Archive for the ‘נשיקה של טבחית’ Category

שבוע הספר. הראשון

4 ביוני 2015

יח' בסיוון

אתמול התחיל שבוע הספר, ואני כבר מתרגשת נורא לקראת צאת הספר השני שלי ממש בקרוב, אבל עדיין רוצה להתרפק עוד קצת על הראשון 'נשיקה של טבחית'*. הוא יצא לפני חמש שנים כמעט, ושבוע הספר ההוא היה פצצת רגשות גדולה, אני לא שוכחת. ועדיין, מפתיע אותי בכל פעם מחדש לחשוב, שבאמת יש כבר ספר שלי בעולם.

זה ספר מאוד מאוד תל אביבי, והפרק שבחרתי לשים כאן היום הוא פיסת תל אביביות צרופה, מהחיים האורבניים מאוד שהיום רחוקים ממני פיזית אבל שמורים, צרובים בי חזק.

 111

שבת: צַ׳פָּאטי [פרק מתוך 'נשיקה של טבחית']

היא התעוררה מוקדם מאוד וקמה לראות אם לא חלמה אותו מגיע, והוא היה שם, שוכב על צדו בתנוחה עוברית, ריסיו הכהים מצילים על לחיו, רוטטים באיזה חלום אחרון. בחלל שיצרו הברכיים הכפופות שלו התכרבל החתול, והחתולה שכבה בחיקו. היא לא יכלה להוריד ממנו את העיניים, היא לא נשמה עד שהוא התעורר. ברגע שהיא ראתה אותו זז קצת, היא זינקה למטבח והוא מצא אותה שם מכינה קפה. ארי, אתה תראה שהיום הכול ילך כמו שצריך. אתה מוכן לגמרי. אין לך מה לדאוג, הכול מוכן. נכון? נכון, הוא אמר. אז אתה רוצה קפה?

בפעם הראשונה זה חודשים היא נשארה בבית כל היום. אירחה לחתולים המחלימים לחברה וטיפלה בעציצים המוזנחים שלה והקשיבה כל הבוקר למקהלת הקולות של החיים:

1. בבניין הסמוך מישהו מתאמן בנגינה בסקסופון, תרגול מונוטוני שיש בו משהו מרגיע, צליל עגול וחם.

2. מישהי יורדת במדרגות, צליל נקישת העקבים שלה מהדהד סטקטו מהיר.

3. הבחור שעולה לתלות כביסה על הגג מלווה את עצמו בשריקה, לפעמים אפשר לזהות איזושהי מלודיה ולפעמים זהו סתם שריקרוק מתפתל.

4. מהבית של הזקן ממול, עולה בכל שעה עגולה הצפצוף הקצוב של החדשות. אפשר לחשוב על הצפצוף הזה כעל צליל של חיים. ביום שהוא יחדל היא תדע שהם תמו.

5. ועוד צליל של חיים, מכריז בעיקשות על קיומם, הבכי של התינוק החדש של הזוג מלמטה. לפעמים פעייה חלושה ולפעמים צווחה תובענית.

6. כל התקליט של כל להיטי פרנק סינטרה, מההתחלה לסוף, אותו משמיע שכן עלום בכל שבת בבוקר. לפעמים הוא שומע אותו שלוש פעמים ברציפות. היא מקווה שההשמעה הזאת, בעוצמה חזקה במיוחד, מייצגת איזשהי חגיגה פרטית שלו ולא סתם מחלת נפש.

7. שכנה שגונחת גניחות תשוקה בשעות מפתיעות ביום, שנשמעות תמיד אותו דבר בדיוק, משפט מוזיקלי שחוזר על עצמו ומתגבר והולך עד לתרועה הסופית, המאושרת. סביר להניח שהיא לא לבד ברגעים האלה אבל את מי שאיתה לא שומעים בכלל.

8. מישהו מבשל, קירקוש מתמיד של סירים וריחוש מתמיד של טיגונים, וריחות טובים עולים עם הצלילים האלה.

9. באחת הדירות רואים טלוויזיה, בשקט, בעיקר שומעים משם את הצחוקים המוקלטים של הסדרות הקומיות. צחוק, הפוגה, צחוק, הפוגה, עד אין קץ.

