Archive for the ‘סלט מחשבות’ Category

[22] שמים רקומי כוכבים

25 במרץ 2018

בכניסה לבית של ההורים שלה עומדת שידה קטנה. יצור ישן, גוץ מגושם ומכוער מאין כמוהו, שאמא שלה מתעקשת להשאיר שם לתפוס מקום ולצבור אבק, על השידונת מונחת תמיד דוגמא מתחלפת מעבודות הרקמה שלה. ברגע הזה הרגע הזה ממש, אמא שלה רוקמת בחוג רקמה, שמוליק ישן לו שנת ישרים בסלון מול מהדורת החדשות האחרונה, ואילו היא יושבת על השידה. רגליה כרוכות סביב מתניו של אושיק והשפתים שלהם עושות מעשים: בשקעי צווארים, באחורי אזניים, בעפעפיים, במצח, בעורף, ובעיקר בשפתים שממול. הם מתנשקים, מתנשקים, מתנשקים במם הידיעה. אצבעותיו הארוכות והקרות מהדרך מטיילות מתחת לחולצה שלה וידיה שלה מתחת לחולצתו. ואין נעים מהרגע הזה, מהרגע הזה ממש, אין נעימות מהנשיקות האלה. ולמרות שמידי פעם היא לוחשת לו: שמוליק יתעורר. או: אמא שלי צריכה לחזור. הרי אלה סתם לחישות שרק מוסיפות עוד נעימות ומסמירות עוד קצת את השיערות הקטנטנות שבתנוכי האוזניים, והן נחתמות מיד בנשיקות זעירות, בנשיקות גדולות, בנשיקות מרפרפות ובעוד נשיקות, עמוקות ונעימות. נעימות. רק קרקוש המפתחות מנחית אותם אל הקרקע. מילולית. למרות שאושיק הוא זה שהרים אותה לשם, היא קופצת בעצמה מהשידה ופותחת לאמא שלה את הדלת.

אם לא הוזכרה עד עכשיו העובדה שאושיק ואמא שלה כבר מכירים, זה פשוט כי זה לא השתלב בשום מקום במהלך סיפור הדברים ולא נדרש בשום נקודה, אבל כן, הם כבר נפגשו. כמה פעמים כשהם היו שותפים ופעם אחת כשהיא ושמוליק באו עם שולי ורינת לבקר את תרצה בבית החולים. לא נדבר עכשיו על המפגשים האלה כי זה מביך מדי לכל הנוכחים, ולא נתפלא עכשיו שהוא רק נותן לה נישוק קטן על הלחי, ואומר: הי אתי, אני חייב לרוץ, ובורח.

אמא שלה אומרת: תגידי, הוא לא נראה בן שש עשרה? והיא חושבת: בטח שהוא נראה כמו בן שש עשרה, כי עומד לו עכשיו כמו לבן שש עשרה, כי הוא נישק עכשיו את הבת שלך שישבה על הרקמה הגרוזינית שלך, והיד שלו כבר כמעט היתה בתוך התחתונים שלה. ואז היא עונה: נכון, שניה אמא אני צריכה פיפי, והולכת לשטוף קצת את הלהבה מהפנים שלה ולצנן מעט את הדם שנאסף לשם.

אושיק ענה על הלחישות שלה בדבר אמא שלה ושמוליק בלחישות משלו: אז בואי לדירה, בואי נהיה ביחד. והיא אמרה שנועם שם ושזה מביך אותה וידעה שזה רק תירוץ. היא פחדה שאחרי הכל לא תוכל באמת לשכב איתו, שהאינטימיות שלהם תיהרס מהמין, שהמין לא יעבוד בגלל הקרבה, שהכל יתמוטט. הנשיקות שלהם רמזו לה שלא כך יהיה אבל הפחד ניצח בלילה ההוא. הוא ברח נבוך מאמא שלה אבל סימס לה אחרי כמה שניות: בואי לדירה, בואי נהיה ביחד.

47

48

49

50

האמת היא שהוא לא ישר נישק אותה, לא. טוב, האמת לאמיתה היא שהוא לא נישק אותה בכלל, זו היא שנישקה אותו ראשונה. הדבר המפתיע שהוא עשה כשהיא פתחה לו את הדלת, היה להושיט לה מעטפה. הוא אמר: בבוקר אני אבוא לתקן את האוטו ועד אז תקראי את זה, בסדר? בשביל זה באת, היא שאלה, בשביל לתת לי את זה? כן, הוא אמר, כתבתי לך את זה בימים שלא היית ועכשיו באתי לתת לך. הוא כבר כמעט הסתובב ללכת אבל היא התרוממה על קצות האצבעות שלה ושמה את היד שלה על העורף שלו ומשכה בעדינות את הראש שלו אליה ונישקה אותו על השפתים. השפתים שלו נענו לנשיקה שלה. מה שלא אפשר התפתחות היה הבדל הגבהים המוגזם ביניהם, ואז הוא עשה את השימוש המושכל בשידה. כן, היא שנישקה אותו ראשונה, ומשם נהיתה שריפת נשיקות. חומרי הבעירה היו מוכנים כבר הרבה זמן.

[21] שדרות וחוף

21 במרץ 2018

הגענו, אמר אושיק בשקט והעלה את בלם היד שדווקא עשה רעש איום. הגענו? היא אמרה והתמתחה מתוך הנמנום הטוב שאחז בה בשעה האחרונה. אמרה והתמתחה ותוך כדי כך העבירה את היד שלה בעדינות על הלחי שלו. הגענו, הוא אמר שוב ולכד את כף היד שלה במעופה.

40

הגשם היה עכשיו שוב חזק מאוד, ובבית חיכתה להם חבורה מפתיעה שעסקה בפעילות מפתיעה עוד יותר. זה נראה כמו שיעור סריגה עם משתתפים שלא היו מאמינים אם הייתם אומרים להם שזה מה שהם יעשו. תרצה ישבה בכורסה מול האח, וסביבה חבורת נערים ונערות. היא רכנה אל תרצה לחבק אותה, תרצה הביטה בה והביטה באושיק והיא ראתה שתרצה רואה. דקל? דקל. דקל הנמיך את המסרגות שלו במבוכה אל חיקו והכריז: קבלו את החולה! הם התחילו כולם לצחקק, בהתחלה בשקט, אבל התרועה של תרצה שיחררה את כל הצחוק שבעולם. ההודעה ששיעור האנגלית יתקיים כסדרו עצבנה אותם, השמועה שגם המנחה הצעירה חולה הטרידה אותם, וסימן השאלה שהוצב מעל למסיבת סיום הפרויקט המובטחת הביא אותם לכאן.

המפגש הראשון שלה שהיה עם הקבוצה של דקל, הוגדר על ידיה כמזעזע, על ידי אושיק כמגניב, ועל ידי תרצה כמזל של מתחילים. ובכן, תרצה צדקה. מכל הקבוצות שהיא הנחתה זו היתה הכי מוצלחת והקשר שלה עם הילדים של הקבוצה הזו, ובעיקר עם דקל היה מיוחד, משהו שהיא לא ידעה ממש להגדיר, אבל היה ברור שהוא מיוחד עבורם בדיוק כמו עבורה. דקל היה מקדם את פניה בבוקר בחיוכים גדולים ותופס אותה לשיחות קצרות ומבויישות בכל פעם שהעז, וכשהיתה יוצאת מהמפגשים שלה בכיתות, היתה פוגשת אותו יושב על הדשא עם אושיק. אם זה לא היה נשמע לה מוגזם, היא היתה יכולה להגיד עכשיו לעצמה שלא רק תרצה רואה, אלא גם דקל, שהעביר את מבטו שוב ושוב בינה ובין אושיק.

