שלוש+ [15]

                                                                             כז' בתמוז

לבד

האיש הזה, כשנכנסתי חשבתי שהוא מדבר אל עצמו, מסתבר שהוא פשוט שר, בלי קול, יחד עם מוסיקה עלומה שתקועה לו בחוטים לתוך האוזניים, תוך שהוא עובד במרץ על המחשב הנישא שלו ומידי פעם גם עונה לטלפון באוזניה נוספת. ללא ספק אדם תקשורתי מאוד, ואני תוהה, האם הוא ניסה לאחרונה, או פעם מתישהו, לדבר עם עצמו?

בחורה אומרת בקול ספק משועשע ספק מיואש אבל ללא ספק רם מאוד: אל תשאלי, קניתי עכשיו עוד נעליים באלף שקל.

[ הוא מגיע על אופניים וקושר אותן לעץ בכניסה ]

האישה המבוגרת והאישה הצעירה, שתיהן יפיפיות, שחשבתי לאם ובתה, מתגלות כנאהבות. לעומת זאת האיש המבוגר והאישה הצעירה שהייתי בטוחה שהם זוג, הם למעשה אבא ובת, והתינוקת בעגלה היא הנכדה.

בחורה אוספת את השיער, מרימה אותו מהעורף בתנועה הזו, עתיקת היומין, מפתלת אותו וחובקת אותו בקליפס פלסטיק, קווצה קטנה מתחמקת לה, מקשטת לה את העורף, ערבסקה.

בחור מעביר אצבעות דקות וארוכות, על המצח, הלוך ושוב, כשהוא שקוע בספר שלו.

[ הוא לא גבוה, יש לו שיער קצוץ מאפיר, זיפים, חולצת טריקו אפורה וג'ינס שיושב כל כך טוב על התחת שלו. הוא מתיישב אל שולחן קטן עם הגב אלי. אני רואה צדודית בלבד. ]

כשהיא בוהה ככה, באוויר, במבט החולמני הזה, היא כל כך יפה הבחורה הזאת, בוטיצ'לי צייר אותה, אין ספק. אבל אז היא פורצת בצחוק, יש לה שיני נברן קטנטנות. בוטיצ'לי נבהל ובורח.

[ הוא קורא את מוסף הספרים של הארץ. ]

איך נשים אוכלות? ואיך הן אמורות לאכול? זה מותר בכלל? איך אפשר גם להיות אישה וגם ליהנות מאוכל, בפומבי אני מתכוונת, לא באישון לילה בפתח המקרר שלך. בבית הקפה אני מסתכלת לפעמים על נשים אוכלות והלב שלי נחמץ: הבעת הפנים שלהן, שפת הגוף שלהן, שתיהן אומרות ביחד: אני חייבת, אין לי ברירה אלא לאכול, אבל ליהנות מזה? אני?! הנה למשל הבחורה הזאת, אכלה רבע מארוחת הבוקר שהזמינה, השאירה את כל הלחם הטוב בסלסלה.

[ ועכשיו את מוסף הספורט של ידיעות אחרונות. ]

הילדה, בת ארבע אני חושבת, פתחה לבד את הפקק של הסודה. הסבא הסתכל איך היא עושה את זה. היא התקשתה מעט אבל הוא לא אמר מילה. היא התקשתה מעט אבל בסוף היא הצליחה. היא פתחה את הפקק ואז הרימה את הבקבוק, שנראה כל כך גדול בידים שלה, ומזגה לעצמה סודה לכוס, ואז היא סגרה את הפקק ושתתה. וכל הזמן הזה הסבא שלה הסתכל ולא אמר מילה.

 [ הוא הסתובב פתאום לאחור, ממש אלי, ולא הסתכל לשום מקום מיוחד, אבל העיניים שלו היו כל כך כחולות. ]

הבחור ההוא שם, לובש את החולצה שלו הפוך בטעות, כמה אנושי, כמה נפלא. תמיד הוא יושב באותו מקום ומזמין את אותו אספרסו ארוך, אבל בכל פעם יושבת איתו בחורה אחרת לגמרי. לי בארון אין אפילו כל כך הרבה תחתונים…

דווקא הבחורה בעלת המראה המלאכי בתולי הזה, היא מעשנת כבדה, שיוצאת בכל פרק זמן לעשן סיגריה בחוץ, מהלכת הלוך ושוב על מדרכה לפני בית הקפה, ואילו החברה שלה, שנראית כמו מלאך מהגיהנום, עם כל הקעקועים והפירסינג, היא זאת שנגעלת מהסיגריות ועושה לה פרצוף.