10. היא עצמה הניחה במערכת הישנה שלה דיסק שארי נתן לה של קרישנה דאס, זמר אמריקני ששר מנטרות בודהיסטיות שמזדמרות להן בראש שלה אחר כך כל היום.

 

*  הספר יצא בדפוס בהוצאת 'כינרת זב"מ' ויש הקלטה שלו ב'אייקאסט'.

 

בחברת המילים

24 במאי 2014

כד' באייר

ובכן, חגיגת שנה של חיים באמירים נמשכת. ועכשיו, בהגשמה של עוד חלום. הכל התחיל לפני עשר שנים כמעט. השתתפתי בסדנת כתיבה בהנחייתם של המשוררת אורית גידלי והסופר אשכול נבו. זה קרה אחרי שהרבה שנים התחמקתי מהכתיבה. מה זאת אומרת התחמקתי, ברחתי ממנה. אבל כשכבר נכנסתי אז נפלתי בה חזק. היא קיבלה את מה שתמיד ידעה שמגיע לה והפכה לדבר הכי חשוב בחיים שלי.

אחרי תקופה של התעקשות על: אני משוררת, התחילה הפרוזה לדרוש צומי משלה ונכתבו סיפורים, והלכו ונתארכו, עד שלילה אחד הופיעה בחורה אחת במחשבותי ולא נחה ולא שקטה עד שנכתבה כספר שלם. 'נשיקה של טבחית' יצא לאור לפני כמעט ארבע שנים והביא עמו הרבה עניין ושמחה. היום אני עובדת על עריכת הספר הבא, שגם הוא הפלא ופלא סיפור חייה ואהבותיה של בחורה אחת שגם קצת דומה לי וגם הרבה שונה ממני, ויחד עם זה אני ממשיכה לכתוב שירה, וגם לשהות כאן בבלוג שלי שמאפשר לי מליון צורות ביטוי בלי שום הגבלה.

1

אבל יש עוד חלום שקשור בכתיבה, חלום הסדנה. כבר מאז שהשתתפתי בסדנה חלמתי שתהיה גם לי כזו פעם. הנחיית קבוצות היתה חלק חשוב מעבודתי במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית וכבר אז חשבתי שקבוצות כתיבה הן לא רק למי שרוצה לכתוב באופן מקצועי או אמנותי אלא גם כלי העצמה אדיר. אז חלמתי ובאמצע נשזרו עוד חלומות לרוב, ובאתי לכאן, וגרתי ונקלטתי וטיילתי ואהבתי וסרגתי והנה. הנה זה כאן.

אני מכריזה עכשיו על פתיחת קבוצת כתיבה כאן באמירים, סדנה שכל מי שירצה יוכל למצוא בה משהו לעצמו. אני אביא אל הסדנה את הניסיון הרב שלי בהנחיית קבוצות ואת אהבתי הגדולה לכתיבה ולקריאה וגם משהו מנסיוני בכתיבה שרואה אור. אני מאמינה שכל מי שאוהבת ורוצה לכתוב תוכל לקבל משהו מסדנה כזו, מאמינה שגם מי שכתב ואפילו פירסם יוכל להתרם משהו מנסיוני ומנסיונם של חברי הקבוצה האחרים. לכן גם קראתי לסדנה 'בחברת המילים'. משוב, חשיבה משותפת, תמיכה, מסגרת שיש בה תרגילים ורעיונות ושיטות שאולי יחדשו לך משהו, יעזרו להתניע מחדש או אולי לגדל משהו שרוצה להיות בעולם, לספר משהו שרוצה להיות מסופר.

0

אז אני מזמינה אתכם לדבר איתי. ואם לא בשבילך אשמח אם תעבירי את זה הלאה, ואודה לך מאוד אם תעזור לי להפיץ את ההצעה שלי.

דעיכה וצמיחה

12 בספטמבר 2012

כה' באלול

.

