המחברות של להיות

ט' בתמוז

אני קוראת את המחברות שלי אחת אחת, מצלמת אותן בשביל הרשומות, חוצבת דרכן. אני קוראת את המחברות שלי ובוררת ערימות מילים כערמות עפר בתקווה למצוא פירור זהב. אני קוראת אותן, משאירה מעט ואז קורעת את כל השאר. אני קורעת את המחברות שלי ואז כשאני כבר כמעט לקראת הסוף מבינה משהו: אני גם מתאבלת עליהן.

תאמרו: את מתאבלת על הזמן שהיה בהן ועכשיו איננו. ואני אומר: בוודאי. כן, גם. אבל אני מתאבלת גם עליהן עצמן, על גוף הנייר והקרטון שלהן. על השדות הלבנים חרושי התלמים התכולים שזרעתי בהן והשקתי (וגם זיבלתי, אוהו, כהוגן) אני מתאבלת על המחברות שלי גם איך שהיו בסוף, ממורטטות ועמוסות וכבדות מכל מה ששמתי בהן ומאלפי הפעמים שפתחתי וסגרתי אותן. אני משמידה אותן כי די כבר די, ובכל זאת, זה אֵבֶל.

.

כבר הזכרתי כאן אני חושבת, את המנהג של חתולי לבוא ולשכב על הצד הימני של המחברת כשאני כותבת על הצד השמאלי. לפעמים היא אומרת משהו, לפעמים שולחת כפה או מזנבת בי לליטוף. הנה גם עכשיו היא באה. כשקרעתי עוד ערימת נייר היא התרחקה במפגיע מהרעש המעצבן, אבל כשהתיישבתי כדי לכתוב את התובנה הזו, היא באה והשתרעה. ועכשיו אני מבינה עוד משהו: זה הדבר המהותי. אחרי שהוא קורה הן כבר לא חשובות. זה הדבר, הישיבה הזו והשקט שנהיה. השקט שבו אני שומעת שַחרוּר מרחוק, יונה מהעץ וגירגור חתולי הכי קרוב שאפשר. וכל אלה מצטרפים לרחש הדק מני דק של העט המתחכך בנייר, משאיר את השריטות הקטנות האלה שקוראים להן מילים.

גרסת הכותבת:2

ח' בתמוז 

יש עוד דבר שהיה לי מאוד חשוב כשכתבתי את הספר שלי, אני רואה את המחשבות עליו חוזרות לאורך המחברות, מלוות את הכתיבה ואת העריכה: מין. העולם שלנו מוצף במין, סוחרים בו ומלכלכים אותו, מנצלים אותו ומכניסים אותו לכל מקום ולכל דבר, הופכים בני אדם (בעיקר נשים) לחפצים מיניים מפלסטיק. ולכן, סופרים שרוצים להיות רציניים לא כותבים מין בכלל, ואם הם כבר עושים את זה אז זה תמיד או אלים, או משפיל, או קר ומנוכר.

ואני רציתי שבספר שלי כן יהיה מין, לא רציתי להתעלם ממנו ולא רציתי לבזות אותו. רציתי שהוא יהיה כוח מניע בסיפור. שהוא יהיה חלק מהדיאלוג האנושי, שהוא יהיה חלק מההליכה של הגיבורה אל עצמה, אל שינוי, החלמה, שמחה. אני חושבת שמין זה דבר אדיר, ורציתי לכתוב מין אמיתי, שיהיה כל המנעד שיכול להיות בו, זה היה לי אתגר חשוב. כשמישהו שמאוד יקר לי ושאת דעתו אני מוקירה אמר שהספר שלי מחרמן אז הרגשתי שקיבלתי מדליה, ואני נורא גאה בה.

.

והספר הבא שלי נולד מחלום. זה עוד דבר ששכחתי לגמרי והמסע במחברות הזכיר לי. באמת, התעוררתי ומה שקרה בחלום הפיל את קוביית הדומינו הראשונה שהוליכה אל הספר. כמו את הראשון כתבתי אותו מהר ובהנאה, כמו בראשון יש לו גיבורה שאני אוהבת, ועכשיו צריך לערוך אותו ואני מקווה שלא ירחק היום וגם הוא יצא לאור.

.              

מאה שנים ישנתי,              

ישנתי ולא ידעתי.              

הייתי באמצע כל הרעש,              

איך יכולתי אפילו לחשוד בי              

שאני יְשֵׁנָה?              

.              

