Archive for the ‘פמיניזם / תקיפה מינית’ Category

להתחיל להיות אישה

5 במרץ 2013

כג' באדר

אחד הספרים האהובים עלי בעולם הוא 'אורלנדו' של ורג'יניה וולף. בספר הזה אורלנדו הוא בהתחלה גבר צעיר ובסוף היא אישה צעירה ובאמצע יש המון דברים חכמים על מה זה להיות כל אחד מהם, אישה וגבר. על מה זה לחיות ככה או ככה ועל איך זה לאהוב, ואיך זה לכתוב, משני עברי מתרס הג'נדר. הספר נכתב בהשראת האישה שהסופרת אהבה, ויטה סקוויל-ווסט, שהיתה כמו אורלנדו בת אצולה, משוררת, ובעלת מיניות נזילה. הנה כאן קצת על זה. גם אריאנה מלמד כתבה עליו יפה. והסרט שנעשה מהספר הזה הוא אחד הסרטים היפים שנעשו אי פעם, לא רק נאמן והגון לספר, אלא גם מוסיף לו נדבך אסתטי מהמם.

Novelist and poet Vita Sackville-West circa 1925. Photograph . Hulton-Deutsch

כדרכה של וורג'יניה הספר פיוטי, חכם ונוקב, והוא גם מצחיק כשם שהוא קורע את הלב. כמה מהדפים המצחיקים ביותר בספר הם אלה שמתארים את הרגע בו מתחילה אורלנדו לחיות כאישה מערבית, ומתחילה להבין את המשמעות של זה. את הצדדים הנעימים והלא נעימים שבהיות אישה בעולמנו. זה די מדהים, אבל אי אפשר להגיד שהדברים השתנו הרבה מאוד מאז נכתבו לפני שמונים שנים. אני חושבת שאלה הם רגשות שמוּכּרים לנו הנשים מגיל ההתבגרות, כשההבנה שאת אישה מתחילה לנבוט בך, לבלבל אותך, להפחיד לפעמים ולענג לפעמים, וגם להעציב אותך. אבל לאורלנדו יש כבר את הידע והניסיון של היות גבר, וזה גם יתרון אבל גם, אויה, חיסרון.

Tilda Swinton . Sally Potter’s 1992 film Orlando

התובנה הראשונה שלה היתה בעניין שמלות: "…שמלות אלו סביב עקביך ספחת הן. אמנם האריג (משי פדואה פרחוני) אין נאה ממנו בעולם, ומעולם לא היה לעורי (עתה נתנה ידה על ברכה) מראה משובח מזה. ואף על פי כן, היכולה אני לקפוץ לים ולשחות בבגדים אלה? לא! על כן אאלץ לסמוך על עזרתו של ספן. האם למורת רוחי הוא? האם?" היתה תוהה, וכאן נקשר קשר ראשון בחוט החלק של הרהוריה.

זה מקסים, נכון? (תרגם צבי ארד להוצאת זב"מ בשנת 1964. יש גם תרגום יפה חדש של ליה נירגד אבל נתתי אותו למישהו ולא חזר) נכון, הקטע הזה כבר הופיע כאן בבלוג פעם, אז החלטתי להגיש לכם היום גם את המקור. תיהנו: Orlando . Virginia Woolf . Chapter 4

זה קורה לאט. או בבת אחת.

1 במרץ 2013

יט' באדר 

או בצעד גדול קדימה ושניים מהוססים אחורה. ולצדדים. או גם וגם. כי זוהי דרכה של מוּדעוּת להתפתח. כל מוּדעוּת, ובפרט זו הכואבת מכולן: שאת אישה, שיש לזה משמעות, שיש דיכוי של נשים בעולם, שזה לא טוב. שזה רע מאוד.

0

כשהייתי מנחה בקורסים למתנדבות חדשות במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, וכשהעברתי סדנאות להעלאת מוּדעוּת בנושא תקיפה מינית, תמיד היה מגיע רגע שבו הייתי אומרת: הנה, עכשיו, אם זה לא קרה עדיין, נפקחת לך העין השלישית במצח, זו שרואה שמשהו דפוק כאן, והיא לא תיעצם עוד לעולם. כן אמרתי את זה ובדרך כלל קיבלתי הנהון הסכמה עם חיוך עצוב. אבל אני יודעת היטב, זה לא שהיא נפקחת ומיד את מבינה הכל, זה לא שאת תמיד יכולה לעשות עם זה משהו, זה יכאב יותר ככל שתפקחי אותה, ככל שתדעי יותר. זה מסובך.

זה מסובך בכל מוּדעוּת שצומחת ובזו שבעתיים. כי דיכוי נשים ארוג כל כך חזק במארג הקיום שלנו שלא תמיד אפשר להבחין בו בכלל, כי כל הנשים חיות עם גברים, נולדנו להם והם אחינו ואהובינו ולחלק מאיתנו גם ילדינו, כיצד נוכל לראות בהם מדכאים? כיצד נוכל לחיות עם מדכאינו אם לא נעצום לפעמים את העין הזו? כיצד נוכל לחיות בזוגיות אם העולם אינו מאפשר זוגיות שוויונית באמת? כיצד נהיה חלק מהחיים אם החיים עצמם כל כך לא שוויוניים?

.

סופרז'יסטיות מסוכנות

רוב הנשים, והיה וישאלו אותן אם הן בעד שיוויון זכויות לנשים, יאמרו שכן, בוודאי. אבל אם ישאלו אותן אם הן פמיניסטיות, יאמרו ש:לא, ואולי יאמרו ש:כן, אבל… אבל כל מיני סייגים שנועדו להציל אותן מתווית מסוכנת. להיות פמיניסטית זה לקבל עליך המון סטראוטיפים שלא בא לך להיות, זה להשלים עם זה שיחשבו עליך דברים לא כל כך נעימים, להיות פמיניסטיות במוצהר זה להיות מסומנת כמערערת על אקסיומות קיומיות. כגברית, מכוערת, לוחמנית, מרירה, שונאת גברים, שורפת חזיות, אישה עם בעיות. קשות.

האישה הגברית

.

אז בחלק מהזמן את פוקחת את העין הזו ומסתכלת ומנסה לצעוק בכל כוחותייך, ובחלק ממנו את עוצמת אותה כדי שתוכלי פשוט לחיות, להתפרנס איכשהו, להתלבש איכשהו, לבלות איכשהו, לאהוב ולהיות נאהבת בדרכים שהעולם הזה מאפשר.

היום אני מתחילה כאן את 'חודש האישה'. מראש אני כבר אומרת שזה יהיה לגמרי סובייקטיבי ומבולגן כמו תמיד אצלי. יש הרבה דברים שאני רוצה לדבר עליהם אבל אשתדל שזה לא יהיה דחוס ומעיק מדי. בעיקר אני רוצה להגיד אמיתות אישיות אוניברסאליות שחשוב לי להגיד ולהיות אמיצה בקשר לזה.

+ בדרך כלל משתדלת לא לנדנד לכם בעניינם, אבל אני חושבת שהלינקים החודש יהיו שווים במיוחד. אז כדאי, באמת כדאי ללכת אליהם. כאן למשל, יש עוד מודעות וגלויות אנטי סופרז'יסטיות נהדרות. + השלט הזה הוא מזכרת יקרה ללב, מעשה ידי מירב חברתי ושלי, מאירוע שהיה לפני 15 שנים, כשעוד הייתנו מתנדבות במרכז הסיוע בתל אביב וחגגנו לו 21 שנים.

