Archive for the ‘13 מחברות’ Category

מקום קטן אבל מאוד צפוף

15 ביוני 2012

כה' בסיוון

במחברת הרביעית הרבה ריצות, עבודה קשה, חיים. ועוד דבר נפלא שמתחיל, קורס מנחי סדנאות כתיבה של 'מתא"ן', זכות גדולה שהגרלתי מהחיים. את הקורס הנחתה המשוררת ליאת קפלן, ולכל מפגש הגיעו גם משוררים וסופרים אחרים שהביאו עולם עשיר של התייחסויות לכתיבה ושיטות הנחיה. המפגשים מתועדים במחברות באדיקות, אבל זו תקופה של כתיבה מצומצמת למדי. תקופות ארוכות לא כתובות בכלל ואז דפים דחוסים במחשבות ורעיונות. אני שומרת הרבה דפים אבל הרוב הולך לפח. שיר אחד ממחברת זה מספיק.

[מרץ 2007]

               מכיוון שהעבר, היה או לא היה.

               והעתיד, הוא רק זרעים בשקית נייר. אז

               עכשיו, אני עומדת על מקום קטן מאוד,

               ממש על חוד של סיכה, ויש לי מקום לעמוד רק בקושי,

               רק על רגל אחת למעשה,

               מתנדנדת בין מי שהייתי למי שאולי אהיה.

               העבר והעתיד שניהם תהום רבה, אז

               אולי עדיף כבר לרחף באוויר,

               ולחלום שאני חיה.

               .

מהרחם אל השמים

14 ביוני 2012

כד' בסיוון

כשעשיתי את הצעדים הראשונים שלי ב'כתיבה ברצינות', גרתי בדירה ישנה ורחבת ידים, בבניין יפיפה ומתפורר. למרות גודלה, בגלל המיקום שלה שררה בה אפלולית תמידית ותחושה של רחם, וזה מאוד התאים לצורך שהיה לי אז להחלים והתחזק, ולתהליכי האינקובציה היצירתית. ממרץ ועד מאי 2006 כתבתי חמישה סיפורים ארוכים. בכל אחד מהם 99 פרקים, שאורכם נע בין כמה עמודים לבין מילה אחת. הסיפורים כולם מסופרים בגוף ראשון, על ידי נשים שנקלעות לעלילות מתח בזעיר אנפין והופכות לגיבורות בעל כורחן. רק בדיעבד, אחרי די הרבה זמן, הבנתי שכולן גם גרו בדיוק בבניין שאני גרתי בו.

התענוג האקסטטי שהיה לי בכתיבת הסיפורים האלה, הפך לשמחה כשכל מי שקיבלו אותם לקרוא אמרו שנהנו וביקשו עוד. השימחה הפכה לאמביציה, זה קורה לי לפעמים. ואז כדי לעזור לי קרו שני דברים. ראשית עברתי דירה, לאחת הכי הפוכה שיכולה להיות: דירה בקומה אחרונה, מוארת ומאווררת ופתוחה אל השמים, המקום המושלם לפרוש בו כנפיים כדי לעוף.

.

הדבר השני שקרה, היה שמישהי שאני אוהבת הפצירה בי לפרסם את הסיפורים וסיפרה לי סיפור מדליק על סטיבן קינג ו'מסמר הדחיות' שלו. החלטתי להפוך את העניין למשחק והמשחק היה באופי עיצובי-טקסי כמו שאני אוהבת. הכנתי עשר חבילות זהות: בכל אחת מהן היו חמישה סיפורים, כל אחד כרוך בנפרד ובצבע אחר, עטופים בנייר חום באופן אחיד עם מדבקה לבנה שכתובת ההוצאה לאור מודפסת עליה. שלחתי וחיכיתי לדחיות שלי, חגגתי כל אחת שהגיעה. התשובות נעו בין "תודה אבל לא תודה" לבין "בואי ניפגש", אבל בכולן היה גם עוד מסר: אנחנו לא מפרסמים סיפורים, תכתבי ספר. טוב, אז לא היתה לי ברירה, כתבתי ספר.

