עננים של אלול

כד' באלול

איפשהו באיזור חצות זה היה. אני יודעת כי קצת לפני זה כיביתי את האור בפעם השלישית. בשתי הפעמים הראשונות ניצחה אותי השינה, כלומר ברחה ממני בהצלחה. בפעם הראשונה, היא השתמשה בשיטה הרגילה שלה בחודשיים האחרונים ופתחה לי את המעיינות של דמעות חתולי. בפעם השניה, היא סתם ערבבה בתנועה איטית אבל בלתי פוסקת את דייסת המחשבות, ולא נתנה לי לבחור אחת להתמקד בה, מה שצריך לעשות אם באמת רוצים להירדם.

הפעם, כלומר בזו השלישית, הייתי נחושה בדעתי לנצח אותה, ונכנסתי לתנוחת הרפיה. המוח שלי התחיל בסריקה הזו של הגוף מלמטה למעלה ובהנחיות להרפות, להרגיע. בערך באיזור הבטן, בערך בחצות, זה קרה: תרנגול קרא בחצר הסמוכה. ולא רק הוא, אלא חבר'שלו ענה לו מיד מחצר אחרת, והם המשיכו ככה שעה ארוכה, בקצב קבוע ובניגון קבוע, משפט מוסיקלי רפטטיבי שתתפלאו לשמוע. יותר מכל ההנחיות המקובלות הטיס אותי אל הרפיה נפלאה, מאלה שבאות בנדיר. כשהגוף כבד וקל באותה מידה, כשהמוח חד ומעורפל באותה מידה, כשאת נעלמת ונוכחת באותה מידה, ואז את גם יכולה לבחור, כן, ממש כך, אם להירדם או להישאר ככה ולצוף, בשום מקום וכאן ועכשיו באותה מידה.

.

וזה, זה מה שקרה, וזה למה שהטרחתי אתכם בנדודי השינה שלי ממני והלאה. זה. הדרך החדשה, המוזרה, הבלתי נהירה עדיין של המחשבה שלי בעולם. דייסת המחשבות הזו שהזכרתי בשורה השישית, זה קרה לי בהדרגה מאז המעבר לכאן. לפעמים זה קצת מבהיל ואז אני תוהה אם זה לא הגיל. אבל לרוב אני יודעת: זה הגליל.

.

המוח שלי תמיד היה חד, תמיד ידע לעבוד בכמה ערוצים ולהתפקס כרצונו כרצוני, אבל מאז שאני כאן הוא תפס כיוון עצמאי, חדש ומרתק, הוא בחר לעבור לקצב אחר. לא איטי או מהר יותר, רק אחר. הוא יכול לבחור לו למשל ערוץ וללכת בו. מתמקד בכל נקיק וסלע, שוהה ליד כל עץ וציפור, פרח ומעיין, ולא איכפת לו בכלל כמה זמן זה יקח. כל השאר יכול לנוח ולחכות. התנהלות כזו יכולה להפחיד מאוד אחת כמוני, עיזה זריזה כמו שמכנה אותי אמא שלי.

.

או שפתאום מבול ושיטפון, סיחרור של מחשבות, יצירתיות עולה על גדותיה, פורייה ורב ערוצית, מלאת עשבים והרים, קולות בשיחים וכל גרמי השמים, אנשים ומילים, ואני מעבירה הילוך ועושה, עושה, עושה. כותבת, סורגת, מדברת, אוהבת. ואז שוב שקט. או בכי. או ערוץ חדש ללכת בו. וזה מוזר. אני חושבת שגם מי שקצת עקבו אחרי הכתיבה שלי כאן, שמתם לב שאני לא כותבת בקצב הרגיל, נכון? זה מצריך הסתגלות והשלמה ואני עדיין מביטה בהשתאות בדרך החדשה והנפתלת, הקצב החדש, או אולי כל ההוויה החדשה. כן אולי זה ממש ככה.

.