שתי פמיניסטיות

וָואבי סָאבי במַרְאָה

30 בדצמבר 2012

יז' בטבת

אין שום דבר שלם באמת, ושום דבר לא גמור לגמרי, והכל בר חלוף ולא יחיה לעד. חלק גדול מהאסתטיקה המערבית נועד לטשטש את העובדות העצובות האלה. חדש וצעיר, זהו שם המשחק, ומה שישן וזקן מקומו בפח, פשוט כך.

וורדים

.

אבל יש מי שאוהב את הישן, את שרואים עליו את הזמן, את שרואים עליו את טביעת ידי מי שעשה אותו, את קוצר ידינו לעשות דבר מושלם, את חוסר האונים שלנו אל מול כוחות הטבע המכלים.

וואבי-סאבי קוראים לזה, 侘寂, פילוסופיה וראיית עולם אסתטית שהוגדרה על ידי אמנים יפניים ושורשיה נעוצים בתורת הזֶן בודהיזם ובדרך בה היא באה לידי ביטוי בטקס התה.

עלה

.
כל חיי ובשנים האחרונות יותר ויותר אני אוהבת את הדברים האלה שרואים עליהם את הזמן, ורואה בצער איך העולם מתרחק מהם. העולם מתמלא בעוד ועוד סחורות חדשות ומשליך את מה שישן. וישן זה שנתיים שלוש זה הכל. טלפונים ניידים, מצלמות, מחשבים, רהיטים וכלים מושלכים החוצה. ויש איזה הר בלתי נראה, הר שאנחנו רוצים לשכוח את קיומו, הר של זבל, זבל בלתי מתכלה שיום אחד יקרוס על ראשנו, יקבור את כולנו תחתיו.

הפילוסוף בודריאר, מתאר את המעבר ממציאות לדימוי תלוי מציאות המייצג אותה, ומדימוי לסימולציה המייצרת סוג של מציאות מודגמת. השלב הרביעי הוא דימוי חסר קשר מוחלט למציאות, שהופך, אבוי, המודל לדרך ראייתנו את המציאות, 'סימולקארה' הוא קורא לזה. היא מנותקת מהמקור, ולידה המקור נראה בעצמו כמו חיקוי של משהו נחות.

עציצים

הוואבי סאבי נחמס ונגזל בידי מעצבים, וכך קורה שאנשים שימותו לפני שיגעו במשהו משומש, קונים רהיטים חדשים שעשו בהם מניפולציות כימיות כדי שיראו ישנים, בדיוק ישנים במידה הנכונה. אנשים שלמדוד ג'ינס משומש בחנות יד שניה יעשה להם התקף אפילפטי, יקנו ג'ינס שמישהו כבר שיפשף עבורם וגם יגבה מהם המון כסף. אנשים שאם האוטו שלהם ישרט יתחילו לחשוב איך קונים את האוטו הבא.

Michael Eastman

.

ישן, חלוד, מרוט, קרוע, סדוק, מהוה, דהוי. כן בטח שכן, אבל לא באמת, רק בכאילו, לפי צו של אופנה ושנעשה בידי מעצב, ושלא יעיד עלי שאני אלוהים ישמור מלוכלכת, מוזנחת, או רחמנא לצלן קמצנית או חס וחלילה ענייה. אבל אל תטעו בי, אני לא מוציאה את עצמי מהכלל. בעולם הדימויים, בעולם שבו גבינה היא בית וכל דבר הוא חוויית משהו גם אני חיה, כמו כולם. ויודעת שכמה שלא ארצה ואשאף, אני נופלת בדיוק באותן מלכודות כמו כולם.

אבל אני אוהבת, אוהבת את מה שהזמן משית על הדברים, אפילו עלי. זה אולי לא הכי כיף בעולם התזכורת הזו בכל בוקר בראי: קמטים, כתמים, דילדולים ורפיסויות, אבל זה מה שיש, זו מציאות, היא אמיתית על עצבונותיה ושמחותיה, צברתי את הכל בכך שחייתי מאוד מאוד. הפנים האלה הראו לעולם בכל רגע נתון את מה שהלב הזה מרגיש, אז רואים עליהם. הגוף הזה שירת אותי בכל רגע לטובתי, אז רואים עליו. למה שאיראה כמו נערה, אני לא טאבולה ראסה, אני אישה מבוגרת.

פוקה

.

יש מי שרואים בעובדה שאני לא צובעת את השיער חטא כבד מנשוא, יש אפילו שטורחים להגיד לי את זה, הרוב כבר הבינו שזה מקרה אבוד. לפני כמה שנים אמא שלי הביאה לי בצהלה גזיר עיתון. בשבילי אמא? אולי יותר בשבילך, שגילית שהבת שלך לא ראויה לאשפוז פסיכיאטרי על הסירוב שלה לצבוע את השיער, שיש עוד כמה נשים כאלה בעולם, שזה עלול אפילו להיות לטרנד חדש. נו, ומה יקרה כשנשים יתחילו לצבוע את שיערן בלובן שיבה? נו כן, אז אבין שזהו הסוף והסימולקרה השתלטה גם על הראש שלי.

עלה שלכת

.

005

                                      והנה, גם בקולה שלה, כמה יפה ונכון.

אני חייבת לרוץ לבן שלי

19 באוגוסט 2012

א' אלול

זה סיפור אמיתי, שקרה לבחור אחד שאני מכירה. איש תם וטוב שאיתרע מזלו להציץ לתהום מאוד אפלה. אותו איש חפץ בעיסוי ונתקל בקופון ולקח אותו והלך. לא מדובר באיזה קלולס כי אם בבחור תל אביבי שיודע היכן הוא חי, אבל בכל זאת הוא לא חשד שהמקום שאליו הוא נכנס זה בית זונות. כמובן שהוא הבין את זה ברגע שהוא נכנס לפי האופן שבו המסאז'יסטיות היו לבושות ובכל זאת הושיט נבוך את הקופון המזיע שבידו. אני לא מספרת את המשך הסיפור, זה לא חשוב כרגע. מה שחשוב זה שאני הייתי בתוך קבוצת האנשים ששמעו אותו מסופר בבדיחות הדעת. ברור שכך, איך יספר בחור עם חוש הומור על הצצה לתהום? איך יתגבר על הכאב והמבוכה שההצצה הזו מילאה אותו? אני ידעתי שזה ככה, הבנתי ובכל זאת לא הצלחתי לעצור את עצמי. בעוד כולם מסביב שואגים מצחוק, הוא בהחלט יודע לספר הבחור הזה, אני הולכת ומתקמטת לי בפינה. וכשאני מתכרכמת קשה שלא להבחין בזה, ומישהי מסיטה את תשומת הלב של החבורה ושל המספר אלי ואני בלי רחמים מנחיתה עליו את השאלה הכי אכזרית שאפשר. נו אתם בטח מנחשים. תגיד, אני אומרת ויודעת שזה לא פייר ובכל זאת אומרת. תגיד, היית רוצה לחשוב על הבת שלך שם במקום הזה? ואני יודעת שכולם עכשיו רוצים להרוג אותי. ולא מגיע לו באמת לא מגיע לו אבל הסיפור הזה נגע לי בעצב חשוף וככה זה.

ולמה נזכרתי בזה עכשיו? בגלל הכתבה שהולכת איתי כל הזמן מאז שקראתי אותה אתמול ואני רוצה שגם אתם תקראו אותה. מאז שעזבתי את עבודתי במרכז הסיוע, הלכה הפעילות הפמיניסטית שלי ותפסה פחות ופחות מקום בחיי. יש לזה הרבה סיבות אבל אחת מהן היא שזה קשה לחיות כל הזמן את המאבק הזה, בעיקר אם אין משהו חזק שמאזן, כמו אהבה או משפחה. אם את מקדישה את האנרגיות הטובות שלך לעשייה פמיניסטית את נהיית עצובה או כועסת או שניהם ביחד וזה משא כבד נורא שאני רוצה לנוח ממנו בשנים האחרונות.