[מרץ 2006]

'זנב' היה סיפור 99 הראשון, אני קוראת אותו עכשיו שוב ומוצאת שאני עדיין אוהבת אותו, ושאני שמחה לתת לכם אותו לקרוא. אני מוסיפה אותו לעמודים שבצד ימין למעלה. (ואפשר להגיע מכאן).

הקטנים

13 ביוני 2012

כג' בסיוון

בנהר הגועש של עשייה מהמון סוגים שהמחברת השלישית עמוסה בהם, יש זרם תחתי עדין אחד שאני אוהבת לראות, ואותו אני בוחרת היום. למצוא את שירי החלום האלה שמפוזרים בה זה כמו למצוא את הפרחים המיובשים, נותן סנוקרת קטנה ללב.

 

[דצמבר 2005]

~

קיבלתי מכשיר רדיו, שהוא גם מכשיר קשר,

שעשוי משני פקקים של בירה,

(שהשיניים שלהם מכופפות פנימה) והוא עובד.

עובדה שאני מצליחה: גם לשמוע מוסיקה

וגם להזמין שני כרטיסי טיסה, רגע לפני שהוא מתקלקל.

אני מביאה אותו לאפסנאי לתיקון. הוא מסתכל עלי

ואומר: מוזר, מעניין מה התקלקל פה. אבל המבט שלו

מאשים: זו את שלא השתמשת בזה כראוי.

 

[אפריל 2006]

~

הייתי כבר ארוזה ולבושה,

חיכו לי אנשים,

אבל אז הוא בא ואמר בואי איתי לים,

בואי נשחה נשתזף נאכל פיצה הוא אמר,

היה בחולצת טריקו פשוטה והרגשתי את הגב שלו תחתיה,

אז הלכתי איתו, אמרתי לעצמי שהם יבינו שאני חייבת,

הלכנו ואכלנו פיצה ופגשנו מישהו ששאל משהו

זה היה משחק מילים, וצחקנו,

זה היה משחק, אני אמרתי כן.

התנשקנו, הכל היה כדאי בשביל זה,

הרגשתי את הלב שלו מתחת לחולצה, ושכחתי.

 

[יולי 2006]

~

זה עוד אחד מאלה,

שוב חצר הגרוטאות

שהיא החיים שלי.

עוברת דרך קירות זמנים

עם מישהו מוכר וזר,

בורחת מבית אחד שעולה בעשן

ומאחר שנמס כמו גלידה.

אנחנו רצים בדרך ישנה חדשה

נרדפים על ידי אנשים מפחידים

שנראים בדיוק כמונו.

הוא אומר שצריך,

אני אומרת שבסדר,

הוא אומר טוב מאוד.

 

[אוקטובר 2006]

~

החשיכה

תמיס את עצמה.

והחלום

יעשה

שביל

לעבור בו

בסבך

הקוצני

של השינה.

נוף עירוני

12 ביוני 2012

כב' בסיוון

[דצמבר 2005]

היא נכנסה עם האוטו בעמוד חשמל,

דווקא אחד מהסוג הישן, מעץ, רעוע כזה,

האוטו ממש מחבק את העמוד,

מעוך סביבו לגמרי והיא יושבת בתוך האוטו המעוך,

שאפילו מעט עשן עולה מהמנוע שלו,

שמחבק את העמוד, יושבת בשלווה וסורגת.

הוא יודע בדיוק איך היא הצליחה לעשות את זה

גם להכנס עם האוטו בעמוד חשמל וגם להכריח אותו לשבת לידה

באוטו המעוך כשהיא סורגת מין שכמיה סגולה עם פסים חומים.

הוא יושב לידה ורואה איך המסרגות רצות ונוקשות,

איך היא מעלה ומורידה עיניים והשפתים שלה נעות בלי קול.

כשהוא מנסה לדבר אליה היא עושה לו סימן עם הראש, שלא יבלבל אותה בספירה. כשהוא מפנה את הראש שלו ממנה הוא רואה שהם בהרי ירושלים, וברד מתחיל לרדת,

גדול ואלים מכה בפח המעוך של מכסה המנוע,

סטקטו שמעיר אותו אל חושך. העין האדומה של הטלפון ממצמצת,

והרעש של הברד הוא המזגן של השכנים.

