Archive for the ‘פרויקט פֶּרֶק’ Category

[8] פעלים נחשלים

24 במרץ 2010

עכשיו אביב

והכל אומר:

אתה יכול לבוא

אתה עלול לבוא

אתה עשוי לבוא

אתה צריך לבוא

אתה חייב לבוא

אני משביעה אותך עשר פעמים בכל לילה לפני שאני נרדמת,

אני מפזרת דוכיפות זהב לכל רוח,

אני יודעת ולא מוכנה לסגת מהידיעה.

 

~~~

המילה של אתמול: שַמֶּנֶת נ' שומן שנפרד מן החלב על-ידי מפרדה או על ידי העמדת החלב במקום קריר עד שהשומן צף ועולה למעלה. השמנת משמשת למאכל וכן מחבצים אותה לחמאה. [שמנת-]

[7] הבוקר הכי טוב

23 במרץ 2010

 

על אדן החלון זר של אחת עשרה כלניות סגולות בכד של זכוכית

האור עובר דרך המים ומרצד על קירות המטבח.

 

בטיפות הגשם שבדשא,

בשלולית הקטנה שגורי החתולים משחקים בה באיצטרובל.

 

מנצנץ בכפית, כשאני מפזרת סוכר על התותים,

שיגירו את המתיקות שלהם ביתר שאת,

בשמנת שאני מערבבת לתוך התותים,

 

בעינים שלך כשאתה אומר לי: בוקר טוב.

 

 

~~~

המילה של אתמול:  זְרִיָּה  נ' 1. פיזור, הפצה. 2. זריקת תבואה גדושה ברוח כדי לנקותה מהתבן והמוץ. [זרית-, זריות] זרית מלח על פצעו – גרויו והרגזתו במידה יתרה, הוספת יגון על מכאובו. זריה לרוח – בזבוז, עשיית דבר שאין בו ברכה.

[6] זוג יונות צהובות

22 במרץ 2010

במשך הרבה מאוד שנים הייתי שתים

והיה לנו רע מאוד ביחד.

אני חושבת שזה התחיל בערך בגיל שתים עשרה.

מאז שנהייתי שתים היינו עסוקות בלריב, כל הזמן

בוקר וערב, קיץ וחורף:

אם לא הייתי עסוקה בלהשמיץ את עצמי מאחורי גבי,

אז הייתי עסוקה בזריה של מלח על הפצעים שלי

ואם נחתי בין שתי הפעולות האלה

זה היה רק כי הייתי צריכה להחזיר לי קצת.

השנים האלה היו ביזבוז נוראי ושתינו מסכימות על זה היום,

אני מצטערת על זה בדיוק כמוני

אנחנו מחפשות איך לפצות אחת את השניה.

היא מכינה לי עוגות ומפטמת אותי, ואני אומרת לה:

לא נורא, אז לא תעשי יוגה הבוקר.

 

 

~~~

המילה של אתמול:  בֵּית מִדְרָש* 1. בית לימוד. 2. מקום ללימוד משנה ותלמוד וגם לתפילה. 3. סמינר, בית-ספר תיכון או על-תיכון להכשרה להוראה. 4. אסכולה, שיטה מיוחדת שרבים הולכים בעקבותיה. [בתי-מדרש, בתי-מדרשות]

[5] אבל בשביל מה?

21 במרץ 2010

כשאני אומרת שאני פמיניסטית, יש על זה כל מיני תגובות. החל מעיקום כזה של הפנים, כאילו השומע אכל משהו חמוץ במיוחד, וכלה בשאלה הנהדרת: אבל בשביל מה?

בקיץ שעבר במהלך סדנה לעובדים (הייתי צריכה אולי לומר עובדות, היו שם שלוש עשרה נשים ושני גברים, הרבה פעמים הגברים חושבים שהם משוחררים משיחות כאלה…) באיזושהי עירייה, כתגובה לכך שציינתי שהחוק למניעת הטרדה מינית הוא תוצר של פעילות פמיניסטית, אמרה אחת הנשים: אוף, הפמיניסטיות האלה… שאלתי: מה איתן? אמרה: נו, את יודעת… גבריות כאלה. שמתי נפשי בכפי ושאלתי: ואני? אני נראית לך גברית? טפשה שכמותי, ואם אני נראית לה, אז מה, היא תגיד?

היא בחנה אותי מכפות רגלי שציפורניהן היו צבועות בוורוד באותו יום, ועד הגופיה הפירחונית שלי, ואמרה בתדהמה שנראתה לי אמיתית: לא, מה פתאום, למה את שואלת? אז צחקתי וגיליתי לה שאני פמיניסטית, ולא סתם אלא פמיניסטית אקטיביסטית מבית מדרש רדיקלי ביותר. אני חושבת שהיה משהו בשיחה הקטנה הזאת, שכל הקבוצה הקשיבה לה בהנאה גדולה, ששבר בשבילם סטיגמות ואיפשר לנו לקיים אחריה סדנה אפקטיבית מאוד בנושא לשמו התכנסנו.

 