אבל מדי פעם אני לא יכולה לשתוק, מדי פעם אני נאלצת להגיד כמה מילים, לשחרר קצת קיטור, לבכות גם. והבכי בא אתמול כשקראתי את הכתבה הזו. כתבה ארוכה ועצובה על נשים, אימהות חד-הוריות, שעובדות במשך היום בזנות כדי לשרוד ולגדל את ילדיהן.

…“אני חייבת לרוץ לבן שלי” התנצלה “הילד שלי חולה עם חום גבוה. קראתי לאשה שתבוא להחליף אותי ואני ממש חייבת לרוץ”. הבוקר, שבוע לאחר אותו מפגש קצר, היא נינוחה ופנויה יותר לשיחה. “זה הבן שלי”, היא מציגה בגאווה אימהית תמונות של נער יפהפה בלבוש אופנתי על מסך מחשב המצוי בסלון הדירה. לצד המחשב מרצד מסך טלוויזיה במעגל סגור הנחצה לארבעה רבעים וסוקר את פתח הבניין, חדר המדרגות, אזור דלת הכניסה ופנים הדירה…

/ מתוך 'משמרת הבוקר של עולם הזנות', עיתון 'הארץ'

.

.

לכל אחת ואחד מאיתנו יש עולם שלם שכולו שלנו: עולם המיניות שלנו. עולם פרטי שיש בו שמחה ועצב, בושה וגאווה, סודות, שקרים ומשאלות כמוסות. במקרה הטוב אנחנו זוכים לחלוק לפחות חלק ממנו עם שותף או שותפה שמכבדים אותו. במקרה הטוב אנחנו זוכים לקבל רשות להכנס לעולם הזה של השותף או השותפה. במקרה הטוב.

לאישה שעובדת בזנות קורה דבר מחריד. מאות זרים נכנסים אל העולם הזה, הם נכנסים למקום הזה שאצל כולנו הוא מקודש ומחללים אותו. לכאורה הדבר נעשה בהסכמה, הזונה מקבלת כסף ועל כן הכל בסדר. ובכן לא, בדיוק להיפך. העובדה שנתת למישהו להכנס למקום הזה, למקדש גופך ונשמתך תמורת כסף רק הופכת אותך ליותר אשמה, ליותר מחוללת, וליותר בודדה בתחושות האלה. אם קיבלת כסף, את מי תאשימי מלבד את עצמך?

לפני שנים כשעדיין צפיתי בטלויזיה ראיתי שיחה עם חשפניות. היתה שם אישה שחורה יפיפיה שבמשך כל התכנית הגנה בלהט על הבחירה שלה וחזרה שוב ושוב על כך שהיא בוחרת והיא שולטת בחייה. ממש בסוף התכנית, שנייה לפני שהזמן תם, היא נשברה. אני לא זוכרת בדיוק מה שבר את המעטה הקשוח שלה, אולי משהו שמישהי אמרה ואולי בדיוק זה, שהזמן נגמר, שמשהו בתוכה התקומם על האופן בו שיתפה פעולה עם הטרגדיה שלה. פתאום היא התחילה לדבר על המכות שהיא חוטפת, על ההשפלות שהיא סופגת, ודמעות החלו לזרום על פניה היפות וכל זה כבר על רקע הקרדיטים והמוזיקה של סוף התכנית.

ובכן, האישה שעשתה את הכתבה הזו שאני רוצה שתקראו, באה כדי לשמוע באמת על החיים של הנשים האלה, והיא קיבלה את האמת. זו שרוב בני האדם לא רוצים לדעת, זו שמקלקלת את הדימוי שרוצים שיהיה לזנות, של מקצוע לגיטימי. של הדימוי שרוצים שיהיה לזונות, של נשים שבוחרות באופן חופשי ועושות המון כסף. כי בעולם שלנו, שכבר יודע שעבדות היא דבר פסול, עדיין נשמרת ומוגנת זכותן של נשים לחיות את העבדות האיומה ביותר, הזנות. אנו חיים בעולם שבו אפשר לאנוס אישה עשרות פעמים ביום ולקרוא לזה מקצוע. גבר שהוא עבד או אישה שהיא שיפחה, יכולים עדיין להיות בעלי כבוד עצמי, הם לא יסתירו את זהותם ואת עבודתם, אבל לזונה אין את הפרבילגיה הזו, היא חיה בבושה, יש לה סוד שהיא לא יכולה לחלוק עם אף אחד. זוהי הבדידות הנוראה ביותר שיכולה להיות, בדידות שאין לה שום נחמה.

.

לא למען אחרים

3 במאי 2012

[ נכתב ב-14 לפברואר 2010 ] [ רשומה זו ועוד חמש שמופיעות לפניה, עברו ממצב של דפים ישנים בשוליים הימניים של הבלוג, לרשומות מן המניין שיושבות בקטגוריה 'פמיניזם / תקיפה מינית' ]

שבוע חדש מתחיל ואני כאן עם שאלות קשות אל עצמי. כל השבוע שעבר היה מוקדש לעניין הזה (פרשיית יצחק לאור), והבוקר קיבלתי את זה כמו בומרנג. מישהו מרושע (ואנונימי כמובן) הטיח בפני: מיכל, את בכל מקום. אין לך חיים? עזבי אותנו במנוחה כבר. אז את זה שאין לי חיים הוא לא גילה לי, אני כבר יודעת… אני עוסקת בימים אלה בכתיבה אינטנסיבית לקראת צאת הספר שלי, כך שאת רוב זמני אני מבלה מול המחשב, ולכן אני גם מגיבה הרבה ומתעסקת הרבה בפרשיה הכואבת הזו. אבל בכל זאת אני מהרהרת בדבר. כמה נשמעתי השבוע? כמה הועלתי באמת? נכון, קיבלתי הרבה תגובות טובות, למעשה כל התגובות שקיבלתי היו אוהדות ומודות, גם בפומבי וגם בפרטי, אבל התסכול עדיין נשאר והשאלות מנקרות. מישהי חכמה ממני אמרה לי עכשיו, שבפעם הבאה שאראה את ההמון מתגודד כבר אדע להזהר. כן, אני צריכה כמובן לשמור על עצמי, אבל יש לי פרבילגיות ואני מרגישה חובה להשתמש בהן. אני חיה חיים מוגנים, אין לי טראומות קשות להתמודד איתן ושדים ומפלצות להלחם איתם, מצבי הכלכלי סביר, אני בריאה ויש לי זמן, והכי חשוב, אני יודעת להתבטא ויש לי מה להגיד. יש דברים שאני חושבת שחייבים להיאמר ואני זו שחייבת להגיד אותם.

אני רוצה להביא שני נתונים מאוד מאוד חשובים, הוצאתי אותם מתוך הדו"ח השנתי של איגוד מרכזי הסיוע של שנת 2006. חשוב להבהיר שהדו"חות האלה שהאיגוד מוציא הם מאמץ אדיר שמנסה להתגבר על מכשלה עקרונית. מרכזי הסיוע מייחסים לפרטיותן של הפונות את הערך העליון ביותר ושמירה על הסודיות היא קודש, ולכן איסוף הנתונים ובניית מאגר אמין ויעיל היא עבודת פרך. ויחד עם זאת המרכזים משתפים פעולה במאמץ הזה והנתונים חשוב שיקראו.

