Archive for the ‘נשיקה של טבחית’ Category

אשת השעה

18 ביוני 2011

טז' בסיוון

ביום רביעי אני הולכת להגשים חלום קטן, קטנטן, אבל בכל זאת. יש לי שעה, רק שלי, בדוכן הוצאת כינרת-זמורה-ביתן ביריד שבוע הספר בכיכר רבין בתל אביב. נכון, טיפה פתטי ומגוחך אבל בכל זאת. בכיכר הזאת ובזמן הזה, יש כל כך הרבה שכבות של זיכרון, מהמוקסמות נטולת הביקורת בשנים הראשונות שלי בתל אביב, דרך כל מיני מפגשים מתוכננים ומפתיעים, רצויים ומלחיצים שהיו שם ברבות השנים, ועד הטלפון הזה שהגיע לפני כמה שבועות כדי לקבוע את הזמן לשעה שלי. יש הרבה סופרים והמון ספרים, ואני מקבלת שעה.

אל תתלהבי, אומרת עלמה, חומלת עלי, יודעת שאשב לי שם מאוכזבת ממיעוט המבקרים. אבל אני, אם לא אתלהב אז מי אני ומה הטעם? הספר הזה הוא חלום שלא העזתי לחלום והתגשם לי, וגם השעה הזו היא כזו, וזה מצדיק חגיגה. אני אלבש את שמלת הסופרת הישנה (מחנות יד שניה) חדשה, אחלק המון המון נשיקות (קצפיות) טבחית, אקדיש ואחתום על מאות אלפי ספרים. לפחות.

 

יום רביעי, 21:00-22:00, אם אתם בסביבה, תקפצו להגיד שלום.

ורג'יניה ואני במיטה

30 במאי 2011

כו' באייר 

ביליתי עכשיו עשרה ימים עם ורג'יניה וולף. עשרה ימים נפלאים ומרגשים. חלקם תוך כדי החיים הרגילים, אחרי העבודה ולפני השינה, ורובם באופן רצוף, שתינו במיטה, אני עם קרסול נקוע והיא, היא מתה.

הרבה פעמים החיים מסתדרים איכשהו בעד הספרות, או לתוכה אפשר לומר. כמו הרבה דברים שאני חושבת ומרגישה, גם על זה היא דיברה שם, ביומן שלה* שפרקים ממנו קראתי עכשיו. ממש בעצם ימי הקריאה, זימנתי לי שכיבה חסרת אונים במיטה, כמו אלה, הרבות לאינספור המתוארות ביומן, שבאו בגלל כאבי ראש, חולשות, שפעת, דפיקות לב והתעלפויות, אבל בעיקר בגלל דיכאון שחור משחור. היא שכבה במיטה ימים, שבועות ולפעמים אפילו חודשים, ואז קמה והסתערה על החיים, נמלאה אושר ויכולות אדירות, הספקים, כתיבה כתיבה כתיבה. 

בכל כך הרבה דברים הזדהיתי עם מה שכתבה ביומן, מילים שהרגשתי שכתבה בשבילי, לפעמים ממש זהות לכאלה שכתבתי בעצמי. על כל דבר שבעולם, החל מפמיניזם, דרך בדידות, מוות, אושר, טבע, וכלה בכתיבה, בפירסום פרי הכתיבה, ביחס לביקורת**, לספקות ולכאבים, לשמחה והיאוש.

כמה דפים לפני הסוף האטתי עוד ועוד את קצב הקריאה שלי. חכי, חכי, אל תלכי עוד. אל תעשי את זה. תישארי עוד קצת. זה לא עזר. היא נכנסה לשחור, והיא נכנסה למים. 

————————————————

* ורג'יניה וולף / חירות של רגע / פרקי יומן. בתרגום אלינוער ברגר, להוצאת כתר. A Moment's Liberty ,By Virginia Woolf.