מצחיק, אבל השביל המתפתל של פרויקט התגובות שלי, מוביל אותי היום ברשומה העשירית שלו, אל עצמי. או ליתר דיוק אל הספר שלי. אני יודעת שכבר דיברתי עליו הרבה עד עכשיו, ואפשר לראות בקטגוריה המוקדשת לו את כל ההיסטוריה של הולדתו. את הפחדים הראשונים שלפני, את ההתרגשות של ההתחלה והחגיגות של היציאה לאור וקצת גם על הבדיעבד בפרויקט המחברות. אבל מכיוון שהוא עדיין רק בן שנתיים (מצחיק שאני אומרת רק, הרי בימינו זה נחשב כבר לספר ממש ישן) אני מאמינה ומקווה שעדיין לא אמר את מילתו האחרונה.

.

.

.

.

בתגובתה לרשומה הקודמת, דיברה כרמלה ש. שלומי, ה'אמצעית', על החנויות הקטנות הישנות של תל אביב. אני הזכרתי בתשובתי לה את הבלוג הנפלא 'המורדים' שמתעד את העסקים האלה שהולכים ונעלמים. ואז פתאום הבנתי שאם הם היו אנשים אמיתיים, אז גיבורת הספר שלי ואבא שלה יכלו להיות בבלוג הזה. הבנתי שהספר מתאר את המסעדה שהאבא פתח ממש כשהבת נולדה והיא שימרה עד ש… טוב, לא אגלה יותר. הגיבורה שלי היא ילדה תל אביבית, כמו שהיו כרמלה וריבי, שריגשו אותי מאוד בתגובותיהן. היא גדלה במסעדה של אבא שלה, ברחובות ובחוף הים של תל אביב.

אני גדלתי בכפר סבא. מהיום שבו עמדתי על דעתי רציתי לגור בתל אביב, ומהרגע שהשתחררתי מהצבא אני כאן. למעט שנות הלימודים, שנתיים בירושלים וארבע בחיפה, שנים של געגועים עזים, הייתי כאן כל הזמן. שלושים שנות אהבה לעיר הזאת זה הרבה זמן, וזה מה שיצא בספר שכתבתי. גם בסיפורים שנמצאים כאן בדפים הנפרדים למעלה מימין כל הגיבורות גרות וכל העלילות מתרחשות בתל אביב בעיקר, היא נמל הבית שלהן בדיוק כמו שלי.

.

.

.

ואתם בטח יודעים למה אני אוהבת את תל אביב, נכון? כי אני אוהבת סלט. אני אוהבת ערבוביה, מגוון ושינוי מתמיד, ובתל אביב יש הכל. מיופי פשוט ועד פאר מעוצב, מלכלוך וחלודה ועד שיש וברק, משפריץ עייף ועד טיח רענן, מקוצים וחרולים ועד ירוק ופורח, משמש קופחת ועד גינות אפלוליות. כן, כמו זו שבה צילמתי את כל הסידרה. גינה ממש סודית של שקט, שצל ואור מרצדים בה על הירוק.

.

מה מצאתי ולא ידעתי!

19 ביולי 2012

כט' בתמוז

היופי בחיים הוא שהם מאפשרים לנו לשמוח מדברים ומהיפוכם באותה מידה ממש. אנחנו שמחים לחפש ולמצוא, אותו דבר וגם אחרת, מאיך שאנחנו שמחים למצוא במקרה. ואולי אלה לא הפכים כי אם קצוות של אותו דבר? כנראה.

יש אישה שאני לא מכירה עדיין, נפגשנו במקרה. מקרה משמח ומרחיב אופקים שכזה. ראיתי רק קצת ממה שכתבה ויצרה, בבלוג שלה שנקרא 'המעבדבדה' (כל התמונות היום לקוחות משם). הגעתי אליו כי היא הגיבה כאן לרשומות שלי, והיא הגיעה לכאן כי גם היא וגם אני הכנו מתנות לנונה. וככה מתגובה לתגובה, מביקור לביקור גומלין, קרה שממנה קיבלתי אתמול את המתנה הראשונה ליום ההולדת שלי.

מכיוון שאין לה שם בבלוג שלה 'אודות' מסודר אז צריך קצת לעשות עבודת בילוש ואולי זה לא כל כך חשוב כל הפרטים האלה אבל כנראה שלא סתם נקרא הבלוג שלה בשמו כי אחד הרמזים לזהותה חוץ מהשם שלו ומכותרת המשנה, הוא השילוש המחורז שבו היא מכנה את עצמה: חוקרת, יוצרת, עקרת. מקסים, נכון?