זה מחקר קטן שערכה מירי מרגלית, רכזת ליווי למשטרה במרכז סיוע תל אביב. 65 נשים השתתפו בו מתוכן 30 התלוננו במשטרה ו-35 לא התלוננו. אני לא אלאה אתכם בכל הפרטים רק אזקק שנים. אפשר לקרוא את הכל בדו"ח שנמצא באתר של איגוד מרכזי הסיוע.

הנשים שהתלוננו, אמרו כי המניע שלהן הוא כזה: 27% רצו שיעשה צדק, 23% רצו שאחרות לא יפגעו, 12% נלקחו להתלונן על ידי מישהו אחר, 3% רצו לעצור את התוקף, 10% רצו לעשות משהו ולא להיות חסרות אונים, 18% פעלו מתוך תחושת נקמה,  7%  פעלו מתוך תחושת עלבון.

65% מתוך הנשים שהתלוננו עשו זאת למען הזולת.

הנשים שלא התלוננו נחלקו כך: 20% פחדו מהתוקף, 20% פחדו מחשיפה, 15% פחדו מהחקירה, 13% התחשבו בתוקף, 13% רצו שקט, 9% פחדו שלא יאמינו להן, 9% חלה התיישנות, 2% סיבות אחרות.

בהחלטת 42% מהן שלא להתלונן, מילא הזולת תפקיד מכריע.

אונס הוא אקט של אלימות ואדנות והדבר הכי חמור שהוא עושה לנפגעת הוא תחושת אובדן שליטה וחוסר אונים. ההחלטה מה לעשות עם החוויה של האונס היא החלטה קשה אבל היא המפתח להחלמה, העובדה שהנפגעת תחליט בעצמה ומתוך שיקולים שנקִיים מדעת הזולת והתחשבות בו, היא הפתח מהמקום הסגור וחסר האונים אל האוויר והאור, אל השליטה בחייהן.

ובשביל תמיכה וסיוע וגם ליווי במקרה שכן תבחר להתלונן, מרכז סיוע, קו חם 1202 לנשים 1203 לגברים. ואם מעניין אתכם לשמוע עוד על פעילות המרכזים:

http://www.1202.org.il

להתלונן או לא להתלונן? זאת לא השאלה

3 במאי 2012

לפני כמה שנים התפוצצה פרשת יצחק לאור, וגרמה לי להתרוצץ בין כמה בלוגים ב'רשימות' ולצעוק בקול ניחר את דברי. זה היה קשה וזה היה כואב וזה היה מתסכל אבל אני נדחפתי להמשיך גם כשכבר אמרתי לעצמי שפרשתי. היתה שם אמירה אחת שם והיא היתה מאוד נחרצת, בהרבה קולות וסגנונות ומהרבה מניעים, אבל רק שיר אחד: תתלוננו. הפצרות, שיכנועים, עידוד, תקראו לזה איך שאתם רוצים. מנסים להניע את הנשים שנפגעו מינית בכלל ועל ידיו בפרט, להתלונן במשטרה. ואני חזרתי ושאלתי את השאלות שנראה לי שחשוב לשאול:

את תהיי זו שתתעורר בלילות עם פלשבקים?

אתה זה שיפטרו אותו מהעבודה במקרה הגרוע, או רק יתנהגו אליו כמו אל מצורע במקרה הטוב?

את זו שבעלה פתאום יתרחק ממנה ויפסיק לשכב איתה, כי בניגוד לשיקול דעתו ולרגשותיו, פתאום הוא נגעל ממנה?

אתה זה שיצטרך לעמוד מול המבטים השואלים של הילדים שלו? מול ההתרחקות של החברים שלו?

את זו שתצטרך לעמוד מול אמא שלה ואבא שלה? שהם אולי כבר לא צעירים, או לא בריאים, או סתם מוכי יגון על מה שהבת שלהם עברה וצריכה עוד לעבור? ואולי בכלל גם הם לא ממש מאמינים? ואולי גם הם לא ממש תומכים? ואולי גם הם מאשימים וכועסים? ובמקום לתמוך רק מהווים עוד מכשול, עוד כאב.

אתה זה שחוקרי משטרה יפשפשו בתחתוניו בשאלה מי נכנס למי לאיפה וכמה? ולמה לקח לך כל כך הרבה זמן לבוא ולהתלונן?

את זו שהמיניות שלה תיחקר עד פרטי פרטים בידי אנשים זרים ורעים?

אתה זה שהמיניות שלו תימרח בראש חוצות בעיתונים?

את זו שתצטרך לעמוד מול מי שאנס אותה פעם אחת ולעבור את זה שוב, רק שהפעם הוא יהיה מלווה בעורכי דין שעולים לו המון כסף וידעו איך להכאיב לך אפילו יותר?

אתה זה שיבלבלו אותו עם כל מיני עובדות ותתי עובדות סותרות לכאורה, שהמוח האנושי מתקשה קצת לזכור כשהוא נתון בשעת התרחשות טראומטית כמו אונס?

את זו שכל הפצעים שכבר חשבה שהגלידו יפתחו לה בבת אחת?

אתה זה ששנה, שנתיים ולפעמים אפילו חמש עד שש שנים מהחיים שלה ימחקו עכשיו ויוקדשו לנבירה באונס ההוא ולא יהיה רגע שקט ממנו?

את זו שאחרי חקירות אין סוף יודיעו לה שסוגרים את התיק מחוסר ריאיות?

אתה זה שאחרי משפט מפרך ישמע שהעונש הוא שנה מאסר, או כמה חודשי עבודת שירות?

את זו שתצטרך לעמוד במעמסה הכספית האדירה של טיפול נפשי מסיבי?

אתה זה שפסיכולוגים ופסיכיאטרים יאבחנו ויכתבו עליו דוח"ות?

את זו שהעבר שלה יחקר ויבדק לפרטי פרטיו הקטנים ביותר?

אתה זה שכל מי שמכיר אותו יזהה מיד שזה אתה למרות שהתקשורת תסווה את הפרטים לכאורה?

את זו שמה שלא תעשי וכמה שלא תתקדמי ותחלימי, הקולות האלה שמאשימים ומתביישים ימשיכו לצרוח לך עוד ועוד בראש?

אתה זה שיגידו עליו שהוא שקרנית, מניפולטורית, נימפומנית, פתיינית, זונה, נקמנית, פסיכית…

את זאת שיגידו עליה שהרסה לו את החיים, שהרסה לו את המשפחה, שהרסה לילדים שלו את החיים?

אתה זה שיגידו עליו שהרס לו את הקריירה, שגרם לו לחלות, להתגרש, להתרושש, להתאבד?

לא.

לא.

לא.

אז אם אתם מכירים אישה שעברה תקיפה מינית, הדבר היחיד שאפשר וצריך לעשות הוא לתמוך ללא סייג. לומר ולהתכוון לזה: אני כאן לתמוך בך, תעשי מה שמתאים לך ותחשבי רק על בריאותך, בטחונך ואושרך.

ובשביל תמיכה וסיוע וגם ליווי במקרה שכן תבחר להתלונן, מרכז סיוע, קו חם 1202 לנשים 1203 לגברים. ואם מעניין אתכם לשמוע עוד על פעילות המרכזים:  http://www.1202.org.

אני לא נערה עם קעקוע דרקון… אני הדרקון.