** לכל מי מכם שאומרים ובצדק: סליחה, גיברת, מה? את משווה את עצמך לורג'יניה וולף? אני עונה. לא, אני לא משווה. אני מדברת על ההזדהות שלי עם המון דברים שהיא מדברת עליהם ביומן, הרגשות והדעות שלה. בהמון נושאים וגם בעניין הביקורת. כמה פחדתי מביקורת, וכמה פחדתי כשטלי כוכבי, עמיתה אהובה בשכונת הבלוגים בעלת הבלוג 'עכשיו תורי', כתבה לי שהיא הולכת לדבר על הספר שלי ברדיו ולהעלות את זה לבלוג שלה. וכמה התרגשתי לקרוא את מה שהיא כתבה. זה יפה: אתם מוזמנים גם.

 

אמיתי ובכאילו

22 באפריל 2011

יח' בניסן, יום כדור הארץ 

זה היה ממש רגע, שלושה ימים ליתר דיוק, לפני שהתחלתי את הבלוג שלי, ולא באמת ידעתי שאפתח אותו. ולא ידעתי איך אבל ידעתי שאני רוצה לכתוב על דברים שחשובים לי וחיפשתי. אחת הנשים שקיבלתי מהן הרשאה, לפני כמה שנים, לכתוב פרוזה, היתה רות ל. אוזקי, סופרת אמריקאית ממוצא יפני. היא כתבה שני ספרים שאהבתי מאוד וגרמו לי לחשוב שיכול להיות שגם אני יכולה לכתוב, וגרמו לי להתחיל להבין איך. כי היא כותבת על דברים שחשובים לה בלי להישמע דמגוגית או חינוכית או פלקאטית. ועוד דבר, היא כותבת על עצמה ולא על עצמה בעת ובעונה אחת, וזה עניין שמאוד חשוב לי כשאני כותבת, גם כאן וגם בספרים. כן, הגיבורות שלה כמוה הן אמריקאיות חצי יפניות, אבל הן לא היא והן מאוד היא באותו זמן, והחופש הזה הכל כך שקוף, שבה את ליבי ושיחרר אותי, את הכתיבה שלי.

בנובמבר של 2009 שמעתי שהיא מגיעה לארץ לכנס 'מזון למחשבה', ולמרות שלא הבנתי בדיוק מהו הכנס הזה, נרשמתי בלי היסוס. חשבתי לי שאם לא יעניין אותי כל מה מסביב, היא עדיין תעניין אותי על בטוח. זה היה כנס מרתק, הרווחתי בגדול. שמעתי כל כך הרבה דברים מעניינים, נפתחו לי כל כך הרבה אופקים, ובטח, בטח, היא היתה נפלאה. היא לא אכזבה בכלל. החל מהדברים שנשאה בפתיחת הכנס וכלה במפגש עם פורום מצומצם יותר של אנשים כותבים. הרגשתי במפגש ההוא כמי שהתגנבה אל מקום לא לה, הספר שלי עדיין לא יצא והבלוג עוד אפילו לא היה מחשבה ובטח שלא סלט מחשבות… פחדתי שיתפסו אותי על התחזות.

רות אוזקי היא מהנשים שאני מכנה 'חוט ברזל' אישה רזה קטנה ועדינה שמדברת בשקט ולבושה בטוב טעם שקט כזה ונועלת סניקרס וכל דמותה כשל מורה בבית ספר יסודי בערך. אבל איזה עוצמה של מחשבה, ואיזה אישיות חזקה, וברור שכשהיא צריכה לדפוק על שולחנות, ערכית, מטאפורית כמובן, היא בהחלט מסוגלת. טוב, אז אתם מקשיבים לי בנימוס כבר שתי פסקאות לא קצרות, אבל שואלים את עצמכם: מה לעזאזל לרות אוזקי ולחודש הירוק שלך?