ועכשיו העננים. שנצבעים שקיעה וזריחה, נערמים איך שבא להם, נקרעים ומתאחים, מרחפים וחולפים, גבוהים וקרובים כל כך, מושכים את העין והלב מתנהגים בדיוק כמו המחשבות שלי.

אחת העצים

כא' בסיוון

ברושים ואשוחים, אלונים ואלות, גפנים, רימונים, עצי פקאן ואגוזי מלך, אורנים מלוא העין, וחרובים, וזיתים. בארץ העצים וגם אני בכל בוקר, מתרגלת היות עץ בעצמי: גב ישר, כף רגל ימין מוצמדת אל פנים ירך שמאל, וכפות הידיים מכתירות את הראש בצמרת המכוונת אל על.

בבסיסה של תנוחת העץ מצוי סוד קטן וחכם שטוב ללמוד אותו בחיים. שורשים חזקים בצורת כף רגל יציבה? זה חשוב מאוד. גזע איתן בצורת רגל חזקה שעומדת ורגל חזקה שנצמדת אליה? זה הכרחי. גב ישר, ענפים ועלים, זרועות ובטן חזה וצוואר, פרחים וגם פירות. צמרת המתנשאת אל השמים, עשויה משתי כפות ידים רגישות ונחושות זה חיוני. אבל חייב להיות עוד מרכיב במשוואה הזו ובלעדיו העץ שלך יתנודד ויפול. הדבר שבלעדיו אין עץ הוא הדבר שמאיין אותך ומשאיר רק עץ, זוהי תודעת ה'אין עץ' והיא מושגת על ידי העיניים שלך.

שיווי המשקל האמיתי, האיזון המיוחל, מושג רק במבט. הוא צריך להיות שלוח אל נקודה רחוקה, נעוץ בה חזק ומרוקן אליה את המוח. אבל לא אכביר כאן במילים על מה זה אומר להיות עם המבט אל שום מקום ואל כל המקומות ביחד, לא אציק לכן במה המשמעות של המבט הזה בשבילי היום ולא אטריח אתכם בכמה אני נאחזת בו בשעת הצניחה החופשית שלי מהמישור אל ההרים.

אז אני עומדת עכשיו יציבה ככל שאוכל, מעלה את כף רגל שמאל ומצמידה אותה אל פנים ירך ימין, מחזקת ומהדקת אותן זו אל זו, מיישרת גב, מייצבת ראש, מעלה ידי כבתפילה ושולחת את המבט. עכשיו מתחילים ניסים ונפלאות. כי לעשות יוגה כאן זה משהו אחר לגמרי מלעשות יוגה בבית בתל אביב. שם הלך המבט אל החלון, הוילון, העציץ, או הנקודה המהבהבת במחשב. כאן המבט אוחז בכל אלה:

וכולם רק בדלת האחת הזו, ויש עוד מקומות שאוכל להיות בהם עץ. אני נעוצה במבטי אל הדברים האלה ושואפת את האוויר הזה שמבושם בכל מה שהרוח מביאה איתה בדרך מהים ומההרים.

קפיצת ראש

.

זה עניין לא פשוט, ואני באמת לא יודעת איך הצלחתי להגיע לזה, אבל אני יודעת לעמוד על הראש. אם הייתם אומרים לי פעם, לפני שנים כשהתחלתי לעשות יוגה, שיום אחד אצליח הייתי ספקנית. אם הייתן שואלות אותי איך עושים את זה, אז אין לי שום תשובה. אבל אני עומדת על הראש. וזה אחד הדברים הכי מדהימים שאפשר לעשות בעולמנו. אני משתדלת לעשות את זה בכל יום, אבל לא בכל פעם שאני עומדת על הראש אני גם חושבת כמה זה מוזר ומטורף ומדהים. לפעמים פתאום אני קולטת, ואז: או שאני נמלאת אושר עילאי… או שאני מתנודדת ונופלת. כי לעמוד על הראש זו קפיצת אמונה, ואם חושבים על זה או מנתחים את זה אין בכלל סיכוי לעשות את זה.

.

