החידה

"רק מלהסתכל החוצה על הגשם בבוקר, נהייתי חסרת השראה. ולדעת שעכשיו מתחיל עוד יום, ישר הרגשתי, אוי אלוהים, כל כך עייפה. לפני שפגשתי אותך החיים לא נתנו לי שום הבטחה, אבל האהבה שלך נתנה לי מפתח לשקט בנשמה. כי אתה גורם לי להרגיש, להרגיש כל כך כל כך, אתה גורם לי להרגיש, כל כך אישה אמיתית. כשהנשמה שלי היתה במחלקת האבדות, באת וביקשת אותה בחזרה. אפילו לא ידעתי מה לא בסדר איתי, אבל אתה עזרת לי בהגדרה. כבר אין לי ספק בשביל מה שווה לי לחיות. לשמח אותך, זה כל מה שאני רוצה לעשות. או מותק, מה שעשית לי, עשית לי כל כך טוב בפנים, ואני רק רוצה להיות אתך, איתך זה הכי כיף בחיים. כי אתה גורם לי להרגיש, להרגיש כל כך כל כך, אתה גורם לי להרגיש, כל כך אישה אמיתית." (תרגום מאוד מאוד חופשי)

מזהים? מכירות? אני כל כך אוהבת את השיר הזה. בפעם הראשונה שפגשתי אותו, הוא ישר נכנס לי ללב. והמצחיק הוא שפגשתי אותו ב'יד שלישית'. מה זאת אומרת? זה היה כשראיתי את מרפי בראון שרה אותו לבן שלה שנולד. ישר הבנתי שהיא עשתה כאן טוויסט, כלומר לקחה שיר אהבה לגבר והשתמשה בו כדי לבטא אהבה בסיסית מיידית של אם לתינוקה. אבל אחרי שנים כששמעתי את אריתה פרנקלין שרה אותו נלכדתי. [את הקטע של מרפי עם התינוק אין ביוטיוב, אבל הנה מרפי ואריתה שרות ביחד] מאז הוא בדיסק שבאוטו ואני חייבת לשמוע אותו לפחות פעם אחת בכל נסיעה. והשבוע נגלה לי הסוד שלא ידעתי, או אולי ידעתי ולא זכרתי. סתם הייתי באיזשהו מקום, והשיר היה ברקע, ממש כמה דקות אחרי ששמעתי אותו באוטו, ומישהו נחמד שם אמר שזה נכון שאריתה שרה אותו אבל הגירסה שאנחנו שומעים עכשיו היא המקורית, של קרול קינג. וואלה. איך לא זכרתי? הוא מהתקליט שכל כך אהבתי כשהייתי נערה אבל משום מה נשכח ממני. אולי זה באמת בגלל שבתור נערה המילים האלה היו כל כך רחוקות ומשונות לי. אישה אמיתית, מה לי ולזה? אבל איזה כיף עכשיו לחזור שוב אל המקור.

.

אז למה אני מספרת את זה עכשיו, ברשומה האחרונה של 'חודש האישה'? כי השאלה הזו היא שאלת השאלות. מה עושה אותי אישה אמיתית? האם רק אישה שהיא אמא היא אישה אמיתית? האם רק מול גבר שאני אוהבת אני נהיית כזו? האם כדי להיות אישה אמיתית את חייבת להיות מול מישהו אחר, להיות מושא של מישהו, אובייקט? ומה בכלל מבדיל אותי מגבר? ודווקא משום שאני מאמינה בשיוויון השאלה הזו חשובה. ואם 'אישה אינה נולדת אישה אלא נעשית כזו' כמו שאמרה סימון וציטטתי אתמול, ואם הסיבות להבדלים בין נשים וגברים נעוצות בתרבות, ואם היכולות שלנו שוות, והזכויות שלנו צריכות להיות שוות, אז מה מבדיל בינינו ומה זה שעושה אותי אישה דווקא?

כשהשאלה מופנית אלי על ידי אלה שספקניים ביחס לעניין השיוויון בין המינים אני תמיד משיבה ששווים זה לא זהים, אבל כשאני מול עצמי, ככה באופן הכי בסיסי ואישי, מה זה שעושה אותי אישה אמיתית? האם זה באמת חשוב כל כך לשמר את ההבדלים בין המינים או שאולי דווקא חשוב לקבל ולכבד את ההבדלים כמו גם את הדברים הדומים, בין אדם לאדם בלי קשר לג'נדר שלו? כי אנחנו כולנו יחידים, יחידות, כל אחד עם הצבע המיוחד, כל אחת עם מה שיש רק לה, וזה היופי אחרי הכל.

.

אין לי תשובות. לפעמים אני מאוד רוצה להיות אישה אמיתית, ורוצה לדעת מה זה אומר. אבל לרוב אני רוצה להיות רק אני עם כל מה שזה אומר, וזו חידה לא פחות גדולה.

♥

לעוף הכי רחוק

יא' בניסן

.

