נמרה

חיות הבר ניחנו באינסטינקטים של צייד רבייה והשרדות. אני לא יודעת עד כמה רחקו החתולים של היום מאבותיהם שבטבע, אבל אין לי ספק שלחתולה שלי היו האינסטינקטים האלה במלואם. ויחד עם זה היא היתה מאז ינקותה, איתי בביתי. אולי היא חשבה שאני חתולה אם, או חתולה חברה, מן הסתם היא לא חשבה כלום ורק היתה. חיה את הדחפים החייתיים שלה במלואם, מבקשת לעצמה בכל רגע את מה שהיא צריכה, ובתוך כך מלמדת אותי איך נכון לחיות.

חצי פחיסטנית חצי סיאמית (העיקום בסוף הזנב מרמז), טריקולור (תלת צבע), טורטואה (שריון צב), שחורג'ינג'ית עם קישוטים מתוקים ליד העיניים הגדולות בירוק זרחני, אף שחור ואזני עטלף. מדי פעם חטפתי ממנה סריטה או נשיכה, אבל גם ידעתי שאני יכולה לשים את הראש על הבטן הפלומתית שלה בלי לפחד, ולהריח את ריח השמש שלה.

.

היא נכנסה אל חיי בתנופה, של שתינו. גם ההחלטה שלי לקחת חתולה וגם הכניסה שלה לבית שלי היו מהירות. למרות שהסבירו לי שהיא בטח תפחד בהתחלה, תתחבא ותצא לאט, היא זינקה מהכלוב אל הבית ויצאה לסיור, מניפה את דגלון זנבה בכל אתר ומכריזה: שלי. ואז זינקה אל המיטה עליה שכבתי מייבבת בהתרגשות, מתארגנת בשקע הזרוע שלי ומכריזה גם עלי: שלי.

.

היא לימדה אותי כל כך הרבה דברים בחיינו ביחד, על קשר ועל חופש ועל אהבה. בזכותה נהייתי צמחונית. היא היתה טובה וחברותית. עדה ושותפה לכל הגילגולים והמעברים, הבתים והאהובים שלי. אני חושבת שהיא הרגישה בטוחה לידי גם מאיך שחיה וגם מאיך שהלכה אל מותה, שוכבת במקום בו התרגלה לישון לידי בשנה האחרונה.

זכיתי לראות יצור פרא מלכותי בדרך האחרונה שלו. ההינדים קוראים לזה 'מהאסמדהי' 'Mahasamādhi'. היא הפסיקה לאכול, ואז הפסיקה לשתות, והגוף שלה הלך וכחש ורגליה הפסיקו לשאת אותה, אבל הפרווה שלה נשארה רכה ויפה עד הרגע האחרון. העיניים שלה היו פקוחות כל הזמן, הן הלכו ושקעו והמבט שלה הלך למקום אחר, מרוכז פנימה ורואה רחוק. הנשימות שלה הלכו ונחלשו עד שחדלו.

.

ועכשיו כשהיא לא כאן יותר, אני מונה בכל רגע עוד דבר, עוד פרט ועוד הרגל, מתוך המונים, לא ידעתי אפילו כמה הם רבים, שקורים לאורך היום וקשורים בה. ישנם הדברים הברורים כמו ההרגל לבדוק שקעריות האוכל והמים מלאות ונקיות. ההרגל להעלות לה מעשר מכל מאכל שחביב עליה כמו למשל הכי הכי אבוקדו, חלמון או עוגה. ההרגל לזרזף לה מים כשאני מתקלחת כי ככה היא הכי אוהבת לשתות. והתנועות השגורות, הטקסיות, של בטרם שינה ביחד.

אבל יש גם את הדברים הפלאיים האלה, כמו חיכוך האף שלה והליטוף הקטן שלי שמתקיימים בכל מפגש קטן, אישרור וסימון הדדי. האופן שבו אני כותבת במחברת הגדולה מתוך ידיעה שהיא עלולה בכל רגע לבוא לשבת על הדף הימני. והכי אני נדהמת לגלות עכשיו, איך העיניים שלי רגילות לחפש אותה בכל פעם שאני עוברת ממצב למצב, מחדר לחדר, רק מבט קטן מוודא שהיא כאן ובסדר. לא ידעתי כמה הרבה אני עושה את זה עד שהמבט הזה נתקל באי היותה.

קצת כמוני

יז' בסיוון

היא מביטה מהחלון בסקרנות ושואלת מתי ארשה לה לצאת. היא נצמדת אל החלון ומביטה אל השמש בערגה. הפרווה שלה מנצנצת וזוהרת. היא כמהה אל החוץ ואני כבר לא יכולה לאכזב אותה.