הוא מזיע והגרון שלו יבש, היא ממלמלת משהו מתוך שינה ורק אז הוא נזכר שהיא כאן, לידו,

בפעם הראשונה מאז שהכירו לפני שלושה שבועות.

הוא קם בשקט והולך לחדר האמבטיה.

הוא שותה קצת מים מהברז אבל נשנק ומתחיל להשתעל, מנסה להחניק את השיעול, לדחות את ההתעוררות שלה, את רגע המפגש.

הוא שונא את זה. את ההתנהלות השקטה שלה, את השלווה שלה

שבה נתנה לו להסתובב סביבה במעגלים הולכים וקטנים, כאילו לא מרגישה איך החוט שהיא מחזיקה הולך ומתקצר,

כאילו לא היא, זו שקיצרה אותו לאט לאט כדי שיתקרב יותר בכל יום.

כשהיא נכנסה לחדר בפעם הראשונה כולם הסתכלו עליו

והוא יודע למה, היא נראית כמו תאומה שלו,

גוף קטן וחזק, הילוך גמלוני, שיער קצר מאוד,

בגדים שחורים, קעקועים, עגילים טבעות ופירסינג בגבה,

ועינים חומות כהות וגדולות, עם מבט אדיש ומלגלג.

הוא יודע מה הוא מסתיר, הוא לא יודע מה היא.

לא היו הרבה מילים, היה שם משהו אחר, הוא יודע איך קוראים לזה,

הוא שונא את זה. הוא יוצא למרפסת לעשן.

מישהו שכל כך דומה עליך יכול לדעת עליך דברים שרק אתה יודע.

גם היא יוצאת ונשענת על המעקה לידו, בגופיה לבנה שלו ותחתונים לבנים של ילדה, הלב שלו שורט בתוכו כמו גור חתולים.

תדליקי גם לי, הוא אומר והיא מעבירה את הגפרור על הסיגריה שלו,

נושפת עליו לכבות אותו ומניחה את הראש שלה על החזה שלו.

רוח של סתיו באה אל תוך החום המחניק, וטיפות של גשם חדש.

.

.

זיכרון של בית מת

10 ביוני 2012

כ' בסיוון

 

.

יולי אוגוסט שנת 2005 היו חודשים מסוייטים, כאב איום ונורא בזרוע הימנית שלי הביא אותי אל יאוש ופחד. אבל משהו טוב אחד קרה, כי תמיד הקושי מוליד שירים, וגם הקושי הזה. כמה שירים שנכתבו תוך כדי ואחרי תקופת הכאב, מתארים אותה יותר טוב מכל דרך אחרת.

אני כותבת על עצמי כתיירת בארץ הכאב, ועליו כתייר בגופי, מוקסמת משמו של טיפול דיקור אחד שעברתי, שם פיוטי: כיתור הדרקון. אני מוצאת הקבלות והנגדות בין הכאב הפיסי לזה הנפשי שעברתי כמה שנים קודם, ועושַה את התנועה הבלתי נמנעת, הלוך ושוב ביניהם. נקודות של כאב על ציר של כעס: אצבע, אמה, זרוע, שכמה וצוואר. עלבון, גירוש, נטישה, בגידה ואובדן. אני מכתרת את הדרקון שלי באנטיביוטיקה ובשירה.

.

.

.

               חשבתי שאטבע בדמעות של עצמי

               שאין דבר יותר כואב מלב

               שלעולם לא אשכח.

 

               טוב אז חשבתי. אבל הזמן

               הראה לי: שהבכי מתייבש

               שאני שוכחת

               ושיש תנועות שאסור לקחת כמובנות מאליהן:

               מבט לימין

               או מבט לשמים

               הושטת היד כדי לכבות את האור לפני השינה

               או כדי ללטף את החתולה.

 

               במיטה הכהה שצפה באור הכהה

               בגוף שעטוף בתכריכי הזיעה

               הבכי יבש. והכוכבים

               שרים שיר מוכר

.

* הציורים, תחריטים האלה הם של Valerie Hammond, לצערי האתר שלה לא תקין, אני אספתי מכאן ומשם.