קראתי את הספר הזה כשהיית צעירה. ואז כשהייתי יותר מבוגרת, ושוב, וקראתי אותו הרבה פעמים ובהרבה מאוד עיניים. אני חושבת שהוא העיר בתוכי כבר מההתחלה את האישה הפמיניסטית שאני היום, וגם אולי את הכותבת במובנים מסויימים. מכיוון שאין לי הערכה מלבד שלי, מבחינתי הוא אבן דרך אמיתית בפמיניזם בכלל. אישה שמעזה לכתוב כמו שאריקה ג'ונג העזה לכתוב, את 'פחד גבהים' בשנות השבעים, היא אלילה אמיתית בעיני. בעצם סליחה, אישה שכותבת ככה היום. אני לא בטוחה שאפשר למצוא גם היום אישה שכותבת כך חוץ ממנה. כי היא אמיצה, ומצחיקה, ושנונה, וסקסית, ורחבת אופקים, וכל זה תוך כדי שהיא פמיניסטית בלי להתבלבל בכלל, או ליתר דיוק, תוך כדי שהיא מחפשת ומחפשת מה זה אומר להיות אישה ולהיות סופרת ולהיות פמיניסטית בלי לקפח שום ישות. היא מתחתנת ומתגרשת וכותבת שירה ונוסעת בעולם וסובלת ומזדיינת ובוכה וצוחקת וצורחת וממשיכה וממשיכה. עד היום היא לא מפסיקה, לכתוב על עצמה באלף ואחת מסיכות ותחפושות, ועל כל אחת מאיתנו גם. בריאיון איתה היא אמרה, שבכל מקום שהיא מגיעה אליו, בין אם זה בבלגרד או בהונג קונג או בטוקיו, תמיד תהיה אישה שתגיד לה: איזידורה ווינג היא אני. אז אפילו אם היום אני קוראת את זה וחושבת 'וואו, איזה אישיות נרקיסיסטית ברמות האישה הזו', הרי שאני עונה לעצמי 'כן, גם להיות כזו בריש גלי, זה הישג כביר לאישה'.

.

אני חושבת שצריך כבר לתרגם את זה מחדש. כי עם כל הכבוד לעדית זרטל שתרגמה את זה להוצאת זב"מ, זה היה בשנת 1992 וכל כך הרבה דברים השתנו מאז, החל בשפה ובאופן בו אנחנו מתבטאים וגם מתרגמים, וכלה בהיכרות שלנו עם התרבות האמריקאית. יש כבר הרבה דברים שנשמעים כבר קצת חורקים. אז אני מקווה שזה יתורגם שוב.

לגבי השם יש לי מחשבות סותרות. מחד, מה היה רע ב'פחד טיסה'? ומאידך, באנגלית טיסה ומעוף הם מילה אחת, אצלנו יש להן משמעויות קצת שונות, וחוץ מזה יש משהו בפחד גבהים שמתאים מאוד, ורטיגו, אבדן שיווי משקל, פחד להתרומם ולהתעופף ופחד ליפול ולהתרסק, כל אלה קולעים נכון לספר. אבל שוב, מה רע ב'פחד טיסה', זה בכל זאת אומר בהרבה יותר מתוחכם את אותו דבר בדיוק, לא?

ההתחלה של הספר הזה היא אחת ההתחלות הנפלאות ביותר: "There were 117 psychoanalysts on the Pan Am flight to Vienna and I'd been treated by at least six of them And married a seventh".

Fear of flying / Erica Jong (1973).

העוגיה

ח' בניסן

איך אני כותבת את זה בלי לכתוב את זה, ואיך אני יוצאת מזה לא מתחסדת ולא צדקנית ולא פוריטנית ולא משונה מאוד מאוד. ואיך בכלל אני מעזה לכל הרוחות להכנס לשם, לקודש הקודשים? כי אסור לי לכתוב את המילה המפורשת שכן אדון גוגל יביא לכאן כל מיני אנשים שיתאכזבו נורא. ומצד שני מה הואלתי אם לא אכתוב?

.

כבר ניסו לא פעם בחוגים כאלה ואחרים לקיים דיון ב'איך נקרא לה לגברת' ושום דבר לא יצא מזה. כי להכניס מילה חדשה לדיבור זה דבר קשה, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר במילה שלא אומרים כמעט. וזה לא חשוב עם מי את מדברת. עם חברה טובה, עם רופאת נשים או עם המאהב הנפלא שלך, תמיד תנסי לעקוף את הצורך להגיד את המילה המפורשת. זה לא פשוט העניין הזה.

זו כתבה של צפי סער, הלא היא גברת מג'ונדרת, על 'הביוגרפיה החדשה של הוואגינה', ספרה של נעמי וולף שעוד לא קראתי אבל אני בטוחה שיהיה מאלף לקרוא. גם הגברת המג'ונדרת נדרשת לסוגיית השם העברי של הווג'יינה הזו.

המילה העברית הנכונה היא 'פות'. הנה פות בויקיפדיה, שימו לב לסקציה 'ריחות לא נעימים', כדאי גם להציץ לשיחה הנלווית שם ישנן שתי תגובות: האחת קצת בוטה ואילו השנייה שלי. אם תשאירו תגובה לא תהיה שמחה ממני. הבעיה עם המילה הזו, היא שלמרות שהיא יכולה להיות מילה יפה, הרי כמו 'פין' המקבילה הזכרית שלה היא לוקה בתחושה קלינית מציקה ואני לא יכולה לראות את עצמי אומרת אותה בלי להשתמש בהגייה מורַתית משהו.

.

.