טוב, מי שכבר מכירים את 'שנת הבשרים שלי' ואת 'על פני הבריאה כולה', שני הספרים שהיא כתבה, אז יודעים, שהיא סופרת ירוקה, היא כותבת על נושאים ירוקים, וזה היה הנושא של הכנס וזה הנושא שלי היום. העיסוק הירוק יכול לעצבן אנשים, כשם שהוא יכול לרתק. הוא יכול לחלחל לאט לאט אל מתחת לעור שלכם והוא יכול גם להכנס בדהרה אל הלב שלכם אם תפתחו את הדלת. אבל צריך מאוד מאוד להיזהר. באותו כנס, השתתפתי גם במפגש עם דב חנין, איש שהירוק הוא חלק חשוב מאוד מהמצע שלו, והוא אמר את אחת האמירות שאימצתי מאז לעצמי. הוא ניסח משהו שהרגשתי ולא היו לי בשבילו מילים. הוא אמר, שהאויב הכי גדול של ה'טוב', הוא לא ה'רע', כי אם ה'כאילו'. תחשבו על זה. כשעומד מולכם מישהו שמתנגד לדעתכם אתם יכולים להתווכח איתו, ללכת איתו מכות, לנמק, לבקש נימוקים, וכן הלאה. כשעומד מולכם מישהו שכאילו מסכים אתכם, אבל בעצם פועל מאחורי גבכם באופן הכי לא תואם העמדה שכאילו הסכים עליה, אתם חסרי אונים. הדבר הכי נורא עם האג'נדה הירוקה, זה שאין כמעט אף אחד שמעז להתווכח איתה, רוב האנשים כבר מבינים שהיא צודקת וחיונית, אבל היא גם קשה מאוד ליישום ומצריכה משאבים פיזיים, כלכליים ונפשיים, אז גם אנשים פרטיים, אבל גם וזה חמור יותר, חברות מסחריות, מכריזים הכרזות ירוקות, מפריחים סיסמאות ירוקות, ולמעשה ממשיכים לזהם ולהחליא את הכדור ואת יושביו במרץ.

המקצוענים קוראים לזה 'גרינווֹש'. אני לא אנקוב בשמות, ולא רק בגלל שאני חוששת מתביעות משפטיות, שהרי החברות האלה הן העשירות ביותר בתבל, אלא גם כי אני בטוחה שכולכם יודעים בדיוק על מי אני מדברת. זה אחד הדברים הכי מדכאים ומרגיזים שאני מכירה. לצבוע את הלוגו שלך בירוק זה הדבר הכי קל לעשות, אבל להצדיק, באמת, את העובדה שעשית את זה, כן, זה קשה. אני ממליצה, למי שעוד לא קרא, לקרוא את ספריה של רות אוזקי, בתור התחלה אפשר לקרוא את הדברים היפים שאמרה בכנס, אני מצרפת אותם*. ושכל אחד, יהיה ירוק כמה שהוא יכול, לא נקפוץ מעל לפופיק, לא נכריז הכרזות, רק נהיה, כמיטב יכולתנו.

ככה לפחות אני אומרת לעצמי בכל יום.

————————————————

* באנגלית: Ruth Ozeki וגם בעברית:  רות אוזקי.

סִיפּוּר

28 בינואר 2011

                                                                                          כג' בשבט

פעם, כשבני האדם חיו יותר ביחד, והיו להם הרבה פחות הסחות דעת, הם היו יושבים ביחד ומדברים. כדי לעבור את הלילות שהיו הרבה יותר ארוכים וחשוכים, הם היו מספרים סיפורים. תכליתם של הסיפורים היתה פשוטה מאוד: להרגיש. עצב ושמחה, כעס, סקרנות, פחד ומתח, שנאה ואהבה. העניין היה מבוסס על כך שיש לסיפור גיבור, שעובר איזושהי דרך, והשומעים את הסיפור עוברים אותה ביחד איתו.

כשאני חושבת על כתיבה אני חושבת על סיפור. לא שאני לא קוראת ספרים שאין בהם סיפור, קוראת ואפילו אוהבת, אבל מבחינתי לכתוב זה לספר סיפור. גם כשעסקתי באיור לפרנסתי, וגם כשאני עושה אמנות פלסטית, תמיד יש סיפור. גם אם זה שיר, גם אם זו רשומה לבלוג, סיפור קצר או ספר שלם. יש שם מישהו (ונכון, אצלי זו בדרך כלל מישהי) שעובר משהו, ואני רוצה שחוץ ממני עוד מישהו יעבור את זה איתו. ככה אני מסכמת בקצרה את הרצון, את הדחף שלי לכתוב.

