Archive for the ‘יוגה’ Category

החתול ואני הולכים לאשרם

28 במרץ 2012

אחרי שנפרדתי לשלום מניתין מלאך הלילה, הופיע סנקרן, מלאך הדרך. ישבתי ברכבת ושוחחתי עם כמה נשים, ופתאום עמד מעלי קרוב קרוב, איש שלרגע ממש הפחיד אותי. הוא אמר משהו לא ברור וגם לבש חצאית. נו באמת. את אמרת שאת נוסעת לשיווננדה אשרם, נכון? נכון. אז גם אני נוסע לשם. יופי. הלך וישב, המשכתי בשיחתי, הגיעה הרכבת ליעדה. אבל בין לבין, הצצתי וראיתי: איש חתול.

אז ירדנו מהרכבת והלכנו לנו והכל היה כל כך מוזר. העיניים הבהירות מאוד בפנים השחומים היפים שלו, החצאית הלבנה, שעוד לא ידעתי שככה הגברים בקרלה מתלבשים, המסעדה שהוא לקח אותי אליה, האכילה בידיים והאוכל עצמו. אבל השיחה שנטוותה היתה הכי טבעית והגיונית, הולכת ונמשכת.

היו לי הוראות מדוייקות איך להגיע לאשרם הדפסתי לי אותן, זה נראה פשוט וקל. אבל זה הרי לא עובד ככה כשמדובר בהודו. שם היה כתוב שיוצאים מתחנת הרכבת וחוצים את הכביש וממש ממול נמצאת תחנת האוטובוסים ושם ברציף 11 נמצא האוטובוס לנייר דאם, פשוט מאוד. טוב, עכשיו אני יכולה לצחוק, אבל אם הוא לא היה שם אין לי מושג איך הייתי עושה את זה.

האיש הוא בן קרלה, דובר השפה, מורה ליוגה במרכז שיווננדה בקנדה שעשה את ההכשרה שלו באשרם הזה, היה כאן כבר המון פעמים, וגם הוא התברבר. כי אין תחנת אוטובוסים היא בשיפוצים. כל האוטובוסים פשוט עומדים בשורה ארוכה ארוכה ואחרי סיבוב גדול הגענו לשורה הנ"ל ועברנו את כולה והאוטובוס שלנו היה כמובן האחרון והוא לא היה לנייר דאם כי אם לקאטאקדה שמשם לקחנו עוד אחד. סנקרן המתוק מדבר עם אנשים, שואל, מברר ורץ קדימה ואחורה עם התיק שלו הקטן והכמעט ריק, ואני נשרכת עם התרמיל שלי ומזיעה בעברית צחה.

.

.

כשהגענו למרגלות ההר של האשרם הוא הציע באבירות שנעשה את העלייה בריקשה וגם התעקש לשלם. רווק הודי חתיך בחצאית הזמין אותי לריקשה, מה תגידו על זה? אני הייתי עייפה ומרוטה מידי בשביל לשים לב לעובדה הזו. חשבתי שיהיה לי עוד זמן להודות לו, נופפנו לשלום כשראינו אחד את השני בחדר האוכל אבל לכל אחד מאיתנו היתה קבוצת התייחסות שונה, ויום אחר כך הוא נעלם. איש חתול.

המקום שבו שרתי עם גאנשה

27 במרץ 2012

הכל חזר מהודו מלא וגדוש, כמוני: התרמיל, היומן הכחול, המצלמה ואפילו כרטיס הזיכרון הרזרווי. לפני כל דבר אחר חיברתי את המצלמה למחשב והסתכלתי. נפעמת, נדהמת: מה באמת זו אני שהייתי שם? המקום שהשארתי לספר עליו אחרון, זה המקום שהכי מדהים אותי שהייתי בו. שמעתי עליו לגמרי במקרה מבחורה שפגשתי לגמרי במקרה שבוע לפני שנסעתי. היא תיארה אותו בהתפעלות והתרגשות ואמרה שאני חייבת. לא לגמרי הבנתי במה מדובר וגם עכשיו אחרי שהייתי שם אני חושבת: באמת? באמת היית במקום כזה? אז כן, מתוך חודש בהודו, עשרה ימים נשארתי שם.