פעם עבדתי במתפרה בדרום העיר. היתה שם אישה אחת, תופרת, אלילה. אני קראתי לה ביני לביני 'האישה האמיתית'. היא לא היתה משכילה, אבל היא היתה מדהימה. חכמה, מצחיקה, חריפה ומתוקה. היה לה סוג של ביטחון פשוט כזה, מאלה שיכולות גם להיות נבוכות בחן. חיבבתי אותה מאוד. יום אחד התופרות התבקשו לייצר חולצות בצורה של בגד ריקוד שהלמטה שלו מתחבר בתיקתקים. ואז שמעתי ממנה את הרפליקה הגאונית הזו: אוף אני לא אוהבת'תזה, סוגר לי על העוגיה.

.

אז מה עושים? מה אומרות? אני אומרת ככה. כמו שאנחנו אומרים 'זין' וכבר לא מתווכחים עם זה ודי, וכמו שהשחורים אימצו את המילה 'ניגר', וכמו שההומוסקסואלים חיבקו את המילה 'הומו', וכמו בעוד מקרים, אני אומרת בואו נאמץ את המילה הזאת. כן זו שמשובצת בקללות כשהיא מיוחסת לאחת מקרובות המשפחה הכי אהובות שלכם, ושמזכירה את המילה הקציפתית מוּס. אז בואו נגיד אותה שוב ושוב עד שיתעופפו ממנה כל ההקשרים השליליים שלה וישאר רק זה:

.

ולסיום הפרק המרנין הזה ב'חודש האישה' שלי, קחו עוד שלושה ממתקים אמיתיים: הראשון הוא שיר שמדבר בעד עצמו. ואת הלינק הזה בטוח שתאהבו מאוד, תעשו תרגום גוגל מדנית לעברית. ושלישי ואחרון חביב, הוא 'שירה מדוברת' שחסר לכם אם לא תפתחו. סטייסי צ'פמן המבריקה והמהפנטת. חמש עשרה דקות של קסם וכוח.

סגידה וביזוי

ז' בניסן

לאחרונה נתקלתי בכעס גדול של חברותי הפמיניסטיות על השיר שפתח את טקס האוסקר 'ראינו לך ת'ציצים'. אני דווקא רואה את השיר הזה כפמיניסטי ויודעת שהרבה גבות יורמו לשמע ההצהרה הזו. נשים שאני בהחלט מעריכה את דעתן חושבות שזה היה פוגעני וקראו לזה הטרדה מינית פומבית וכן הלאה. אבל אני רוצה לדבר על ציצים היום. אני רוצה לדבר על שדיים. ואני חושבת שהיחס אל האיברים האלה בחברה שלנו הוא מאוד דו ערכי ואפילו צבוע. אין כמעט שום דבר שהוא חד משמעי: לחשוף או לא לחשוף אותם בחוף הים? האם הם משתייכים לקטיגוריה 'איברי מין' או לא? להניק או לא להניק בפומבי? מדוע אפשר לחשוף כמעט כל סנטימטר בהם, להרים אותם על מגש של חזיית פוש-אפ ולנפח אותם מחוץ לכל פרופורציה, אבל הפטמות אסורות בתכלית האיסור? מדוע יש סביב השדיים כל כך הרבה מסתורין, פחד ובושה?

.

בחופי הים האירופיים כמו בסרטים המגיעים מהמדינות ההן, העירום הוא פשוט וטבעי ולא תראו שחקנים מכוסים בסדין באופן מטופש בסצינות מיטה. לא עושים שם עניין מזה ששחקנית או שחקן חושפים את גופם, זה פשוט חלק מהיותם בני אדם שמשחקים בני אדם בסרט. זה רק באמריקה וגם כאן אצלנו, שהיחס לעירום הוא כל כך פוריטני וצדקני. ולכן הרגשתי שהשיר הזה תוקע סיכה בבלון הטיפשי הזה. זה סרט, ובסרט הזה יש אישה, ולאישה יש שדיים. אז או שהם איבר כשאר האיברים, ואז לא מתעסקים בזה בכזו אובססיה, או שמחמיצים פנים כי מישהו מתייחס לזה בדיוק ככה. זה פשוט לא חשוב מה שיחקה שחקנית מסויימת בסרט מסויים, היא שחקנית וזהו. אבל אם זה חשוב שראינו לה את הציצים, אז יללה, בואו נגיד את זה: זה מגוחך! אתם לא רואים? ואני אהבתי את זה. אז אולי אני לא מבינה, אבל אני באמת חושבת שסת' מקפרלן התכוון למה שאני מתכוונת, לעשות צחוק מהפוריטניות הצבועה של האמריקאים בכלל ושל הוליווד בפרט.

.

כשהייתי בצבא היה בחור אחד בגדוד שהיתה לו חולצת טריקו עם הדפס משגע: רישום פשוט של המון צורות של שדיים, כמו זה כאן למעלה. כי אתם יודעים ואתן לא יכולות שלא לדעת, הם באים בכל מיני צורות. יש לנו את הצמד המשונה הזה עלינו, וסוגדים לו וממשטרים אותו. כן כן, יש משטרה מאוד מחמירה, משטרת השדיים, שיש לה חוקים שנוגעים לכמה ומה מותר לחשוף, לאיזה צורה צריכה להיות, למה מותר שיראו ומה אסור שידעו שיש לך, ומה מותר לו שיזוז ומה צריך להיות יצוק בבטון.

.

בא לי לצעוק: עורו אחיותי, שחררו שדיים, תלבשו מה שנוח לכן, אל תייסרו את עצמכן במיני מכשירי עינויים שלא לדבר על ניתוחים למיניהם, תניחו לשדיים שלכן לחיות. אבל כמו בכל דבר אחר שקשור בשיחרור נשים, אני יודעת שני דברים חשובים. האחד, שהדרך לשיחרור ארוכה ומתפתלת, והשני כמו שאמרתי כאן כבר ב'חודש האישה', שאני לא מוציאה את עצמי מן הכלל, אני גם משוחררת רק חלקית, ובשאר הזמן אני כמו כולן, פוחדת שיראו לי את הציצים.