זה כל כך פשוט שתגידו: בוקר טוב גיברת. גילית את אמריקה? מצחיקה אחת. זה כאן, את עדיין בתחבוס, לא יצאת מהאוטונע! נכון, נכון, זה כל כך פשוט, וזה ככה, ואני לא יכולה אחרת. ולמה אני אומרת את כל זה עכשיו? כי ככה כתבתי וככה אני רוצה שיקראו את הספר שלי. אני שמחה כשנשים וגברים קוראים את הספר כאילו פשוט הקשיבו לי מספרת להם סיפור: עוברים עם הגיבורה שלו את הדרך שהיא עוברת, עצובים איתה שמחים בשמחתה ומזדהים עם החלקים שבה שנוגעים בלב שלהם.

אני נעצבת אל ליבי כשיש מי שקוראים ומחפשים דברים שלא צריכים להיות שם, מנסים לכפות על הספר תפיסות שאינן מתאימות לו ולי, ובגלל זה לא מקשיבים פשוט לסיפור. לפי הנתונים המספריים (שדחיתי את הקץ ולא ממש רציתי לשמוע עד עכשיו, אבל הבנתי שחשוב שאדע אותם אז בדקתי), קראו את הספר עד עכשיו קרוב לארבעת אלפים קוראים, שזה מִסְפר שמעיף לי את הראש, ממתיק לי את הלב. כמעט בכל יום אני שומעת משהו טוב ממישהי או ממישהו, משהו שמושיב אותי שוב ושוב לכתוב עוד. כי חוץ מהדחף הפשוט עד מאוד שלי לספר סיפורים, אני מגלה שיש גם מי שאוהבים לשמוע אותם, וזו המתנה הגדולה השניה אחרי מתנת הכתיבה.

על מסך המחשב שלי מככב לאחרונה הדבר המתוק הזה שלמעלה. יום אחד ראתה אותו חברתי גילת ואמרה: אוי זה כל כך יפה. ואז הוסיפה: טוב, ברור למה את אוהבת אותו, חוץ מזה שהוא יפה. שאלתי: למה? אמרה: מה, את באמת לא רואה שהוא דומה לספר שלך?

  

   *

    וממתק. הכינו את הממחטות.

 

 

היה לילה מוזר

28 בספטמבר 2010

                                                                      כ' בתשרי 

לא הצלחתי להרדם. נים לא נים, מחשבות באו וכיתרו אותי, וקצת מביך להודות על מה חשבתי. חשבתי על אמנות. בחיי. על המעשה המוזר, הנואל של האמנות, המנסה לתאר את המציאות בנאמנות ככל האפשר, לשקף אותה בצלילות מרבית, ויחד עם זה, באותו זמן ובאותה תנועה עצמה גם לפרק אותה ולייצר אותה שוב, באופנים אחרים וחדשים.

בספר 'החיים הוראות שימוש', ייצר ז'ורז' פֶּרֶק את הדימוי האולטימטיבי לכך. שם, ממציא לעצמו מישהו, פרוייקט חיים מופרך לגמרי (שלא לומר מופלץ) של (אני לא מגלה כמובן בדיוק, תקראו) העתקת המציאות ואז רידוד הולך ומוגזם שלה עד לעובי של דיקט (פשוטו כמשמעו) ובסוף פירוק טוטאלי של כל היצירה ואיוּן מוחלט שלה. חיים שלמים מוקדשים לעבודת פרך הזו ואני תוהה ובוהה, שואלת ועונה לעצמי: כתיבה, זה בדיוק זה, לא? בדיוק כמו מזעור ספינה לתוך בקבוק, או בניית דגם בית המקדש מגפרורים (כמו האיש שזבאלד פוגש ב'טבעות שבתאי'), או מי שמנסה לגדל את הפרח המושלם, או לקבוע שיא גינס בחיטוט באף. כמו כל ניסיון אנושי, המעורר בוז וחמלה גם יחד, לחיות איכשהו קצת יותר גבוה מלאכול/ להפריש/ לישון/ להתרבות/ למות. כמו כל ניסיון למצוא איזשהי משמעות, לחיות קרוב יותר לאהבה מה שזה לא יהיה.

התעוררתי כבר לגמרי, חשבתי עוד, קמתי, כתבתי,

חזרתי למיטה וניסיתי שוב להירדם.