גרסת הכותבת:1

ז' בתמוז

.

הבלוג הלך והתפתח, הלך ונהיה לי לבית מיטיב, ובמקביל הלך הספר שלי ונהיה. זה היה קצת מטורלל מה שעברתי איתו, מהוצאה קטנה הוא עבר במפתיע להוצאה גדולה, ולכן הוא נערך על ידי שתי עורכות חכמות ורגישות, נבדק על ידי שתי עורכות לשון חדות עין, עוצבו לו שתי כריכות, ולקינוח החלפתי לו את השם. בדיעבד אני לא מצטערת. זה היה מורט עצבים, אבל גם מרתק ומחכים, והיה לי טוב, אחרת בכל גלגול.

בסוף הוא יצא, והביא איתו עוד ועוד מתנות, רגעים קשים ורגעים מרגשים, התנסויות חדשות: צלם מקצועי צילם אותי ומאפרת מקצועית עשתה אותי כשירה לצילום הזה, והשתתפתי בקטלוג הבכורות הראשון של ההוצאה, היו לי שלוש דקות התהילה שלי בראיונות וכתבות ברדיו ובעיתונים, היו לי כמה שעות בשבוע הספר ואפילו חתמתי לאנשים, הספר הוקלט ואפשר לשמוע אותו, קיבלתי ביקורות הוגנות ואפילו טובות וקיבלתי גם ביקורות של רעל טהור. אבל הדבר הכי כי, שהיה ונשאר הכי הכי, זה העובדה שהמון אנשים, נשים וגברים בכל הגילאים, קראו ואהבו ואפילו טרחו ומצאו אותי כדי להגיד לי את זה, ובשביל זה, הכי הכי בשביל זה, כתבתי ואני ממשיכה לכתוב.

אבל לא את הכל יצא לי להגיד. כלומר התראיינתי, שאלו אותי כל מיני שאלות, דיברו איתי הרבה על אוכל, ונכון שאוכל הוא מרכיב חשוב בספר אבל הוא רק תירוץ כדי לדבר על דברים אחרים. ניסו להדביק לו כל מיני עניינים רוחניקים שאין בו בכלל. ניסו לייחס לו ולי כל מיני אג'נדות טרנדיות שונות ומשונות. כל זה לא באמת אכפת לי. רק שלא אמרתי את כל הדברים החשובים שיש לי להגיד עליו, ועכשיו אני קוראת במחברות את תהליך כתיבתו ויציאתו לאור ונזכרת ורוצה.

.

למשל לא יכולתי לספר שאני המצאתי לי ז'אנר, כן באמת, אני קוראת לז'אנר הזה 'רומן פוסט-רומנטי' על משקל הרומנים הרומנטיים של פעם, אבל עם טוויסט פמיניסטי. יש לי חברה שקוראת לו 'רומן רומנטי לאנשים אינטליגנטים', ואני אוהבת את ההגדרה הזו. כתבתי אגדה שהגיבורה שלה נסיכה. האגדה שלי קורית בתל אביב של שנות האלפיים והנסיכה שלי מוקפת בנסיכים ודרקונים, פיות ומכשפות שחיים במציאות הזו כמוה. הרגשות, המאבקים, התהליכים, הקסמים והאהבה הם בדיוק כמו באגדות העתיקות. אין לי ולא היתה לי שום יומרה ספרותית גבוהה, מה שבאמת רציתי זה להעביר את הקוראים שלי תהליך רגשי יחד עם הגיבורה, דרך האגדה רציתי לספר על אנשים אמיתיים וחיים אמיתיים, ויש דברים שהיה חשוב לי לאמר: שנשים יכולות להיות חזקות וחלשות ביחד, שאין סתירה בין פמיניזם ושיוויון לרומנטיקה, שמשפחה ואהבה אכפתיוּת חברתית וחמלה הן מה שחשוב באמת, שייעוד ותשוקה הם מפתחות להעצמה ועצמאות של נשים.

~

ובצירוף מקרים מופלא, מאלה שאני מתה עליהם, אז בשבוע הספר זכיתי להיות מוזמנת על ידי איילת לטוביץ' להתארח לשיחה קטנה איתה בגלי צה"ל בשבוע הספר, ושם אמרתי חלק מהדברים האלה וזה עשה אותי מאוד מאוד שמחה. אז הנה יש לי לינק: ואפשר לשמוע. אזהרה: אני מצחקקת הרבה. (הלינק מוביל לרשימה, התכנית היא הרביעית ברשימה, ולמזלי אני ראשונה בתכנית, הידד.)

