי צומח דומם, טמיר מצטיין בלכידת היופי האנושי ונתן לנו במתנה מקבץ צילומים של האנשים המקסימים ביותר: הילדים. יש לו זווית מבט משלו על ילדים, ומילים משלו שמשלימות את התמונות.

               ~

               אדם שממעט לדבר, מעניין אותי הרבה יותר מאשר אדם בעל ידע, מלומד, או אפילו מרצה בכיר באוניברסיטה שלא חדל מלקשקש. מפליא? תנסה פעם להתבונן על תינוק בן מספר חודשים שישן שינה עמוקה למשך שעה ארוכה. אחר כך, תלך להרצאה של הפרופסור באוניברסיטה. תגיד אתה נו…

               ~

.

.

               ~

                זוגתי לשעבר, אמרה לי פעם: "טמיר, אתה חייב לעבוד עם ילדים. הם יכולים ללמוד ממך כל כך הרבה". אני עובד עם ילדים היום, ואף אחד לא אמר לי שבעיקר אני אהיה זה שלומד מהם.

               ~

.

.

זמני, גאוני

16 במרץ 2012

ירדתי לחוף הכי מוקדם שהצלחתי, רק הדייגים ואני. היה קריר אז ויתרתי על טבילה בים וחיפשתי מקום לעשות קצת יוגה, לברך את השמש. ברצועת השפל הרחבה משהו משך את עיני. שירטוטים עדינים בחול, מין אורנמנטיקה פירחונית מוזרה שקראה לי להתקרב. מה זה? זה לקח קצת זמן עד שגיליתי את הציירים כי כשהתקרבתי הם מיד נעלמו, אבל כשעמדתי בשקט הם המשיכו בעבודה שלהם ואני ניגנבתי לגמרי: סרטנונים, קטנים אבל גאונים.

למה הם עושים את זה? חיפשתי, תאמינו לי שחיפשתי, אין כלום בשום מקום, לא על החיה הזו ולא על יצירתה. זה מדהים איך כל הבוקר הם עבדו בטירוף עד לדד-ליין של הגאות ששטפה את הכל, מעוררים בי מחשבות על גאות ושפל, ועל הזמניות של האמנות באשר היא. עקבתי אחרי האנשים ממרפסת המסתור שלי, אף אחד מהם לא שם לב ואף אחד לא התכופף להביט באמנות הנוצרת בחול ממש מתחת לרגליים. אבל אני חזרתי בבוקר למחרת, להתפעל ולהעריץ ולצלם. חיכיתי בסבלנות ובדממה מוחלטת עד שתפסתי בשבילכם את היוצר הגאון הקטנטן הזה ואת יצירתו החולפת והניצחית.

.