בניגוד לטבחית שלי, שלמרות כל מיני פרשנויות שבינן לבין הספר אין כלום, הודו בשבילה היתה רק מקום שבו יש מסעדה בחוף ושום דבר רוחני לא עניין אותה שם, אני דווקא נסעתי לאשרם. אמיתי כזה. לא ידעתי ממש לאן אני נוסעת אבל משהו שם מאוד משך אותי והתאמצתי מאוד להגיע. הדרך היתה עשויה מזהרורי ניסים ונפלאות ואני שמחתי להסתחרר איתם, לשם ובחזרה. אבל בכל זאת, הודעה לכל מי שעלולים לדאוג: לא חזרתי יותר רוחנית מהאשרם. בדברים מסויימים הרוחניות שלי העמיקה והתבססה ובאחרים אני קצת יותר צינית וספקנית, ככה שהאיזון נשמר. עדיין המילים 'אור פנימי' שייכות יותר למקרר מאשר לי.

אני הולכת לספר את זה קצת לאט אני מקווה שזה לא יטרחן מדי. האשרם הוא אשרם שיוָונָנדה שנמצא בכפר נייר דאם באיזור טריוונדרום בירת קרלה. זהו מקום מאוד דתי, שבו העבודה הדתית מתמקדת ביוגה כפי שהגה ולימד אותה סוואמי שיוָונָנדה שהיה איש מרהיב ששווה לקרוא עליו ולראות את המעט שהוא צולם והוקלט. תלמידו ויורשו, וִישנוּדֶוָונָנדה היה זה שהפך את תורתו לנחלת המערב והיום יש מרכזים ואשרמים רבים בכל העולם. ואפשר לקרוא על כל זה באתר הרשמי או בקצרה בעברית.

בואו נתחיל מסאטסנג. פירוש המילה הסנסקריטית הזו, הוא 'בחברת האמת': סאט = אמת, סנגהא = חברותא. המשמעות יכולה להיות בחברתה של האמת עצמה, בנוכחות הגורו המלמד אותה או גם בישיבה בחברותא כדי ללמוד על האמת.

ונמשיך בקירטאן. מזמורי שבח המושרים על ידי מזמר מוביל וקהל העונה לו כהד. אפשר לצחוק על זה, אבל זה ככה. יושבים ומזמררים מילים משונות, חוזרים אחרי הגורו באופן מוכני ובלי להבין כמעט כלום, יש מי שמוחא כפיים ויש מי שמתופף על תוף או מי שרק מתנדנד לפי הקצב, ויש שמחה לא מובנת שמתפתלת ועולה בגוף אם תרצי ואם לא, עולה עם הקצב, מעלה חיוך וממריצה את הדם. איך? ככה פשוט, זה קורה.

.

.

הסאטסנג הראשון מתחיל בשש בבוקר, הווה אומר שצילצול ההשכמה נשמע ברחבי האשרם בחמש וחצי. באפלולית הקרירה עדיין מגיעים דרי האשרם לשבת במחיצת הגורו, לעשות מדיטציה לזמר איתו מזמורים ולשמוע מעט דברי אמת מפיו. למזלם של יושבי האשרם הזה שבו הייתי יש לו לראש האשרם הנוכחי ששמו מָהָאדֶוָונָנדה והוא בכלל מאיטליה, קול נפלא וחוש מוזיקלי מעולה ופשוט כיף לשיר איתו. תקשיבו (זה באמת האולם בסאטסנג הבוקר, ושם באמת ישבתי, וגם אני קצת פיהקתי לפעמים זה בלתי נמנע).

האיש הזה מאוד מצא חן בעיני, הוא היום ה'אצ'אריה' כלומר הסמכות הרוחנית הכי גבוהה של כל האשרמים והמרכזים בהודו. כדרכם של יוגים זקנים גם הוא גידל בטן גדולה וחיוך מתוק אמיתי שורה על פניו, שיום אחד חטפתי התקפת צחוק אימתנית כשקלטתי למי הם כל כך דומים. תביטו, זה השירון של האשרם, תביטו:

טוב, מאותו רגע לא יכולתי שלא לקרוא לו גאנשה*, מה לעשות, זה פשוט ככה. וממה שראיתי עליו, אני חושבת שגם הוא היה חושב שזה נכון, יש לו חוש הומור נהדר.

————————————————–

* בספר שלי הוא מוזכר כ'גאנש', אבל עכשיו אחרי שהייתי בהודו אני יודעת שבחבר'ה קוראים לו גאנשה, כמו שלצבי קוראים צביקה.

סופרת או לא סופרת ?

15 בדצמבר 2011

יט' בכיסלו

        אם אני סופרת אז זה מכניס אותי לקצב, וזה טוב.

