Archive for the ‘הודו’ Category

החוף שלה, המרפסת שלי

15 במרץ 2012

למה נסעתי להודו? קודם כל כי היא שם, זה דבר שתמיד רציתי לעשות, ומה זאת אומרת, הודו נו. אבל יש עוד משהו חשוב מאוד, סיבת הסיבות, סיבה מוצקה שאי אפשר שלא לדבר עליה.

נכון, זה המשפט הראשון של הספר הראשון שלי. הטבחית שלי, היא גרה שנה וחצי בגואה וניהלה שם מסעדה, ואני הייתי חייבת לנסוע לשם, ולראות איפה היא היתה. זה ששכנעתי את הקוראים שלי שאני יודעת על מה אני מדברת זה יפה מאוד, אבל גם אני הייתי צריכה להשתכנע.

אז אחרי ארבעה ימים בפאנאג'י העיר, במלון יפה להלל, עם מים חמים וארוחת בוקר, החלטתי שזהו, הגיע הזמן לנסוע אל החוף. כשירדתי מהאוטובוס לא יכולתי שלא לדמיין את הטבחית שלי יורדת מהאוטובוס וכשנגלה לי המפרץ הכחול לא יכולתי שלא לחשוב: כן כן, זה זה.

הלכתי לאורך הקו הלח שבין מים וחול, הסתכלתי על הגלים הקטנים וזה היה מוכר מאוד מהים של הבית, אבל בצד השני זה כבר משהו אחר לגמרי, שם יש דקלי קוקוס וצוקים שצונחים אל המים. כמו הרבה פעמים לאורך המסע, זה היה פשוט המזל שלי, להגריל את החדר הכי טוב בכל חוף ארמבול, החוף הצפוני השקט והנפלא, ודווקא בגלל שבחרתי את החדר הקטן והזול יותר: קיבלתי מרפסת.

.

המרפסת שבקומה הראשונה. בתמונה אפשר לחשוב שהיא חשופה, אבל האמת היא שכשנמצאים כבר מספיק קרוב כדי לראות משהו לא רואים כלום, הייתי רואה ואינה נראית. הדלת הימנית היתה של בחור ישראלי חמוד שהיה עסוק מאוד (בלימודי רוחניות ובענייני בנות, אלא מה?) ולכן המרפסת היתה כולה לי. ולא סתם אחת.

מרפסת מושלמת, שרואים ממנה את כל המפרץ ואיך הוא משתנה בכל רגע לאורך היום, ששיח גרדניות מבשם אותה, ששולחן עם כיסאות הופך אותה למקום מושלם לכתיבה ושרוח טובה עוברת בה, מלטפת בעדינות אותי ואת הכביסה שלי.

.

הנסיכה מפליגה

14 במרץ 2012

דמיינו לעצמכם את התמונה הבאה: ספינה, לא קטנה ולא גדולה, שטה על מי הנהר הרוגע, ועל סיפונה מאות הודים. אנשים פשוטים וחמודים אבל מאוד מאוד צפופים. משפחות, זוגות וקבוצות של רווקים, כולם שוחרי בילוי. מוסיקת טראנס בווליום מצמית אוזניים ואורות מנצנצים. די ג'י עולץ מנצח על כל הבלגן: קדימה, עכשיו כל הבנים לעלות ולהראות לנו מה הם יודעים. קדימה, כפיים. על פני הספינה חולפות עוד אחיות דומות לה, גם שם רוקדים, והרעש עולה לשמים, ושמייח, שמייח. ובאמצע כל זה עכשיו, תדמיינו: מיכל.

.

זהו, זה מה שקרה, והאמת? אני לא מתחרטת שעליתי, היה מגניב, חזרתי שיכורה ולא שתיתי כלום. היה נהר יפה, מגדלורים וקתדרלות עתיקות כמו רוחות רפאים לאורך גדותיו, אורות מנצנצים, רוח נעימה ושקיעה, אוהו, איזו שקיעה.

.