גוף [אוכל] נפש

ו' בניסן

אז זה ככה: או שאת רזה מדי או שאת שמנה מדי. או שהתחת שלך קטן מדי או שהוא גדול מדי. אותו דבר לגבי השדיים. השוקיים שלך אמנם יפות אבל הירכיים לא, או שלהיפך. את גבוהה מדי או נמוכה מדי. יש לך בטן והיא לא שטוחה. פעם היא היתה ומאז שילדת כבר לא. או שהיא אף פעם לא היתה. הגוף שלך אף פעם לא עומד בשום ציפיות ומכיוון שכך את לא יכולה לאכול מה שבא לך ואת לא יכולה ללבוש מה שבא לך ויש ימים שאת פשוט לא רוצה לצאת מהבית מרוב שהדברים האלה מציקים לך. אפשר היה לחשוב שאת בגיל ההתבגרות אבל זה כבר מזמן מאחורייך, את בת שלושים או ארבעים או אפילו שישים. יש לך איזושהי הפרעונת קטנה, נגיד, את מקיאה אחרי כל ארוחה. או שבלילה את מתגנבת למקרר ודוחסת לתוכך את כל התכולה שלו. או שכל כמה חושים את מתחילה דיאטה חדשה ומרזה המון אבל אחר כך משמינה בחזרה ושוקעת בדיכאון, או שאת לא עומדת בחוקים המחמירים שלה ושוקעת בדיכאון. ואוכלת למוות. אם הג'ינס שלך לא נסגר עליך את רוצה למות. בחנויות המוכרות אומרות לך שאין במידה שלך, ואת חושבת: איך זה יכול להיות, כמעט כל הנשים בעולם הן במידה שלי, חוץ מבנות 16 וגם, רובן לא סמול או מדיום, ומי המציא את השיטה הזו בכלל שאומרת לי אם אני גדולה או קטנה? האופנה אומרת לך 'סקיני' ומתכוונת לגזרה של מכנסיים, אבל את יודעת היטב למה היא רומזת. את טובה במה שאת עושה, את מקצועית ומרוויחה טוב, את אמא נהדרת אבל אם הג'ינס לא יעלו עלייך יכול להיות שתפסיקי לאכול לנצח. לא, בעצם תאכלי חפיסת שוקולד, כי זה הדבר היחיד שאפשר לעשות נגד העולם הזה. אבל אחר כך להקיא.

במחקר קטן שערך מגזין בריטי נשאלו הגברים אם יש משהו שהיו רוצים לשנות בגוף של זוגתם, ענו ברובם שהם מרוצים ממנה כמו שהיא, וחלק מהם הוסיפו ואמרו, שהיו שמחים אם היא היתה אוהבת את גופה קצת יותר בעצמה.

.

אז למה נשים אינן אוהבות את גופן? למה אנחנו במקרה הטוב מוכנות לסבול אותו ובמקרה הגרוע והגרוע מאוד והנפוץ מאוד, ממש מתעבות את מה שנתן לנו הטבע? ולמה נשים מתעללות בגוף שלהן ומנסות לשנות אותו ולשלוט בו כל הזמן כאילו היה חיית פרא שיש לאלף? כי זה ככה. בעולמנו הזה תחושת חוסר האונים הרגילה שיש לכל ישות אנושית, מועצמת במיוחד כשאת אישה. התחושה שאת לא שולטת בחיים שלך קיימת באופן כזה או אחר אצל חלק ניכר מהנשים. המרחב הציבורי לא בטוח בשבילנו ולחלק גדול מאיתנו גם המרחב הפרטי של המשפחה או העבודה אינו בטוח. אנחנו נחותות בהשכלה שלנו, ברכוש שלנו ובנגישות שלנו למוקדי כוח והשפעה. אחד הדברים שאנחנו מגלות כבר בגיל צעיר מאוד, זה שזירת האוכל היא מקום שבו יכולה להיות לנו בו שליטה. הגוף שלנו הפרטי הוא המקום היחיד שאנחנו ריבוניות עליו לגמרי. אולי מישהו יכול להשתמש בגוף שלך, אבל את זו שיכולה להחליט מה לאכול ומה לא, את זו שיכולה לכווץ ולהרחיב, לחטב ולנתח ולהזריק ולשפצר ללא סוף. בזירה הזו ניטשים הקרבות הכי מרים שלך, אבל זה בסדר, כי בזה את המחליטה, את המענה והטרוריסטית של עצמך. לפחות זו התחושה שלך, גם אם מהצד זה לא בדיוק ככה.

.

כי הלחץ להיות רזות לא נופל עלינו מהשמים, הוא מכאן, מהתרבות שלנו, והוא מתוחזק על ידי כל הכוחות הכי חזקים שאפשר ויש לו את הסנקציות הכי חמורות לצידו. והוא נוגע בפחדים הכי גדולים שלנו ובבושה, בעיקר בבושה שמוטבעת בנו חזק. על אנורקסיה כבר דובר הרבה ולא אחדש כאן, אבל מהצד השני של סקלת ההפרעות אפשר למצוא את התופעה המטרידה הזו, וזו רק דוגמה קטנה מעולם שלם של מאכילים ומשמינות. פיטום אווזים נמצא מחוץ לחוק ברוב העולם המערבי, אבל פיטום נשים עדיין לא. אם אתם רואים אותו וחושבים שזה קוריוז מגוחך וזה הכל, תחשבו שוב. כי ברווח הצר שבין זה ובין אנורקסיה חיות כמעט כל הנשים, ובכל מקרה אנחנו המפסידות, ולא אהסס אפילו לומר, הקורבנות.