        אבל זה גם גורם להישגיות, לא תמיד טוב.

        הספירה מיטיבה עם הריכוז בתנועה, שזה טוב.

        אבל גם יוצרת בי אובססיביות, לא כל כך טוב.

        כשאני סופרת אני מחויבת, זה טוב.

        אבל פחות שמה לב לאיכות התנועה, ממש לא טוב.

        אז מה אני מעדיפה: איכות או כמות,

        בוחרת אחת מהן ומצטערת על השנייה.

        כשאני מתחילה לספור אני קצת בחרדה שאתבלבל,

        אם אני מחליטה לא לספור אני פוחדת שאוותר לעצמי.

        אז אני מחליטה לספור ואז מתבלבלת,

        מחליטה לוותר על הספירה,

        ולא מצליחה להפסיק.     אבל יש

        ימים טובים, בהם הספירה מחליטה על עצמה,

        אם להיות או לא, ואני מסכימה לה.

        ובכלל, אם תשאלו אותי, אני לא סופרת, אני משוררת.

        אולי זאת יומרה, אבל ככה אני אוהבת להיות.

ברכה לשמש ותפילה לגשם

10 בדצמבר 2011

יד' בכיסלו

כבר כתבתי פעם על הברכה לשמש, אבל אף פעם לא נתתי את דעתי לעובדה, שזוהי באותה מידה גם תפילה לגשם. אבל קודם צריך לחשוב על כמה השמש והגשם קשורים זה בזה, על כמה השמש אחראית גם לגשם, ועל עוד משהו, על השיחה.

לילה אחד כשירד גשם, הקשבתי לו נופל, הקשבתי איך הופכת הלחישה למילמול, ואז לדיבור שהלך והתגבר, חשבתי לי: זה השמים מדברים, חשבתי לי: אפילו שאני מקשיבה עכשיו, זה לא אלי שהם מדברים, יש להם נמענים אחרים לגמרי. הם לוחשים לעלים, לזרעים שבאדמה. משדלים, מפצירים בירוק להיות. הם נוזפים באדמה על עקשנותה הנייחת, על כבדותה, ואפילו צועקים עליה לפעמים. והיא תענה. בזמן שיתאים לה ולפי גחמותיה וסיבותיה הנעלמות. והתשובות של האדמה לשמים יהיו הדברים שאני אוהבת. הפרחים והעלים, הפירות והירקות, הדגן וכל מיני הטוב שהיא יודעת ליצר אחרי שהיא מדברת עם השמים.

כשמסתכלים על הברכה לשמש, שעכשיו היא התפילה לגשם (ואני מתה על הרישומים הפשוטים והמדויקים האלה), רואים את הדיאלוג הזה מאוד יפה, רואים איך הגוף מתמתח אל השמים והמבט שלוח אליהם, ואז הוא משתוחח אל האדמה, מתכנס אליה ומתחפר בה, ושוב נפרש, מטפס אל הגובה אל העננים, ומסיים בתנועה שאומרת ברכה. כשאני עושה את הברכה לשמש, או בימים אלה את התפילה לגשם, אני משתתפת בשיחה הזאת, נותנת את קולי למקהלה הגדולה בעולם כולו ששרה: תנו שמים את המיטב שלכם, אל תתקמצנו, תהיו נדיבים בבקשה. תנו גשם, תנו במידה, ברחמים ובחמלה. קחי אדמה, קחי את הגשם ותאמיני בו שהוא שלך ואל תבזבזי אף טיפה.

יש דברים פשוטים שעושים אנשים מאמינים וקשורים בגוף: סיבוב עמודי תפילה ותליית דגלי תפילה טיבטיים, העברת חרוזים בשרשרת כדי לההלל את האל*, הייתי מכניסה לכאן אפילו את נישוק המזוזה הנהוג במקומותינו. אז הברכה לשמש / לגשם, גם היא תפילה שעוברת בגוף, וכשעושים אותה בריכוז אמיתי, בלי שהמחשבות מתרוצצות אלא באמת לגמרי בהתכוונות, היא מביאה את מה שצריך פנימה: גשם ושמש, כוח ושמחה**.

————————————————-

* גם בבודהיזם כמו באיסלאם ובנצרות הקתולית יש שרשרת כזו. באיסלם קוראים לה מסבחה ויש בה 99 חרוזים, לקתולים יש 50 חרוזים ואילו בבודהיזם יש בה 108 חרוזים וקוראים לה ג'אפה מאלה. ביצוע 108 ברכות לשמש הוא אירוע עוצמתי ומשמעותי לגוף ולנפש, אני מבטיחה לעצמי לעשות אותו פעם גם.