~~~

המילה של אתמול:  טַלְיָה נ' כבשה צעירה לפני שהגיעה לגיל שנה ועדין אינה ראויה להרבעה. [טַליָת-, טְלָיות, טליות-]

[4] חיפשתי, מצאתי

20 במרץ 2010

השם שלך כל כך יפה, הוא אמר, וכל כך מתאים לך. למה, היא שאלה, בגלל האפרו? הוא צחק, לא חשבתי על זה. אז על מה חשבת? על העדינות שלך, את כל כך קטנה. טוב אתה כזה גדול, עכשיו היא צחקה, ושמה את הראש שלה על החזה שלו, והוא ראה רק את המצח הגבוה שלה ואת השביל המדוייק בשיער המקורזל שהיה אסוף בגומיה אדומה לצמה, שנפרעה כשעשו אהבה. ככה קראו לך תמיד? הוא שאל, והיא הרימה את עיניה אל שלו: נראה לך? מה פתאום. כשנולדתי קראו לי טַפָלֶגָה, שהמשמעות של זה היא: חיפשתי, מצאתי. די, הוא צחק, באמת? כן, אמא שלי ניסתה המון זמן להכנס להריון, אמרו לה שהיא לא תוכל בכלל ללדת. אבל אמא שלַך נורא צעירה, לא? נכון, אבל חיתנו אותה בגיל ארבע עשרה, ואחרי שאני נולדתי היא שוב פעם לא הצליחה. ואת שינית לטליה? כן, כשהתגייסתי, ואתה יודע, נורא מהר התרגלתי, אני כאילו ממש התחברתי ישר לשם? כן, זאת את, בטוח, הוא אמר וחיבק אותה, מהרגע הראשון ראיתי את זה. ולמה קוראים לךָ ככה? מה, זה שם רגיל, סתם שם. משהו עבר בגוף שלו פתאום. נו, די, לאחים שלך קוראים נמרוד ואורן, אז איך לך שמואל? הגוף הגדול הזה שעד עכשיו היה הגוף שלה שקוע ברכות שלו, התקשה, החיבוק שלו התרפה: חשבתי שאת יודעת. מה? מה? הוא ליטף את הצמה שלה, את הגב שלה, הליטוף היה מרוחק, לא מכוון. לאבא שלי קראו שמואל. הוא נהרג בלבנון כשאני הייתי בבטן של אמא שלי. כולם אמרו לה שלא תעשה את זה, שלא עושים דבר כזה. אבל היא התעקשה. איך לא סיפרת לי את זה עד עכשיו? טוב, אבל את יודעת שאין לי אבא, לא? אני יודעת, אבל אתה יודע כמה קשה לי לשאול שאלות, אני עוד לומדת לעשות את זה…  השקט היה ארוך, היה חם והם היו מיוזעים, אבל הם נשארו מחובקים. הם נשארו מחובקים למרות החום ולמרות הכאב. היא אמרה: בשם שלך הכאבים של אמא שלך. הוא שם לב שהליריות של המשפט שאמרה הדגישה מעט את המבטא העדין שלה. ובשם שלך, הוא לחש, הכאבים של אמא שלך, טפלגה. הגוף שלו התרכך שוב, היא התחפרה בו והידקה את החיבוק שלה סביבו, ידים וגם רגלים.