.

.

אבל אני רוצה לגמור את זה אופטימית. אני חייבת, כי זו רשומה כל כך קשה ומטרידה. אז הנה משהו אחר לגמרי. פרויקט מקסים של נשים מכל הצבעים והמשקלים והסוגים והטעמים, שמצטלמות בעירום בבית שלהן ואין בזה שום דבר מתחנחן או מתגרה, שום דבר משפיל או מקטין אלא להיפך. זה מעצים, וזה כל כך מרגש לראות נשים אמיתיות בכל כך הרבה צורות. הן נבוכות או גאות, רציניות או מחייכות, מכונסות או מתריסות, הן כל כך הרבה דברים אבל הן כולן אומרות דבר אחד: זו אני, זה הגוף שלי, תראו.

מסיכה בתשעה טעמים

לפני שנתיים באחד הימים האחרונים שלי בהודו, בעיר קוצ'י שבקרלה, הלכתי לראות מופע קתקאלי. לא היה לי שמץ של מושג אבל הבנתי ששווה לראות. שווה. זהו מופע מחול ומוזיקה טוטאלי, ששחקניו/רקדניו עוברים הכשרה ארוכה ומייגעת עד שהם מגיעים לרמות גבוהות ביותר של, נו, של מה? קשה מאוד להסביר אבל אני אתמקד בדברים שהכי אהבתי. קודם כל הקהל מוזמן לצפות בשחקנים מתאפרים, בקפדנות וריכוז עמוק הם מייצרים מסכות על ידי שכבות עבות של צבע. פרט מעניין על 'פרצוף ירוק' הוא שכדי להשיג אפקט זועם, השחקן מכניס איזשהו חומר שמגרה את העין ושוטף אותה בדם. אוי. ואז יש טקס של קישוט סביבות הבמה בעזרת דוגמאות חול משובבות עין שנקראות רנגולי. ואז המופע.

.

.

השחקנים אינם מדברים, העלילה מסופרת על ידי זמר/מספר ומלווה בתופים ומצילתיים. בקתאקאלי יש תשעה טעמים, אפשר לקרוא להם גם תשעה רגשות אבל אני דווקא אהבתי את המילה שהמספר השתמש בה: טעמים. בעיקר בגלל צורת הביטוי שלהם, פרצופים שהזכירו לי כתבה שקראתי פעם על ההעוויות שאנחנו עושים כשאנחנו טועמים משהו, ואיך תינוקות בני יום עושים בדיוק את אותו פרצוף, כלומר ההבעה האופיינית לכל טעם היא מולדת אינסטינקטיבית ולא נרכשת. בעיני זה מדהים. וגם היכולות של השחקנים בהבעות הפנים הן באמת מדהימות, הם ממש שולטים בכל שריר בנפרד. זה מרתק לראות כזה סיגנון ותימצות של רגשות ושפת סמלים כל כך מורכבת, אבל זה גם מצחיק אוי כמה שזה מצחיק. אז קודם כל תשעת הטעמים: אהבה, גיחוך, פחד, פאתוס, זעם, אומץ, גועל, הפתעה ושלווה. יפה, נכון?

.

עכשיו הזמן להזכיר שאין נשים על הבמה. כמו בכל התרבויות העתיקות, גברים עושים גם את תפקידי הנשים. וכמו בדראג העכשווי, ההחצנה הזו של כל התכונות ה'נשיות' מעוררת תהיות ומחשבות מעניינות על מה זה נשי בכלל. השחקן שעושה את 'פרצוף צהוב', האישה, הדגים את הבעות הפנים של תשעת הטעמים ואני נקרעתי מצחוק. אם לא ראיתם פולניה הודית שמשוחקת על ידי גבר שפניו צבועים בצהוב, לא ראיתם פולניה מימיכם. אין, אין, זה היה ענק (ואני כמעט בטוחה שאלה אותם השחקנים שראיתי). בסוף הוא רוצח אותה. וכן, לצערי זה מעורר פלצות, אבל גם מצחיק נורא.

שקר החן

כט' באדר

.

פעם ישבתי באוטובוס, אני זוכרת היטב שזה היה באחד המושבים האחוריים שבהם מרגישים במיוחד את טלטלת הדרך וזה פרט חשוב בסיפור. לידי ישבה אישה זקנה. לא 'מבוגרת' ולא 'בגיל העמידה' כי אם זקנה אמיתית. היא היתה יפה והיה לה ריח נפלא, בגדיה טובי טעם וציפורניה משוחות בצבע הנכון. ואז היא הוציאה שפתון מהתיק, ואני בהיתי בה כמו הוטל בי כישוף. היא קירבה אל שפתיה את ידה הרועדת מעט ומוכתמת הזיקנה האוחזת בליפסטיק, ובשתי משיכות מדוייקות ויציבות להפליא, צבעה אותן מימין לשמאל וחוזר ימינה. היד והשפתיים רקדו את הכוריאוגרפיה העתיקה והשגורה שלהן. אף טעות, אף חריגה. עכשיו הגיעו התנועות הסימולטניות של הברגת הליפסטיק לסגירתו ובה בעת ההצמדה האחרונה וההידוק של השפתיים לחלוקה הוגנת ושווה של החומר על השטח, וזהו. היא צילצלה וירדה בתחנה שלה, מוכנה לפגוש את העולם עם כל תלאותיו.