קורות חיים: פַּנְטוּם עַקוּם

9 ביוני 2012

יט' בסיוון

[תרגיל, יוני 2005]

               .

               אם מישהו יטרח לקרוא, אולי,

               את כף ידי, השמאלית דווקא,

               הוא ימצא בה את קורות חיי

               לפחות משנת שבעים וארבע

 

               את כף ידי, השמאלית דווקא,

               זו שלא עושה כלום לכאורה,

               לפחות משנת שבעים וארבע

               סופגת בשקט כל כוויה ודקירה

 

               זו שלא עושה כלום לכאורה,

               היא נחתכת באופן קבוע

               סופגת בשקט כל כוויה ודקירה

               אולי יש בה משהו כנוע?

 

               היא נחתכת באופן קבוע

               מצולקת בכל קורות חיי

               אולי יש בה משהו כנוע?

               לא בטוח, אבל אולי.

               .

 

* פַּנְטוּם: שיר שבתיו בני ארבע שורות, ושורותיו חוזרות על עצמן בתבניות מוכתבות. המבנה של זה, הוא 4,3,2,1 / 6,4,5,2 / 8,6,7,5 / 1,8,3,7. ובסוף עיקמתי אותו, קצת.

נערת סלמון

8 ביוני 2012

יח' בסיוון

המחברת השניה ממשיכה את השוונג היצירתי המטורף שהתחיל בראשונה. המון שירים נכתבו בתקופה ההיא, ובזכות המנחה העקשן שלי שלא וויתר לי, גם התמדתי בפרוזה והסיפורים שלי הלכו והתארכו, הלכו ושימחו אותי יותר ויותר. המחברת הזו מכילה המון דברים חשובים, תחנות משמעותיות בדרך החיים והכתיבה שלי. יהיה לי קשה לבחור מה להעלות כאן, מה לשמור ומה לזרוק.

 

[תרגיל: השראה מ'הידעת?', אפריל 2005]

סנפירים מאומצים, זימים במלוא הניצול, תחושת ההתעלות של הזמן הזה כבכל שנה, המסע במעלה הזרם. הזכרים קצת קדימה לפנינו, כרגיל, עם הצורך הזה שלהם לעשות רושם. האמת היא שהמראה של הזנבות של כמה מהם בהחלט משובב, אבל מה שקרה אחר כך היה כל כך גדול שהם יכולים רק להצטער שהם היו לפנינו ולא ראו.

אנחנו משייטות, הזרם חזק אבל אנחנו חזקות ממנו, אנחנו מתקרבות למפל בינוני בגודלו ונותנות קפיצה מתואמת, אני שמה לב למישהי מצד שמאל שלי שקופצת גבוה במיוחד ויש גם חן רב בקפיצה שלה. אני שואלת את אחותי ששוחה קרוב אלי והיא אומרת שהיא חברה של חברה שלה, דווקא אחת לא ממש צעירה, טיפוס עצמאי במיוחד או ליתר דיוק קצת מטורללת, להגיד על נערת סלמון שהיא שוחה נגד הזרם זה די מצחיק אבל זו שוחה נגד כל הזרמים האפשריים.

התרשמתי מאוד מהקפיצות שלה, היא לא ניסתה להשוויץ והיא גם לא ניסתה להראות משהו למישהו, נראה היה שהיא פשוט נהנית מהדרך. אפשר היה לראות גם שכל הקבוצה שאיתה נהנית לעשות את הדרך ביחד, חבורה מרשימה כולן.

אחרי אותו מפל בינוני היו הרבה קטנים, פה ושם איזה מערבולת לא מסובכת, אבל בסך הכל שחיה שגרתית אפילו משעממת אפשר להגיד. כמה שעות כאלה עברו, כאלה שאת יכולה לשקוע בהן במין מצב מדיטטיבי כזה, לא לחשוב על כלום ולחשוב על הכל. ואז, הרגשתי מין בעבוע במים ורעד עבר לי מהחרטום עד לזנב. הנחל זימזם, נהמה רחוקה הלכה והתגברה והבטן שלי הלכה והתכווצה. ידעתי שאנחנו מתקרבים, לא שכחתי את ההרגשה.