מחווה לתותים

13 במרץ 2012

תותים בקערה, עושים לי חשק, לא רק לאכול אותם אלא גם להריע, להצדיע לאדום הזה. אז עשיתי אוסף של אדומים מהודו:

.

.

.

.

ועל הזרעים האדומים שכל כך הקסימו אותי אפשר לקרוא כאן, מישהי נהדרת כבר צילמה וסיכמה יפה בשבילנו.

סלט אינדו-פורטוגזי

12 במרץ 2012

קודם כל רק לשבת על המיטה בחדר הזר, לשבת דקות ארוכות ולהסתכל סביב, לנשום עמוק. ואז לעשות מקלחת, לשטוף ממני את הדרך. לפרוק את התרמיל ולהפוך את החדר הזה לבית רחוק מהבית. ואז לצאת. בהתחלה רק לרחובות הסמוכים, סיבוב בשכונה, לקנות מים ולחזור. וככה במשך כמה ימים, בכל פעם ובכל מקום חדש. לצאת, להרחיב את המעגלים, להבין קצת יותר איך הדברים מתחברים ולחפש את היופי באשר הוא: רחובות ובתים, גנים, כנסיות, נהר, כיכר, שוק.

.

כמעט חמש מאות שנים שלטו הפורטוגזים בגואה ועקבותיהם ניכרים בה ועושים אותה תערובת מוזרה ונפלאה. פאנאג'י עיר הבירה שלה יושבת במפרץ על שפת נהר מנדובי הרחב, ומהרגע שהתעוררתי בה ועד שנפרדתי ממנה ליוותה אותי מחשבה אחת שהתנגנה בתוכי כל הזמן: אלוהים, כמה יפה, כמה יפה הכל. הערבוב הזה, בין עתיק וחדש, הרוס ומתחדש, צבעוני בוטה וזוהר ומונוכרומי מתקלף ומתפורר, המון זבל ועציצי חרס שופעי פריחה בכל חלון ודלת.

.

.

להתעורר בהודו, עובדות יבשות וענייני תחבורה

11 במרץ 2012

הבוקר הראשון שלי בהודו, מצא אותי מנמנמת, צפודה, על כיסא מגולף במסעדת המלון בפאנאג'י, שם הניח אותי באדיבות קשוחה פקיד הקבלה של הלילה. התעוררתי מצילצול עדין מלווה בזימרור. הצצתי, ובאור החיוור ראיתי נער רזה מסדר את הכפיות במזנון ארוחת הבוקר ומזמרר לעצמו בחמידוּת. האור הלך ועלה ואורחי המלון הלכו וירדו במדרגות, רעננים משנת הלילה וממקלחת הבוקר. אני ישבתי שם עם קפה גרוע שנער הכפיות אישר לי לקחת, התרמיל שלי למרגלותי, טרוטה ומרוטה, מיוזעת בבגדי הטיסה החמים, אחוזת כלימה ומבוכה, עד שהגיע פקיד הקבלה של הבוקר להצילני ואל מי המנוחות לנהלני.

היה לי חודש בהודו. חודש מושלם, תחום בשני קצותיו בסדרות של טיסות ואוטובוס: מתל אביב דרך ירדן וקטאר לפאנאג'י, ומקוצ'י דרך דוחה וירדן לתל אביב בחזרה. הייתי בשתי מדינות החוף הדרומיות גואה וקרלה. את השלישית קרנטקה, זו שביניהן, עברתי בשינה. בגואה ביקרתי בפאנאג'י עיר הבירה, מאפסה עיר המחוז והשוק ומרגאו ובחופים היפים ארמבול הצפוני והשקט ואנג'ונה ההיסטרי. בקרלה עברתי בבירה טריוונדרום, שהיתי בעיר הנמל קוצ'י וגם נשארתי עשרה ימים במקום מיוחד שבינתיים שמור כהפתעה להמשך. ישנתי במגוון של מלונות ואכסניות, שישה חדרים בסך הכל ופגשתי המון אנשים מכל הסוגים והצבעים, הלאומים והשפות, הגילאים והדתות.