.

כי ככה אנחנו הנשים, הולכות על חבל דקיק בחיים האלה. החבל הזה מתוח בין מי שאנחנו יודעות שאנחנו, על הכישרונות והיתרונות שלנו, על הידע והשכל שלנו, ובין מי שאנחנו צריכות להיות מבחוץ, להיראות. ואל תגידו לי בבקשה ש:גם גברים צריכים להיראות, כי אני אתעצבן.

נכון, בתרבויות אחרות הם עדיין לפעמים, ובזמנים אחרים הם אכן התאפרו, אבל כאן ועכשיו מסיכת האיפור שייכת לנו. וכשאישה אומרת: בלי מסקרה/ליפסטיק/מייקאפ אני מרגישה עירומה, אני מהנהנת ומחייכת בהבנה. כי אני יודעת, המסיכה הזו היא עניין נזיל מאוד, עדיין. ואפשר אולי ללעוג לנו הנשים על זה, אבל כשאני מביטה אל עצמי בראי ישר בעיניים, אני צריכה להודות: לכולנו יש. אני לא מוציאה את עצמי מהכלל, גם לי יש את שלי.

.

אני זוכרת את הפעם היחידה שבה קיבלו הפנים שלי איפור מלא. זה היה לכבוד צילומי הקטלוג בהוצאה לקראת צאת הספר שלי. מאפרת נחמדה ועדינה מרחה לי כל מיני דברים בעדינות ובסבלנות עד שיצאתי מטויחת להפליא. לא אכחיש, מעולם לא נראיתי ככה, כלומר לא מאז היותי ילדה בגיל שבו התחילו נמשים לצוץ על אפי, ולא מאז גיל ההתבגרות שאז הוא גדל ללא פרופורציה והסתיר את כל שאר הפנים מעוטרי פצעי הבגרות, ולא מאז שקמטי צחוק קטנים החלו להופיע בזוויות עיני, ולא מאז התחלתי להבין שהאישה הממש ממש מבוגרת הזו שאני רואה בראי בבוקר, היא אני. לא אני לא מכחישה, לראות את עצמך משיית ונקיה מכל פגם של הזמן זה נעים באותה מידה שזה מביך. כי ככה את רואה נשים יפות בכל מקום, כי יופי הוא עדיין משהו מלאכותי, מעושה, כי העולם עדיין אינו מוכן להכיל אותנו בשלמות, עם הכתמים והקמטים שלנו, ועוד רבה הדרך לשחרור מהמסיכה.

דיוקן עצמי עם ענק קוצים

כח' באדר

להיות פמיניסטית זה לחקור כל רגע בקיומך ולחשוד בעצמך כל הזמן. כבר אמרו לי בפורומים פמיניסטיים שאני לא פמיניסטית מספיק, או שאני לא מבינה את מהות הפמיניזם, כבר ביקרו גם את הספר שלי שהוא לא פמיניסטי מספיק, ובעיקר אני יודעת שבכל פעם שאני מביטה בראי אני רואה פמיניסטית פגומה. אין מה לעשות, זה ככה. לרוב, אני יכולה לקבל ולסלוח לעצמי, וזה בזכות הדבר הראשון שלמדתי במרכז הסיוע כשהתחלתי את דרכי שם, וזו אחת המתנות הכי גדולות שקיבלתי בחיי, את מתנת חוסר השיפוטיות. לא נהיים ככה בבת אחת ותמיד צריך להמשיך להתאמן, אבל זו המטרה: לא לחשוב שאת יודעת מה נכון או מה טוב בשביל אישה אחרת.

.

כל אחת מאיתנו חיה את הקלפים שקיבלה, משתמשת בכלים שהחיים לימדו אותה. אני יכולה להצטער על כך מאוד, אבל לחלק ניכר ואולי אפילו לרוב הנשים, נאמר כבר מגיל מאוד צעיר ובהרבה מאוד דרכים, שהכלי החשוב ביותר שלה הוא היופי שלה, השיער, הגיזרה, העיניים, וכך קורה שאנחנו מטפחות אותם מרצוננו או שלא מרצוננו, שאנחנו עושות גם דברים שבניגוד מוחלט לשיקול דעתנו כי אחרת נהיה נדונות לחיות מחוץ לעולם הנורמטיבי. ולהיות נורמטיבי היא שאיפתו של כל אחד מאיתנו ושל נשים אולי אפילו יותר. בעולם שבו כלכלתה של אישה עדיין תלויה הרבה פעמים בעבודתו של בן זוג נשארה השאיפה להינשא בראש משאלותיהן של רוב הנשים. המסווה המאוד מתעתע לכך הוא כמובן רומנטיקה. אבל תסכימו איתי, הבסיס ליצירת המשפחה בכל הזמנים הוא כלכלי, וזה לא באמת השתנה בימינו.

.