[ הוא שותה סודה, מהבקבוק, כל פעם לגימה קטנה ומניח את הבקבוק על השולחן בעדינות. ]

אני מסתכלת על השיטות הרבות והמגוונות והמקוריות אפילו, שבהן אנשים אוכלים את ארוחת הבוקר שלהם, ממתיקים, מערבבים ושותים את הקפה שלהם, הופכים את הדפים בעיתון שלהם, מדברים עם המלצרית, מדברים עם מי שיושב מולם, מדברים בטלפון הנייד שלהם. אנשים זה דבר כל כך מעניין.

שתי הנשים המבוגרות האלה, יש בהן פי אלף יותר אש מבשתי הצעירות שיושבות בשולחן לידן. הן מתגלגלות מצחוק, מפלרטטות עם המלצר, מזמינות עוד ועוד קפה ומיני מתיקות, מעשנות בהיחבא.

[ הוא הלך. ]

הכלבה באה להזכיר לי שיש עוד חובות חוץ מחובת בית הקפה. היא מניחה את הראש על הרגל שלי ומסתכלת לי ישר בעיניים, כאילו לא התעלמה ממני כל הזמן שהיינו כאן. אני מלקטת מהצלחת את הפירורים האחרונים של הסנדביץ' שלי, שותה את הלגימה הקרה, האחרונה של הקפה שאני כל כך אוהבת, מזמינה חשבון, משלמת. בואי קלפטע, בואי, הולכים הביתה.

————————————————

* עד כאן לבינתים. כל הפרקים האלה שהופיעו כאן בשבועיים האחרונים לקוחים מתוך ספר בפוטנציה, או בהתהוות, או בתהליך? הכל, וגם אולי כלום, אולי סתם שעשוע, אולי חומרים שיקבלו צורה אחרת לגמרי במקום אחר לגמרי. אבל התחשק לי לתת אותם לכם במתנה.

שלוש+ [14]

כו' בתמוז

שני שירים מבית הקפה

~

הקפה כבר קר

והולך להגמר עוד מעט,

קנקן מים וכוס ריקה מהחצי והלאה.

מעבר להם אדנית עם צמח מוזר:

קנים ירוקים מכוונים להפגיז את השמים.

אחר כך הרחוב:

אנשים ונשים הולכים,

מגיחים מהצל

אל שלוליות האור

שעל המדרכה

בין עץ אחד למשנהו.

הם אינם מרגישים בחיוך העדין,

התרככות קטנה של שרירי הפנים שלהם,

עת האור הרך נוגע בהם.

אבל אני רואה. ואני זוכרת:

 

~

הרחוב זהר באותו יום

כמו נהר בשמש,

כולם נראו לי יפים

ואתה חיכית לי בצד השני

שאשחה דרכו אליך.

זהרורי האור נפלו על פניך

דרך הענפים הכבדים של הפיקוסים,

מתנה נדירה ממציאות סרבנית,

רגע שממשיך לנצנץ עדיין מרחוק

כמו כוכב מת.

 .

שלוש+ [13]

כה' בתמוז

 

אתנחתא

"סליחה, אפשר לבקש ממך סיגריה בבקשה?"

בטוח יצא לכם לשמוע/להגיד את המשפט הזה.

ולמה לא שומעים/אומרים

"אפשר לקבל בבקשה ביס מהסנדביץ' שלך? הוא נראה לי מה זה טעים"

או

"שמעי, הצ'יפס הזה נראה לי יותר טוב מהפירה שלי, אפשר להתחלף?"

או

"סליחה, אפשר שלוק מההפוך שלך? בדיוק חסר לי אחרי הסנדביץ".

~

שלוש+ [12]

כד' בתמוז

שלוש+ [11]

כג' בתמוז

צל עלים ועלים

 

לא ללכת תמיד באותה דרך,

לחפש דרכים חדשות בכל יום, זה חשוב.

אבל אם את הולכת בכל יום באותה הדרך

את מגלה דברים, ואת מגלה שההישנות של הפעולה

היא פעולה בפני עצמה, ושהחזרה היא קסם.