41

42

43

אמא, מה פתאום ישנת עכשיו? היא שאלה אחרי שאמא שלה גמרה למחוץ אותה בחיבוקים והואילה להכניס אותה הביתה. אה, טוב, זה יום שני. ומה קורה ביום שני? ביום שני אנחנו לוקחים את חן מהגן. חן? דבורי, תגידי את לא מתביישת, חן, הנכדה שלנו. אה, מזל טוב, נולדה לכם נכדה? אוי, סליחה, אמא, שוב פעם אני עם הטימטום שלי, כן בטח, חן. אמא שלה, הסלחנית, המשיכה ודילגה בקלילות מעל הסרקזם שלה ומעל ההתנצלות המגומגמת שבאה אחריו: את לא מאמינה כמה זה סוחט, בסך הכל שלוש שעות ואני נופלת מהרגלים, ושמוליק עוד לוקח אותה הביתה. דבורי, היא עברה לקול שקט וקושר קשר: עוד מעט יהיה לנו עוד נכד… אבל אל תגידי כלום טוב? זה ממש עוד רק בהתחלה התחלה. כל ההשבעה הזו היתה כמובן מיותרת לגמרי, כי ברגע ששולי הגיע להפסקת קפה קטנה, הוא חיבק אותה, ואז הניף אותה ושאג: דבורי, אני הולך להיות אבא, את שומעת? אבא! זה היה אחרי שהוא נתן לה חבילה קטנה ואמר: דובי שלח לך את זה. מה זה? את יודעת? לא, היא ענתה וחיבקה אותו והמשיכה עם עניין האבהות המתקרבת שלו ואת החבילה הקטנה שמה בכיס של המעיל.

שמוליק חזר ושמח לראות אותה ומיד נעמד להכין סלט לארוחת הערב. כשראה אותה מנקרת מעל לשאריות בסוף הארוחה אמר לה ברוך: לכי לישון דבורי, היה לך יום ארוך. היא הלכה לישון בחדר שהיה חדר ילדותה והפך לחדר התפירה של אמא שלה, ונרדמה לפני שהספיקה אפילו לחשוב כמה זה מוזר. היא לא ידעה כמה התגעגעה לאמא שלה עד שזו חיבקה אותה, ולשולי, עד שהוא הניף אותה בצרחות, ולתל אביב, היא לא ידעה עד כמה התגעגעה לתל אביב עד שגם זו חיבקה אותה כשיצאה בבוקר עם שיבא לטייל ברחובות. היא ראתה שגם היא, כמוה, מתרגשת מהמפגש המחודש עם השדרות ועם חוף הים.

45.jpg

44

46

כשהן חזרו היא אכלה עם אמא שלה ארוחת צהרים ולפנות ערב הסכימה לקחת אותה לחוג הרקמה שלה. כן, היא הסכימה, אבל האוטו הגדול סירב. לא עזרו התפילות ולא עזרו הקללות, הוא עשה את מה שלא עשה בכל ימות הסערה, סירב להדלק. היא עמדה מולו נבוכה, אמא שלה נישקה אותה והתקשרה לשולי שיבוא לקחת אותה. היא עמדה מול האוטו הגדול נבוכה ונופפה להם כשהם התרחקו ממנה במונית. היא עמדה מול האוטו הגדול נבוכה וידעה שאין שום דבר אחר שאפשר לעשות. היא הוציאה את הנייד שלה וסימסה לאושיק. הוא לא ענה והיא חשבה: מגיע לי. הוא מעניש אותי ומגיע לי. היא חשבה ככה בכל שניה משלוש השעות הבאות, ובסופן היא פתחה לו את הדלת, ולא הופתעה בכלל לראות אותו עומד שם. אבל היא הופתעה מהדבר הבא שהוא עשה.

[20] אור כחול של בוקר

14 במרץ 2018

כשהיא היתה ממש קטנה, היתה לה תקופה שבה עניין הצבעים במשפחה שלה העסיק אותה הרבה מאוד: היא ציירה את זה בציורים שלה, כיירה את זה בפלסטלינה, ושזרה את זה בכל הסיפורים שסיפרה ביחד עם אמא שלה או אבא שלה. אחד הסיפורים שהיו אהובים עליה מאוד באותה תקופה, היה, אלא מה, הסיפור על האפרוח שהלך לחפש לו אמא אחרת. מאז, היה לאמא שלה כינוי קבוע בשבילה, כינוי לרגעים בהם רצתה להראות לה את כל אהבתה בבת אחת.

אפרוח! היא צעקה כשפתחה לה את הדלת. השעה היתה שש וחצי בערב ואמא שלה נראתה משום מה כאילו קמה עכשיו משינה. היא חיבקה אותה חזק והתחילה למשוך באף באופן מחשיד. אמא, מה קרה? מה קרה, מטומטמת, מה קרה? מה חשבת, שתיעלמי לשלושה ימים ואני לא אדע מזה? אידיוטית אחת. היא חיבקה אותה שוב ונישקה אותה שוב. טוב, אמא, אפשר להכנס?

38

בכל הימים שהיא החנתה את המשבר שלה בחורשת האקליפטס, היא ראתה שם אנשים רק פעמיים, וגם בשתי הפעמים האלה היא לא ראתה ממש את האנשים עצמם. הפעם הראשונה היתה כשהיא היתה שתויה מאוד. היא שמעה אגזוז פתוח לרווחה ובאסים רועמים ואז המכונית כבתה ורק המוסיקה, טראנס כבד וצורמני נשארה, וטוב שכך כי שיבא קצת יבבה אבל לא נשמעה מחוץ לאוטו הגדול שעמד חשוך לגמרי. היו שם שניים שבאו לקיים איזשהו ביזנס מלוכלך כלשהו אבל לפני זה הם הקיפו את האוטו וניסו להציץ בחלונות. מה זה הטרנטה הזה? שאל האחד ובעט. מה, לא ראית אותם אף פעם? חבורה של פסיכים, אחותי המתלהבת סיפרה לי שהם באו לדבר איתם בבית ספר על משהו, איזה שטויות אנא עארף… אולי התקלקל? הם טילטלו את האוטו כאילו ציפו שיגלה להם מה קרה לו או לבעליו, אבל הוא שתק כמו גדול והם עזבו ופנו לענייניהם. היא ישבה מכווצת ודירבנה אותם בליבה לסגור את העסקה שלהם מהר כי הרגישה איך גל נוראי של בחילה עולה ועולה בה, איך בקבוק ערק שלם מטפס עכשיו ושואף לצאת לחופשי. בשניה שהאגזוז הפתוח שאג את דרכו החוצה מהחורשה, היא פרצה מהאוטו והערק פרץ מתוכה.