3 במאי 2012

קראתי בתנופה אחת את 'נערה עם קעקוע דרקון' של סטיג לרסון. קראתי אותו כי כולם קראו אותו ומדברים עליו ועשו ממנו סרט וכו'. אני לא מצטערת שקראתי אותו, הוא קצבי ודי מותח, יש בו ניחוחות של תרבות אחרת ונופים אחרים וזה תמיד מעניין,  ויש בו אישה שלהכיר אותה היה שווה, אבל הוא גרוע מבחינה ספרותית ויש לי הרגשה שגם התרגום לא משהו וזה די הרלן קובן בשבדית, מותח ומתפוגג במהירות… אבל. הקריאה בספר הזה העירה בי תובנות חשובות ולמענן אני שמחה שקראתי אותו.

הדברים שאני הולכת לכתוב כאן יעשו למי שלא קרא סוג של ספויילר ואני מתנצלת מראש, זה לא באמת ספויילר אני מבטיחה, למי שאוהב את הסוגה יהיה מעניין לקרוא את הספר בכל זאת ומי שיקרא את מה שאני אומרת אולי יהיה לו אפילו מעניין יותר, באמת.

לצערי סטיג לרסון לא הבין משהו ובגלל שהוא לא הבין הוא עשה טעות ובגלל שהוא טעה + נמכר במליונים, אז גם הטעות שלו נמכרת במליונים וזה חבל נורא. זה חבל כי ברור לי שהיה לו איכפת. הוא היה מזועזע מהנתונים ורצה לעשות כדי לשנות אותם. הבעיה שהרבה יותר קל לעשות את מה שהוא עשה מאשר לעשות את מה שאני אנסה לעשות, וזה לנסות ולתקן את מה שהוא קילקל…

סטיג לרסון הביא סיפור, הסיפור מותח, מצמרר, מבעית. אנחנו אוהבים לקרוא סיפורים כאלה, יש בכך יסוד של קתרזיס. הוא הביא סיפור אלים, אפל, מחריד. טוב, הסיפור האמיתי מורכב בדיוק מכל החומרים האלה, אבל בסיפור האמיתי הם מהווים רק חלק, ולא החלק הגדול. המרק האמיתי שבו נמצאים כולנו ובו נמצאים גם הדברים האלה עשוי דווקא מהבנאליה. הטעות של סטיג לרסון היא כזו: לספר קוראים במקור 'גברים ששונאים נשים' וזה משפט שחוזר על עצמו שוב ושוב על ידי הגיבורה. הבעיה היא שזה לא נכון, או ליתר דיוק, זה לא העניין, בכלל לא. זו לא האמת ואני חושבת שהיא יודעת שזו לא האמת. סליחה, אני בטוחה שהיא יודעת, יש מספיק עדויות לכך בספר. האמת הרבה יותר מחרידה. גברים שמתעללים בנשים לא שונאים אותן. הם בכלל לא רואים את הנשים כיצורים הראויים לאיזשהו רגש, הם פשוט משתמשים בהן כמו שמשתמשים בחפץ, והעובדה הזו היא שהופכת את האלימות המחרידה שבספר, את הסאדיזם, לחלק מרצף ולא לתופעה נפרדת. סטיג לרסון הבין את זה איכשהו באינטואיציה ולכן שבים ומוזכרים הנתונים הקשים של אלימות נגד נשים, הוא כן רצה לעשות קישור, הוא כן רצה לשלב איכשהו את הזוועות שקורות בספר למכלול  האלימות נגד נשים, הוא רצה לשים את זה על רצף אבל ברגע שהוא הגדיר את זה כשינאת נשים הוא יצר דווקא נתק.

ההקבלה בין נשים לחיות יכולה אולי לספק מפתח. גברים מתעללים בחיות, בילדים ובנשים בעיקר. המכנה המשותף הוא חוסר ישע, את האלמנט הזה סטיג לרסון מזכיר מידי פעם אבל לא עושה את הקישור, משהו מתנתק בדרך. גברים סאדיסטים משתמשים בחיות, ילדים ונשים כדי להרגיש חזקים או ליתר דיוק להפסיק את תחושת חוסר האונים שלהם, וזה בדיוק מה ששם את התנהגות שלהם על הרצף, כי גברים בכלל, ולא רק הסאדיסטים שבהם, משתמשים בנשים, רגילים להשתמש בנשים, ככה זה וזה נחשב לנורמאטיבי.

ואיך אפשר לשנות את זה אם כל הזמן מפרקים את הרצף? כל הזמן יוצרים הפרדות, מבודדים את המקרים לסוגיהם ומבודדים את הנשים לסבלותיהן. אומרים לנו שיש 'הטרדה מינית', זה מין דבר כזה, לא כל כך נורא, שאפשר לתקן בעזרת חוקים והסברה, ושאנחנו צריכות להיות אסרטיביות ולהתלונן ולדווח ולהתמודד… אומרים לנו שיש דבר אחר, נפרד, שקוראים לו 'אונס' וזה נגיד בין גברים לבין בנות זוגם החוקיות או המזדמנות, וגם שם יש חוקים ועלינו להתמודד ויש דרכים שונות שנוכל להזהר, להמנע ושזה לא יקרה לנו… ויש את הפדופילים והסאדיסטים וזה הקצה ושם המטורפים שצריך לאשפז או לסרס אבל בכל מקרה הם חולי נפש ופסיכופטים וזהו. הפירוק הזה מאפשר לתופעה הזו של אלימות מינית להמשך ולהמשך ולהמשך ולהמשך.

עכשיו, כשאני וחברותי הפמיניסטיות האקטיביסטיות מדברות על הרצף אז מאוד מאוד כועסים עלינו, מתנפלים עלינו בזעם: אתן, הכל אותו דבר בשבילכן, אתן עושות מכל זבוב פיל, כבר אי אפשר לדבר איתכן, אי אפשר להתחיל איתכן, בגללכן נשים סתם מתלוננות ומעלילות, אתן הופכות נשים לקורבנות, אתן שונאות גברים!!!!

ראיתם, ראיתם איך הקערה התהפכה? מרתק, אה? זה לא שיש תופעה חברתית שצריך לשנות, חוסר שיוויון, העובדה שנשים עדיין נחשבות ל'לא-אדם', לאנשים סוג ב'… לא, זה פשוט שיש גברים ששונאים נשים (סאדיסטים, אנסים סידרתיים, פסיכופטים ורוצחים) ויש נשים ששונאות גברים (פמיניסטיות) וחוץ מזה הכל בסדר. סטיג לרסון הבין שמשהו ממש ממש לא בסדר, הוא קרא את הנתונים הוא ראה הכל ולא ראה את זה: גברים שמתעללים בנשים לא שונאים נשים והתעללות בנשים זה לא סאדיזם בלבד, הסאדיזם הוא רק חלק מהרצף וחלק קטן יחסית.

בשביל לעשות את השינוי האמיתי צריך שני פרטנרים אמיצים מאוד:

נשים שלא יפחדו להגיד את האמת: שכל אחת, כולל אותי ואותך, כן, את, אל תסתכלי לצדדים ואל תתחמקי, גם את! עוברת תקיפות מיניות כל החיים שלה, ולא חשוב מה אופיה, גילה, השכלתה ולא חשוב כמה תיזהר ותימנע ותכחיש.

וגברים שלא יפחדו להסתכל לאמת בפרצוף. שכל אחד מהם, כן גם אתה, אל תסתכל עלי ככה, יכול להטריד, ואפילו לאנוס אישה, ולא להודות בכך, ובטח שכל אחד יכול להיות שותף לדיכוי ואפליה של נשים, כולם שותפים.