הזירה הקטנה שלי

ו' בתמוז

אז בנובמבר 2009 הדלקתי כאן את האור. הגיע הזמן לכל מה שנצבר בי בשנים האחרונות, רקד לי בבטן והתבשל במחברות. אם הייתם שואלים כל אחד שמכיר אותי, גם אם הוא לא אוהב אותי, יגידו לכם ישר: מיכל? בלוגרית מלידה. פטפטנית, נרקיסיסטית, אקסביציוניסטית, חושבת שהיא מצחיקה, יש לה מה להגיד על כל דבר, דעתנית ואובססיבית, בוטה, מעצבנת ומבעבעת כמו בקבוק סודה. מהיום בו התחלתי לכתוב כאן המקום הזה הוא מקדש המעט שלי, הוא שומר עלי בתהפוכות חיי והוא עוגן לקיומי המיטלטל תדירות. רק כשצילמתי את המחברת בשביל הרשומה, שמתי לב לכותרת מעל לציור, זה שייך לשמחות של ה'זוּם-אִין', ואני חושבת שהיא אומרת הכל.

.

[2010]

בחודש מרץ עשיתי לעצמי תרגיל סטייל 'ז'ורז' פרק', שבו במשך 17 ימים הייתי שפחתם החרופה של 17 חוקים מופרכים וכיפיים שהמצאתי. ועוד דבר מרגש קרה באותו חודש, קניתי מצלמה דיגיטלית. והפתעה הפתעה, הפכתי לאישה שאוהבת לצלם. אלה התמונות הראשונות שצילמתי, בדרך הביתה מהחנות. וזה כל כך אופייני למרץ, העובדה ששני צילומים שצולמו בהפרש של כמה שניות, נראים כמו שתי עונות שנה אחרות לגמרי.

.

'משהו עגול' נפרש על פני חודש מאי, ובו לכל רשומה צוותה תמונה של, כן, משהו עגול. וביוני הלכתי בכל בוקר לים וכשחזרתי כתבתי את 'יומן ים'. ביולי עשיתי לי 'בית' ושיתפתי את העולם בנפתולי הטיח שלי, ואחרי שעברתי לכאן יצאתי במשך תקופה ל'מסעות' אמיתיים ווירטואליים מכל מיני סוגים. את אוקטובר הקדשתי ל'ציפורים' ואת דצמבר ל'מרובעים', הסרוגים והשיריים.

.

[2011]

בתחילת השנה התחלתי לעבוד והעבודה שתתה לי גם את כל הזמן וגם את הכוח לכתוב. הבלוג עזר לי לשמר את הקול הפרטי ואת הקיום החלומי שלי. אפריל היה כולו 'ירוק' ואת יולי הענקתי ל'שלוש בקפה' ועלילותיהן. בנובמבר ודצמבר הלכתי ושבתי על הציר המוביל ומתפתל בין 'יוגה וגשם'.

.

[2012]

הפרויקט הגדול האחרון שלי היה קודם כל פרויקט חיים ואחר כך פרויקט בלוג. עשיתי את חודש המסע שלי בהודו ואז הקדשתי לו חודש כאן. הנה עוד שניים, להתרפק עוד קצת.

.

.

מאז שחזרתי כבר היה פרויקט 'ורוד' והנה עכשיו אני מטריחה אתכם בחיסול ממוקד ומתועד של '13 מחברות'. אני מפתיעה ולא באמת מפתיעה את עצמי, ומה שחשבתי שיקח חודשיים לוקח חודש אחד. בסוף יוני אגמור את הפרויקט הזה. ומה אעשה ביולי, החודש בו ימלאו לי חמישים, אני עוד לא יודעת. יש לכם אולי רעיונות או בקשות?

הכל טוב לך

ה' בתמוז

שתי מחברות, אחת אדומה והשניה תכולה, ליוו קיץ אחד ארוך ומטורף: הקיץ שבו סוף סוף הייתי בת שבע עשרה. מותר לך הכל, והכל טוב לך. כי מה שלא הורג אותך עושה לך טוב. עושה אותך יותר, מהכל. השתגעתי, מה יש לאמר. חובקתי ונושקתי, נבעטתי ונזרקתי, סגדו לי והשפילו אותי, נפלתי וקמתי, בכיתי ושמחתי, שמחתי, שמחתי. למדתי על העולם ועל עצמי כל כך הרבה. בקיץ ההוא פרחה לי הפוקסיה ואני רקדתי והסתחררתי איתה.