אבל זה התחדד עוד קצת, אז קמתי שוב וכתבתי עוד. אמנות: זה נשמע קצת כמו אמון, קצת כמו אמונה. משהו שנותן עוגנים לקיום הרופף שלנו, התלוש והמיואש שלנו. כמה פעמים בחיים שלנו כבר קורה לנו שהמציאות באמת נראית, נגלית לנו? שהמציאות נכנסת לפוקוס, שמישהו מראה לנו משהו ואנחנו אומרים: וואלה! אבל האמנות עושה את זה. זה מה שהיא עושה. חתיכת מציאות, ולו הקטנטנה ביותר, שבר מראה צלול, מחודד: תמונה. שורה. אבל האמון שלנו בחיים, במציאות, בעולם, בבני אנוש אחרים, מתחזק באותו רגע. אנחנו זקוקים לזה, זקוקים כל כך.

אור השחר עלה, ירח מלא היה תלוי בשמים.

הסתכלתי על הקירות הלבנים החדשים של הבית שלי,

והמשכתי לתכנן היכן אתלה את האמנות. דברים שלי, או מעשה ידיהם של חברים וחברות, של אמנים שאינני מכירה או של אנשים אלמוניים, שיצרו משהו שיעגן אותי אל החיים, שיזכיר לי ויחזק את האמון שלי באנושיות, במשמעות ובאהבה. ואז הבנתי, שזה גם מה שאני מייחלת בשביל הספר שלי, שמתחיל עכשיו לחיות בעולם האמיתי*.

…טוב שאת ליבנו, עוד ידך לוכדת, אל תרחמיהו בעייפו מרוץ,

אל תניחי לו שיאפיל כחדר, בלי הכוכבים שנשארו בחוץ**.

/ נתן אלתרמן

————————————————

* ב-28 בספטמבר 2007 היא נולדה, הטבחית. חלק ממי שהיא הוא פרי המחשבה והדמיון שלי, ואת השאר היא כבר הביאה בעצמה. גיבורת הספר שלי בת שלוש ממש היום, אז הרשומה הזאת, השלוש מאות במספרה (אל דאגה, כשתגמר השנה אפסיק לספור רשומות… טוב, אולי לא) מוקדשת לה באהבה. בשביל מישהי בת שלוש היא כבר הספיקה המון, בהתחשב בעובדה שהיא התחילה לחיות באמת רק בגיל שלושים… את המשאלה שלה ליום ההולדת אני לא אגלה לכם, אבל לי יש אחת והיא ברורה וחד משמעית: שתכירו אותה גם אתם.

** מתוך 'פגישה לאין קץ', השיר ממנו לקוח גם שם הספר.

 

ככה בדיוק רציתי

9 בספטמבר 2010

א' בתשרי

 השעון הפנימי שלי לא מכיר בשבתות וחגים. אני מתעוררת מוקדם, הגוף שלי והנשמה שלי רוצים את הבוקר. והבוקר כאן כל כך נעים. אני יושבת באמצע הירוק, באמצע השקט, שעמוק אפילו יותר היום בגלל החג. אני יושבת באמצע ציוץ של ציפורים ובאמצע הבית שלי. אני יושבת באמצע של עיגול אור טוב, ליד השולחן המצוייר, והחתולה באה וקופצת ויושבת על הצד הימני של המחברת הגדולה.

 

ליד כוס הקפה השחור שלי יש לי היום עוגת דבש אישית קטנה ששקד נעוץ במרכזה. הכל ברגע הזה נעוץ טוב טוב באמצע, ובאמצע שלי הולם ליבי המאושר. ראש השנה, וליד המחברת יש ערימה של חמישה ספרים, שכולם נראים בדיוק אותו דבר ועל כולם כתוב: נשיקה של טבחית. ואני חושבת בפליאה: כן, כן, זה אני כתבתי את זה. בדיוק ככה. עם כוס קפה שחור, לפעמים עוגה, חתולה ליד או על המחברת, וציוץ של ציפורים, זה הכרחי.