למשל החתול הזה: הוא עומד שם תמיד, חתול קטן ושחור,

אנחנו מסתכלים אחד על השני,

יש קצת חשדנות מצידו. מצטערת חתול,

אין לי שום דבר לתת לך, מלבד לטיפה,

שלא תיקח ממני,

ופרח גירנים ורוד גדול

האוחז בתוכו עדיין כמה טיפות של טל

שלא אתן לך.

השמים היום ג'ינס משופשף,

ולהליכה שלי היום בדרך הקבועה

אין שום מטרה, מלבד בחינה מחדש של הגילוי הזה,

שהישנות הדברים היא קסם:

אני בוחנת אותו על הדרך, על החתול, על השולחן בקפה,

על האופן בו אני מסדרת עליו את החפצים הקטנים שלי,

מבקשת את הקפה מהמלצר

ונכנסת אל תוכי בחיפוש אחר מילים חדשות.

.

שלוש+ [10]

כב' בתמוז

גזענות ובתי קפה – ירח הקיץ – דברים ששווה לסבול בשבילם

אי אפשר להכחיש את העובדה, שלכל בית קפה בעיר, יש את יושביו הנאמנים והמאפיינים, אני לא אכנס עכשיו לניתוחים כי זה בטח ישמע כמו אחת מאותן תורות שמביאות בסוף למלחמות והכחדת עמים. נסתפק בזה שנאמר, שמי שלא סובל ילדים, לא יישב בקפה מסויים ומי שלא יכול עם לכלוך לא ישב באחר. מי שצריך שהאוכל שלו יהיה טעים, לא ישב בקפה איקס ומי שמעוניין בקפה אמיתי, לא ישב בקפה וואי. אבל החברות שלי ואני אוהבות הכל ויושבות בכל מקום, ולכל בית קפה יש מה להציע לנו ואת המחיר שצריך לשלם על זה.

יש קפה אחד, שאת יכולה לראות בו את הירח, כן ממש את הירח, באמצע הקיץ, תלוי, בוער, כמו למפיון כתום ענק מעל העיר. אז מה אם ממש ממול על המדרכה, עומדת שורה של פחי אשפה ענקיים שחתולים רזים וחולים נוברים בהם? בקפה אחר, אפשר לשבת בחצר גדולה ויפיפיה, מלאת צמחיה עשירה ואפלולית, עצים שיחים ומיני עלווה מוריקה ומרשרשת. אבל לכל הירוק הזה יש כמובן מחיר, ובמקרה הזה, את מוצאת את עצמך יושבת באמצע חדר אוכל של קיבוץ ביום שישי בערב, הווה אומר, כשכל המשפחות מגיעות על נשיהן, טפן, זיקניהן, כלביהן ופרעושיהם. בקפה שבו יושבים הכי הרבה חתיכים יש מוסיקה בלתי נסבלת, ובהוא שבו יש מוסיקה נפלאה, אנשים מעשנים כאילו לא חוקק מעולם שום חוק בעניין. יש בתי קפה שאין להם הרבה מה להציע מלבד זכרונות, אבל הזכרונות הם עניין נכבד ביותר. כמו ההוא שבו בגיל שבע עשרה ישבתי, אחרי סרט בוקר בקולנוע 'פריז', עם בחור שאהבתי ואכלתי בפעם הראשונה בחיי עוגת סברינה, או זה שבו הייתי מלצרית אחרי השחרור מהצבא, או בית הקפה בו אחת מאיתנו נפרדה מהחבר הראשון שלה, או זה בו אחרת העיפה בתנועה אחת לא רצונית מגש שלם מידיה של מלצרית המומה. יש בתי קפה שהדרך אליהם היא חלק מההנאה שבהם, הליכה לאורך החוף על התפר הקריר של המים והחול, או הליכה לאורך דיזנגוף תוך השתהות יסודית בכל חלון וחלון ראווה, או הליכה לאורך שדירה רחבה מחופת פיקוסים ענקיים מצוייצי אלפי ציפורים. לחברות שלי ולי לא אכפת לנדוד ולהניח את ישבנינו המכובדים, בכל מקום בעיר שקורא לעצמו בית קפה, וברור שכבר שילמנו ועוד נשלם על זה ביוקר, בזמן, בכסף, בסבל ועצבים. אבל:

כשיש פתאום רגע כזה מושלם, שבו את שותה קפה מדויק, וברקע יש שיר שאת נורא אוהבת, ומזווית העין את רואה גבר יפה שקורא עיתון ומלטף בהיסח הדעת את הכלב שלו. כשאת שותה קפה עם עוגיה אלוהית, ובוהה במדרכה, והאנשים היום נורא יפים והשמים נורא כחולים, ובשולחן ליד מתיישבים סבא עם שלושת נכדיו ואת לא יכולה שלא להיות מוקסמת, גם מהסבא וגם משלושת הילדים, שמזמינים בשיא הטבעיות, כל אחד משהו אחר מהתפריט. כשמגישים לך את העוגה הכי טובה שאכלת אי פעם, ואת אוכלת אותה ואת נאנחת, ממש נאנחת, אוכלת לאט לאט לאט, שלא יגמר לעולם. כשאת חולקת ארוחת בוקר, עם שתי החברות הכי טובות שלך, וממול הים עושה את מה שהים יודע לעשות, נו, אז לא שווה?

שלוש+[9]

כא' בתמוז

בעיה קטנה – והפיתרון המוצלח שלה

היה לי פעם אהוב שלא אהב בתי קפה. הוא לא היה מפסיק לזוז בכיסא שלו בחוסר מנוחה, עיניו היו מרצדות ומחפשות סביב אחרי איזה עניין לענות בו, אצבעותיו מתופפות על השולחן והרגל שלו רוקדת בעצבנות מתחתיו. הוא לא אהב לשבת בבתי קפה, וזה כמובן גרם לי להרגיש דקדנטית, בזבזנית ושטחית כשהוא הסכים לעשות לי טובה ולבוא איתי. הוא היה לוגם את הקפה בשתי לגימות ומחסל את העוגה בשתי נגיסות ואחר כך היו באים הריצודים והקיפוצים וההעוויות. עד שהקפה שלי מתקרר, עד שאני לוגמת אותו באיטיות ומתענגת על העוגה ועל הסיגריה, הוא כבר נראה כמו דמות בסרט מצוייר שכל האיברים שלה רועדים ומשקשקים והופכים לקשר ענקי ורוטט. קלפטע היתה מתכווצת מתחת לכיסא שלי ומייבבת. האהוב שלי לא אהב לשבת בבית קפה. הוא לא הבין את העונג שבמעבר לזמן אחר, איטי. שבהתבוננות באנשים סביב, בהתנהגויות הקטנות הפרטיות שלהם, בסיפור שנרקם ביניהם, בין אם הוא אמיתי או רק כזה שאני מספרת לעצמי.

אז נשאר לי רק לשבת עם החברות שלי, ולהתגעגע אליו.

געגועים מתוקים כאלה.

שלוש+ [8]

כ' בתמוז

חמוץ – מר – מתוק

אז אני היחידה משלושתינו שהייתי מלצרית פעם, להן אין את הזיכרונות האלה ועל כן הן מסוגלות להיות כל אחת בדרכה, ממש לא נחמדות אל המלצרים והמלצריות חסרי המזל שנגזר עליהם לשרת אותנו. אני לא אגלה מי היא מי, אבל בעניינים האלה הן מרירה וחמוצה. מרירה היא אכזרית וקשת לב, תוקפנית ומרשעת של ממש. חמוצה היא נרגנת, מתלוננת, מציקה וכפויית טובה. אני, המתוקה, המתחנפת. ואתם יודעים מה? יש לי הרגשה שאותי המלצרים הכי מתעבים. אני בטוחה שעלי המלצריות הכי מגלגלות עיניים ועושות חיקויים שלי: איך שאני מתנחמדת, מסתחבקת ומלקקת. לא מראה מלבב, בכלל לא.

אבל יש מישהי שכל המלצריות אוהבות, שהמלצרים מתים עליה, כן, נכון, קלפטע. היא תמיד מקבלת בדיוק מה שהיא רוצה לאכול ולשתות, וחיבוקים וחיבובים לרוב, והאמת היא שמגיע לה. היא לא חמוצה, לא מרה ולא מתוקה, היא אמיתית.