כשעומדים על הראש קורים כמה דברים: קודם כל הדם זורם לשם ועושה טוב למוח. שנית, שיווי המשקל מקבל הגדרה חדשה. וגם, כמו שאמרתי כבר, את נמלאת שמחה עזה לנוכח הפלא המתרחש בך. ועוד דבר נחמד, את רואה את הבית שלך הפוך. את מדפי הספרים למשל. ופתאום את מבחינה שהספר הזה שוכב הפוך, ולכן את יכולה לקרוא כי גם את הפוכה: הכל לטובה. זה מה שכתוב, וזה נכון.

כי גם בחיים עצמם, כמה חשוב וטוב להפוך את עצמך מדי פעם, לתת לכל הדברים המכבידים לנשור לך מהכיסים, להזרים טוב את הדם, לקבל פרופורציות חדשות, להתייצב, להתיישר, להשתנות ולגדול.

ועכשיו ממש עכשיו, החלטתי להפוך את החיים שלי על הראש ולעבור לגור בצפון, בגליל, שנכנס לי נורא ללב לאחרונה. אז במהלך החודשיים הקרובים אני אתנשל מהחיים הישנים ואגדל התחלה של חיים חדשים. מפחיד? נורא. משמח? עוד הרבה יותר. מה יהיה? יהיה לטובה.

ורוד של יום חול

ח' בסיוון

.

               דגי זהב במים צלולים,

               ועל עלים גדולים: פרחי לוטוס.

.

               לבן מסמיק אל וורוד,

               וגם בתוכי, נהיה אגם של שקט.

.

               קשמיר? לא. גן מאיר,

               אחרי שאכלתי פלאפל.

.

רוב הזמן לא.

ז' בסיוון

.

               רוב הזמן אני נושמת ושום דבר.

               רוב הזמן אני סתם. עומדת על הראש,

               מנסה לשמור על שיווי משקל

               והלב שלי סדוק וריק.

               לרוב אין לכפתור של השקט בחוץ

               לולאה של שקט בפנים

               או להיפך. אבל לפעמים,

               פורח לי לוטוס בין העינים.

.

מתנה

ובערב, ככה בישר נאטארג', הפתעה: סרט. ואיזה סרט אפשר וכדאי ונפלא להביא לאשרם? 'קונג פו פאנדה'! איזה סרט חמוד, וכל כך מתאים, לא היה לי מושג. והנה הדבר הכי חמוד בסרט, דבריו של הצב הזקן, המאסטר של המאסטרים בעצמו, לפאנדה ברגע של תבוסה ורחמים עצמיים, זה נפלא, וזאת תמצית העניין כולו, תקשיבו. זה היה בלילה הכמעט אחרון שלי באשרם, כשכבר ידעתי את רוב המתנות שקיבלתי שם, על חלק גדול מהן כבר סיפרתי כאן, ולקראת סיום אני רוצה למנות עוד כמה, ככה בלי היררכיה או סדר.

מישהי שלומדת בקורס מורים, מתקנת לי בעדינות את האופן שבו אני מחזיקה את הידיים בתנוחת המנוחה. אני לא רואה אותה כי העיניים שלי עצומות, רק מרגישה. הדרך הזו לשים את הידיים, יחד עם העדינות שבה היא עשתה את זה, ואני מיד במנוחה מסוג חדש.

.

.

.

ישיבה וכתיבה ב'בקתת הבריאות', בית הקפה בלי קפה של האשרם, שולחנות וספסלים אדומים, שייק אננס עם תמרים וקשיו טחון, ונוף שאין לי מילים להגיד עד כמה הוא פנימי כשם שהוא חיצוני.

בסוף השיעור המורה מדבר ומדבר ואני רואה פתאום בחוץ איש עם טורבן לבן משקה בצינור ומחולל מניפת מים יפיפיה. אני יוצאת לצלם אותו ואז מוצאת על האדמה זרעים אדומים, ממש חרוזים, שמעיפים לי את הלב לשמים.

.

.

.

האוכל הפשוט והנפלא.

שנת הלילה המתוקה.

הידידויות שנהיו לי עם אנשים מכל העולם.