** אתמול היה חורף, הכנתי חמין וגם זה סוג של תפילה לגשם, אבל קמתי אל שמים כחולים. הם יפים אבל אנחנו רוצים עוד גשם. עכשיו.

בנשיפה לטוב

27 בנובמבר 2011

א' בכיסלו

אז אמרתי יוגה וגשם. אמרתי. גשם הורדתי ויוגה עשיתי אבל לא די לי, לא די. גשם לא הבאתי מספיק ועל יוגה לא דיברתי מספיק. וגם הקשר ביניהם, החמקמק, לא הצלחתי לבאר אותו ולהבהיר אותו מספיק, גם לעצמי. אמרתי חשוון, אבל מה איכפת לי בכלל, הרי גם כיסלו טוב בדיוק כמו חשוון, ומה בוער לי ולאן אני ממהרת? נכון. לשום מקום עכשיו. אז אני ממשיכה ללכת בשביל הזה המפותל. והיום בא לי לחשוב קצת בקול רם על שאיפות.

אני לא יודעת אם שמתם לב לעובדה המפתיעה שברוב המקרים השאיפות שלנו לא ממש מתמלאות. ולעובדה מפתיעה נוספת, שדווקא דברים שלא תיכננו בכלל, טובים וגדולים, קורים לנו. אז ביוגה זה נורא ברור העניין הזה: בשאיפה מתמתחים, נפתחים מתחזקים ומתייצבים. בנשיפה… מתקדמים. כן כן זה כך. דווקא בשאיפה לא מנסים לייצר שום התקדמות אמיתית אלא רק ממלאים את המקום והרגע כדי להתייצב בו, ואילו בנשיפה מגלים את ההתקדמות שקרתה, מביאים אותה לידי ביטוי והנה היא שם. בכלל לא ידעתי שאני יכולה להתכופף כל כך קדימה, לנגוע עם האצבעות בכפות הרגליים, לפתל את עצמי ככה.

ישיבה אל השולחן כדי לכתוב למשל, פעילות שאיפתית במובהק, נדיר שהיא מניבה משהו שאני שמחה בו, לרוב זה בעיקר הזזת ניירות מכאן לכאן, ובריחה אל זוטות, יוצא שבסוף אני נושפת לעצמי בבוז. אבל פעולות שהייתי מגדירה דווקא כנשיפתיות, כמו רחיצת כלים, סידור הבית, ואפילו שינה. הדברים האלה מביאים איתם התקדמויות מחשבתיות ויצירתיות שמפתיעות אותי שוב ושוב: חלומות, שירים, פיצוח דילמות כתיבה ושאר מתנות.

כשאני מפסיקה לחכות למשהו הוא קורה ואם לא אז משהו טוב אחר ומפתיע קורה. ואני יודעת את זה טוב, רק איך מפסיקים לחכות? טוב, נו זו בעיה. אז נשיפה, אני מזכירה לעצמי, להיות בה פשוט, בנשיפה.

שאלה של שקט

15 בנובמבר 2011

יח' בחשוון

שֶׂקֶט  ז'   1. מנוחה, שלווה. 2. שתיקה, דומיה.

כן, ככה כתוב במילון. ומה, וזה באמת מסביר משהו? לא באמת, מה זה? מה זה שקט? האם זה דבר מוחלט או יחסי? האם באמת שקט ושלווה הולכים יחדיו, האם שתיקה פירושה דומיה?

אחרי תירגול נמרץ יושבים ועושים שקט. קודם בנשימות, אחר כך בהרפיה. על שניהם אני רוצה עוד לדבר בנפרד, אבל יש רגע אחד שבא הרבה פעמים ביניהם. אחרי נשימה נמרצת עושים הפסקה, עצירת נשימה. ואז נהיה שקט שאני חושבת שהוא השקט המושלם. לא ריק כי אם מלא, רגע בו אפשר באמת להביט בכל צליל בסביבה באופן הצלול והמתוק ביותר.