המתנה שקיבלתי ממנה שונה ממתנות אחרות שהיא מעניקה שם בבלוג לאחרים, עבודות יד מגוונות, יפות וגם שימושיות. המתנה שאני קיבלתי היא אחת התגובות הכי יפות לספר שלי שהוא קיבל מאז יצא. משהו שכל כותב מאחל לעצמו: קוראת כמוה.

אז תודה לדנא, היא ריבי, היא דוקטור ל.ה (כשתכנסו לבלוג שלה כבר תמצאו את השם המלא, היא לא מבליטה אותו ואני מכבדת את זה), האופק שלי היום בהיר יותר בזכותך. אני מזמינה אתכם להכנס אל המעבדבדה, והנה הנה נסגר המעגל שפתחתי ברשית הרשומה, תיכף תראו, כי גם היא מדברת על לחפש ועל למצוא. אחרי שתקראו את הממתק שלי, תמשיכו גם אל הסיפורים מחיי המשפחה, היצירות והמתנות שקיבלו אחרים.

גרסת הכותבת:2

28 ביוני 2012

ח' בתמוז 

יש עוד דבר שהיה לי מאוד חשוב כשכתבתי את הספר שלי, אני רואה את המחשבות עליו חוזרות לאורך המחברות, מלוות את הכתיבה ואת העריכה: מין. העולם שלנו מוצף במין, סוחרים בו ומלכלכים אותו, מנצלים אותו ומכניסים אותו לכל מקום ולכל דבר, הופכים בני אדם (בעיקר נשים) לחפצים מיניים מפלסטיק. ולכן, סופרים שרוצים להיות רציניים לא כותבים מין בכלל, ואם הם כבר עושים את זה אז זה תמיד או אלים, או משפיל, או קר ומנוכר.

ואני רציתי שבספר שלי כן יהיה מין, לא רציתי להתעלם ממנו ולא רציתי לבזות אותו. רציתי שהוא יהיה כוח מניע בסיפור. שהוא יהיה חלק מהדיאלוג האנושי, שהוא יהיה חלק מההליכה של הגיבורה אל עצמה, אל שינוי, החלמה, שמחה. אני חושבת שמין זה דבר אדיר, ורציתי לכתוב מין אמיתי, שיהיה כל המנעד שיכול להיות בו, זה היה לי אתגר חשוב. כשמישהו שמאוד יקר לי ושאת דעתו אני מוקירה אמר שהספר שלי מחרמן אז הרגשתי שקיבלתי מדליה, ואני נורא גאה בה.

.

והספר הבא שלי נולד מחלום. זה עוד דבר ששכחתי לגמרי והמסע במחברות הזכיר לי. באמת, התעוררתי ומה שקרה בחלום הפיל את קוביית הדומינו הראשונה שהוליכה אל הספר. כמו את הראשון כתבתי אותו מהר ובהנאה, כמו בראשון יש לו גיבורה שאני אוהבת, ועכשיו צריך לערוך אותו ואני מקווה שלא ירחק היום וגם הוא יצא לאור.

.              

מאה שנים ישנתי,              

ישנתי ולא ידעתי.              

הייתי באמצע כל הרעש,              

איך יכולתי אפילו לחשוד בי              

שאני יְשֵׁנָה?              

.              

גרסת הכותבת:1

27 ביוני 2012

ז' בתמוז

.

הבלוג הלך והתפתח, הלך ונהיה לי לבית מיטיב, ובמקביל הלך הספר שלי ונהיה. זה היה קצת מטורלל מה שעברתי איתו, מהוצאה קטנה הוא עבר במפתיע להוצאה גדולה, ולכן הוא נערך על ידי שתי עורכות חכמות ורגישות, נבדק על ידי שתי עורכות לשון חדות עין, עוצבו לו שתי כריכות, ולקינוח החלפתי לו את השם. בדיעבד אני לא מצטערת. זה היה מורט עצבים, אבל גם מרתק ומחכים, והיה לי טוב, אחרת בכל גלגול.