גם בפעם השניה שהגיעו אנשים לחורשה היא לא ראתה אותם, הם אפילו לא יצאו מהמכונית שלהם. היא ראתה אותה מגיעה, פנסיה מאירים אלומות של גשם ואז כבים. ירח חסר הציץ מהעננים ולאורו היא ראתה מכונית לבנה קטנה שזמן קצרצר אחרי שפנסיה כבו התחילה להתנדנד קצובות. זה היה מצחיק. רוח הרפאים הקטנה המתנדנדת בַּסוּפה הצחיקה אותה נורא, היא ראתה, איך מתחת לאבן הכי תמימה ומגוחכת, מסתתר זיכרון שיכול להכיש אותה. היא צחקה, וידעה. באותו רגע היא ידעה, ולא בדיעבד כמו שבדרך כלל מבינים דברים כאלה. ממש כשזה קרה היא ידעה: עכשיו אני מתחילה לעלות. היא ממש הרגישה, את המגע הקטן הזה של הרגל בקרקעית, ואת הדחיפה, למעלה.

אז המבצע הצבאי שלה הגיע עכשיו אל השלב השלישי שלו, והתהיה אם מישהו יבוא פתאום עברה לה בראש, אבל עברה כל כך מהר. היא התחילה לצעוק. שיבא הצטרפה. אור שחר רך חילחל דרך גשם דק, והן צעקו ונבחו וקיללו וצרחו. קר לה אבל היא עושה את זה. היא מתפשטת.

אבל דבורי, אם מישהו באמת היה בא? אמא שלה התפקעה מצחוק כשהיא תיארה לה את עצמה שואגת על המקלחת ואז מתמסרת לה. אמא, את חושבת שבאותו רגע זה באמת עניין את קצה הציצים הקפואים שלי? אמא, זה פשוט לא חשוב, אני נכנסתי מתחת למקלחת ובאותו רגע אני ידעתי שניצחתי אותה, את מבינה? זה היה כל כך נעים, הזרם החם בתוך הרוח והגשם, הקצפתי המון שמפו וסבון והתחילו לעלות ממני המון אדים, זה היה כל כך נעים. אמא שלה פוערת את עיניה וצוחקת והיא מוותרת על לספר לה, שבאותו רגע של ניצחון ושמחה, היא אפילו קצת הצטערה שאף אחד לא יראה אותה. היא הברישה את השיער שלה מכל הקשרים ועכשיו הוא קיבל בשמחה את כל המים החמים והשמפו, ונמתח לו לאורך המדהים שלו, והיא ידעה. לא שהיא עצמה יפה כי אם המראה הזה שלה, עוצמת עיניים ונותנת למים החמים להגמר עד הסוף, טובלת בענן של אד ריחני, בחורשת האור הכחול.

אמא שלה הבינה את השכבה החיצונית של הסיפור: שלושה ימים של לכלוך וסירחון, וצריך לעשות מקלחת, והבת שלה, שהיא חינכה אותה טוב טוב עשתה את מה שצריך. אבל היא פחות ראתה את השכבות העמוקות יותר, ואת השורה התחתונה, זו שאותה היא אמרה לעצמה אחרי שהברישה וקלעה את שיערה לצמה, השורה שאיתה היא נרדמה מתחת לחמש שמיכות טלויזיה מפנקות פליס: אם היא ניצחה את המקלחת היא תוכל איכשהו לחיות את החיים שלה האלה הלאה. יותר משהיתה סיום הפרק המטונף, היתה המקלחת סימון של החזרה לחיים.

39

היא ישנה טוב כמה שעות ואז אכלה את הסנדביץ האחרון עם כוס קפה נוספת ויצאה עם שיבא לטייל באוויר הצלול. שמש חורפית הציצה מהעננים, אמרה לה שהכל בסדר, ואז הן יצאו לכיוון תל אביב.

 

[19] צמרות שחורות ברוח

13 במרץ 2018

היה לה מפגש אחד טוב ואחד מחורבן. בקבוצה אחת קרה הקסם ובשנייה משהו לא עבד, והילדים יצאו כמו שהם יודעים לעשות את זה, מפגינים אדישות וניכור באופן הכי נונשלנטי והכי מדבר ברורות: פישלת. או לפחות זה מה שהיא שמעה, ולא עזרו הנסיונות של תרצה ואושיק בכל פעם שזה קרה להזכיר לה שזה לא בהכרח בדיוק ככה. מה שמרגיז עכשיו, זה שהמפגש הזה הוא השני עם הקבוצה הזו ועל כן יש לה רק עוד אחד כדי לנסות ולתקן. מה שמשמח זה שכן, יש עוד אחד. היא מותשת, והאדרנלין של המפגש הטוב מתערבב בה עם הדמעות מהמפגש המחורבן והיא נוסעת חזרה לראש פינה ולא רוצה להגיע. מהבוקר לא מפסיק לרדת גשם, פעם בזירזוף ופעם בדליים ומטחים. אושיק לא בא היום ואמר שכואב לו הגרון והיה משהו קצת מתחמק במבט שלו כשאמר את זה. היא עברה בחנויות וקנתה לתרצה צמר כחול, אוכל לשיבא, פירות יבשים ויוגורט, ועלתה את הרחוב התלול בנסיעה איטית, דוחה את ההגעה.

35

היא כבר עברה בשער ועמדה בדלת כששמעה מבפנים קול מוכר, והניחה את השקיות, וחזרה לאוטו הגדול וירדה את הירידה התלולה במהירות מסוכנת ממש. שיבא שהיתה בסיבוב ריחרוח והשתנה זינקה פנימה שניה לפני שהיא סגרה את הדלת. לפני שהיא בכלל הספיקה לחשוב מה היא עושה, היא כבר יצאה מראש פינה אל הכביש המהיר, ושום מחשבה מיחדת לא היתה לה בראש כשהיא נסעה דווקא צפונה. לא לדאוג, היא סימסה לתרצה רגע לפני שכיבתה את האור וחיבקה את שיבא לישון.

34

היא התעוררה מאוחר מאוד וזה הפתיע אותה כי היא ישנה המון המון שעות, מהחלון הקטן ניבטה אליה סערה שנשפה ונשפה וחבטה באקליפוסים, הכל רעד והאוטו נע ונד וטיפות גדולות הצליפו בכל ולא היתה שום סיבה לעשות שום דבר. מלבד לקרוא את האסמסים של תרצה ואושיק ולענות שוב באותן שתי מילים ולכבות שוב את הנייד. לא לדאוג. האפלולית בחוץ בילבלה את הזמנים והיממות הבאות התערבבו לה, היא לא ידעה אם לפנות בוקר או שעת בין ערביים. היא רק ידעה ששורף לה בפנים משהו שהיא לא מצליחה לכבות בכלל. שהשינה המטמטמת שהיא שקעה בה שוב ושוב לא מעבירה. שיבא ביקשה לצאת ולא היתה לה ברירה אלא לפתוח ולתת לה, ולקבל שפריץ קר בפנים, ואז להתחנן בפניה שתחזור כבר ולקבל עוד אחד, ולהרגיש בצער איך מעט החמימות שנצברה בחלל הקטן מתנדפת וקור רע ממלא אותו. שיבא חזרה רטובה לגמרי ועכשיו היו בחלל הקטן קור ורטיבות וריח כבד של פרווה רטובה. אוי שיבא, מה נעשה עכשיו?

היא אספה כל שמיכה ובד שהיו באוטו ומעל לכל הערימה היא פרשה גם בד ברזנט גדול וכבד, והיא ושיבא וריח הפרווה וכל העצב שבעולם הצטנפו להם בתחתית וניסו להמשיך ולישון לתמיד. ואז היה חושך מוחלט ורעש חזק מאוד של גשם והיא זחלה למושב הנהג ואחרי תפילה ארוכה ושלושה ניסיונות הצליחה להתניע. קריית שמונה סחופת רוחות וגשם, רמזוריה מהבהבים אל החושך הריק, מוכפלים בכבישים הרטובים, ורק בדוכן הטוטו שליד הפלאפל מתגודדת חבורת סחופי רוחות כמותה. היא טרפה מנת פלאפל וקנתה בפיצוחיה את החלק השני של הנחמה.