היא יוצאת לאט ומרחרחת, מניחה רגל בזהירות על האדמה, כמו שואלת את עצמה מה זה, הולכת כמה צעדים ובוחנת גבעול, מסמנת בול עץ, מדרגה. היא מלחכת עשב כאילו היתה כבשה קטנה שלי. מביטה כה וכה, מהלכת בשקט, נדהמת מהרישרוש שעושים העלים היבשים למדרך רגליה, מהריח העז שלהם, מהאוויר המלא רחשים והפתעות.

היא נעלמת לי מהעין וגורמת ללב שלי קצת למהר אבל אז מופיעה פתאום ומסמנת גם אותי שוב, רובצת על השטיחון בכניסה ומביטה בממלכה החדשה שלה ויוצאת לעוד סיבוב זהיר, מתפלא, חשדני ומאושר. ואז היא חוזרת אל מדף המגבות, אל הריחות המוכרים והשקט.

שיר עונתי*

יט' בשבט

               .

               דרוש לי רק

               קרע תכול של אופק

               לעטוף את עצמי,

               או גרגר קטן של אור

               להכרך סביבו,

               כדי שאוכל להירדם.

               ואם לא זה ולא זה,

               אז רסיס של כאב.

               והזנב של החתולה,

               להחזיק כחבל עגינה

               אל חוף עצמי.

               .

*כלומר שיר שכבר היה, וחוזר על עצמו, כמו העונה הזו, כמו הגשם הזה.

ללכת ולהשאר

ח' בחשוון

מקובל לחשוב, שלגוף שלנו שני מצבים: תנועה או מנוחה. היוגה מאתגרת את המקובל. היוגה מבקשת מהגוף להיות בשניהם ביחד, באותו הזמן ממש. תנועה + מנוחה = תנוחה. או ביוגית: אסנה आसन*.

כשהגוף נכנס אל התנוחה הוא מוזמן להתנסות בדבר והיפוכו: להיות דרוך, מלא מרץ וערנות, יציב. ועם זאת להירגע, להיות גמיש ורפוי. לנוע ולנוח בעת ובעונה אחת. ואל יקל הדבר בעיניכם. לפתח את האיזון הזה, קשה. אבל זה הגרעין, זה הלב של היוגה: להיות הכי נוכחים והכי נעלמים שאתם יכולים, להיות הכי חזקים והכי רכים. לשאוף לשיפור, להתקדמות, להישג. ולא לשאוף לשום דבר, רק להיות. כן, וכשמתחילים להכנס להלך הרוח הזה דרך הגוף, אז מתחילים להכנס אליו גם בנפש, או לפחות מתחילים להבין שזה מה שהנפש מבקשת.

אני אישה חרדתית וכפייתית, חמומת מוח וחסרת עור, להיות בעולם הזה זו לא מלאכה קלה עבורי. אבל היוגה נתנה לי את המתנה הזאת. גם אם אני לא מצליחה, גם אם אני לא מתַרגלת, גם כשהעצב אוכל אותי ולא משאיר ממני כמעט כלום. עדיין נשארת לי הידיעה הזאת, שהמפתח נמצא בי, נמצא ברגע בו אני נעה ונחה ביחד.

——————————————-

* "to be seated in a position that is firm, but relaxed" לפי פטנג'לי.

השמחים להיאכל

ו' תשרי

שני דברים קרו סביב אותן כמה שנים בחיי: לקחתי גורת חתולים שחורג'ינג'ית לחיות איתי והתחלתי להתנדב במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית. החתלתולה גדלה, וגדלה גם המודעות הפמיניסטית שלי. שתיהן בגרו ולהפתעתי צמחה בי מודעות חדשה, משותפת לשתיהן. החיים בחברת חתולה והעשייה הפמיניסטית הולידו בתוכי את המודעות לסבלם של בעלי החיים ואת הרצון להיות צמחונית. הדברים הלכו והתבהרו, הלכו והצטללו, זה קרה לאט מאוד התהליך הזה.

מכיוון שהעיסוק שלי במרכז התמקד בסופו של דבר בהעלאת המודעות לתקיפה מינית והתודעה הפמיניסטית בכלל, ומכיוון שאני יודעת שבכל אחת מאיתנו שוכנת האישה הקטנה שתוכנתנו להיות, זו ששונאת נשים כי ככה העולם מתנהל, ושונאת את עצמה ואת גופה, כי זהו החינוך שלנו, מכיוון שאני יודעת את כל זה ויש בי רוב הזמן את היכולת לסלוח לעצמי ולנשים אחרות על השוביניזם שמגיח מאיתנו שוב ושוב, אז אני גם מסוגלת לקבל את התהליך האיטי של הפיכתי לצמחונית. שני המאבקים האלה שנמצאים כל כך מבחוץ וכל כך מבפנים לי, שמצריכים אותי להתבונן בכל רגע ורגע, לשאול שאלות, להוריד עוד ועוד כיסויים מהמבט שלי, להציק לעצמי, להציק לעולם, להיות לא מובנת לעצמי ולעולם, לספוג ביקורת, להתגונן, להרגיש אשמה ותסכול, ולרצות לפעמים לשמוט את הכל ולנוח.