אישה שאינה מטפחת את מראיה היא אישה סוררת, אישה יפה מידי היא אישה חוטאת או מסוכנת, אישה שמטפחת את הסממנים הגבריים במראיה היא פשע נגד האנושות ואישה שמדגישה את הנשיות שלה במראיה היא זונה, לנשים צעירות אומרים 'אל תהיי דעתנית מדי' ו'אל תהיי חכמה מדי', אבל בעיקר 'תהיי סקסית אבל אל תהיי מינית', ולאישה מבוגרת אומרים בעיקר 'עבר זמנך'.

.

אז אנחנו מרעיבות את עצמנו, ועסוקות חצי מהחיים שלנו בחישובים מייסרים של קלוריות ואבות מזון ומה לאכול ומה לא, ואיך להמנע מלהיראות אוכלת בפומבי, וגם, כן כן, בללעוג לנשים אחרות על שהן שמנות או מוזנחות כי זו עוד דרך להתמודד עם פחדים ומצוקה. אנחנו עסוקות בטיפוח שיער הראש שלנו במיני שמפואים ומרככים, בעוד אנחנו תולשות בזעם כל שיערה מהגוף. ואז מגיע הגיל ועושה את שלו ואנחנו צובעות הכל וצובעות חזק ואטום ואז מגיע גם הרגע להתחיל לנתח את הגוף הסרבן, ואסור קמטים ואסור שיבה ואסור בטן ואסור תחת, וצריך למשוך ולארוז ולהדק את הכל ולמתוח ולהתכווץ ולהכחיש.

.

ברוב חלקי העולם נשים עדיין תחת דיכוי כבד הרבה יותר, אבל משטר היופי והמשקל הוא משטר רצחני, לא פחות. נכון שהפלת תינוקות בנות, וסחר בנשים, ומילת נשים הם דברים שטניים, אבל המחוך הפנימי שלובשות נשים בעולם המערבי עדיין לא הוסר ולפעמים נדמה לי שהוא רק הולך ומתהדק. והנה נעמי וולף, מי שכתבה את 'מיתוס היופי' שחשוב מאוד וכדאי מאוד לקרוא. כפי שאפשר לראות בעליל, היא מטופחת למשעי, ומשתמשת בהחלט בהרבה מאוד מהדברים שהיא מדברת עליהם בהרצאתה. וככה היא עונה לשאלה שהיא נשאלת על כך. שום דבר לא פשוט וחד משמעי, אין דרך אחת נכונה להיות פמיניסטית, להיות אישה.

מחשבות על 'יום האישה'

רבות התלבטתי איך לקרוא לחודש הזה בבלוג שמנסה להקיף אישה 365 מעלות, ונכנעתי לכותרת הפשוטה מכולן 'חודש האישה'. ברור שזהו שם בנאלי וגם קצת מקומם. סליחה, שאר החודשים לא שייכים לנו? בדיוק כמו ש'יום האישה' מרגיז. הימים שלנו, והחודשים והשנים כולם, שלנו הם.

אבל כמי שחתירה לשיוויון בראש מעייניה אני חייבת להודות שעדיין אין לנו את כל מה שאנחנו שואפות לו. אין לנו עדיין את החדר משלנו, ואת הכסף משלנו. ואת החופש אין לנו ובטח שאין לנו את המרחב הציבורי לנוע בו בחופשיות ובביטחון, ואין לנו את חלקנו השווה בשילטון ובשכר, ועדיין העבודה רבה והתיסכול מר.

ועל כן עלינו להאבק ועל כן עלינו לצעוק בכל כוחנו גם אם לפעמים כל מה שאנחנו מצליחות להוציא זה לחישה נואשת. עלינו לומר דברים ברורים: לא יהיה כאן טוב עד שלא נהיה שותפות מלאות לכל. עד שהקול שלנו לא ישמע במלואו.

.

ועל כן יום מיוחד. ועל כן אפליה מתקנת, משאבים מיוחדים, מאמץ יתר. ועל כן חשוב להגיד: שום דבר לא מובן מאליו. שום דבר לא 'כי ככה זה'. שום דבר הוא לא קטן מדי או זניח. שום דבר הוא לא מגוחך או טיפשי. הכל חשוב, הכל משמעותי, כל צעד קטן שאישה עושה במרחב האישי שלה וכל צעד שנשים עושות כציבור. כל חוק וכל התארגנות חשובים כשם שכל דבר שאת עושה היום ולא העזת אתמול, חשוב.

לפעמים אני שומעת ביקורת על פמיניזם כזה או אחר, לפעמים אומרים גם לי שהפמיניזם שלי עדין מדי או קולני מדי, וותרני מדי או גורף מדי, ואני אומרת שיש מקום לכל הסוגים. גם בהפגנות למשל, אני תמיד אומרת שיש מקום לאלה שצועקות ונעצרות על ידי המשטרה בדיוק כמו לאלה שהצטרפו במקרה ברחוב, או הולכות בשקט ורק עומדות בשולי ההתרחשות. כל אחת מאיתנו עושה כל מה שהיא יכולה בכלים שיש לה, בשלב בו היא נמצאת במוּדעוּת שלה. הכל טוב ונכון.

גם נשים שמשתמשות ביופי שלהן וגם נשים שמשתמשות במיניות שלהן, גם נשים שהחיים חילקו להן קלפים מחורבנים וגם כאלה שמשופעות במזל, כל אחת מאיתנו נאלצת להתמודד עם הדיכוי ועושה את זה כמיטב יכולתה, בין אם אנחנו יודעות את זה ובין אם רק ניסיון החיים שלנו לצידנו. הרבה פעמים אפילו מוּדעוּת היא סוג של פרווילגיה. אפשר לראות את זה למשל בשני הלינקים הבאים, תראו אותם, טוב? אחד + שני. תראו האישה הזו שהיא לא פחות ממדהימה בכל כך הרבה מובנים, שלימדה את עצמה לכתוב בחול והרביצה לשוטר, רק תראו.