בסוף הוא יצא, והביא איתו עוד ועוד מתנות, רגעים קשים ורגעים מרגשים, התנסויות חדשות: צלם מקצועי צילם אותי ומאפרת מקצועית עשתה אותי כשירה לצילום הזה, והשתתפתי בקטלוג הבכורות הראשון של ההוצאה, היו לי שלוש דקות התהילה שלי בראיונות וכתבות ברדיו ובעיתונים, היו לי כמה שעות בשבוע הספר ואפילו חתמתי לאנשים, הספר הוקלט ואפשר לשמוע אותו, קיבלתי ביקורות הוגנות ואפילו טובות וקיבלתי גם ביקורות של רעל טהור. אבל הדבר הכי כי, שהיה ונשאר הכי הכי, זה העובדה שהמון אנשים, נשים וגברים בכל הגילאים, קראו ואהבו ואפילו טרחו ומצאו אותי כדי להגיד לי את זה, ובשביל זה, הכי הכי בשביל זה, כתבתי ואני ממשיכה לכתוב.

אבל לא את הכל יצא לי להגיד. כלומר התראיינתי, שאלו אותי כל מיני שאלות, דיברו איתי הרבה על אוכל, ונכון שאוכל הוא מרכיב חשוב בספר אבל הוא רק תירוץ כדי לדבר על דברים אחרים. ניסו להדביק לו כל מיני עניינים רוחניקים שאין בו בכלל. ניסו לייחס לו ולי כל מיני אג'נדות טרנדיות שונות ומשונות. כל זה לא באמת אכפת לי. רק שלא אמרתי את כל הדברים החשובים שיש לי להגיד עליו, ועכשיו אני קוראת במחברות את תהליך כתיבתו ויציאתו לאור ונזכרת ורוצה.

.

למשל לא יכולתי לספר שאני המצאתי לי ז'אנר, כן באמת, אני קוראת לז'אנר הזה 'רומן פוסט-רומנטי' על משקל הרומנים הרומנטיים של פעם, אבל עם טוויסט פמיניסטי. יש לי חברה שקוראת לו 'רומן רומנטי לאנשים אינטליגנטים', ואני אוהבת את ההגדרה הזו. כתבתי אגדה שהגיבורה שלה נסיכה. האגדה שלי קורית בתל אביב של שנות האלפיים והנסיכה שלי מוקפת בנסיכים ודרקונים, פיות ומכשפות שחיים במציאות הזו כמוה. הרגשות, המאבקים, התהליכים, הקסמים והאהבה הם בדיוק כמו באגדות העתיקות. אין לי ולא היתה לי שום יומרה ספרותית גבוהה, מה שבאמת רציתי זה להעביר את הקוראים שלי תהליך רגשי יחד עם הגיבורה, דרך האגדה רציתי לספר על אנשים אמיתיים וחיים אמיתיים, ויש דברים שהיה חשוב לי לאמר: שנשים יכולות להיות חזקות וחלשות ביחד, שאין סתירה בין פמיניזם ושיוויון לרומנטיקה, שמשפחה ואהבה אכפתיוּת חברתית וחמלה הן מה שחשוב באמת, שייעוד ותשוקה הם מפתחות להעצמה ועצמאות של נשים.

~

ובצירוף מקרים מופלא, מאלה שאני מתה עליהם, אז בשבוע הספר זכיתי להיות מוזמנת על ידי איילת לטוביץ' להתארח לשיחה קטנה איתה בגלי צה"ל בשבוע הספר, ושם אמרתי חלק מהדברים האלה וזה עשה אותי מאוד מאוד שמחה. אז הנה יש לי לינק: ואפשר לשמוע. אזהרה: אני מצחקקת הרבה. (הלינק מוביל לרשימה, התכנית היא הרביעית ברשימה, ולמזלי אני ראשונה בתכנית, הידד.)

התבהרות

18 ביוני 2012

כח' בסיוון

.

