בדיוק בשניה שהתחלתי לעבוד על הרשומה של היום, קפצה חתולי על השולחן. מה חתולי, מה, מה את רוצה? לא ענתה. היתה לה מן הסתם סיבה אבל היא לא פירטה אותה ולא הסבירה, מה היה דחוף לה עכשיו לחכך את החוטם שלה בזה שלי, להגיד כמה מילים, לזנב בי ולקפוץ הלאה לדרכה.
כל הפעולות התמוהות האלה הזכירו לי את חתולי הגורה, את הכניסה שלה לחיים שלי לפני יותר מעשר שנים, את הגודל שלה אז, וחיפשתי ומצאתי את התמונה המתוקה הזאת שבה היא יושבת על שולחן העבודה הירוק שלי. קשה לתפוס את זה, אבל תראו, היא יותר קטנה מהטלפון.
השולחן הירוק עדיין עומד בחדר העבודה שלי אבל אני לא ממש עובדת עליו. מה ממה שהיה עליו אז עדיין איתי? מה, חוץ מהחתולה, שהיום גדולה בערך פי עשר, ואני לא חושבת שאני מגזימה…
הייתי אז מאיירת ומעצבת, לוח החיתוך החום שמתחת לערימות ומתחת לחתולי, נשכח יום אחד ליותר מידי זמן בחמסין במכונית. התחמם, התעקם ואיננו מתפקד יותר ומזל שאני חותכת עכשיו בסכין חיתוך מעט מאוד. גם במסקינג-טייפ, שנמצא בין חתולי והטלפון, אני משתמשת מעט מאוד, מניפת הצבעים שנמצאת בחזית התמונה היא היום כמעט פריט לאספנים, עם הדפוס הדיגיטאלי שהשתלט על העולם, ומן הספר שנמצא שם קופצת אלי המילה אינטראקטיב ומצחיקה אותי, היא היתה אז מאוד מרשימה, היום קצת מגוחכת. השדכן והמחורר עדיין בשימוש ואני עדיין כותבת בפינקסים האלה, רק דברים לגמרי אחרים. התמונה השניה מימין ממוסגרת ותלויה והשלוש האחרון סגורות איפשהו.
ומכיוון שבאה חתולי וזינבה בי את הזיכרונות, נזכרתי באמירה ההיא, שפעם בשמונה שנים עובר הגוף שלנו התחלפות תאים מלאה. אם כך, הרי האישה היושבת כאן עכשיו היא אישה אחרת לגמרי מזו שהיתה אז, כשחתולי נכנסה לחיי. נכון, במובנים רבים מאוד זה נכון. עברתי מאז ארבעה בתים, היו לי אהבות ופרידות, עבדתי במרכז הסיוע שבע שנים ובמהלכן פרשתי לגמרי מהאיור והעיצוב, והיום אני בדרך אל מקומות חדשים ואחרים לגמרי, ורק החתולה השחורה שלי עדיין כאן, איתי. ואני לא מצליחה לעצור את המחשבה הזאת, שבפעם הבאה שכל כולי אתחלף לגמרי, אז חתולי כבר לא תהיה איתי כנראה, שש עשרה שנים זה יותר ממה שרוב החתולים חיים.
~~~
המילה של אתמול : סַרְגֵּלִי ת' שהוא כסרגל, ישר כסרגל [-לית, -יות]