 

~~~

המילה של אתמול:  כָּחֹל ת' בעל צבע כעין צבע הים או צבע השמים, כהה מעט מתכול. [כְּחוּלָה, -לים, -לות] 

[3] כמה זמן מקובל לחכות לקפה?

19 במרץ 2010

– זאת הפעם האחרונה שאני באה לכאן.

– נמאס לי מהמקום הזה.

– כמה עוד ישפילו אותנו, הא?

– סליחה, אפשר לבקש שינמיכו את המוסיקה?

– הקפה שלי הגיע קר לגמרי.

– נשבר לי.

– מה זה הסלט הזה, כמה עגבניות אפשר לשים בסלט אחד?

– אין איזה חוק בינלאומי בעניין הזה?

– נו כבר, מה עם הרוטב, קיבינימט.

– אח, העוגיה הזאת קשה כמו אבן, אני חושבת שנשברה לי שן.

– סליחה, קר נורא, אפשר לכבות את המזגן?

– למה רק שלוש פרוסות לחם, מה זה הקמצנות הזאת?

– טוב, נמאס לי לחכות, אני מבטלת את ההזמנה.

– המלצרית חרשת ועיוורת או שהיא רק עושה את עצמה?

– וואו, הטבח מאוהב, הרוטב הזה מה זה מלוח.

– אתן חושבות שיש חוק נגד החזרת מנות בפעם השלישית באותו יום?

– הי, תעזבי את הזית הזה, אני השארתי לי אותו לסוף. הי, שלא תעיזי.

– תגידי, היא לא מוכרת לך, זאת, שמה?

– זאת עם הסוודר הכחול? היא למדה איתנו תולדות האומנות.

– הא, עבדתי עליך, אכלתי לך את הזית!

– זונה, נו, תאכלו כבר, יאללה שלכן, איזה לאט אתן אוכלות.

– תגידי, זה ג'וק בחסה?

– כמה הוא מברבר בנייד הנודניק הזה, די, שקט.

– אתה מוכן בבקשה לסתום?

– אתה מוכן בבקשה לכבות את הסיגריה?

– כמה זמן מקובל לחכות לקפה?

– ככה בעולם אני מתכוונת.

– תעשי סימן של חשבון למלצרית.

– כבר חמש פעמים עשיתי לה סימן.

– אני לא משאירה שום טיפ.

– תגידו, חמש עשרה שקל לשלוש פרוסות לחם זה לא קצת מוגזם?

 

~~~

המילה של אתמול:   גֹּדֶל  ז' 1. עוצם, שיעור גדול של דבר. 2. (בהשאלה) כבוד, תפארת (הבו גודל לאלוהינו") 3. שנות הבגרות. 4. [במתמטיקה] שיעור, ערך, כמות מסוימת. 5. [באסטרונומיה] זוהרו של כוכב, כפי שהוא נראה לעינינו… [גֹּדֶל-, גֹּדֶלו]

[2] גּוּרָה

18 במרץ 2010

בדיוק בשניה שהתחלתי לעבוד על הרשומה של היום, קפצה חתולי על השולחן. מה חתולי, מה, מה את רוצה? לא ענתה. היתה לה מן הסתם סיבה אבל היא לא פירטה אותה ולא הסבירה, מה היה דחוף לה עכשיו לחכך את החוטם שלה בזה שלי, להגיד כמה מילים, לזנב בי ולקפוץ הלאה לדרכה.

כל הפעולות התמוהות האלה הזכירו לי את חתולי הגורה, את הכניסה שלה לחיים שלי לפני יותר מעשר שנים, את הגודל שלה אז, וחיפשתי ומצאתי את התמונה המתוקה הזאת שבה היא יושבת על שולחן העבודה הירוק שלי. קשה לתפוס את זה, אבל תראו, היא יותר קטנה מהטלפון.