על הכריכה של המחברת החמישית מודבק צילום מתוך תערוכה שהשתתפתי בה באוקטובר 2006 (לא היתה לי אז תודעת תיעוד וגם לא מצלמה ועל כן תודה למירב חברתי שצילמה). זו היתה תערוכה קבוצתית שנקראה 'מה הופך ציפור לציפור' ונערכה בסטודיו של אמנים בשכונת נווה שאנן בתל אביב. הסטודיו שכן בבית מלאכה נטוש ואהבתי את החיבור בין הליכלוך הישן והלובן של הסיד שנמרח על הקירות כרקע לעבודות שלי, שגם הן עשויות מחומרים ישנים ונטושים. מכיוון שהכל היה ככה חשוף ופשוט, אז גם הספוטים הקטנים שהבאתי נהיו חלק מההעמדה, וגם מפצל הכוח קיבל נוכחות. האמת היא שהוא אומר בדיוק את מה שאומרות העבודות, את מי שהייתי אז: הרבה זהויות שנמשכו ממני והלאה, הרבה חוטים שהלכו אל הרבה דברים שהאנרגיה שלי התחלקה ביניהם.

.

.

אבל כמעט שנה אחר כך, בספטמבר 2007 קרה הדבר שלא יאמן. לילה אחד היא הופיעה, ככה פתאום כאילו משום מקום. היא הגיעה והביאה איתה את הסיפור שלה. הסיפור לכד אותי והתחיל למלא את כולי ולהיכתב. התחלתי לכתוב ספר, והבנתי את זה די מהר. זה הפתיע אותי ושימח אותי ונעשה הדבר הכי חשוב מכל הדברים כולם. וזה יפה, כי המחברת החמישית מתעדת את תהליך הכתיבה, דברים שכבר שכחתי, זה טוב להזכר עכשיו באופן בו הדברים נעשים, חלקם מתוך מחשבה תחילה, חלקם בדרך המקרה, וחלק באופן בלתי ניתן להסבר בכלל.

 .

.

.

עכשיו כשקראתי את ההתחלה של הדברים, גם מצאתי שם משהו ששכחתי בכלל. ראיתי אז סרט מרתק, על אישה אחת שכתבה ספר שלא הצלחתי לקרוא עד הסוף מרוב שהוא נורא, אבל היא עניינה אותי מאוד. קוראים לה דומיניק אוֹרי, ואחד הדברים שהיא אמרה שם נתן את הדחיפה האחרונה להולדת הגיבורה שלי. היא דיברה על האפשרות הזו שהיא השתמשה בה, לכתוב את עצמך באופן הכי חשוף על ידי יצירת התחפושת הכי קיצונית, וזה מה שהחלטתי לעשות, וככה היא נולדה, הטבחית שלי.

עדין וחזק

29 בינואר 2012

ה' בשבט

זוכרים אולי שסיפרתי שעומדים להקליט את הספר שלי? אז זהו, אלה בפירוש ימים של הגשמת חלומות. אמש קיבלתי את ההודעה המשמחת: יש. הקוראת הנפלאה שלי היא השחקנית עדי גילת. כשהועלה שמה לא ידעתי מי היא אבל כששמעתי את קולה בסקיצה ידעתי שזהו זה. משהו מחויך, עדין אבל גם חזק, היה בקול שלה, והבחירה התגלתה כנכונה. בכל כמה ימים קיבלתי לשמוע ולתת משוב על כמה פרקים ובכל פעם היתה לי הנאה גדולה. היא הזכירה לי את ההתרגשות שהיתה לי לכתוב אותו, היא הזכירה לי כמה אני אוהבת את הספר שלי. צחקתי ובכיתי ועכשיו אני מקווה שיהיו עוד שישמעו וירגישו.

תשמעו סיפור

27 באוגוסט 2011

כז' באב

הייתי ילדה קצת נודניקית. טוב, אולי מאוד. כן. בכל מיני דברים אבל במיוחד בדבר אחד: סיפורים. אף פעם לא הסתפקתי באחד, תמיד דרשתי, תבעתי, עוד ועוד. אבא שלי היה קורא מהר מהר כי העיניים שלו כבר נעצמו אבל שלי עוד לא. יכול להיות שההורים שלכם סיפרו לכם לפני השינה סיפורים שהמציאו, או שהם קראו לכם מתוך ספר, אולי שמעתם באדיקות כמוני את 'התכנית לאם ולילד' ואת 'חתול בשק', ויכול להיות שאתם אוהבים לשמוע את השיחות שמנהלים שדרני רדיו עם מאזינים, ואפילו מקשרים את זכרון שני הדברים הראשונים עם האהבה לדבר השלישי, כמוני. בכל מקרה יש משהו בלשמוע, לשמוע בלבד, שהוא סוג אחר ונפלא של הנאה מסיפור. שונה מקריאת ספר רגילה, ושונה מראיית הצגה, סרט או טלויזיה.