נשים, עדיין, כאן ועכשיו, מחונכות ונדרשות להיות אובייקט, מוצר צריכה, בשר, וגם לרצות את זה, לשאוף לזה, לקבל את זה כצו גורל, כאילו זה הכי הגיוני וטבעי לנו. השבוע חל יום ההזדהות עם בעלי החיים שמיועדים, מגודלים, מסומנים כמזון: בעלי החיים שהם הבשר. שהעולם חושב עליהם במושגים האלה ואנחנו רגילים לזה, מקבלים את זה כאקסיומה. ושני הדברים האלה הם אותו דבר, אכילת בשר ודיכוי נשים. אני יודעת כמה מקוממת האמירה הזו, אני יודעת כמה צדקנית ומתחסדת היא עלולה להשמע, אבל אני באמת חושבת שהם אותו דבר. בשביל לא לראות, לא להרגיש, את האופן היומיומי שבו נשים מדוכאות, שבו אני עצמי לכודה בדיכוי, אני נדרשת למנגנוני הכחשה חזקים מאוד, אני גודלתי איתם והם גדלו בתוכי, הם חזקים כמוני, זה קשה להיות כל הזמן בעימות איתם. והם דומים מאוד למנגנוני ההכחשה בהם אנחנו משתמשים כדי לאכול בשר. אנחנו מרחיקים מעל מחשבתנו את בתי השחיטה, את הדם ואת הסבל האינסופי שבחייהן ובמותן של החיות שמשמשות לנו כמזון, אנחנו מכבסים את המילים שבהן אנחנו משתמשים ביחס לבשר. אנחנו משבשים ומייפים את המציאות עד כדי כך, שבסוף אנחנו מציגים את בעלי החיים כמי ששמחים להיאכל, כן פשוט ככה. והאם זה לא בדיוק מה שנשים עושות פשוט כדי להתקיים?

.

השנה אני פרה, בשנה שעברה הייתי תרנגולת.

חתולה שחורה [19]

                                                                            יב' בתמוז

בכל פעם שאני מכינה לעצמי פירות עם גרנולה ויוגורט, אני נזכרת בזה וצוחקת, בחיי. למעשה בכל פעם שאני מורידה את צנצנת הדבש מהמדף אני נזכרת בזה. אני מורידה אותה הרבה וזה קרה כבר לפני המון זמן.

הכנתי לי פירות עם יוגורט וגרנולה. חתולי עמדה והביטה בעניין, אז שמתי לה קצת יוגורט בצלוחית, שתלקק. כשהיטתי את צנצנת הדבש מעל הקערה שלי, היא נטשה פתאום את היוגורט שלה, ודחפה את הראש שלה בין הצינצנת לקערה. נתז רציני של דבש, מה שקוראין שליכטה, התיישב על הראש המתוק גם ככה. אוי אוי אוי.

היא היתה בשוק, לפחות כמוני, קפצה והתחילה לרוץ בבית כמו משוגעת, בורחת ממני ומצווחת ככרוכיה. אני מתחננת בפניה והיא טסה בכל הבית כמו נמיה מטורללת, עד שהבינה לאשורו את גודל אסונה, והתיישבה תחת כיסא מותשת. מבולבלת. ואז, היא יצאה משם מבויישת ובאה אלי. נתנה לי, בשקט, לנגב לה את הראש במטלית רטובה. לנגב טוב טוב, ואפילו חזרה שוב כששתינו הבנו שזה עוד לא מספיק טוב.

אז תמיד כשאני נזכרת בזה וצוחקת, אני גם קצת נחנקת בסוף, כשאני חושבת על הדבר הזה, שכל כך קשה להרבה מאיתנו, שכל כך מבודד אותנו אחד מהשני, חוסר היכולת שלנו להגיד. כי כשמשהו פוצע, מכאיב, מרגיז או מתסכל, אנחנו נוטים לתת לנשמה שלנו להתרוצץ בתוכנו כמו חתולה שחורה עם שליכטה דבש על הראש, כשמה שהיינו צריכים לעשות, זה לספר למישהו, לבקש עזרה.

חתולה שחורה [18]

יב' באדר/ב'

.

זה ברור שהיא יודעת שהיא מפריעה לי לכתוב.