1

השולחן הירוק עדיין עומד בחדר העבודה שלי אבל אני לא ממש עובדת עליו. מה ממה שהיה עליו אז עדיין איתי? מה, חוץ מהחתולה, שהיום גדולה בערך פי עשר, ואני לא חושבת שאני מגזימה…

הייתי אז מאיירת ומעצבת, לוח החיתוך החום שמתחת לערימות ומתחת לחתולי, נשכח יום אחד ליותר מידי זמן בחמסין במכונית. התחמם, התעקם ואיננו מתפקד יותר ומזל שאני חותכת עכשיו בסכין חיתוך מעט מאוד. גם במסקינג-טייפ, שנמצא בין חתולי והטלפון, אני משתמשת מעט מאוד, מניפת הצבעים שנמצאת בחזית התמונה היא היום כמעט פריט לאספנים, עם הדפוס הדיגיטאלי שהשתלט על העולם, ומן הספר שנמצא שם קופצת אלי המילה אינטראקטיב ומצחיקה אותי, היא היתה אז מאוד מרשימה, היום קצת מגוחכת. השדכן והמחורר עדיין בשימוש ואני עדיין כותבת בפינקסים האלה, רק דברים לגמרי אחרים. התמונה השניה מימין ממוסגרת ותלויה והשלוש האחרון סגורות איפשהו.