מתקרבים למפלים הגדולים, ראיתי את גל ההתרגשות עובר, התחילו לחישות ואנחות. גם בדבוקת הגברים עברה אדווה, היו אפילו כמה שהתחילו להשתרך ולהתעכב בכל מיני תואנות. אני מודה שבשנה שעברה אזור המפלים הגדולים היה די טראומטי בשבילי, איבדתי כמה חברות וקרובות. אבל אני לא טיפוס שנרתע מקשיים, דגה כמוני אחרי שתי השרצות קצת קשה להלחיץ, אחרי הכל מה זה מפל גדול לעומת חבורת דגיגים נודניקים ששואבים ממך את כל הכוחות? רמת החרדה הכרוכה בלהיות אמא גימדה בשבילי את כל החרדות האחרות, ובכל זאת הם כאן, והנה הכיווץ הזה בבטן, הרעד בסנפיר העליון.

הגנבתי מבט אל ההיא, שאחותי סיפרה לי בינתים שהיא מעולם לא נקשרה ממש לאף זכר ואף פעם לא השריצה, הסתכלתי עליה וראיתי שהיא מדברת בהתרגשות אל החברות שלה, ניסיתי להתקרב ולהקשיב, אני לא יודעת אבל משהו סיקרן אותי בחבורה הזאת. "תשמעו", היא אמרה להן, "נמאס לי מזה, אין שום סיבה שהזכרים יהיו באיזשהי עמדה מלפנינו או מעלינו, שום סיבה, אין להם שום יתרון אמיתי עלינו זה הכל בראש שלנו אתן מבינות, זה הכל נורמות מטופשות שכבר אין לי כוח אליהן. אנחנו, שכל עניין ההשרצה נופל עלינו, וגידול הדגיגים, והכי חשוב, אתן יודעות בדיוק כמוני שבלי הניווט שלנו הם לא שווים כלום". חשבתי לעצמי שיש אמת בדברים שלה, ראיתי שהזימים שלה מסמיקים מרוב זעם והתרגשות, ראיתי שהקשקשים שלה סומרים, ומשום מה משהו במראה שלה הרגיע אותי ונסך בי כוח חדש.

נהמת המפלים הלכה והתקרבה, הזרם התחזק וגושי קרח חבטו בנו מדי פעם, התקרבנו יותר ויותר אחת אל השניה, גם הזכרים כבר לא ממש שמרו על פאסון. הגוש שלנו הלך והפך יותר ויותר צפוף וכולם נדחקו פנימה, אף אחד לא רצה לשחות בשוליים, היינו גוש אחד מלוכד, גוש וורוד ואמיץ בעל כורחו מול הזרם ההולך ומתגבר. נדרשנו לקפיצות יותר ויותר גבוהות, גזעים סחופים החלו להתקדם מולנו במהירות שהתחילה לגבות קורבנות מקרב האיטיים והחלשים. היו גם כמה שפרשו, נסחפו חזרה עם הזרם.

ראיתי שהקפיצות שלה הופכות יותר ויותר נועזות, יותר ויותר גבוהות, ככל שהסכנה גדלה הכוחות שלה הלכו וגדלו, ככל שהמאמץ גדל היא נראתה כאילו זה מה שהיא צריכה, לזה היא נולדה, להילחם.

ידעתי כמו כולם שיש מקום שבו המפלים מגיעים לשיא גובהם ואחר כך הכל נרגע. זה יהיה הרגע הכי קשה והנה הוא מתקרב. בשנה שעברה הרגשתי מאוד בודדה בשלב הזה של המסע אבל השנה הייתי קרובה אליה ומשהו בקפיצות שלה, בדרך ההתנהלות שלה, חיזק אותי ועודד אותי, נתן לי כוחות מעבר לאלה שכבר הכרתי בעצמי, ראיתי שיש לה השפעה כזו גם על האחרות שסביבה, היינו קבוצת נקבות מרשימות היתה בי שמחה פתאום. והנה הוא כבר מולנו המפל הגדול. שאפתי מלוא הראות, פערתי זימים לרווחה, נתתי לאוויר למלא את כולי ואימצתי את כל שרירי לקראת המאמץ האחרון. אבל לא יכולתי שלא להסתכל גם עליה, לעקוב אחריה במבטי.