זה מתחיל מחלום

6 בספטמבר 2010

כז' באלול

 

          כשהמקום שביקרתי בו בשנתי ממשיך לחיות איתי בקומי, אני יודעת היכן הייתי בחלומותי: במקום מהסוג ההוא. מהמקומות החלוּמים האלה, המייצרים את התחושות העזות ביותר ומקימים אותי עם המועקות הקשות ביותר. מקומות בהם האמיתי יותר אמיתי, בהם אני שרויה בסירופ-מציאות חזק במיוחד. הרבה פעמים זה חיפוש אחר דבר מה שאבד, או הליכה לאיבוד, הרבה פעמים בריחה, או רדיפה, יש שם פחד גדול, מבוכה כבדה או בלבול נורא. חלק ניכר מהמועקה נעוץ באי היכולת להגיד את זה במילים. אני רוצה לנסות לתאר את המקום אבל מגיעה אל אֶלֶם או גמגום:

זה היה בשכונה שגרתי בה בחיפה אבל לא באמת. וחיפשתי את הכניסה לבניין כי אני אף פעם לא באמת יודעת איזו כניסה היא שלי. ועליתי וירדתי בגרמי מדרגות. קצרים וארוכים. כל הכניסות נראו לי אותו דבר וההרים של חיפה היו מאוד תלולים, ושחורים כמעט, ועם פיתולים מסוכנים, ולא היתה נפש חיה, ברחוב הזה שעלה וירד והסתובב, בשכונה שגרתי בה, בחיפה.

מה זה צריך להביע לעזאזל? אני אגיד לכם מה. זה המקום שבו השירה מתחילה. מאיפה שאי אפשר להגיד את הדברים. המקומות האלה הם מחוללי השירה, גרעין כל הכתיבה שלי. ההליכה אליהם בחלום מתניעה מנוע של שירה בתוכי, וכשהוא מתחיל לפעום אז אני הולכת למקומות של החלום, גם בעֵרוּת.

כשהייתי בכיתה ו' אני חושבת, זה מאוד מטושטש ומעורפל, אני לא זוכרת מה היה לפני או אחרי, רק את התמונה הזו: אני עומדת מול מנהל בית הספר בחדרו, ביד יש לי מחברת עבה והוא אומר לי ברצינות גמורה: מיכל, את תהיי סופרת. אני מתארת לעצמי שהיה במחברת ההיא משהו שגרם לו לומר לי את המילים האלה אבל אין לי מושג מה היה שם. המשפט ההוא דחה כמובן את כל העניין בהמון שנים, כי כשהמבוגרים מתחילים לבחוש לך במשהו, את מוצאת דרך לברוח, וזה מה שעשיתי. ברחתי אל עולם האמנות והעיצוב ושם שהיתי כל שנות חיי הבוגרים ורק בשנים האחרונות חזרתי אל המילים. טיפין טיפין התקרבתי אל מה שהפחיד אותי מאוד. בהתחלה כתבתי שירים וחשבתי שזהו זה. אחר כך כתבתי סיפורים והם הלכו והתארכו. הצורך לספר סיפור הלך וגדל ואיתו ההנאה מלסבך את הסיפור, להרחיב ולהעמיק אותו. לא ידעתי שזה קיים בתוכי. בכל שלב אמרתי שאין לי עוד אחד, ומיד אחר כך גיליתי שיש. כמו החלומות האלה, שאנחנו חולמים לפעמים, שבהם אנחנו מגלים שבבית שלנו יש עוד חדר ועוד אחד ואולי אפילו עוד אגף. ואלה החלומות הכי טובים.

ויש עוד חלום אחד טוב, שלא העזתי לחלום, לא בעֵרוּת ולא בשינה, שאכתוב ספר ושהוא יצא לאור*.

 

~

גרגרי אבק מרחפים בחדר

והשמש, שבאה מהתריס הופכת אותם לזהב.

זה שאת אוספת חלומות בקופסה,

זה לא אומר שאת זוכרת שחלמת אותם.

אוחזת בזנב החלום ושואלת:

זו אני שחייתה את החלום,

שחלמה את האתמול?

שיכולה להגיד: לפני שנה, או לפני שנתיים.

בלי המבט המעריץ של השמש, חוזר האבק להיות אבק

והאהבה חדר ריק.