גשם גדול ירד ושטף מועקה גדולה, הביא שקט. גשם גדול ירד ואחריו אפשר לראות את האופק שנרחץ. ושקט זה לא דבר ריק, זה דבר מלא קולות טובים. אין בו רעש. עכשיו מדובר ברעש מאוד מסויים, הרעש של המזגן, אבל בימים האחרונים בצילו הכבד של הרעש הזה שאלתי את עצמי לא פעם, אם הוא לא תוצר ישיר של הטחינה הפנימית. המחשבות, הן הרי מטרטרות, פועמות, סיבוביות, בדיוק כמוהו.

כוכב ושביל

6 בנובמבר 2011

ט' בחשוון

אני לא יודעת מה קדם למה: התובנה או העצה שקיבלתי מלאוואנדה. כל אחת מהן קרתה בחלק אחר לגמרי של השיחה. רק כשהתיישבתי לכתוב כאן, ראיתי פתאום את הקשר, זה שהופך את הסך הכל שלהן גדול משתיהן. והן גדולות גם בנפרד.

עומדים על ארבע, כפות הידים ממש מתחת לכתפיים והאצבעות פרושות כדי לספק יציבות לזרועות. הרגליים בפיסוק קטן. הגב ישר והמבט אל הרצפה. מכניסים את אצבעות הרגלים ככה שנוכל להתרומם. תוך כדי שאיפת האוויר מרימים את הישבן ומיישרים את הרגלים. לא לגמרי אלא עד החצי, ואז מסדרים מעט את הרגליים, מקרבים את העקבים אל הרצפה ככל האפשר, מקרבים או מרחיקים אתן זו מזו, עד מציאת המרחק הנכון, וכל זה תוך נשיפת האוויר. בשאיפה הבאה אפשר ליישר את הרגליים לגמרי. נוצרת צורה של משולש: הראש ממשיך את עמוד השדרה ויחד הם יוצרים צלע אחת, הרגליים הן הצלע השניה. ועכשיו אפשר לדמיין שמישהו קשר חוט אל קודקוד המשולש והוא מושך בעדינות, מאריך ומיישר את הצלעות עוד קצת עם כל שאיפה. יש כמה מקומות במשולש הזה שצריכים להיות חזקים, נעולים ועוצמתיים, ויש כמה שצריכים להרפות ולהתרכך. בתנוחת ה'כלב עם הראש למטה', כן זהו שמה, יש את הערבוב הכי מבלבל של חזק ורך, מתוח ורפוי, היא דורשת המון תשומת לב להמון פרטים קטנים. היא רק נראית קלה מהצד, היא קשה מאוד, מאמצת כמעט כל שריר בגוף וגורמת למתחים קטנים שצריך כל הזמן לגלות ולרכך, לשים לב ולרפות. אבל ככל שרבים וגדולים הקשיים ככה רבות וגדולות המתנות: הארכת עמוד השדרה ושחרור המתח מהצוואר, מתיחה, הגמשה וחיזוק של הזרועות, הרגליים ושרירי הבטן, זרימה טובה של דם למוח, המרצה והרגעה בו זמנית של כל המערכות. 

יש מורים דגולים ליוגה שטוענים שזו התנוחה החשובה ביותר, ואני חושבת שאני מבינה למה. זה לא רק היתרונות והתרומות לגוף, זה הדבר הזה, המסויים, היכולת שמתפתחת בגוף ובנפש להיות חזקים ורכים ביחד, מתוחים ורפויים, נעים ונחים.

תנוחת הכלב המביט למטה / Adho Mukha Svanasana / अधोमुखश्वानासन השם של התנוחה, ככה הבנתי כשראיתי את ג'י(נ)גה עושה אותה, בא להדגיש את העובדה שבניגוד לכלבים שמביטים למעלה כשהם מבצעים אותה, עלינו להביט למטה, זה חשוב מאוד. וממש אחרי שעה קלה, ואולי דווקא שעה קלה לפני התובנה הזו, אני לא מצליחה להזכר, אמרה לי לאוואנדה שהיא גם חכמה וגם עושה יוגה: להפסיק לחפש את הכוכב האבוד שלי בשמים, להסתכל רק על השביל שבו אני הולכת.

ללכת ולהשאר

5 בנובמבר 2011

ח' בחשוון

מקובל לחשוב, שלגוף שלנו שני מצבים: תנועה או מנוחה. היוגה מאתגרת את המקובל. היוגה מבקשת מהגוף להיות בשניהם ביחד, באותו הזמן ממש. תנועה + מנוחה = תנוחה. או ביוגית: אסנה आसन*.