36.JPG

את היום הבא היא העבירה בהנג אובר מפלצתי, התחפרה במחילת השמיכות המסריחה שלה ויצאה מידי פעם להתרוקן ממה שהגוף שלה העלה בחמת זעמו. היא נרדמה והתעוררה, אכלה ממתקים וחטיפים מלוחים, שתתה והקיאה, חלמה והזתה, בכתה ורעדה במעגלים ובאינטנסיביות שלא שיערה שקיימת. היבהוב קטנטן של מציאות הופיע מדי פעם בשולי הדימדומים שלה, המחשבה שהיא מסכנת עכשיו את סיומו של הפרוייקט של תרצה ושלה, אבל זו רק הבהב ונצנץ ומיד התחלף במשהו אחר לגמרי, לא מחשבה או מילה אלא סתם דייסה של בכי, זכרונות, שאלות קיומיות, הקאות ושינה טרופת ביעותים. עוד יום עבר.

היא תיכננה את זה כמו מבצע צבאי, לפרטי פרטים הקטנים ביותר, והיא יצאה למבצע שלה בחצות בדיוק. היא לא יכלה לחכות לבוקר משני טעמים: אחד, זה איך שהיא נראתה, היא לא יכלה לבוא ככה בין הבריות לאור יום. הסיבה השניה היתה שהיו לה את כל האומץ והכוח הנדרשים, ואף טיפה של סבלנות. ועל כן היא יצאה. עטפה עצמה ככל האפשר אחרי שאספה באופן סביר את פקעת הקשרים שנהיתה מהשיער שלה. המתדלק ישב בחדר מואר וסגור והיא סימנה לו שלא יקום וניגשה למלא דלק בעצמה. מילאה את מיכל הדלק של האוטו הגדול ואת כל הג'ריקנים של הדלק לגנרטור. ואז ראתה שלט בחלון החנות של התחנה. ארבע מילים שעוררו בה תקווה ואמונה שהמבצע שלה יצליח. שמיכות טלויזיה מפנקות מפליס. היא קנתה את כל חמש השמיכות האחרונות שנשארו להם: שלוש וורודות, אחת ירוקה, ואחת ירוקה עם פרחים ורודים. היא קנתה גם את שלושת הסנדביצ'ים האחרונים: שניים עם גבינה צהובה ואחד עם טונה. היא אמרה בלב שלה: סליחה, כשהגישה למוכרת טרוטת העיניים והמפהקת לרווחה את כרטיס האשראי של תרצה.

לאורה הקטן של מנורת הפרפין אפשר היה לראות שתי דמויות דקות מתרוצצות בחורשה סחופת הרוח, כל אחת במשימותיה החשובות: כלבה מרחרחת ומשתינה וחופרת את ענייניה, ובחורה באירגון וסידור ותפעול והכנה מדוקדקת לפרטיה של השלב הבא במבצע שלה.

את כל השמיכות משומשות היא ניערה ואיווררה וערמה בפינה בערימה דמויית קן קטן ונוח, את הברזנט היא קיפלה והידקה טוב טוב למקומו המדוייק, וסידרה וניקתה ואספה את כל האשפה לסוגיה הדוחים והדוחים עוד יותר בשקית גדולה ורצה וזרקה אותה במכולה הגדולה שבקצה החורשה ואז תידלקה את הגנרטור והפעילה את דוד החימום ובינתיים הדליקה גם את הגזיה ואכלה סנדביץ עם גבינה צהובה ושתתה קפה שחור ואז השמים כבר לא היו לגמרי שחורים והרוח מעט נרגעה והיא היתה טיפה מיוזעת מהפעילות הנמרצת שלה וידעה שהגיע הרגע.

37

[18] ועוד סיפורי לילה

7 במרץ 2018

הלילה הזה היא הפתיעה אותו. הוא הגיע אל המיטה ונבלם ממבטה הנעוץ בו באפלולית. תזוזי, נו תזוזי, הוא שכב לידה בדיוק בתנוחה שלה: על הגב, ידים משולבות מעל לראש. שברו את הכלים ולא משחקים, היא לא יכולה להמשיך ככה ובטח שגם הוא והיא היתה בטוחה שזהו הוא לא יבוא. תגיד, למה צחקתם אתמול בבוקר כשיצאתי? הוא גיחך: מה, לא הבנת. נו, מה צחקתם? טוב, אז היא אמרה לי שאני דפוק, היא שאלה: מה אתם, ילדים קטנים? אז אמרתי לה: כן. מי שמדברת. ומה קרה שמה עם דווידי שחזרת? ובדיוק ברגע הזה שפרצנו בצחוק כי באמת נו דבורי, זה לא מצחיק? נו אז צחקנו ובדיוק את יצאת. זה הכל. היא צודקת אבל, לא? את ברחת לי אתמול באמצע המשפט, בסדר מגיע לי, אחרי כל הבריחות שלי, אבל את חייבת לשמוע אותי עד הסוף, אם תלכי עכשיו אני אמשיך אחר כך, אני אגיד לך את כל מה שאני חייב. כן. אני ראיתי את אמא שלי אתמול, כמו מין מראה מגדילה ומעוותת כזו, אבל היא עשתה בדיוק כמוני, זה מגעיל, זה מטומטם. מהרגע שפגשתי אותך אני כל הזמן בורח ממך מהפחד לאבד אותך. תגידי, כמה מטומטם אפשר להיות? בעל כורחה היא צוחקת שוב: טוב, ראינו הדגמה מאוד יפה אתמול בלילה, לא?

תרצה הלכה אתמול לישון עם דווידי, אי אפשר היה להכחיש או להסתיר את זה ומרוב שזה הביך אותה אז היא עשתה מזה צחוק, הכריזה על זה בתרועות חצוצרה, עשתה מזה צרמוניה מטופשת. אבל מסתבר שכלום לא עזר, ואיכשהו בדרך החרדה הכניעה אותה, וזה נגמר בעמידה המתנודדת הזו, המבולבלת והשיכורה שלה מולם, ובלי הסבר של ממש. גם כשעבר ההנג אובר היא לא הסכימה להגיד אף מילה על מה שקרה, היא רק אמרה בהבעה של ילדה עקשנית: אני עם האיש הזה גמרתי, גמרתי, כן? אל תזכירו אותו יותר כאן, או קי? וכאן בא פרץ מפואר של קללות אנגלית מעורבבת בערבית, משהו דליקטס, מהמובחר שבמובחר של תרצה: כוס אימי שלו, סאן אוף א גאן, מדר פאקר, ינעל סבתי שלו ושל אבא שלו, חרא אחת, פיס אוף שיט. והם, שהבינו שמדובר כאן במשהו קשה מאוד, על גבול הטראגי, לא הצליחו שלא להתפוצץ מצחוק מהשטף המקסים הזה.