זה היה מרהיב. זה היה עוצר נשימה. כמעט נפלתי על הבטן, הרי גם אני הייתי באמצע קפיצה קשה מאוד, אבל ראיתי אותה. ראיתי אותה והיא עפה. היא ריחפה באוויר, בגובה שלושה מטרים מעל הנהר, היא נראתה כמו דרקון וורוד מעופף, בסנפירים פרושים לרווחה, פיה גומע את האוויר ועיניה עצומות במין אקסטזה. גיליתי שלא רק העינים שלי היו נשואות אליה, כל מי שהיה בסביבה לא יכול היה שלא להבחין, נקבות וזכרים, זקנים וצעירים, כולם הסתכלו ונפעמו מהקפיצה שלה, כל מי שהיה שם לא ישכח את זה לעולם, את הקפיצה הזאת. גם הנחיתה שאחריה היתה מושלמת, היא פילחה את המים כמו רקדנית, לא מטרידה את עצמה בכלל בהתפעלות שעוררה, המשיכה הלאה. הזרם נחלש והמשכנו כולנו, מרגיעים זימים ומסדירים נשימה, יודעים שגם השנה נגיע.

אני מוותרת לעצמי

6 ביוני 2012

[מהמחברת הגדולה: פברואר 2005]

מישהי שאני מאוד אוהבת ומאוד מעריכה את דעתה, אומרת לי שאני משוררת. שאני צריכה להקדיש את החיים שלי לכתיבה. מחויבות אמיתית. הלחיים שלי בוערות, הלב שלי מתפוצץ, אני מקשיבה. היא מדברת אלי גם בשם עצמי, זו שהזזתי הצידה כל כך הרבה שנים.

.

               .

               משהו (רגיל, אבל חד פעמי)

               ניער אותי טוב טוב, ואז

               חלץ את הפקק שלי מעלי

               ועפה ממני שירה.

               כמו קולה מבקבוק, שירה מתוקה

               תוססת ממני החוצה.

               (אולי הדימוי נמוך ואולי נמוך גם

               הערך הקלורי של השירה, אבל)

               אני מוותרת לעצמי,

               כי כמו הגרגור של החתולה גם השירה,

               היא תופעה גופנית/ נפשית ש

               עדיין לא הוסברה.

               .

~ איור: Federico Hurtado

נסיכה וג'וּק

5 ביוני 2012

טו' בסיוון

[תרגיל, ינואר 2005]

דפיקה בדלת, יותר גירוד מדפיקה במזל שמעתי, כי בדיוק יואבי הפסיק לצרוח ותפס את הפטמה כמו שצריך. לא יכולתי לזוז. אבל אז מקס התחיל לנבוח, מה שהבהיל את יואבי והוא שוב שמט אותה ושוב התחיל לצרוח. הפעם באמת חטפתי קריזה, על שניהם, ומחשבה מוזרה עברה לי בראש: אולי מישהו בא סוף סוף להציל אותי? הציצי שלי מטפטף, מקס נובח, יואבי צווח ושוב דפיקה, הפעם יותר חזקה. רגע, שאגתי וקמתי לפתוח, מרוטה וסחבתית כמו שאני ובלי לשאול אפילו מי זה. לא יכולתי להיות יותר מופתעת. הבחורה מקומה ב', שנראית לי תמיד כמו נסיכה אוסטרו-הונגרית גוֹלה, במראה מדובלל ומרוט כמעט כמו שלי. זו שתמיד דופקת הופעות של וורודים צמודים ומתקתקת במעלה המדרגות בעקבים גבוהים היתה עכשיו בטרנינג דהוי ושיער הפשתן הארוך והשופע שלה פרוע. מקרוב, אני רואה שהפנים שלה הם פני ילדה, עור חיוור שקוף ואף ומנומש עדין, ובדיוק כמו פניו של יואבי בחיקי הם מכורכמים ומוכתמי דמעות ותהיתי אולי אני צריכה לחלוץ לה את השד השני. היא היתה נבוכה אבל נכנסה כשביקשתי שתיכנס ואז משהו התרכך ונרגע והיא אמרה: כמה נעים כאן, איזה ריח טוב של תינוק יש כאן. בואי שבי, אמרתי, אני יכולה לעזור במשהו?