נשים שיעמדו ויגידו: אני פמיניסטית, אני חושבת שהמצב של נשים הוא חרא ושאי אפשר לשתוק יותר. וגברים שיעמדו ויגידו: היחס של גברים אל נשים הוא מחפיר ואני לא מסכים יותר להיות חלק מזה.

קשה, נכון? מאוד. אבל בלי זה לא יהיה שינוי אמיתי אלא רק שינויים קוסמטים, קטנים, חיצוניים. מישהו חכם אמר פעם וזה נחרת לי מאוד חזק בראש: האוייב האמיתי של ה'טוב', הוא לא ה'רע' אלא ה'כאילו', וה'כאילופמיניזם' ה'פוסטפמיניזם' ה'פמיניזםהחדש' עושים נזקים עצומים ומחזירים אותנו אחורה. אומרים לנו: מה אתן רוצות, יש שיוויון, יש חוקים, תסתכלו, מה אתן צועקות?!

שטויות. כלום לא ישתנה באמת אם לא נבין: אותו מנגנון בדיוק מפעיל את הכל, הכל, הכל, והכל נמצא על אותו רצף ואסור. אסור לנתק. תעשיית היופי והקוסמטיקה ומכוני ההרזיה והניתוחים הפלסטיים והפרסומות הסקסיסטיות והמגעים הכאילו חבריים במקומות עבודה, וההטרדות והנגיעות בתחבורה הציבורית, והמחמאות והדיבורים והבדיחות, ופערי השכר האיומים, והעוני הנורא של נשים חד הוריות, וזנות, וחשפנות, הכל הכל הכל נמצא על אותו רצף ונמצא שם לא כי שונאים נשים אלא דווקא כי אוהבים אותנו, מאוד, אוהבים אותנו כמו שילד אוהב חיית פרווה.

יש גבר מקסים אחד שהכרתי פעם והיה לנו נורא נחמד חלק מהזמן ובחלק אחר של הזמן הוא הטריף עלי את דעתי ובגלל זה לא יכולתי לתת לו לגעת בי ולא יכולתי להיות לו לבת זוג. האיש הטוב הזה לא ממש מבין עד עכשיו למה אני כל כך כועסת.  כי כל גילוי של דה הומניזציה, של הקטנה, כלפי נשים עושה לי את זה, מעורר בי זעם. ומה שנכנס תחת הכותרת הזו מגוון מאוד וזה מאוד מאוד מבלבל. שוב, עניין הרצף. הרצף יוצר מצג שווא מסוכן מאוד. לא רק שגברים לא שונאים נשים אלא שהם ממש ממש אוהבים אותן. כן. תראו מה קיבלתי ממנו השבוע במייל, זו הקנטה כזו קבועה אצלו.

כשכתבתי לו שזה מצחיק אבל גם מאוד עצוב הוא לא ענה. שנות החמישים האיומות, האם הן באמת כבר כל כך רחוקות? ככה אתה סבור? העובדה שאתה ממשיך להתעקש שזה טבעי ונורמאלי שגבר מבוגר יפתח דלתות בשביל אישה מבוגרת, מראה שאתה לא מבין כלום. הוא חוזר וטוען שהוא מלא הערכה כלפי ואני חוזרת וטוענת שכל עוד הוא פותח עבורי דלתות לא יתכן שהוא מתייחס אלי כאל שווה.

ראיתם פעם ילד משחק בחיית פרווה? רגע אחד הוא מתרפק עליה, מדבר אליה מילות חיבה, מנשק אותה בעדינות וברור שהוא חושב שיש בה נשמה, שהיא מרגישה את האהבה שלו ומשיבה לו אהבה בעצמה. אחרי כמה רגעים הוא מחזיק אותה באוזן ומטלטל אותה משל היתה סמרטוט נטול רוח חיים, וזה עוד כלום כי לפעמים ממש משעמם לו ואז הוא עלול גם לקרוע אותה ולתלוש ממנה איברים…

לזה אני מתכוונת. גברים מתייחסים לנשים באופן כזה בדיוק וקוראים לזה אהבה. מצטערת, אני אומרת דברים איומים ונוראים. אתם עלולים לחשוב שאני אישה מרירה שאין בה טיפת רומנטיקה או אמון בגברים וזה לא כך. זה לא ככה בכלל. דווקא כי יש לי מהם המון אני ממשיכה לדבר, דווקא כי אני מאמינה באהבה אני ממשיכה לדבר, דווקא כי אני סטרייטית לגמרי אין לי ברירה אלא לדבר, דווקא. ודווקא אני לא אגיד: אני אוהבת גברים. כי אז יצא שגם אני הופכת אותם לחיות פרווה… לא לא. אני אוהבת את רמי, אני אוהבת את אבא שלי, את גיא ובועז ושי, הגיסים שלי, אני אוהבת את רוני… אבל. כשאני כועסת אני כועסת, וכשאני מרגישה שיש עוול אני לא שותקת, אני לא מוכנה לשחק את המשחק בכללים המקובלים, עלי הם לא מקובלים וזהו.

אני מאמינה ואני אמשיך להאמין, שבנים ובנות נולדים אותו דבר, לוח נקי וטהור, למרות הבדלי טמפרמנט ונטיות, למרות הכל אני סבורה שההבדל בין ילד נתון לילדה נתונה, הוא בדיוק כמו ההבדל בין ילד נתון לילד נתון אחר או בין ילדה לאחרת. כל ילד הוא עולם שלם ועל המבוגרים לאפשר לעולם הזה להתקיים בשלמותו, במלאותו, ולא לקצוץ ולהתאים אותו לתבניות המקובלות. זוהי העבודה שעושה החינוך, אחר כך החברה, ובסוף עושה האיש ועושה האישה בתוך תוכנו לעצמנו עד יום מותנו: מתאימים את עצמנו לתבניות המקובלות כדי לא להיות בחוץ, כדי לא להיות חריג, כדי לא להיות לבד. הרבה פעמים אנחנו מוכנות להיות בובת פרווה ורק לא להיות לבד… נכון? וגברים משתלבים בכל מיני צורות של אפליה/השפלה/הטרדה/אלימות נגד נשים רק כדי לא להיות בחוץ. נכון? הנה דוגמא טובה: לפני שבוע השתתפתי בשיח מעניין בנושא פרסומת לנוזל כלים. פרסומת סקסיסטית איומה שסביר להניח שגם לכם עברה ליד האוזן ואולי אפילו העלתה בכם חיוך… כן, לצחוק זו גם דרך להשתתף בדיכוי, מה לעשות. אם תשאלו את אהרוני או את גברי אם הם בעד שוויון לנשים ברור שהתשובה תהיה כן, ובכל זאת הם משתפים פעולה. מישהי שם בדיון כינתה את עצמה 'פמיניסטית חדשה' ואני התנפלתי עליה בזעם… לא מחזה יפה, אני מודה, אבל זה פשוט זה. אין פמיניזם חדש. העלמת עין והכחשה של דיכוי והשפלת נשים לא יכולה להיות זן של פמיניזם. לא יכולה. ולהגיד לי שאני עושה מזבוב פיל ושאני אלחם את המלחמות החשובות באמת ושאולי אלך לשרוף חזיות… זה בדיוק מה שמחזיר אותנו אחורה, וגם הספר הזה, ומחברו שנפטר בינתים ואני יכולה רק להגיד לכם את מה שהייתי נורא רוצה להגיד לו: נשים וגברים אנחנו אותו דבר, בני אדם וחוה כולנו, זה לא שהגברים הם בני אדם והנשים בנות חוה (או לילית, עוד פיצול שמאפשר להנציח דיכוי נשים), לא, כולנו בניהם ובנותיהם של אדם וחוה גם יחד ובהינתן לנו הסיכוי, נוכל להיות ביחד. המיטב שבמיטב. לא באפליה, לא בדיכוי, כי אם באהבה.