2

ומכיוון שבאה חתולי וזינבה בי את הזיכרונות, נזכרתי באמירה ההיא, שפעם בשמונה שנים עובר הגוף שלנו התחלפות תאים מלאה. אם כך, הרי האישה היושבת כאן עכשיו היא אישה אחרת לגמרי מזו שהיתה אז, כשחתולי נכנסה לחיי. נכון, במובנים רבים מאוד זה נכון. עברתי מאז ארבעה בתים, היו לי אהבות ופרידות, עבדתי במרכז הסיוע שבע שנים ובמהלכן פרשתי לגמרי מהאיור והעיצוב, והיום אני בדרך אל מקומות חדשים ואחרים לגמרי, ורק החתולה השחורה שלי עדיין כאן, איתי. ואני לא מצליחה לעצור את המחשבה הזאת, שבפעם הבאה שכל כולי אתחלף לגמרי, אז חתולי כבר לא תהיה איתי כנראה, שש עשרה שנים זה יותר ממה שרוב החתולים חיים.

~~~

המילה של אתמול :  סַרְגֵּלִי ת' שהוא כסרגל, ישר כסרגל [-לית, -יות]

[1] עָלֶה

17 במרץ 2010

 

אתה אומר: אני מצטער, ולרגע זה מצחיק אותי.

 

חם מאוד אני יודעת את זה אני יודעת

ונהיה לי קר כשאתה מדבר

שבע עשרה מעלות מתחת לאפס אני בטוחה

כשאתה אומר את מה שאתה אומר

נותן לי את ההגיון שלך כמתנת פרידה

מסביר לי למה זה לא וזה הרבה יותר

ממה שאני יכולה. חתוך זוויתי סרגלי כמעט

רובוטי איך שאתה מחזיק בזה

ואני רוצה לתפוס בקצה השני ולמשוך

ככה שכל

הכלים

 

     יעופו ויתנפצו

                ככה שהכל ינתז

ינזל          ויכתים       לעזאזל איך שאתה

משייף את זה עד שזה חד

זה חד וכל כך נקי.

 

אני מחזיקה עלה ביד

אני רואה את הירוק הקטן הזה שביד שלי

ואת היד שלי אני כבר לא רואה.

 

 זאת הרשומה הראשונה, בפרוייקט ז'ורז' פרק שלי. בכל יום שיבוא אני אכתוב בסוף הרשומה את המילה שהיוותה את גרגיר החול שלי ביום הקודם. המילה נבחרת באופן רנדומאלי, בעיניים עצומות מתוך המילון העברי המרוכז של אברהם אבן שושן.

דבר משמח שאני חייבת לספר: קניתי מצלמה ואני ממש מצלמת. אושר. 

איש עֵר

15 במרץ 2010

1. הוא אחד הסופרים האהובים עלי ביותר. אולי האהוב ביותר? כנראה.

2. הוא כתב "ברגע שאתה עוצם את העיניים, מתחילה הרפתקאת השינה. האפלולית המוכרת של החדר, גוש חשוך, חתוך לפרטים, שזכרונך מזהה בו ללא קושי את הדרכים שעברת אלף פעמים, מתווה אותן מהריבוע האטום של החלון, מעורר לחיים את הכיור מניצנוץ, את הכוננית מצלו הבהיר מעט יותר של ספר, מדגיש את המסה השחורה של בגדים תלויים, מתחלפת לאחר זמן-מה בחלל דו-ממדי, כמו תמונה ללא גבולות ברורים שתיצור זווית קטנה מאוד עם מישור עיניך, כאילו היתה מונחת לא לגמרי במאונך, על גשר אפך, תמונה שבתחילה אולי יכולה להיראות לך צבועה באפור אחיד, או ליתר דיוק נייטרלית, נטולת צבעים או צורות, אבל שדי מהר מתברר ללא ספק, שיש לה לפחות שתי תכונות:" [1]

3. הוא מת מזמן. הוא היה בן ארבעים ושש כשמת.

4. הוא כתב ספר שנקרא 'החיים הוראות שימוש' 'La Vie mode d'emploi' ספר שאורכו בעברית למעלה מ-700 עמודים, ואין בו כמובן אף הוראת שימוש אחת לחיים.

5. הוא ידע שאין דבר כזה, הוא ידע שהחיים הם כָּאוס בלתי מנוחם, וגם קצר מאוד במקרה שלו.

6. החיים שלו היו קצרים ודחוסים מאוד כמו סיגריה חזקה.

7. הוא עישן המון ומת מסרטן הריאות.

8. אביו מת במלחמה כחייל, אימו מתה באושוויץ והוא אומץ על ידי דודיו.

9. כדי לעבור איכשהו בסבך הכאוטי של החיים, הוא ייצר לעצמו משימות מופרכות / משונות / מצחיקות / טרחניות / של כתיבה [2], ומתוכן הגיחו יצירות יפיפיות ונוגעות ללב.

10. הוא כתב למשל ספר שלם [3] שלא מופיעה בו אפילו פעם אחת, אחת האותיות הנפוצות והחיוניות ביותר בשפה הצרפתית.

11. מי שנגוע כמוני, במחלה האיומה והנפלאה של אהבת החפצים אינו יכול שלא לאהוב את כתיבתו, שחלק גדול ממנה הוא רשימות של חפצים,

12. אבל גם של דברים רבים אחרים שאינן חפצים.

13. הוא כתב ספר שנקרא 'איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר?' [4]

14. זאת אחת התמונות הכי יפות שיש בעולם:

15. הוא כתב: "הייתי רוצה לחיות עד זיקנה אבל לפעמים לא" [5]

16. ז'ורז' פרק  Georges Perec‏  נולד במרץ 36 ומת במרץ 82. [6]

17. מחר, ה- 17 במרץ, בשעה 17:00 אני אצא למסע לכבודו ובהשראתו. אני כתבתי לעצמי 17 הוראות שימוש (בסוף המסע אגלה לכם אותן), ובמשך 17 ימים, אכתוב בכל יום רשומה לפי ההוראות האלה.

 

 – – – –

[1] התחלת המשפט הראשון (שנמשך ארבעה עמודים…) של 'איש ישן', תרגום מיכל סבו, הוצאת 'בבל'.

[2] והיה שייך לחבורת 'אוליפו' של הסופר רימון קאנו: http://en.wikipedia.org/wiki/Oulipo

[3] רומן בלשי בשם 'Disparition'  והאות היא E.

[4] "היה אחד. קראו לו קאראמאנליס, או משהו כזה: קאראמה? קאראמי? קאראכמה? טוב, בקיצור, קאראמשהו. בכל מקרה, שם לא כל-כך שכיח, שם שאומר לכם משהו, שלא שוכחים בקלות. זה היה יכול להיות אבסטראקט ארמני מאסכולת פאריס, מתאגרף בולגרי, מלפפון חמוץ ממקדוניה, בקיצור טיפוס מהחורים האלה, בלקני, יוגורטאי, סלבופיל, תורכי." 'Quel petit velo a guidon chrome au fond de la cour' תרגום חגית בת-עדה, הוצאת 'בבל'. כן, ככה הוא כתב, וגם לגמרי אחרת.

[5] מתוך 'על הקושי לדמיין את העיר האידאלית', תרגום עירית עקרבי, מכתב העת 'המעורר'.

[6] ז'ורז' פרק ב'מכונת קריאה', האתר של הוצאת 'בבל': ביוגרפיה, ספרים, סרטים, מאמרים וקישורים:

http://readingmachine.co.il/home/contribs/george_perec