הקולות ששומעים בשעת התירגול: צריחות עורבים, ציוצים של סנאים, שאגת אריות, ועוד קול, שקט אבל עוצמתי מאוד, שירת המטאטאים.

.

 

.

הדברים היפים לאין שיעור שרואים כשפוקחים את העיניים בבוקר ומסתכלים סביב: העצים והציפורים, הפרחים והפרפרים, הנשים והגברים, האגם. והדברים המופלאים שרואים כשעוצמים את העיניים ומסתכלים פנימה.

.

.

אני מסיימת את פרק האשרם כמו שמסיימים שם, בשיר ניצחון על המוות. 'אום טריאמבקאם' היא ברכה מקודשת מאוד החותמת כל טקס, שיעור או תירגול. היא פשוטה כשם שהיא מורכבת, היא עמוקה כשם שהיא בסיסית, היא יפיפייה בעיני. מצאתי המון נוסחי תרגום, ככה שאני מרשה לעצמי אחד חופשי משלי.

אוֹם נמהא שיוָואיָה

לא דיברתי על קארמה יוגה. ולא ניכנס ליותר מידי הסברים, אגיד רק שני דברים. קודם כל שכשאמרתי ש'קארמה יוגה נועדה לשפר לך את הקארמה' אז החבר'ה סביבי ציחקקו כמו בהרבה פעמים אחרות כשהישראלית המופרעת אמרה דברים משונים כאלה. ושנית, שאני קראתי לזה עבודות רס"ר. אבל רק ביני לבין עצמי.

בבוקר הראשון שלי בקארמה יוגה קירצפנו טחב מקירות ושבילֵי המקדש. לא צריך להוסיף, נכון? אני מודה כאן, שאחרי הבוקר ההוא החלטתי שהקראמה שלי תסלח לי אבל אני אבחר איך לעבוד אותה ולא יבחרו בשבילי. תגידו: אבל זה סותר לגמרי את המשמעות של קארמה. ואני אומר: נכון. ובזאת נחתום את העניין.

בשאר הימים שלי באשרם בחרתי בכל בוקר באיזה עבודה לתת מעצמי, והשתדלתי לעשות אותה הכי טוב שיכולתי. לטאטא עלים, לסדר את המעונות, לכתוב, או להעביר קורס בעבודה עם מגב לחבורת אירופאים חסרי מושג בעניין. נו באמת, הייתם צריכים לראות איך האנשים האלה ניסו לגרוף מים, איזה חוסר אונים פתטי, הייתי ממש האישה הדרושה שם באותו בוקר, בואו אני אראה לכם ילדודס איך עושים את זה אצלנו במזרח התיכון!

.

.

.

אבל חזרה לקירצוף הטחב. העבודה ההיא היתה עבודת קודש, באמת, ואני עוד לא ממש הבנתי את זה כשהזעתי שם וחישבתי להתעלף, לא ידעתי. יצא שהקארמה יוגה הראשונה בחיי היתה לכבודו של האל שיוָוה והיא גם היתה האחרונה. רק בערב כששמעתי את המזמור המלֻווה בתיפוף וחוזר אינסופית 'אוֹם נמהא שיוָואיָה', כשראיתי את האורות הקטנים מנצנצים, את השלהבות המרצדות ואת הטיפוסים האלה שהגיעו, התחלתי להבין.

.

.

שיוָוראטְרי, הלילה של שיוָוה, נחגג ממש למחרת הגעתי לאשרם. זהו חג שמתרחש אחת לשנה, בלילה שבו הירח הוא סהר בהיוולדו, בדיוק כמו הסהר שבו לורד שיוָוה מתקשט. כבר אמרתי שאני בת מזל, נכון? טוב, זאת הקארמה שלי.

.

מילה [14]

~

כִּלָּה   נ'  1. וילון, מעשה-רשת שפורשים כעין חופה מעל למיטה להגן על השוכב בה מיתושים ומזבובים.  2. מיטה שמתוחה עליה חופה.