קארול גיליגן על איך בנות משתלבות בחברה

http://www.youtube.com/watch?v=Nd2rvAbH7nI

נעמי וולף על הגל השלישי

http://www.youtube.com/watch?v=cCQI-ougLsg&feature=related

ולקינוח, עוד אישה דעתנית אחת…

http://www.youtube.com/watch?v=QAg2jBUMc-8&feature=related

שחרור האישה? בטח, אבל לא עכשיו…

3 במאי 2012

נשים שרוצות להיות חופשיות מדיכוי, שרוצות לקבל מהחיים הזדמנות שווה לזו שהגברים מקבלים, שרוצות למצות את הפוטנציאל שלהן במלואו, שרוצות לחיות ללא פחד וללא מבוכה ושלא יהפכו אותן לחפצים ושלא יפקיעו מהן את מה ששלהן בלבד ושלא יחליטו בשבילן מה טוב להן. נשים שמבקשות שיוויון, תמיד היו. נשים שמרדו במה שמקובל ושאלו שאלות, תמיד היו.

אבל אחד הכוחות הכי חזקים שעמדו בינן לבין המטרה הזו, הוא העובדה הבאה: נשים חיות עם גברים. נשים הן חלק ממארג חברתי סבוך מאוד של כלכלה ודת ומדינה וזהויות שונות ומגוונות, ותמיד, אבל תמיד, כשאחת הזהויות האלה עומדת בסכנה או באיום, האישה תשים בצד כל דבר אחר ותתגייס ותהיה שם במלאות. למשל, בשעה של מבחנים לאומיים גדולים, בשעה של קריאה לשחרור מיעוטים נרדפים או מופלים, בשעה של משבר כלכלי חמור.

דוגמא: אחד הדברים המאוד מעניינים שקורים במרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית, הוא הירידה הדרסטית עד כמעט היעלמות, של פניות לעזרה בשעת משבר/מלחמה/איום/בחירות וגם בימים של חג לאומי או דתי. מה זה אומר? כשניסינו לשאול, למשל את הנשים שנוהגות להתקשר באופן קבוע ולפתע לא שמענו מהן, למשל נשים שרק בדיעבד סיפרו על פגיעה שקרתה ממש בזמן המשבר, התשובה היתה: טוב, כשיש כאלה בעיות בארץ, מה אני אתבכיין עם השטויות שלי? או: למי יש עכשיו ראש לזה שאני נאנסתי? יש בעיות יותר גדולות מהבעיה שלי… ולחילופין, עכשיו כשכולם שמחים וחוגגים, מה אני אבוא ואהרוס לכולם עם הבעיות שלי? מה אני אקלקל עם האונס שלי? למשל בתקופת ההפגזות בדרום, אנשים רבים עברו לגור בבתי קרובים או חברים, אנשים לנו במלונות בצפיפות עם משפחות אחרות, בתקופה הזו היו המון פגיעות מיניות ומעט מאוד פניות למרכזים. גודל האסון הסתבר רק אחר כך, לאט לאט. בנוסף לתשובות הרגילות לשאלה מדוע הפניה נעשתה אחרי חודש חודשיים ואפילו יותר (פחד, בושה, תחושת אשמה), היתה עוד תשובה נפוצה מאוד: עכשיו, עם כל הפצצות, וההרוגים והפצועים וכל הבעיות, מה אני אבוא עם ההטרדה שעברתי? מי אני עם האונס שלי?

אם התוקף שייך למשפחה שלך או לצד שלך במאבק מסויים או לגזע שלך או לדת שלך, הרבה יותר מסובך להתלונן. המקרה שבו מדברים עכשיו מעלה את הדבר הזה מאוד חזק. אנשי ימין תופסים עכשיו טרמפ מאוד נוח על מקרה של האשמת איש שמאל בתקיפות מיניות, וזו בדיוק אחת הסיבות המרכזיות לעובדה שעד היום נשים לא התלוננו עליו, פרט לכך שהתביישו ופחדו. אם אישה דתיה תתלונן על הרב שתקף אותה יגידו לה: אל תוציאי את הכביסה המלוכלכת החוצה, אל תתני תחמושת למתנגדינו, ככה זה בכל המגזרים, כל מגזר והרבנים שלו…

לאורך ההסטוריה, תמיד היו נשים נאמנות יותר למשפחה, לקהילה, לדת לגזע ולמדינה שלהן, מאשר לצרכים האישיים שלהן ולדרישה שלהן לחופש ושיוויון. תמיד הן שמעו את העולם אומר להן: שיוויון? שחרור האישה? בטח, חשוב מאוד, אבל לא עכשיו… עכשיו יש מאבקים לשחרור לאומי, לשיוויון למיעוטים אתניים, יש בעיות כלכליות, יש מלחמות, יש ענייני דת ומדינה לפתור, חכו, חכו עוד קצת…

על הומור והטרדה מינית

3 במאי 2012

רק צחקתי איתך

[מאמר שפורסם בדו"ח סיכום פעילות 2008 של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה והטרדה מינית, 'מוציאים את ההטרדה לאור'. ]

במשך שבע שנים 2002-2009, העברתי סדנאות והרצאות בנושא החוק למניעת הטרדה מינית, במקומות עבודה ושירות. זה היה במסגרת תפקידי כרכזת חינוך והעלאת מודעות במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית 'תאיר' (מרכז המשרת את כל איזור השפלה הדרומית). התנסיתי בפגישת קבוצות קטנות ואינטימיות כמו עובדי מחלקה בחברת היי-טק גדולה, או כל העובדים בחברת ביוטכנולוגיה קטנה, וכן בעמידה בפני קהל גדול יותר כמו כל עובדי סניף איזורי של הביטוח הלאומי, התנסיתי בקבוצות מעורבות ובקבוצות חד מיניות, כמו למשל חיילים ביחידה קרבית לעומת מנהלות מחלקות הקוסמטיקה בחברת סופרפארם. בכל מפגש עם כל קהל, אני משתדלת מאוד שהרוח תהיה סדנאתית, וגם אם אני עומדת מולו חמושה במצגת ממוחשבת, חשוב לי שתהיה אפשרות לתיקשורת, שיחה, אינטראקציה בינם לביני ובינם לבין עצמם.

האנשים והנשים של זמננו, הם יצורים מאוד מחונכים, שיודעים היטב מה יפה להגיד ומה לא… אם אקשיב רק לאמירות המיידיות, המכוונות, הרציניות, יש סיכוי סביר שאחשוב שהסדנה ממש מיותרת, שהמודעות לנושא מאוד מאוד גבוהה, ושבכלל, פסו כבר מזמן לחלוטין ההטרדות המיניות מן העולם.

אבל זה לא ככה, לא לא…

עלי המלאכה לחפור ולגרד את שכבת הנימוס, את שכבת הבסדריות והפוליטיקלי קורקט ולהגיע אל הלוז, אל הרגש האמיתי, אל הרגשות והעמדות האותנטיים, אלה שמפעילים ומנהלים את חיי כולנו.