DSCN0084

DSCN0082

DSCN0081

ברגע שאושיק יצא, ברגע שנשמע צליל מנוע האוטו המותנע, תרצה פרצה בבכי. בכי מפחיד. בכי שלא דמה במאום לבכיות המוכרות שלה. תרצה התייפחה והיא מיהרה וגחנה וחיבקה אותה בכל כוחה, ניסתה להקיף את הגוף הגדול, הרגישה את חוסר האונים שלו עם כל טלטול ויפחה. תרצה, היא אמרה לה תוך שהיא מחבקת אותה הכי חזק שהיא יכולה. תרצה, אל תפחדי, אל תפחדי. מה שהגביר את הבכי עוד. אושיק ידע, הוא אמר לה, אני אלך, את תראי שאיתך היא תדבר. זמן ארוך בכתה תרצה וזמן ארוך ניגבה את הדמעות ומחטה את אפה ובסוף היא דיברה. כן, את צודקת דבורי. אין לי כוח, אני באמת פוחדת, אלוהים אני כל כך פוחדת. תרצה, היא אמרה, אל תפחדי. טוב, את יודעת מה, תפחדי, ובכל זאת תעשי את זה, תתני לו את הלב שלך, מה איכפת לך? תרצה צחקה ויבבה עכשיו לסירוגין: תראו, תראו מי שמדברת. הלב שלה ניתר בתוכה והיא אמרה בחדות לפני שתרצה תתחיל: לא מדברים עלי עכשיו תרצה, מדברים עליך. נמאס לי לראות אותך ככה מרחיקה מעליך משהו כל כך טוב ונכון. הקול הפנימי שלה הצטרף לצחוק של תרצה: תראו, תראו מי שמדברת. אחרי עוד כמה משיכות ומחיטות אף  נמרצות תרצה הדליקה את הטלפון הנייד שלה והוא היה דומם וריק. היא הסתכלה בה ושוב בו ופרצה שוב בבכי: זהו, גמרתי את כל הקרדיט שלי אצלו, נמאס לו, די. תגידי תרצה, היא שאלה: מה את רוצה, גבר סמרטוט רצפה? זה מה שאת רוצה? תרצה בוכה ומחייכת ביחד, איך היא עושה את זה יפה: לא, לא, הספיק לי אחד כזה. יפה, ואת רוצה גבר בננה רקובה? זה מה שאת רוצה? תרצה עושה לא עם הראש. את רוצה גבר פודל? תרצה עושה לא עם הראש והחיוך שלה גדל. לא, באמת נו, כלב כזה שעומד על הדשבורד ועושה כן כן עם הראש כל הזמן, זה מה שאת רוצה? תרצה כבר מתפוצצת מצחוק: טוב, הבנתי דבורי, הבנתי, בסדר. אז עכשיו תרצה, לא רק שאת הולכת לתת לו את הלב, את הולכת לארוז אותו באריזת מתנה, כן? תרצה עושה כן עם הראש.

כשהיא חשבה על זה אחר כך, היא היתה בטוחה לגמרי, שגם לתרצה אין באמת מושג לגבי מה שהבעיר את האש הנוראית של הזעם שלה באותו לילה, למה היא כל כך כעסה והתנפלה ככה על דווידי ועזבה אותו בסערה. תרצה נשבעה לה שזה משהו חשוב ועקרוני, היא בטוחה שזה משהו שטותי ושולי, בכל מקרה זה לא חשוב. מה שגרם לתרצה לפוצץ, להרוס, לקרוע ולשרוף בכזו חמת זעם אלימה, את מה שנבנה בינה לבין דווידי, היה פחד. פחד פשוט, נקי ומזוקק, שניזון טוב טוב בשבועיים האחרונים מהמחלה שלה, ומהאינטימיות המואצת שהיא איפשרה.

היא ואושיק היו עכשיו במאמץ משולש: לתמוך בתרצה ולדחוף אותה בעדינות בחזרה אל דווידי, לקיים את כל המפגשים בבית הספר ולהביא את הפרוייקט אל סיום מוצלח, ולנהל את השיחות הליליות שלהם שכל פעם נקטעו בבריחה שלה לנשום אוויר ולשתות מים. אושיק לא לחץ, לא רדף, הוא רק חזר שוב ושוב על האמירה הראשונה שלו: אני אמשיך להגיד לך את כל מה שיש לי להגיד לך, בסוף את תשמעי את הכל. כן, גם אחרי הפעם השניה שהוא אמר את זה היא עדיין לא היתה יכולה להקשיב לו עד הסוף, גם הפעם היא ברחה. הלכה לישון בחדר שרשמית היה שלו. שיבא המבולבלת באה אחריה וחזרה אליו ושוב אליה, נקרעה בנאמנות הכפולה שנוצרה אצלה לאחרונה. למה זה הם מסרבים להשלים עם הזוגיות שלהם שהיא כבר השלימה איתה מזמן? היא לא הבינה.

האלם, שכבר חשבה שניצחה כל כך הרבה פעמים בשנים האחרונות, מול אלכס ומול צביקה באוניברסיטה, חזר לחסום לה את הגרון בכל פעם שניסתה לענות לאושיק, בכל פעם שרצתה לשאול אותו מה הוא רוצה ממנה עם ההצהרות האלה שלו, מה הוא מבקש ממנה, מה היא אמורה לעשות, האם היא צריכה לקחת אחריות גם על הפחד שלו, האם אין לה מספיק משלה, ומה עם רננה מה עם הנישואים שלהם? כל השאלות האלה חיכו בתוכה ולא מצאו מוצא.

בבקרים היא יצאה להנחות את המפגשים שלה והוא ישב על הדשא או הסתובב בינתים בסידורים אחרים, בצהרים הם אכלו עם תרצה, ישבו איתה במרפסת או מול האח שהבעירו, בשעה שהיא סרגה צעיפים צבעוניים במהירות מסחררת, ובלילה ישנו ביחד ולחוד, לחוד וביחד.

הוא היה מדבר על הקסם של המפגש שלו איתה, חוזר עליו שוב ושוב, מנסה להמחיש לה את עוצמת המשיכה והפחד שלו, מנסה להגיע ולהסביר את סוגיית רננה, ואז היא היתה קוטעת אותו והולכת, ואחר כך היתה חוזרת ומשתיקה אותו ומצטנפת בין זרועותיו וישנה שם. שיבא היתה נגררת אחריה בין החדרים בהשלמה.

[17] סיפורי לילה

25 בפברואר 2018

33

דבורי, תספרי לי משהו, תספרי לי על רגע חשוב בחיים שלך, בסדר? הוא הפתיע אותה עכשיו פעמיים. קודם כל הגיעה התשובה לשאלה שהיא שאלה את עצמה מהבוקר, אם הוא יבוא לישון איתה, והתשובה היתה כן, כרגיל לגמרי. ואז צצה השאלה הזו, הבקשה הזו, שהוא אמר בשקט, כמעט לחישה, אל האוזן שלה, אחרי שכרך עצמו סביבה, שובר את כללי השתיקה של השינה המשותפת.