כשהגוף נכנס אל התנוחה הוא מוזמן להתנסות בדבר והיפוכו: להיות דרוך, מלא מרץ וערנות, יציב. ועם זאת להירגע, להיות גמיש ורפוי. לנוע ולנוח בעת ובעונה אחת. ואל יקל הדבר בעיניכם. לפתח את האיזון הזה, קשה. אבל זה הגרעין, זה הלב של היוגה: להיות הכי נוכחים והכי נעלמים שאתם יכולים, להיות הכי חזקים והכי רכים. לשאוף לשיפור, להתקדמות, להישג. ולא לשאוף לשום דבר, רק להיות. כן, וכשמתחילים להכנס להלך הרוח הזה דרך הגוף, אז מתחילים להכנס אליו גם בנפש, או לפחות מתחילים להבין שזה מה שהנפש מבקשת.

אני אישה חרדתית וכפייתית, חמומת מוח וחסרת עור, להיות בעולם הזה זו לא מלאכה קלה עבורי. אבל היוגה נתנה לי את המתנה הזאת. גם אם אני לא מצליחה, גם אם אני לא מתַרגלת, גם כשהעצב אוכל אותי ולא משאיר ממני כמעט כלום. עדיין נשארת לי הידיעה הזאת, שהמפתח נמצא בי, נמצא ברגע בו אני נעה ונחה ביחד.

——————————————-

* "to be seated in a position that is firm, but relaxed" לפי פטנג'לי.

איזון

1 בנובמבר 2011

ד' בחשוון

אֵסֶל  מנוף, מוט ששמים על הכתפים לנשיאת שני דליים או שני סלים.

 …למחר, כשעליתי שוב, הראה לי הסגן צורת א' ואמר "רואה אתה אֵסֶל וזוג דליים?…" "אמת, בחיי ראשי, אסל וזוג דליים…" "הרי זו אלף", מעיד הסגן. "הרי זו אלף", שונה אני אחריו. "מה זאת?" שואל שוב הסגן. "אסל וּשני דליים", אומר אני ונהנה הנאה גדולה על שהזמין לי הקדוש ברוך הוא כאן כלים נאים אלו. "לא, אמור: אלף!" חוזר הסגן ואומר, "זכור: אלף, אלף". "אלף, אלף…" וּכשירדתי מלפניו פרחה לה מיד האלף מלבי וּבמקומה באה מַארוּסיָא, זו השִקצה שואבת המים. כל היום לא זזה מנגד עיני. ראיתיה כמו שהיא: בכרעיה היחפות, במחלפותיה העבות וּבאסל והדלָיַיִם שעל כּתֵפָהּ. והִנֵּה גם הבּאֵר עם השוקת בּצִדָּהּ וּבני האַוָּזים שבשלולית הסמוכה… "מה זאת?", שואלני הסגן ממחרת וּמראה על האלף. "אוי, מארוסיא!…" שָׂמֵחַ אני על המציאה.

/ חיים נחמן ביאליק, מתוך 'אלף בית ומה שבין השיטין', ב'סָפִיחַ'.

 מקורה של המילה יוגה הוא במילה יוג' שפירושה עול או אֵסֶל, בדומה למילה האנגלית yoke, הנגזרת מאותו שורש הודו-אירופי. זה נכון שיש מן העול בתרגול היוגה, אבל הדגש בשבילי הוא על האסל, על האיזון. כמו להרבה דברים טובים בחיים, גם אל היוגה התוודעתי במקרה, לפני יותר מעשור. כאב לי הגב ושמעתי שזה טוב, ובאמת מאז שאני מתרגלת הוא כמעט ולא כואב אף פעם. אבל די מהר הבנתי שכל מה שקשור ביוגה קשור באיזון. בין חזק ויציב לרך וגמיש, בין מתח ומאמץ לשקט והרפיה, בין השמים לאדמה, כן בדיוק כמו הגשם.

יוגה וגשם

29 באוקטובר 2011

א' בחשוון

מה הקשר? על מה את מדברת? אז ככה. כמו להרבה רעיונות, גם לזה יש צורה של מנסרה. אני לא יכולה לתאר את כולו בבת אחת. אני לא יכולה אפילו לחשוב אותו בבת אחת, בכל פעם זו זווית אחרת, השתברות אור אחר, נצנוץ. את חודש חשוון אני מקדישה כאן ליוגה וגשם. למבט מרובה הנצנוצים של הגביש המחשבתי החדש הזה, שהופיע פתאום בראש שלי, איך לא, בשעת התרגול.