~

באשרם תתאשרמי, אני אומרת לעצמי. אבל זה קשה, אוי זה קשה. לא התירגול האינטנסיבי, לא סדר היום הצפוף, לא הלימודים והטקסים והעשייה המתמדת, לא כאב הראש הנוראי שתוקף אותי כחלק מהגמילה מקפה ואפילו לא הגעגועים. כן הכל קצת קשה אבל הקשה מכל, זה לשבת כל הזמן, כל הזמן, על הרצפה. כל הזמן. זה ממחיש לך כל הזמן כמה את עדיין נוקשה ולא גמישה ולא חזקה כמו שהיית רוצה להיות.

.

.

.

אני מקנאה נורא בכל אלה שפשוט מגיעים ויושבים על המחצלת. ברובם כמובן המקומיים שרגילים, אבל גם האחרים שהם או יוגים וותיקים ומאומנים מאוד או פשוט צעירים וחזקים מאוד. אני, נסחבת לכל מקום עם מזרן היוגה וצעיף גדול שאני משתמשת בהם כדי ליצור איזה הגבהה שתקל עלי. אבל כן, זה מה שאנחנו עושים כל היום. ביום אנחנו מחוברים חזק מאוד, בהמון דרכים אל האדמה.

אבל בלילה, אנחנו מפליגים לנו אל השינה באניות, שאל התרנים שלהן מחוברים מפרשי כִּלוֹת*. וכשהמאוורר עושה קולות של ים, אז מה זה חשוב אם אני לא באמת שם. אני בכל זאת, בכל זאת שם. שטה אל חלומות שקטים.

.

.

* באנגלית אין מילה כזו יפה כמו לנו, הם אומרים סתם 'רשת יתושים'.

שקט רחב מלא

אחרי כמה ימים באשרם הגיע המשבר. נו איך לא? וכרגיל, הוא התגנב מאחורי גבה של שמחה. בימים הראשונים הייתי לבד, כלומר עדיין לא הכרתי אף אחד והייתי הלומה מעצם היותי במקום שכזה. הייתי שקטה מאוד ומרוכזת בדברים עצמם, בכל דבר כשהוא הגיע, הייתי לגמרי בתוכו: בשירה, בתירגול, באכילה, בלימוד ובשינה. ואז היה הטיול.

אוטובוס מלא באנשי האשרם המתוקים, שמחים ללבוש בגדים יפים, לנשום אוויר אחר, לראות נופים יפים, ולדבר ולהכיר. שטנו באגם וירדנו אל הים והיה יום כיף אמיתי. רק מה, בסופו של יום היינו כבר נורא חברים, ולמחרת נפלה לי הפצצה, התובנה המכאיבה. יחד עם האישה החברותית שהתעוררה אתמול אחרי שנימנמה מעט, חזרו גם המון דפוסים מוכרים ומחירם: חוסר ריכוז, חוסר מיקוד, קדחת פנימית ודיכדוך, שלא לומר עצבות, הו כה מוכרת.

.

.

.

.

בשיעור היוגה בבוקר בכיתי מכעס ותסכול. ועם התובנה הגיעה גם החלטה, משהו שמעולם לא עלה על דעתי, אבל הנה החלטתי: אני הולכת לשתוק. אני יודעת שזה יכול להשמע מעט מוגזם וטוטאלי, אבל למי שמכיר אותי אפילו קצת זה ברור שזה רעיון בכלל לא רע. הייתי ילדה שהתחילה לדבר מאוד מוקדם ועשתה את זה באינטנסיביות מעוררת השתאות, והפכתי לאישה דברנית מאוד. אני מדברת הרבה מדי, מהר מדי וחזק מדי וזה רק ביטוי אחד לאינטנסיביות הפנימית שלי שיש לה איכויות של חיה קטנה ומבוהלת. הדיבור נשמע גם על ידי אחרים והטירטור הפנימי נשמע רק על ידי. השתיקה הרגיעה את שניהם. ובכן לפעמים צריך ללכת לאקסטרים פשוט צריך. במשך כמה ימים לא דיברתי מהתה של הבוקר ועד ארוחת הערב. השתיקה הביאה שקט ויופי* ואיזון. וכמו המים, גם הדיבור כשהגיע אחרי צמא היה טעים עוד יותר.