כשהיא חיברה את המילים למשמעות אחרי שהתרגלה לאט לאט לעובדה שנאמרו בכלל מילים, התשובה היתה מיידית, התמונה שעלתה בראש שלה היתה כל כך חדה וחיה בזכרון שלה. זוהי בועה חתומה ומוארת, כמו הבועות האלה, כדורי השלג שמביאים מחוץ לארץ. כל כך הרבה זמן שהיא לא ניערה את הזיכרון הזה, והנה עכשיו היא תעשה את זה, תיתן לפתיתי האור הקטנים להסתחרר סביב הדמויות, לאוויר הקר להתערבל ולהירגע, והתמונה תתגלה: כיכר קטנה בארץ רחוקה, מדרגות של כנסיה ישנה, מזרקה, שלג קל יורד. מעגל נוצר סביב זוג אנשים צעירים. בחור אדום שיער, זרוי נמשים וסמוק לחיים המנגן במפוחית. ובחורה קטנטנה, שחורה מאוד, שפעת תלתלים נשפכת מכובע הצמר הכחול שלה והיא שרה. יש לה קול צלול ומדוייק, היא שרה את אימג'ן, דמיין, של ג'ון לנון. היא שרה ומבטה שלוח אל השמים, נוצות של שלג נופלות על פניה.

אתה מבין אושיק, נגמר לנו כל הכסף, עד הפני האחרון, איזה מטומטמים, חיינו מרגע לרגע ופתאום לא היה כסף. אז אמרתי לאלכס שאני אשיר, והוא לא האמין לי בהתחלה, ואתה יודע מה? זה היה לי ממש קל, רק השניות הראשונות היו מפחידות, ואחר כך זה נהיה קל. לא רק קל, זאת היתה ההרגשה הכי נכונה וטובה שהיתה לי כל החיים. הסתכלתי על השמים, על הצלב הגבוה של הכנסיה, על השלג, ועל אלכס. שרתי את כל השיר, בכלל לא הרגשתי שעבר הזמן, ופתאום הם מחאו לי כפים. זה היה כמו להתעורר מחלום טוב ובכל זאת החלום ממשיך. הם מוחאים כפים ושמים כסף בכובע של אלכס. היה שם המון. המון. נו, וככה המשכתם בטיול? לא, זה כבר היה הסוף, כגלל זה הרי בזבזנו בטירוף, אז רק אכלנו את הארוחה הכי טובה של כל הטיול, קנינו קצת מתנות, שמרנו קצת כסף לנסיעה לשדה התעופה וזהו. למחרת חזרנו. את שרה כל כך יפה, אמר אושיק והידק את הזרוע שלו סביב מותנה. עכשיו אני אספר לך על רגע חשוב בחיים שלי, בסדר? עליתי על מונית בבן-יהודה, ורק כשהתחלנו לנסוע ראיתי שהנהג שלי הוא נהגת. כל רגע בנסיעה הזו הביא איתו עוד הפתעה. ראיתי את הקצה של הפרופיל שלך, רק את הריסים ואת הלחי ואת התלתל הזה שתמיד בורח לך מהקוקו. ראיתי את הידים שלך על ההגה. ואז ראיתי את הצינצנת הגדולה והתחלנו לדבר על מה שבפנים. ואז חטפתי מין מכה כזו בלב שנורא הפחידה אותי. אני הייתי אז עם רננה, בתקופה שהיתה לכאורה שקטה וטובה, וחשבתי שככה פחות או יותר החיים שלי יראו הלאה, וזה בסדר, והמכה המפתיעה הזו כל כך הפחידה אותי וברחתי. ואז חזרתי וברחתי נמשכתי וברחתי, את יודעת בדיוק את כל הפעמים ואת כל הדרכים שבהם חזרתי וברחתי. היא צוחקת, כן אני יודעת, אבל פתאום היד שלו עליה נורא כבדה. הקשר של הרגלים שלו סביבה לוחץ. סליחה אושיק, היא אומרת ומתיישבת. שיבא ששכבה מכורבלת למרגלותיהם מייבבת כשהיא דורכת לה על הזנב. סליחה אושיק, אני חייבת לשתות קצת מים. אין לי אוויר.

32

[16] לילה ובוקר

21 בפברואר 2018

לטקס הקטן, הפשוט וגם מורכב, שלה ושל אושיק בכל לילה, היתה שותפה קטנה ותמימה. שיבא היתה באה ונשכבת היכן שהוא ביניהם, או עליהם, או למרגלותיהם, ושומרת על שנתם. בבוקר היתה מקיימת את הכלל של אחרונה להירדם ראשונה להשכים, ומשכימה אותם בליקלוקים, טפיפות נמרצות וגירודים רומזניים בדלת.

שיבא נבחה עכשיו, דבר שהיא עושה לעיתים ממש נדירות. שיבא עמדה באמצע החדר ונבחה. האור בחדר דלק, בהיר ומגרד, ותרצה עמדה בדלת. היא ואושיק עברו בחטף ממצב של שינה עמוקה וסבוכת איברים לעירות. לישיבה ממצמצת מול תרצה העומדת, כושלת, בפתח המומה. היא הביאה לכאן את הדראמה שלה, וזו נפלה ונשמטה לרגלֵי מה שהיא גילתה בחדר. מה? מה? מה? היא גימגמה ועברה לאנגלית והסמיקה וכמעט נפלה כשהם הבינו שהיא שיכורה מאוד. מאוד.

אושיק התעשת ראשון. הוא קם, חיבק אותה ואמר: אמא, מה קרה, את נראית זוועה. מנסה להסיט את כל משקלו של הרגע הזה אליה, מודע לכשלונו. היא בכלל לא ענתה לו. בגלל שהוא עמד לידה, אז בתחום מבטה הלטוש של תרצה נשארה רק היא, יושבת במיטה סמוקה. אז היא עשתה משהו מטופש, לא היתה לה ברירה. היא כיסתה את עצמה אל מעל לראש ולחשה אליהם מתחת לשמיכה: תלכו מכן. תצאו מכאן. תעופו מכאן. בבקשה. ומכיוון שהם הלכו, יצאו, עפו משם, אז לא היה לה מושג מה אושיק אמר לתרצה ומה היא ענתה לו ואיך קרה שכשהיא העיזה לצאת מהחדר בבוקר הם ישבו להם במרפסת וצחקו כמו מטורפים. אושיק מתפתל ובועט ברגליו הארוכות ודמעות זולגות מעיניו ותרצה בצחוק הצ'לו היפיפה שלה שנשזרות בו תלונות על ההנג אובר החמור שלה.

תרצה יודעת לשתות, היא מסוגלת לגמוע בקבוקים שלמים ולערבב כאוות נפשה וכל מה שקורה זה רק עליצות קולנית. הדבר היחיד שיכול להביא אותה אל שיכרות זה אם היא שותה כשהיא בדיכאון. כמו שהיא אומרת: אסור לי לשתות על בטן עצובה. מאז האשפוז היא לא שתתה בכלל ואמש השלימה כנראה את כל החסר. בוקר טוב דבורי, תראי איזה שבת יפה. איאי אי יש לי פטישים בראש. ככה נשמע המשפט הראשון שהיא אמרה לה. הרימה זרועותיה ברמז שהיא רוצה חיבוק.

29

30

31.JPG

 

[15] שמש

19 בפברואר 2018

למחרת אותו מפגש מחריד בעיניה ומגניב בעיני אושיק, היו אמורים להיות לה שני מפגשים. אחד עם אותה קבוצה ומפגש ראשון עם קבוצה חדשה. היא היתה בטוחה שיתקשרו מבית הספר לבטל אבל לא התקשרו. היא היתה בטוחה שהילדים לא יבואו אבל הם באו. כולם. היא היתה בטוחה שהם לא ישתתפו אבל משהו באירוע המסעיר של אתמול, יצר אינטימיות מוזרה, חדשה, שהם היו שותפים בה כולם וכמה מפתיע, גם היא היתה שותפה. שירן, אלמוג וציפי חיבקו אותה כשנכנסו, דקל לחץ לה את היד נבוך, ועומר כינס את כולם והיסה אותם כדי שאפשר יהיה להתחיל.