 

(המילים האלה נכתבו לקטלוג 'בכורה 2010' ועכשיו הן מתאימות גם לכאן, את התמונות צילמתי בעת הדפסת הכריכה)

 

————————————————

* הספר 'נשיקה של טבחית' נכתב, והוא גם יַצָא, והוא שם, בעולם, בחוץ ובחנויות. ואני רוצה להגיד משהו על הכריכה שלו. כבר כמה שנים, שבכל פעם שאני רואה ספר יפה בחנות ושולחת אליו את ידי, אני מגלה שעיצב את הכריכה שלו אמרי זרטל. אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה שמחתי והתרגשתי כשעלמה כהן-ורדי, העורכת שלי, סיפרה לי שהוא זה שיעצב את הכריכה של הספר שלי. ידעתי שאני בידים טובות מאוד. ובאמת, עיצב להפליא אמרי זרטל, בעזרתה רבת הסבלנות והרגישות של לילך איזנברג-חן. מה שכיף זה שמותר לי (כי לא אני עשיתי) להגיד שזה פשוט יפה, יפה, יפה!

 

טנא

18 במאי 2010

השנה הטנא שלי מלא מתמיד. יש בו דברים טריים, רעננים ומשמחים מאוד, ואני רוצה לספר על אחד, שקורה ממש ממש עכשיו. הוצאת כינרת (כינרת זמורה-ביתן, דביר. מוציאים לאור, זה השם המלא) מוציאה לקראת שבוע הספר ההולך וקרב, קטלוג מיוחד במינו, שיבשר לעולם (המחכה בנשימה עצורה כמובן) על עשרה נשים וגברים, שהשנה יוצאים ספרי הביכורים שלהם. ואיזה כיף לי, גם אני בקטלוג הזה!

לכבוד הקטלוג, שנקרא 'בכורה 2010', קרה עוד משהו משמח, שלא קורה לי לעיתים קרובות. טוב, האמת היא שזה לא קרה לי אף פעם… צילמו אותי! ממש. איפרו אותי וצלם מקצועי (אלון סיגוי, צלם מוכשר ואיש נחמד נורא שהפך את כל החוויה המלחיצה, לנעימה) צילם ויצאה תמונה ממש בסדר. אז לכבוד הספר ולכבוד הקטלוג ולכבוד חג הביכורים והטנא המלא ולכבוד חצי שנה לבלוג, החלטתי לשים סוף סוף תמונה שלי בדף ה'אודות'. אז הנה, אני כאן ואני שמחה.

 

ועוד משהו לחג הקציר, 'harvest moon', שיר של ניל יאנג שאני אוהבת.

חג שמח.

בְּבַת־אַחַת

29 באפריל 2010

בַּת   נ' 1. ילדה, נערה, כל אישה ביחס להוריה. 2. ולד־נקבה של בעל־חיים. 3. ילידה, תושבת במקום פלוני. 4. כינוי של חיבה בפי גדול לקטנה ממנו. 5. ילדה, נערה, תלמידה. 6. [בנסמך למספר]  בגיל־  7. מידת נפח קדומה לנוזלים המקבילה לאֵיפָה בחומרים יבשים, כנראה 40 ליטר.

בְּבַת־אַחַת  (תה"פ)  בפעם אחת, בעת אחת, בתנועה אחת.

וככה אני אוהבת, בבת־אחת! אני יודעת שיש תהליך שנעשה שם במסתרים, שהדברים מבשילים בתוכי לאיטם, אבל אז, זה קורה בבת־אחת. באיבחה, בלי להתפתל יותר מידי ובלי למרוח, בשימחה, בתנועה מלאת תנופה:

שיניתי את השם של הספר שלי, זה כל כך מרגש.

אחרי שנתיים בערך שהוא נשא את השם הקודם שלו, שם שיש עליו משקל כבד של הקשרים ומשמעויות, פתאום יכולתי לקלף אותו מהם ולעשות אותו הרבה יותר קל פשוט וזמין, ומבחינתי גם נכון ולא מתפשר. אז השם החדש של הספר שלי הוא…       ~   נשיקה של טבחית   ~

וחוץ מזה, שהספר הוא בעצמו, סיפור על בַּת אחת, ועל זה, בפעם אחרת.