אני נעמה, היא אמרה, ואל תצחקי בבקשה, אבל קרה לי דבר איום. יש לי ג'וק בבית. חייכתי רק חיוך קטן, אז היא המשיכה. יש לי פחד נוראי מג'וקים ממש פוביה, כשנכנסתי לדירה עשיתי הדברה היסטרית, אבל הג'וק הזה עף פנימה וכנראה לא ראה את התעודת אחריות לשנתיים, ונחת ישר על המקלדת. רק מהצליל של הכנפיים שלו חשבתי שאני הולכת למות ועפתי החוצה, אוף. מה אני יעשה עכשיו, אוף. תנסי לדמיין לעצמך שעל הבית שלך השתלטה חיה איומה שנוהמת ומזילה ריר ו… בדיוק כשהיא אמרה את זה יואבי הרביץ גיהוק מפואר ומיד אחריו פליטה אדירה, ושתינו התחלנו לצחוק. היא בעדינות מנומסת ואני לעומת זאת חטפתי את אחת מהתקפות הצחוק הידועות לשמצה שלי, חיה שנוהמת ומזילה ריר השתלטה לי על הבית, נו באמת ממש מדע בדיוני.

כשנרגעתי קצת הצעתי לה שאני אעלה לדירה שלה ואחסל את הפולש, קטן עלי. מה באמת? היא אמרה, ואני אחזיק בינתיים את התינוק המתוק הזה, הפשוש הקטנטן הזה? היא פרצה בשטף חיבובים אל יואבי ואני השלכתי אותו עליה מיד וטסתי למעלה. משימת החיסול ארכה כמה דקות, חלק קטן מאוד הוקדש למציאת הנבל, מעיכתו וקבורתו בפח ושאר הזמן לסקרנות שלי. היו שם בבית שלושה דברים בעיקר: המון מוצרי טיפוח ובגדים כצפוי, ספרים וקלסרים שהעידו על לימודי פסיכולוגיה, וכל מיני חפצי יודאיקה שסיפרו לי שהיא דתיה. אה נכון, חשבתי, מרגישים את זה איכשהו מתחת לכל הסקסיות הזו שלה. כשנכנסתי בחזרה הביתה, מצאתי יואבי מגרגר ומצחקק בחיקה של שכנתי היפה, 'המדונה והתינוק' אצלי בסלון. עמדתי בשקט בכניסה, מושכת את הרגע כשהם לא מרגישים, והסתכלתי עליהם.

.

זרעים של עצי באובב

4 ביוני 2012

יד' בסיוון

המחברת הראשונה מסמנת את קו התפר, בין מי שהייתי רוב שנותי הבוגרות למי שאני היום. היא מתחילה בינואר 2005 במפגש הראשון של סדנת הכתיבה. חלק ניכר מהמפגשים בסדנאות למתחילים, מוקדשים למציאת מקורות הכתיבה וההשראה, לחיפוש האוצרות הפנימיים. המחברת הראשונה מלאה בשמחת הגילוי.

.

.

כל כך שימח אותי לראות על השולחן את שתי הערמות המרכזיות של החיים שלי: ערימת החומרים הגשמיים שמהם היו עשויים האמנות והאיור שעסקתי בהם עד אז, וערימת המילים שעומדת להיות החומרים של הכתיבה שלי. ובדיוק כמו שכל מה שיצרתי בעולם הויזואלי היה עירבוב של טכניקות שונות, של שטוח ושל תלת מימדי, של ישן וחדש, ציור והדבקה, ככה גם בכתיבה. היתה בתקופה ההיא הזמנה מטעם העולם שנכנסתי אליו של כתיבה ברצינות, להסתכל על החומרים של החיים שלי מחדש, וזה הטיס אותי גבוה ועמוק אל עצמי.

.