אמרתי תודה לפוקסיה, וגם לקוץ, שהגיע בסוף הקיץ, בדיוק בזמן.

.

.

[אוקטובר 2009]

               אלכימיה הפוכה

               מה שהיה זהב הפך בוץ.

               וההבנה שצומחת מתוך הבוץ הזה

               היא צמח מוזר ודוקרני:

               לוותר,

               לוותר כמו שלא וויתרת מעולם.

               .

מהשמש לירח

א' בתמוז

.

במחברת מספר שמונה קורים שלושה דברים: אני חוזרת לשחק בגפרורים פשוטים, הדבר החשוב ביותר חוזר להיות הספר שלי, ולאט לאט נעשה המעבר מהשמש שליוותה אותי שבע שנים בעבודתי במרכז הסיוע 'תאיר' אל הירח הכתום של התקופה החדשה.

אני קוראת עכשיו את השבועות האחרונים שלי במרכז, את מכתב הפרידה שכתבתי למתנדבות, את הסיכומים, ואני כל כך מתרגשת להזכר ולדעת איזה זכות גדולה זו היתה לעבוד במקום הזה. לעזוב את המרכז, היה לעבור מאחריות כבדה ועבודה קשה, מתחושה של שליחות ועשייה שהיא כולה החוצה, אל חיים מאוד אישיים ומרוכזים בעיקר בבפנים שלי. לעבור מאור השמש אל אור הירח, ממש כך.

[מרץ 2009]

כאן אני עושה הפניה, אל טקסט שחשוב ויקר לליבי מאוד. כתבתי אותו לכבוד אירוע כלשהו וקיבלתי עליו תגובות נרגשות ומרגשות, מישהו אפילו אמר לי בפשטות: לא ידעתי שאת משוררת. אז שייפתי אותו קצת ופתחתי איתו את אירוע ההתרמה האחרון של המרכז שהשתתפתי בו. לדעתי הוא מסביר הכי טוב למה כל כך חשובה היתה לי ההתנדבות ואחר כך העבודה במרכזי הסיוע, וגם, אולי, את הקושי העצום שיש בלעשות עבודה כזו כל כך הרבה זמן.

הטקסט נקרא בפשטות 'על תקיפה מינית'. שלושה חודשים לאחר האירוע ההוא עזבתי, עצובה ושמחה באותה מידה בדיוק.

.

זו העבודה שנועדה להיות הכריכה של הספר שלי בגלגול הראשון שלו, כשעוד קראו לו 'נשיקת טבחת' והוא היה אמור לצאת לאור בהוצאה אחרת. השארית של הירח מודבקת על הכריכה של המחברת.

שפה שְׁכוּחָה

ל' בסיוון

.

.

מחברת מספר שבע נכתבה כשהייתי במקום אחר.

היא נכתבה בשפה שהיום אינני יכולה לקרוא. אני לא מנסה אפילו.

.

ציפור הנפץ

כט' בסיוון

               .

               במסעותי בחיפוש אחר האהבה,

               פגשתי איש שפוחד,

               ופגשתי איש שמשקר

               ואחד שסתם מגזים.

               אחד שבורח ואחד שרודף

               פגשתי ערפד רגשות

               וגמד ענקי וענק גמדי,

               ולהפתעתי, הטענה שגברים

               רק רוצים לזיין ולברוח

               התגלתה כחלקית מאוד:

               אחד רק רצה לזיין את המוח

               אחד רצה רק לברוח.

               ואחד, עמד שם כמו אידיוט,

               ולא החליט לאיזה כיוון לפנות.

               ואני? אין לי שום טענות,

               כי גם לי לא חסר בתחום הטימטום,

               גם לי יש, אוהו, גם לי יש.

               .

המחברת השישית מלווה את כתיבת הספר, אבל היא בעיקר קופסת אש. יצאתי אז מהמסתור שלי והתחלתי ללכת מחדש, את ההליכה האינסופית אל האהבה, וזה היה הזמן ההוא. ואוף, זה היה קשה וכיף (ומרתק, מענה, מצמרר, מחרמן, מעצבן, מדכא, מעשיר, מסחרר, בלתי נסבל, בלתי אפשרי, כיף כיף כיף, וכו'). רוב הגפרורים בקופסא היו רטובים. חלק נדלקו וכבו מהר. אבל היו גם כמה נפצים וגם זיקוקים של ממש, ואפילו בקבוק מולוטוב אחד. בום.