אז עשינו כבר דרך כל כך ארוכה. השגנו כבר כל כך הרבה. ולא נפסיק. לא נפסיק עד שכל הימים יהיו שלנו, והחודשים והשנים, עד שנהיה שוות כמו שצריך, שמגיע לנו, בחובות ובזכויות, בהכרעות ובבחירות, בכל.

.

אז היום אנחנו חוגגות את עצמנו. לא בשוקולד ופרחים, למרות שברור שאנחנו אוהבות גם אותם. היום אנחנו חוגגות את עוצמתנו, את נחישותנו, את מה שכבר השגנו ואת מה שעוד נשיג. היום אנחנו חוגגות את כל מה שטוב בנו ושאנחנו יודעות שיכול להיות עוד אפילו הרבה יותר טוב. אני למשל נזכרתי בעצמי קופצת בחבל, זה היה לחגוג את עצמי ראשוני, נטול דאגות, מלא שמחה, אושר פיזי ונפשי. במה אתן נזכרות?

.

לפעמים מברג הוא רק מברג

כד' באדר

כשהתחלתי ללמוד בבצלאל, לפני מליון שנים, אז לפני כל תהליך רכישת הכלים האמנותיים, רכשתי ארגז כלים. אמיתי, מפח כחול, ומאז הוא איתי. בעוד שדברים אחרים בחיי באו והלכו, שומשו והתכלו, הוא אמנם מחליד, אבל ממשיך להתמלא ולהשתכלל. אני כל כך אוהבת פטישים. ומברגים. זהו אחד הדברים היקרים לליבי ארגז הכלים הזה. היום יש לי גם סולם משלי ועוד פריט אהוב ונפלא, מקדחה.

זה נכון, לא כל הגברים אמונים על מלאכת כפיים, אבל רובם יכולים לעשות את הדברים הפשוטים והבסיסיים, בעוד רובנו הנשים, נידונות למצוא גבר שידפוק מסמר, יפתח סתימה ויקדח ויבריג כשצריך. בדרך כלל מרחיקים ילדות ממסורים ופטישים, בעוד שאת הבנים מעודדים לקחת חלק בעבודה. אבל אני הייתי ילדה שאוהבת להתלוות לאבא שלה למוסכים ולבתי מלאכה, והאהבה הזו נשארה איתי כשבגרתי.

אני שמחה שלמדתי לסרוג ולתפור וכל המלאכות האלה הן חלק ממני, אבל יש בי צער על שבשיעורי המלאכה היתה כזו דיכוטומיה מגדרית. אני חושבת שהיום זה קצת שונה, יש כבר נשים בכל המקצועות, מחשמלאיות ועד מוסכניקיות, מבנאיות ועד נגריות, משרברביות ועד טכנאיות מחשב, מנהגות מונית ועד מובילות דירות. אבל עדיין, אני לא בטוחה שממש מעודדים ילדות לשאוף אל המקצועות האלה.

חיפשתי בגוגל 'אישה עם מקדחה', וקיבלתי שני דברים מעניינים. האחד, תמונות של נשים עם מכשירי עבודה שהמשותף לרובן היה שהנשים לא ממש נראות בהם עובדות אלא יותר מחייכות חיוכים מסוימים אל העין הגברית המביטה, שהן מחזיקות איזה כלי מלחמה מסוכן אולי. באמת. זה היה מאוד מוזר ומעניין, ואז צץ הדבר השני. שיר, שהיה ברור שהוא מתורגם מאנגלית ובשום מקום אין עליו קרדיט. מסוג הדברים האלה שמתגלגלים באינטרנט וגורמים לך לתהות, למה נשים כל כך אוהבות את זה ומעבירות את זה הלאה? כמה רגעים אחרי שגיגלתי את השורה הראשונה בתרגום חופשי שלי לאנגלית, הגעתי אל המקור. 'חודש האישה' שלי, אתה אדיר, לאן שאתה לוקח אותי. ובכן השורה בשיר ששלחה אותי אל המסע הזה היתה 'לכל אישה רצוי שתהיה, מערכת מברגים, מקדחה נטענת וחזיית תחרה שחורה' הנה הבנתם מה הרגיז אותי, נכון? כי כמו שהיינו אומרים פעם 'מה עניין מחט לתחת', למה להצמיד את שני הדברים האלה ביחד? אני אגיד לכם למה. כי אישה שקודחת, דופקת, מבריגה, מנסרת וכן הלאה, נשיותה עלולה להיחשד, עדיף שתאזן את זה מיד באיזה פריט חינני וסקסי, רק ליתר ביטחון.

אז זהו, שלא. חוץ מהדברים הממש מקצועיים כמו ריצוּף, צינוּר וחשמל, השתדלתי לקחת חלק בכל העבודות שהיו בבניית הבית שלי, ואני מודה, אני נורא גאה בכך. אין לי שום חזיית תחרה שחורה, אבל המקדחה שלי היא אחת המתנות הכי יפות שקיבלתי, ואתם יודעים ממי? מאבא שלי. אולי זה ילדותי, אבל גם בזה אני גאה.