שלוש+ [7]

יט' בתמוז

חיים בסרט

בעל בית הקפה שבו מלצרנו, היה פולני זקן שהביא לעולם את הביטוי האלמותי: בוּתוּרֶגע. זהו הרגע הקריטי, שאסור בשום פנים לפספס, שבו מתפנה שולחן מיושביו ועל המלצרית לזנק ולפנות אותו משיירים וכלים. ממש, אבל ממש, בוּתוּרֶגע. היתה לו חבורה של פולנים זקנים כמוהו ענודי זהב וזקורי זרת, והיה לו גם שותף. קונדיטור אוסטרי צעיר וגבה קומה, זועם ומנומס עם מבטא יקי בלתי אפשרי, שבגד באופן כפייתי באשתו. בקומה העליונה האפלולית והרותחת, זרויית הקמח, של בית הקפה, הוא היה אופה את עוגותיו המופלאות ובוגד את בגידותיו הנאלחות. בדלפק, בהוצאת מנות והכנת הקפה, עבד בחור ערבי יפה, מגונדר חסר בושה ומלא רגשי נחיתות, שהיתה לו אהובה רוסיה יפיפיה שהוא היה חייב ליידע אותנו, שתי בתולות מצחקקות במבוכה, במה הוא עושה לה בחניון של הבניין. היחס שלו אלינו, נע בין פרצי זעם להתרפסויות ואף פעם לא ידענו מה יבוא ומה אנחנו מעדיפות. 

בין יושבי בית הקפה הקבועים היו שניים שעכשיו אני תוהה, האם הם באמת היו כל כך מוזרים או שהזמן מגזים לי אותם? האיש היה רווק מזדקן שהיה חרמן חסר בושה ונהג להסתכל עלינו במבט שהוא בטח קרא לו המבט הסקסי שלי ואנחנו קראנו לו המבט הכלבלבי והיינו חוטפות בעטיו את התקפות הצחוק החמורות ביותר. האישה, לעומת זאת, צבטה כבר אז את ליבי הצעיר והקשוח. היא היתה ביתו של מיליונר ידוע, בובולינה מושלמת, שמנה נורא ומצובעת נורא, בובת פורצלן שהתנפחה והזדקנה, וכלב פודל זעיר שכן תמיד בקפלי חיקה.

יכול להיות שהזיכרון שלי קצת מגזים את הדמויות, אבל כבר אז החברה שלי ואני הבחנו בגרוטסקה שמולנו וקראנו לבית הקפה במקום בשמו האמיתי, 'גינת הפלסטיק' וכל הקיץ ההוא לא הפסקנו לצחוק, עד שעברנו לעבוד בבית מלון מפואר על שפת הים.

שלוש+ [6]

יח' בתמוז

המילה הנכונה במקום הנכון – להיות שם

היא עמדה מולנו ואני ידעתי, שבעוד רגע היא תעשה משהו דרמטי, למשל, היא תעיף את המגש כולו באוויר, תבעט באחת מאיתנו או תחנוק את השניה, ולסיום תקצוץ את השלישית לחתיכות קטנות, אבל היא רק חייכה חיוך קטן ומתוק, ואמרה מילה אחת: סבבה. ואז הבנתי. זה מה שהיה חסר אז, לפני המון המון שנים, כשאני הייתי היא, עומדת עם מגש עמוס מול שלוש נשים שנראו לי אז מבוגרות נורא והיום אני אחת מהן. זה מה שהיה חסר לי אז, אבל היא פשוט עוד לא היתה, המילה הזו: סבבה.

זה לא סתם, זה לא סתם שאני הנחמדה משלושתנו, שאני זו שמתחנפת, מתרפסת, זוחלת על גחוני בפני מלצרים. אני פשוט היחידה משלושתנו שזוכרת בדיוק, שיודעת מה זה אומר להיות מלצרית, גם אם זה קצת קשה להאמין, למשל לזו, שעומדת עכשיו מולנו ומחייכת ואומרת: סבבה.

כי אני יכולה בקלות, היום, ללכת במסדרונות של הזיכרון שלי ולפתוח דלת, ומיד יכה בי הקור העז של המזגן, מעורב בריחות של בשמים ואפטר שייבים, ומעל לכל הריח של קפה טוב ועוגות משובחות. זוהי כמוסה של ריח ותחושות פיזיות, שלעולם תהיה שמורה בי, והיא התפאורה והבמה שעליה מתחילות לעלות הדמויות בסיפור. אלה, שמרחק הזמן מעניק להן חמלה שלחברה שלי ולי לא היתה אז, כשהיינו מלצריות. אנחנו צחקנו, כמה שצחקנו, והגחכנו ולעגנו להן, וזה מה שעזר לנו לעבור את הדיכאון של הקיץ ההוא איכשהו. היינו חיילות משוחררות, בחורות צעירות ומתוסבכות, חדשות בעיר הגדולה, והיה לנו מזל. הגורל זימן לנו אוסף של אנשים שנראו כאילו יצאו מסרט של פליני.