היתה לי נסיעת לילה ברכבת ונסעתי בה ביום והכי הכי אהבתי לנסוע באוטובוסים הקטנים ובריקשות: האוטובוסים, מקושטים מתוקים וחורקים שיש להם מנהל נסיעה גאון, בחור שיודע וזוכר לאן כל אחד מהאנשים העולים, היורדים ובמיוחד הצפופים מאוד, רוצה להגיע ואם הוא כבר שילם. והריקשות, מאות צרעות טסות ומזמזמות, זהות מבחוץ ובעלות אישיות קורנת ונבדלת מבפנים. פחד אלוהים לנסוע אבל גם כיף ונהגי הריקשות בדרום הם אנשים ידידותיים והם יודעים הכל.

נחיתה איטית

10 במרץ 2012

התעוררתי באמצע הלילה. ריחוף מפחיד, חסר תודעה בחלל חסר שם. איפה אני, מה המקום הזה? עוד חדר לא מוכר בסדרת חדרים זרים, אפלולית שבתקרתה מאוורר. מה שלא קרה לי בשום מקום בחודש האחרון קרה לי בלילה הראשון בבית. גם בלילה השני זה קרה, משך הפחד היה קצר יותר אבל עדיין מציף שכבת זיעה קרה וחונק. נזכרתי שקראתי פעם משהו יפה שמישהו הגה, שבדומה לאור והקול שיש להם מהירויות שונות, כך גם הגוף והנפש: הוא מגיע ראשון ואילו היא נשרכת מאחוריו ומשתהה. אמרתי לעצמי: סבלנות, היא תגיע. בלילה השלישי ישנתי טוב ורצוף וחשבתי שזהו, נגמר. שכחתי שהייתי במסיבה ולכן איחרתי מאוד בנשף וגם שתיתי המון יין. הלילה זה שוב חזר. צעקות מבחוץ התערבבו בחלום של המוני מקדשונים קטנים, פרות, דקלים ואובך מאובק חום. שוב לקח לי רגע קצר אבל מחריד, למקם את עצמי בתוכי, במיטתי, בביתי. כבר לא נרדמתי, הסברתי לעצמי שכמו שאני מתמודדת עכשיו עם כל הערימות שלי: ערימות הבגדים ההולכים ומתכבסים, ערימות המתנות ההולכות ומתכוונות אל מיועדיהן, ערימות התמונות במחשב שיש לנפות ולסדר וערימות המילים המחכות להתנסח, כך גם התת מודע שלי מתמודד עם הערימות שלו, בדרכו. בסדר, אתן לו את הזמן, אנסה לקבל באהבה גם את רסיסי הכאב והפחד האלה שנתקעים אל תוך הלילה. כי ביום, באור, אני האישה השמחה ביותר בעולם.

צהוב וירוק

אתמול שמתי לי תמונת מסך חדשה, תמונה שנוצרת בתוכה זיכרון, גביש של רגע. ועכשיו, כשישבתי לכתוב עליו נזכרתי שהוא חל ביום שישי בדיוק לפני חודש (ארבעה שבועות שנדמים כארבעה חודשים):

בית קפה, ליתר דיוק בית מיץ בפינת רחוב בשוק בעיר מַאפְּסָה אשר במדינת גואה. שכנַי, הלומי חום, מראות וריחות כמוני, אוכלים סאמוסות ליד המיץ, אבל אני שולחת את היד לתוך הסל שלי שמלא בינתיים רק עד החצי באוצרות השוק, ושולפת חופן של אוצר.

מעלה בקש את הצהוב הקריר, גורסת את הירוק המתוק, חושבת על אמא שלי שלימדה אותי לאהוב אפונת גינה והעינים הרעבות שלי אוכלות בגרגרנות אין שובע את מראות השוק, קלידוסקופ ענק שמסתובב מולי מהר מהר ולאט לאט.

ועוד ירוקים וצהובים, מעוד מקומות:

.

.

.