היא לא האמינה לתרצה שאמרה לה אתמול: דבורי דיר, חוץ מזה שאת מתוקה ומקסימה וחכמה ומוכשרת, את חייבת להבין שהיה לך גם בגינרז לאק. מה? מזל של מתחילים? מה מזל כאן, תרצה, את לא קולטת מה שהלך שם. דבורי, את רוצה להתערב איתי, אמר אושיק, שמחר כולם יבואו וישתתפו ויהיה מפגש פיצוץ? פיצוץ היה היום, היא אמרה, והוא לא וויתר: פיצוץ, תקשיבי לי.

יא, איזה צעיף מגניב אמרה לה סיוון כשהיא נכנסה לכיתה. נערה שעוד לא הכירה אותה בכלל. מצחיק, הצעיפים שלה ושל אושיק מקסימים את הנערים והנערות האלה, דווקא אלה שברור שבגדים נמצאים גבוה מאוד בסולם  העדיפויות שלהם, שדופקים הופעה כל יום ללימודים, באופנה הכי עדכנית. ודווקא הצעיפים הכל כך לא עכשוויים, המעט עקומים, של תרצה, מהווים מוקד משיכה גם בהפסקות על הדשא וגם בכיתה. כשהיא בכיתה אושיק יושב על הדשא עם התרמוס הגדול הכחול של תרצה ועם תפוזים ואגוזים, והילדים שיוצאים מהכיתה שלה ומאחרות באים ויוצרים מעגל משלהם איתו. כשהיא יוצאת מהמפגשים שלה הלב שלה קצת נחמץ כי בחוץ בשמש היא רואה אותו ואת המעגל הקטן והספונטני שלו ושומעת את זנב השיחה שהתפתחה שם ומקנאה.

28

 

[14] גשם

13 בפברואר 2018

לפני שבוע בא לי צו גיוס, סססאמו, מה צו גיוס, מה? מה רוצים מהחיים של דקל, מה? ישימו אותי טבח, נהג, חימושניק מזויין, בחיים לא יתנו לי להיות קרבי, בחיים לא למה יש לי שלוש תיקים במשטרה, שתי תיקים סמים ותיק אחד תקיפה. מה אני יגיד להם הייתי ילד מטומטם, לא ידעתי מהחיים שלי? איפה, לא יאמינו לי, לא יקחו אותי, לא יקשיבו לי למה מה, דקל, אבא שלו בכלא, אמא שלו כל יום ברווחה, בבוקר מנקה בווילות ובערב מנקה בבית ספר. רק אני עוזר לה, רק אני. ומשאני ילד כאן כל הזמן טילים ומלחמות ומקלטים. פעם מצאתי כלב קטן, איזה חמוד, היה אוהב אותי, היה הולך איתי אז השכן המנייק הזה הרעיל אותו למה היה נובח מפריע לו, נמאס לי כל מקום הזה, רק חארות, כל העיירה המסריחה הזאת וכל המדינה הזאת על הזין שלי, לא הולך. לא הולך לצבא. באמאשלי אני לא הולך. שילכו אלה שהמדינה אוהבת אותם, אני לא איכפת לי כלום, על הזין שלי, במילא אף אחד לא איכפת לו.

דקל השתתק באותה פתאומיות שהוא התחיל לדבר. והשקט שנהיה בכיתה היה לא פחות ממפחיד. ברגע הראשון שהיא ראתה את דקל, היא חשבה לעצמה: מה פחות מתאים לו, השם שלו או הטרנינג המטופש הזה שיושב כל כך נמוך על התחת? כי היא לא ראתה אף פעם מישהו כל כך גוץ, וצפוף, ועבה כמו הדקל הזה, ועכשיו גוש השרירים הדחוס הזה עמד ושתק נבוך. רק הווריד שפעם לו בצוואר הסגיר סערת נפש שהעמידה הנונשלנטית שלו ניסתה להסתיר. הוא שיחק עם מצית ביד אחת ועם הנייד שלו ביד השניה, האוויר בכיתה קפא. מישהי השמיעה צליל חנוק שלא היה ברור אם הוא צחקוק או בכי, מישהי עשתה בלון עם המסטיק שהתפוצץ ופיצץ את הרגע, מהומת אלוהים פרצה. אי אפשר היה לבודד אף מילה מהבלגן הנוראי של צעקות, קללות, טפיחות על השכם, ציחקוקים, גרירת כיסאות, פיצוצי מסטיקים וצלילי אסמסים. כמה דקות אחר כך נשמע הצילצול בקושי מבעד למהומה. הנערים והנערות נעלמו בלי להגיד אפילו שלום, היא ישבה לבדה מול מעגל הכיסאות הריקים. ככה נגמר המפגש הראשון שלה לבד עם קבוצה בבית הספר. מחריד, היא אמרה. מגניב, אמר אושיק. זה לא שהם לא שיתפו פעולה, להיפך, שיתוף הפעולה היה כל כך מיידי וסוחף שהיא הרגישה כאילו לחצה על כפתור שמפעיל טורנדו וזה טילטל וערבל, הרים את כל הקבוצה והטיח אותה לרצפה, ולה לא היתה שום שליטה על כלום. המונולוג הזה של דקל סגר את המפגש בכך שהעלה ונשא את הסופה למעלה ורחוק והיא חששה שיחד איתו נישא ברוח כל המפעל היפה הזה שתרצה בנתה בעדינות ובשקדנות. למחרת היא היתה אמורה לפגוש אותם שוב כדי לסכם, ולפגוש עוד קבוצה חדשה.

26

27

אוי אני כל כך מצטערת, למה הכנסתי אתכם, סליחה, אוי, אלוהים אדירים, מה עשיתי, אני כל כך מצטערת, או מי גוד, אני מצטערת, אלוהים אוי. אושיק חטף התקפת צחוק ישר: אמא, תגידי, נדמה לי ששמעתי אותך אומרת אלוהים, זה את שאמרת אלוהים? תרצה התבלבלה לרגע אבל נסחפה עם הצחוק שלו. דווידי צפצף להם והם יצאו, כמו סתם שני זוגות, אחד צעיר יותר, ואחד מבוגר יותר, משהו כמעט טבעי, דור הורים ודור ילדים, בערך. ארוחת ערב טובה במקום יפה, בליל חורף, כוכבים נוצצים בשמים רטובים, אח מבוערת, סיידר חם ושיחה מלאה בצחוק טוב ועקיצות עדינות. דווידי על הקוקו שנעלם, אושיק על האופן שבו דווידי מפטם את תרצה, וכן הלאה. ערב נעים שכזה.

היה כבר הרבה אחרי חצות כששלושה קפצו מהג'יפ הגדול של דווידי, ואילו הרביעית התעקשה להמשיך לשבת שם ולצחקק. אמא, נו, יללה, מה את לא באה? אושיק שאל ותרצה אמרה במנגינה של נערה: לא, אני לא באה. לילה טוב דבורי, לילה טוב אושר שלי, לילה טוב. ודווידי הבהיר את הנקודה בחריקת צמיגים פסקנית. הם עמדו ברחוב הרטוב, שיבא עומדת באמצע ומעבירה את המבט ביניהם, וקשה לתאר את התערובת של הצחוק, הקללות היצירתיות והנביחות שהתחוללה שם. ששש, נשמעה הצעקה המוכרת כבר, שקט, תנו לישון.