.

* התמונות ברשומה כולן מהאשרם. המקום השקט והיפה בעולם.

שמחה פשוטה גדולה

.

לפני הכל, ואחרי הכל, ובאמצע, עושים שמה יוגה. כולם וכל הזמן. זוהי המהות וזהו הלב ויש לכך כמובן גם תורה שלמה ששזורה בדת ההינדית ובפנתיאון האלים המרתקים והטלנובליים משהו שלה. אין לי שום כוונה לדבר על האספקט הזה, כאן אני רוצה דברים אחרים לגמרי.

.

.

בשבילי זה היה היוגה, החיים הפשוטים והמוארים שאפשריים. אכילה נכונה ולוח זמנים שהגיוני לגוף שלי. בשבילי זה היה סביב שמחה פיזית ונפשית שנתאפשרה לי, וגם בגלל האנשים המשגעים שפגשתי. החלק הרוחני הוא כל כך עמוק ואישי ומורכב והאמת היא שהוא אפילו לא ממש קשור במה שלומדים שם, לא באופן ישיר. יש לי הרי את התובנות שלי שקשורות ביוגה, וכבר הקדשתי ועוד אקדיש לזה כאן מקום בצורות רבות ושונות. האשרם פשוט איפשר לכל זה להיות בי באופן מרוכז והקו התחתון הוא אושר. כזה שאף פעם לא הרגשתי. אתם יודעים שאני מוכשרת בלהיות מאושרת, אבל זה היה ברמה חדשה.

.

אז סיפרתי על הסאטסנג של הבוקר עם המזמורים והטקסים שלו, ועכשיו אוסיף עוד פרט חמוד, שבסוף המפגש מקבלים משהו מתוק קטן להתחיל את היום: כדורי סומסום, בננה מטוגנת או משהו אחר שהולך טוב עם הצ'אי ששותים בחצר ביחד ועם הפיטפוט השמח של הבוקר. זה גם נותן אנרגיה טובה נוספת למה שיבוא: שיעור יוגה. עכשיו כשאני נזכרת אני עדיין משתאה, אתם קולטים שאני עשיתי במשך עשרה ימים, בכל יום, פעמיים ביום יוגה של שעה וחצי? כשהתחיל השיעור הראשון שהשתתפתי בו, היתה לי תובנה מיידית שהדהימה אבל בעיקר הצחיקה אותי: אה, כן, זו היוגה שאני מכירה. זה לא שלא ידעתי שהמורַה שלי למדה את היסודות איפשהו בשיווננדה, אבל עכשיו הבנתי, שהגעתי לארץ שאני דוברת, באמת, את שפתה. איזה כיף.

.

.

 

.

עברתי כל כך הרבה מצבי תודעה שונים בשיעורי היוגה באשרם. לפעמים הייתי מרוכזת ומפוקסת, לפעמים התודעה שלי נדדה ואפילו השתוללה, ולפעמים נהייתי יצירתית כל כך שבסוף השיעור ישבתי לכתוב נסערת ושוצפת. אהבתי נורא את שיעורי הבוקר ואת המורה שלהם, דָאיאקָר, בחור עדין וצנוע מאוד, שהקצב שהוא הכתיב התאים לי מאוד. אחרי הצהרים היה 'הסַמָּל' רַאמֶש, אני כיניתי אותו ככה בגלל הקצב הרצחני וההומור הצבאי שלו, שאחרי ארבעה ימים הכניעו אותי ושלחו אותי אל אָראטי, המורה המתוקה של היוגה העדינה. שם, יכולתי לאתגר את עצמי בדיוק כמו שמתאים לי. ואיתגרתי בחיי, ועדוֹת לכך השלפוחיות שצצו לי בכפות הרגלים, כשעושים את ה'ברכה לשמש' באופן אינטנסיבי זה קורה.