התבהרות

כח' בסיוון

.

על הכריכה של המחברת החמישית מודבק צילום מתוך תערוכה שהשתתפתי בה באוקטובר 2006 (לא היתה לי אז תודעת תיעוד וגם לא מצלמה ועל כן תודה למירב חברתי שצילמה). זו היתה תערוכה קבוצתית שנקראה 'מה הופך ציפור לציפור' ונערכה בסטודיו של אמנים בשכונת נווה שאנן בתל אביב. הסטודיו שכן בבית מלאכה נטוש ואהבתי את החיבור בין הליכלוך הישן והלובן של הסיד שנמרח על הקירות כרקע לעבודות שלי, שגם הן עשויות מחומרים ישנים ונטושים. מכיוון שהכל היה ככה חשוף ופשוט, אז גם הספוטים הקטנים שהבאתי נהיו חלק מההעמדה, וגם מפצל הכוח קיבל נוכחות. האמת היא שהוא אומר בדיוק את מה שאומרות העבודות, את מי שהייתי אז: הרבה זהויות שנמשכו ממני והלאה, הרבה חוטים שהלכו אל הרבה דברים שהאנרגיה שלי התחלקה ביניהם.

.

.

אבל כמעט שנה אחר כך, בספטמבר 2007 קרה הדבר שלא יאמן. לילה אחד היא הופיעה, ככה פתאום כאילו משום מקום. היא הגיעה והביאה איתה את הסיפור שלה. הסיפור לכד אותי והתחיל למלא את כולי ולהיכתב. התחלתי לכתוב ספר, והבנתי את זה די מהר. זה הפתיע אותי ושימח אותי ונעשה הדבר הכי חשוב מכל הדברים כולם. וזה יפה, כי המחברת החמישית מתעדת את תהליך הכתיבה, דברים שכבר שכחתי, זה טוב להזכר עכשיו באופן בו הדברים נעשים, חלקם מתוך מחשבה תחילה, חלקם בדרך המקרה, וחלק באופן בלתי ניתן להסבר בכלל.

 .

.

.

עכשיו כשקראתי את ההתחלה של הדברים, גם מצאתי שם משהו ששכחתי בכלל. ראיתי אז סרט מרתק, על אישה אחת שכתבה ספר שלא הצלחתי לקרוא עד הסוף מרוב שהוא נורא, אבל היא עניינה אותי מאוד. קוראים לה דומיניק אוֹרי, ואחד הדברים שהיא אמרה שם נתן את הדחיפה האחרונה להולדת הגיבורה שלי. היא דיברה על האפשרות הזו שהיא השתמשה בה, לכתוב את עצמך באופן הכי חשוף על ידי יצירת התחפושת הכי קיצונית, וזה מה שהחלטתי לעשות, וככה היא נולדה, הטבחית שלי.

אצטרובלים

כז' בסיוון

מפגשי הקורס להנחיית קבוצות כתיבה, התקיימו במקום מיוחד ויפיפה, בחיים לא הייתי מגיעה אליו או אפילו שומעת עליו אילולא אותו קורס. המקום הזה, בזכרון יעקב, נקרא 'בית דניאל' ונמצא בשכנות למקום מכושף שכינויו 'אחוזת לנגה', ורק להגיע לשם ישר מפיל עליך פיוטיות אם תרצי או לא. את האצטרובלים האלה הבאתי איתי משם והם מזכירים לי את המפגשים ההם, מלאי התוכן והיופי.

אחד המפגשים הכי יפים, היה עם המשורר אריאל זינדר, איש דתי ומנחה מעניין, שהביא אותנו אל עולמות ההשראה שלו. הפסוקים הראשונים של ספר בראשית החזירו אותי אל בוקרו של אותו יום עצמו, כשיצאתי מהבית כדי לנסוע אל ההרפתקת השירה.

 [מאי 2007]

               .

               בשבע בבוקר

               ביום חמישי

               נעלתי את דלת

               ביתי אשר קרוב לשמים,

               שעורבים שרים בחלוניו, וירדתי

               אל הרחוב המואר כבר

               אך ריק עדין.

               בחדר המדרגות חושך על פני תהום

               והכפכפים שלי נוקשים על פני המדרגות

                   תוֹ

                          הוּ

                   בוֹ

                              הוּ