אבן כחולה

1 במרץ 2010

            "…הערב הוצאתי לטיול את הכלב של פ'. מין דבר כשכשני ושחור בשם אַרפְּ, ע"ש האמן. דאדאיסט. הרחוב היה שומם. ערפל, כמעט בלתי אפשרי לראות איפה אני. אולי גם גשם, אבל טיפות דקות כמו אד. תחושה שאני כבר לא דורך על הקרקע, שאני הולך בתוך עננים. התקרבנו לפנס רחוב, ופתאום הכל התחיל לזהור, לזרוח בתוך החשכה. עולם של נקודות, מאה מליון נקודות של אור שבור. מאוד מוזר, מאוד יפה: פסלים של ערפל מואר. ארפ משך ברצועה ורחרח. המשכנו ללכת, הגענו לקצה הרחוב, פנינו לרחוב אחר. עוד פנס רחוב, ואז עצרתי לרגע כשארפ הרים רגל, ומשהו תפס את מבטי. נצנוץ על המדרכה, פרץ של אור מהבהב מבין הצללים. היה לו גוון כלכל – כחול עשיר, הכחול של עיניה של פ'. התכופפתי כדי לראות טוב יותר וראיתי שזוהי אבן, אולי אבן חן כלשהי. אבן ירח, אולי, חשבתי, ואולי ספיר, ואולי סתם חתיכת זכוכית מלוטשת. קטנה מספיק בשביל טבעת, ואולי תליון שנשר ממחרוזת או צמיד, עגיל שאבד. המחשבה הראשונה שלי היתה לתת אותו לאחיינית של פ', דורותיאה, בתו בת הארבע של פרד…… אמרתי לעצמי: אתן את האבן לדוטי. התחלתי להרים אותה, אבל ברגע שאצבעותי נגעו באבן, גיליתי שזה לא מה שחשבתי. זה היה רך, וזה התפורר כשנגעתי בזה, התפרק והיה לרפש רטוב, חלקלק. הדבר שאותו חשבתי לאבן היה צבר של רוק. מישהו עבר שם, רוקן את פיו על המדרכה, והרוק הצטבר לכדור, כדור בועות חלק, רב פנים. כשהאור זרח בעדו, וכשהשתקפויות האור הפכו אותו למין גוון נוצץ של כחול, הוא נראה כמו חפץ קשה ומוצק……"   

(מתוך 'ספר האשליות' מאת פול אוסטר, תרגום ברוריה בן ברוך, 'עם עובד')

הקטע נגמר באופן בלתי נעים לגיבור הספר, אבל אני מאוהבת בסיפור הזה מהרגע שקראתי אותו, כי מבחינתי האופן שבו האור הופך דבר דוחה כמו גוש של רוק, לדבר קסום ומנצנץ, הוא המטאפורה הכי מושלמת למה שעושה הכתיבה לחיים, בעיקר השירה. אבן כחולה סימלה בשבילי כבר מההתחלה את השירה.

וההתחלה היתה בשבילי לפני חמש שנים, כשהתחלתי בתהליך של שחרור הכתיבה שלי. הכתיבה שסגרתי בעליית גג מאובקת במוח שלי, או אולי נעלתי במרתף כמוס של התת מודע שלי, תבחרו בדימוי האהוב עליכם, אבל היא היתה כלואה. כלואה ומבויישת ומכווצת וחסרת אוויר ואור ותקווה. היא, טוב אולי להיות הגונה ולומר, אני. אבל אז בדרך נס ממש, הגעתי לסדנת הכתיבה של אורית גידלי המשוררת ואשכול נבו הסופר, ובזכותם אני כבר לא פוחדת לכתוב. פשוט ככה.

וזה לא שאין יסורים שכרוכים בכתיבה, הו… יש ויש, אבל אני כבר לא פוחדת לעשות את זה. אני מחוייבת לכתיבה, מחוייבת לקיום שלה בחיי. המחוייבות הזו היא למעשה הדבר החשוב ביותר בחיי. השבוע חתמתי עם הוצאת 'כינרת/זמורה/ושות' על הוצאת הרומן שלי 'נשיקת טבחת' בקיץ.