מתיישבת, מניחה קצה של רגל על המחברת,

ומסתכלת לי ישר בעינים:

תכתבי, תכתבי, אבל אל תשכחי, מי כאן היד שמאכילה אותך אהבה,

של מי הכף שנפשך בה טרופה. ואז היא מניחה את הראש על הרגל.

ספינקס, שומרת צעדי כתיבתי,

מרעידה את האוזנים, מסמנת לי תשומת לב מתמדת.

* השולחן הוא משטח עץ גדול,

מצוייר ביד חופשית, בצבע אוקר על כתום כהה:

מפה תמידית. בפינה אחת שלו

ערימת ניירות בכל מיני צבעים וגדלים,

מול הערימה קערה עם זיגוג כחול מנוקד זהב,

מלאה באבנים קטנות מהים.

לידה, כוס יין גדולה עם שארית קטנה:

שתי לגימות בערך ואז אלך לישון.

בינתיים אני כותבת במחברת עם דפים צהובים

שמונחת בפינה השלישית של השולחן,

ברביעית, היא,

שמאבדת את הסבלנות:

כמה זמן את חושבת שאוכל לשבת בשקט?

אני חתולה, לא השראה.

.

.

.

גם היא באצילים

כשזה התחיל זה היה דומה לזה,

והיתה כרוכה בזה תחושה דומה של סחרחורת ודיסאורינטציה.

ויחד עם זה איזושהי מלכותיות מסוימת ברגעים בודדים.

לא אהבנו את זה. זה המשיך בהשתחררות נועזת ובמאבק יומיומי שבסופו לי יש שריטות ולה יש חשד נגד מתת טונה לא צפויה.

אבל זה נגמר סוף סוף, ואנחנו עדיין אוהבות אחת את השניה, כך נראה.

.

חתולה שחורה [16]

כב' בטבת

.

               אין כאן

               אף אחד

               חוץ מחתולה

               שותקת

               .

חתולה שחורה [15]

כב' בחשוון

.

המקום הזה היה מפחיד, אני זוכרת אור חזק, רעשים חזקים שלא הכרתי ואנחנו הצטופפנו בגוש הקטן שלנו, בתוך זיכרון של חלב חמים וליקוקים. הייתי קטנה מאוד, ישנתי עם אחי ואחותי על משהו וורוד ורך עם ריח של המקום הקודם. אני כבר לא זוכרת אותם כמעט בכלל וגם לא מה היה קודם. איש גדול עשה רעש מפחיד לידנו, אישה קטנה עמדה לידו, כשהיא הסתכלה עלי הלב שלי התחיל לדפוק מהר מהר ויצא לי מן גרגור כזה שאף פעם לא יצא, פחדתי. האיש לקח אותי ושם אותי בידים של האישה ואני צעקתי עליה הכי חזק שיכולתי וזינקתי וטיפסתי ועמדתי לה על הראש והרגשתי שהיא קופאת אז תקעתי את הציפורנים טוב טוב. ואז הייתי במקום קטן וחשוך והכל קפץ ורעד וניסיתי לצעוק ולא יצא לי קול רק יללה קטנה שעצבנה אותי אז יללתי אותה עוד ועוד עד שהיינו במקום כחול עם אור נעים והיא עמדה שם והסתכלה עלי. אז הלכתי לי סביב סביב והשתנתי, הייתי חייבת, חייבת. היא הרימה אותי ושמה אותי בתוך חול גרגרי משונה אבל היה לי נעים להשתין ולחפור ולהעיף אותו. הסתובבתי לי והיה שם עוד הרבה מקום והיו הרבה דברים מעניינים ודברים לקפוץ עליהם ולטפס עליהם ולהיות גבוה והסתובבתי וסימנתי הכל. כשהתעייפתי הלכתי אל האישה ששכבה וראיתי שהכי נוח לי במקום שהיה בו עיגול כזה של היד שלה ליד הראש אז שכבתי שם והרחתי אותה וסימנתי גם אותה. היא שמה עלי את היד השניה שלה אז גירגרתי והיה לי טוב פתאום. הרבה זמן עבר מאז*, הייתי איתה בהרבה מקומות, התרגלתי אליה ואל רוב הדברים המשונים שהיא עושה. אני אוהבת שהיא מלטפת אותי, ומידי פעם אני נושכת ושורטת אותה בשביל להראות לה את זה.  אני נותנת לה לשים את הראש שלה בתוך הבטן שלי אפילו שאני לא מבינה למה היא עושה את זה.

.

————————————————

* בשלושים באוקטובר 1998 היא נכנסה לחיים שלי. שתים עשרה שנים זה המון זמן. גם אני התרגלתי אליה ואל רוב הדברים המשונים שהיא עושה. מה אני יכולה לעשות, ציפור הנפש שלי היא חתולה.