[13] ברושים, דקלים, קברים

2 בפברואר 2018

תראי, עם ההסטוריה המחורבנת שלי, בכלל לא רצו לגייס אותי לצבא, את יודעת שאני בכלל לא נחשב יהודי? אמא שלי עם היושר הזה שלה לא הסתירה כלום, ואני קיבלתי פטור מהגיוס והייתי צריך להלחם על הזכות המפוקפקת הזו. כמו אדיוט, בגלל שכל החברים שלי התגייסו, הלכתי ונלחמתי ובסוף קיבלתי ועשיתי צבא כמו שצריך, קרבי וכל הבלגן. תרצה ישבה בשקט, הכינה שניצלים ואכלה את הקירות כל השלוש שנים. אבל קצת לפני השחרור התחילו להתעורר אצלי כל מיני שאלות, דברים שראיתי לא מצאו חן בעיני, היו לי כל מיני התקלויות לא טובות עם המפקדים שלי, במזל הצלחתי לגמור והשתחרר בלי להסתבך יותר מידי. בשניה שהייתי בחוץ הכל התפרץ בצורה מטורפת, כל מה שקברתי בפנים שלוש שנים כמעט, יצא, זה היה מחזה מאוד לא נעים. ברחתי להודו, סיממתי את עצמי, בחיי שהשתגעתי, לקח עוד שנתיים עד שקצת נרגעתי. כל הזמן הזה גם כן תרצה ישבה בשקט, חיכתה בסבלנות, בסוף היא קיבלה אותי בדיוק כמו שחלמה שאהיה: פציפיסט, צמחוני, פמיניסט, הכל.

אושיק מדבר ומדבר בשטף הזה שלו, הידים עם האצבעות הארוכות והחזקות עסוקות כל הזמן במשהו, וזה הסימן היחיד לכך שהמילים לא באות לו בקלות. הבהלה שלה כשהוא הפיל עליה ערב קודם את גזירת הקוקו ואת הפצצה אחרי זה, התעוררו איתה בבוקר: אושיק בוא ניסע קצת לטייל אני לא יכולה לנשום. הם נסעו לכינרת, ממש ממש מוקדם בבוקר, שחו שעה ארוכה, שכבו להתחמם בקרניים המעטות ואז הלכו לאכול את הסנדביצ’ים שלהם בבית הקברות בכינרת, ליד הקבר של רחל המשוררת. ערב קודם, כשהוא הוציא בקבוק בירה נוסף לו, ואחד לה וסגר את המקרר, הוא סיפר לה איפה הוא הכיר את נועם. זה היה במילואים הראשונים שלו, והוא סירב לעשות אותם בשטחים. בכלא היה נועם, בדיוק על אותו דבר. עכשיו היא הבינה הכל, את הדיבורים הסתומים של תרצה על זה שאושיק הוא תרבות נגד והוא ילד מהפכה, את הדרישה הנחרצת שלו שהיא תנחה את המפגשים, הכל התחבר ונהיה בלתי נסבל. להכניס אותך לבית ספר זה כמו להכניס ווירוס לגוף נטול חיסון, אה? בדיוק ככה, אסור שהם ידעו מי אני, השם משפחה שלי הוא השם של גידי עכשיו, אנחנו צריכים להעביר את השבועות הקרובים בזהירות ושלא יחשבו שאולי הסתרנו מהם משהו בכוונה. אז אולי פשוט נגיד להם? כן, בטח, נגיד להם, נפוצץ את הכל, נאכזב את תרצה ונצא פארשים מכל הכיוונים, לזה את מתכוונת? היא ידעה, וגם הוא, איזה מסע שכנוע מסובך ניהלה תרצה בדרך לכאן, כמה שיחות טלפון ומכתבים עד שהתרצו לה, כמה תנאים הותנו לפני שניתן האור הירוק. היא שתתה את הבירה שלה וקיוותה שתקהה מעט את תחושת החרדה שמילאה אותה, היא כעסה עליו וידעה שהוא לא באמת אשם, היא הלכה לישון איתו באותה דרך שנהיתה להם שיגרה, והרגישה את החיבוק שלו והיתה צריכה אותו יותר מתמיד.

25

השמש עלתה בשמים החלביים וקבוצות מטיילים התחילו להגיע לבית הקברות והקסם הקריר האפור אירופאי שלו פג, הם קמו ללכת. שתי נשים מבוגרות באו מולם בשביל, הן שרו בשקט, בשני קולות: מה ירבו פרחים בחורף על הכרך, דם הכלנית וכתם הכרכום, יש ימים פי שבע אז ירוק הירק, פי שבעים תכולה התכלת במרום. אחת מהן נעצה מבטה בחולצה של אושיק ופרצה בצחוק, חברתה הצטרפה לצחקוק כשהסתכלה לאן שהיא הצביעה, הן פשוט נעמדו מולם וחסמו להם את הדרך, צוחקות. אושיק חייך את החיוך השמור במיוחד לרגעים האלה, הוא לא לובש את החולצה הזו במקרה, הוא מאתגר את העולם, הוא בוחן את ההשפעה של האמירה הזו על מתדלקים, קופאיות, שוטרים, חיילות, מלצריות, מוכרי פיצוחים, מנקי רחוב, מורות ותלמידים. התגובות רבות שונות ומגוונות, מצחוק ועד רוגז. כשעוד היה לו הקוקו היו מי שחשבו שאולי הוא בכלל בחורה או איזה משהו באמצע והיו נורא נבוכים, עכשיו המראה שלו כבר לא מבלבל, והצחוק של שתי הנשים האלה איפשר לו לפתוח אצלן מחשבות שהסתובבו גם לה לאחרונה בגלל החולצה המתריסה: ככה נראית פמיניסטית. היא שואלת את עצמה אם גם היא פמיניסטית, היא שואלת את עצמה אם היתה יכולה להגיד את זה ככה בביטחון ובקול רם. כן, היא גדלה בשוויון מושלם עם אחיה, ובזכות האהבה שלה ושל אלכס יש לה קשר בריא עם הגוף שלה ויחס בריא למין, היא יודעת שאף פעם לא הגבילה את עצמה בשום דבר בגלל שהיא אישה, אבל. אבל היא גם יודעת מה שקרה לה באוניברסיטה, והיא יודעת מה שקורה לה עכשיו עם אושיק. היא רוצה ולא מעזה לשנות את מה שקורה לה עכשיו איתו, את התבנית הזו שהתקבעה. היא מחכה שהוא יעשה את זה ורק בגלל שהוא גבר והיא אישה. היא יודעת שהוא עצוב ובודד כמוה ואין לה אומץ לבדוק אם הוא גם אוהב כמוה, היא מחכה שהוא יעשה את התנועה הראשונה, שהוא יחצה את המרחק העצום שיש בין הגופים החבוקים שלהם בלילה. הם ישנו ביחד, עם מעט מאוד בגדים עליהם, סבוכי איברים, בשלווה ובנשימה מתואמת. אם מישהו היה שומע על זה הוא לא היה מאמין, ולכן אף אחד לא שמע על זה, ואפילו הם התנהגו כאילו הם לא יודעים. אישה בת יותר משלושים וגבר שמתקרב לארבעים, משתטים ביום כמו ילדים, מתחבקים בלילה כמו ילדים, אבודים כמו שרק ילדים יודעים להיות.