אלו הן עשרת הזכויות ב'מגילת זכויות הקורא' שניסח דניאל פֶּנָק בספר שלו 'כמו רומן'* שאם לא קראתם אז כדאי לכם מאוד לקרוא: הזכות לא לקרוא / הזכות לדלג על עמודים / הזכות לא לקרוא ספר עד הסוף / הזכות לקריאה חוזרת / הזכות לקרוא כל דבר / הזכות לשקיעה גמורה בטקסט / הזכות לקרוא בכל מקום / הזכות לדפדף / הזכות לקרוא בקול רם / זכות השתיקה.

והייתי מוסיפה להן זכות נוספת: הזכות לשמוע את הספר כשמישהו אחר קורא אותו בשבילך. ואני יכולה להוסיף אותה עכשיו, כי יש מיזם חדש של חברת 'אייקאסט', שבזכותו אפשר לשמוע ספרים. לשמוע בשכיבה על הספה / דשא / ערסל בעיניים עצומות, לשמוע תוך כדי ריצה או רכיבה על אופנים, בנסיעה ארוכה באוטו או תוך עשיית ספונג'ה.

בימים אלה נשלמת לה שנה מאז יצא הספר שלי לאור. ואיזה שנה שזו היתה. חרוז זוהר נוסף במחרוזת יקרת הערך שלי מאז שהתחלתי לכתוב ברצינות, לפני שבע שנים. בשנת הספר שלי זכיתי לחוות דברים עוצמתיים מאוד שקשורים בהיותו שם בעולם. ועכשיו, אני משחילה עוד חרוז אל המחרוזת, עוד אין לו צבע מוחלט וסופי, אבל הוא מתהווה בחודשים האחרונים ובקרוב ילבש צורה מוחשית: הספר הולך להיות מוקלט! תקרא אותו שחקנית שאת שמה אגלה לכם בקרוב, מישהי שאהבתי מאוד את הקול שלה ואת החיוך שבתוכו. אפשר יהיה להוריד אותו מהאתר ולשמוע*. מרגש, נכון?

————————————————-

* בתרגום חגית בת־עדה להוצאת שוקן.

** ועוד קצת על האתר הזה, icast, היה בחדשות.

בסוף היו לי שעתַים

23 ביוני 2011

כא' בסיוון       

זה היה כמו לרכב על חיה פראית ויפה מאוד, אולי דרקון. לא מהחוויות שאפשר להכתיר בכותרת אחת נחרצת וחד משמעית כמו 'כיף' או 'קשה', אלא משהו שמחליף צבעים בכל רגע. הרבה אנשים, בלבול, צבעים מרוחים, רעש, ואז קפיצה אל בריכת עיניים של מישהו או מישהי זרים שהופכים להיות קרובים, קוראים בהתהוות, ששואלים אותי על מה הספר שלי, משאירים אותי ללא מילים, מבקשים הקדשה, או מספרים לי שקראו ואהבו. פגישות יפות ומרגשות. נערה מתוקה אחת קראה בקול לאבא שלה את הגב של הספר. הקשבתי בנשימה עצורה, היא עברה את המילה הקשה והחיוך נשאר לו על הפנים, ואז הם קנו את הספר מתנה לאמא. איזה יופי. ג'ינג'י אחד מקסים ביקש הקדשה מיוחדת. השתדלתי. אמא אחת סיפרה שתשלח את הספר לבתה שנמצאת רחוק מעבר לים. מכרה שאני מאוד מחבבת אמרה שאהבה מאוד את הספר ובאה כדי לקנות אותו לחברה שלה. חברה יקרה לעבודה שבאה וקנתה. עוד אנשים ונשים, עוד שאלות והקדשות. אנשי ההוצאה הנהדרים שעשו הכל כדי להנעים את שעתם של הסופרים. החברות והאחות שבאו לתמוך. האוויר המחושמל. אחזתי חזק בעט שבידי והמראתי.