תקיפה והטרדה מינית הם נושאים קשים ומפחידים, הם מעוררים מבוכות, חרדות והתנגדויות הן אצל גברים והן אצל נשים. והחוק הזה?! מה זה החוק הזה? איזה מין אווירה תשרור בעולמנו, במקומות העבודה שלנו, במקום בו אנחנו מבלים את מרבית חיינו הבוגרים, עכשיו כשיש את החוק הזה… לאן תיעלם הספונטניות, הרוח הטובה? ומה עם הרומנטיקה לעזאזל? נישאר רק עם יחסים קורקטיים, אפורים, פורמליים, מנוכרים?

אחד הדברים שהכי עוזרים לנו להתמודד עם קשיים בחיינו הוא ההומור. אני פוגשת אותם, את הנשים והגברים האלה, במקומות העבודה שלהם, לדבר על החוק למניעת הטרדה מינית, ואנחנו צוחקים הרבה ביחד. גם כי אני מטבעי מאוד אוהבת לצחוק ולהצחיק וגם כי ההומור עוזר לנו לצלוח את הקשיים והמהמורות, לחצות גשרים שקשה לחצות ולהגיע אחד אל השני ואל האמת, לשנות דרכי מחשבה ישנות, דעות קדומות וסטראוטיפים, עמדות וגישות.

דבר שמאוד קשה לנו להודות בו, הוא עד כמה העולם עדיין אינו שיוויוני לגברים ולנשים. אנחנו מכריזים, כל אחד מסיבותיו שלו, שיש שיוויון. נדמה לנו אולי שזה ככה, אבל מה שחושף הכי מהר את האמת המרה הוא הבדיחות, וכולנו מספרים בדיחות סקסיסטיות ושוביניסטיות המסגירות את עמדותנו האמיתיות ואת המצב העגום החברה.

בדיחות על נשים ונשיות, מכירים? אוהבות?

כן, ברור שיש שיוויון, ברור שלגברים מותר להיות רגישים ועדינים, אבל אין דבר שמצחיק גברים יותר מאשר האפשרות שאישה תטריד או תתקוף אותם מינית… או לפחות מצחיקה אותם האפשרות להודות בזה שזה יכול לקרות… גברים מרבים מאוד להתלוצץ על סממנים הומוסקסואליים וממקמים גברים עדינים ורגישים כקורבנות פתטיים. נשים חזקות לעומת זאת, נתפסות כמאיימות מאוד הן על גברים והן על נשים ומייחסים להן או טורפנות מינית, או קרירות מינית, לחילופין.

הטרדות ותקיפות מיניות הן כר פורה מאוד להומור ובדיחות, והשורה התחתונה שלהן היא: נשים רוצות שיטרידו אותן מינית, לא?

אנחנו מקבלות לפעמים מחמאות, שאנחנו לא יודעות מה לעשות איתן, מחמאות המתייחסות בבוטות למבנה גופנו ולאברים שונים בו, מחמאות המתייחסות באופן ישיר למיניות שלנו או למצבנו המשפחתי וכו'.

כבר שמעתי, במו אוזני, ולא פעם אחת, איך החוק למניעת הטרדה מינית הופך בעצמו לאליבי למטריד, כלומר, אם אני "מכריז" עכשיו שאני מטריד אותך מינית, אז בעצם לא עשיתי כלום, נכון? זה היה רק בצחוק… את המשפט הזה "זה היה רק בצחוק…" "מה קרה לך, צוחקים איתך…" את חוטפת כמו סטירה בפרצוף, אם את מנסה להביע מורת רוח ממחמאה שלא היתה במקומה, מהערה סקסיסטית, מבדיחה גסה וכו'.

מה שאני עושה בסדנאות כדי לנסות ולנטרל את שדה המוקשים הזה של "צחוקים" הוא מתן מקום פרטי/אישי/אנונימי, למשתתפים והמשתתפות. כל אחד מקבל וכל אחת מקבלת פתקים זהים ועטים זהים והם מתבקשים לכתוב מחשבות, רגשות, שאלות, כל דבר שמתקשר להם לתקיפה והטרדה מינית. אני אוספת את הפתקים ומקריאה רנדומלית ומתייחסת אל התכנים. שם לשמחתי הדעות האמיתיות נחשפות, הרגשות האמיתיים עולים, מתאפשר דיבור חדש, כן ואמיץ שהרבה פעמים אפילו פותח אנשים ונשים לספר סיפור אישי. מתאפשר חיבור חדש אל הנושא ובין המשתתפים.

הרבה הומור לא תמצאו בפתקים האלה, להיפך, הרבה פעמים הם דומעים, אפילו מדממים:  …הרגשה לא נעימה –  היו לי דמעות בעינים –  פחד –  בלבול –  הוא לא שמע שאמרתי לא? -הצקות –  ניצול כוח –  מה עשיתי לא בסדר? –  תיסכול –  דיכאון –  מבוכה –  הוא הגעיל אותי – כעס –  כאב…  אלה רק כמה מהדוגמאות, ואני שומרת אותם, את הפתקים, שיזכירו לי כמה חשוב החוק הזה, כמה כאב כרוך בתופעה שקוראים לה הטרדה, מילה שהאסוציאציה המיידית שלה היא אולי זבוב מזמזם, אבל.

בחלק גדול מאוד מהפתקים האלה הוזכרו בדיחות על מין ומיניות, בדיחות סקסיסטיות ושוביניסטיות, כחלק מהדבר שהוא הטרדה מינית, ככה חווים זאת הרבה אנשים, ובעיקר כמובן, נשים. וכדאי מאוד שנזכור את זה: מה שעוזר לנו להרגיש בנוח, יכול לגרום למישהו אחר להרגיש מבוכה. מה שעוזר לנו להתגבש כקבוצה, יכול לגרום לפרטים בקבוצה להרגיש מוצאים החוצה, דחויים ואפילו מושפלים.

מחמאות מבודחות, בדיחות, הומור, איך נחיה בלעדיהם? איך נרגיש קרובים, מגובשים? איך נרגיש בבית? איך נתקרב ונתחבר? איך נפלרטט ואפילו נתאהב? לא, לא, לא, אני לא רוצה בכלל לחשוב על חיים בלי צחוק, זה לא חיים ששווה לחיות… אבל.

– אם המתלוצץ הוא גבר והאובייקט להתלוצצות היא אישה, זה כבר לא שיוויוני, בעיקר בחברה שבה רוב העובדים והמנהלים הם גברים, בעולם שבו מי שקובע הם גברים…

– אם המחמיא הוא גבר מבוגר והמוחמאת (לכאורה) הינה אישה, לפעמים צעירה, לפעמים חסרת ניסיון, הגנה ואפילו מילים (עולה חדשה למשל). גם נשים שנראות בעלות ביטחון עצמי רב, עלולות להיות חסרות ביטחון אל מול בוטות גברית, או מול גברים בכלל.

– אם הבדיחה מסופרת למשל ליד שולחן ארוחת הצהרים, ויושבת שם אישה ששייכת לקבוצה שעליה הבדיחה, ואולי זה דווקא גבר?!

– פלירטוט עם אישה שאתה לא יודע עליה כלום, לא מכיר בכלל, ואולי אפילו אתה מחזיק באיזושהי עמדת סמכות כלפיה, שהמעמד המקצועי שלה, או השכר שלה, או הקידום שלה תלויים איכשהו בך, ואפלו אם לא ישירות.

– לתת לאישה מחמאה, פומבית, שקשורה במראה שלה כשאין שום קשר בינו לבין הסיבות שבעטיין היא מועסקת (היא בכלל עורכת דין או רופאה או מורה או מזכירה).

– אם אישה נחמדה, חופשיה, ידידותית, זה לא אומר בהכרח שהיא גם אוהבת בדיחות גסות, זה לא אומר שאפשר להגיד לידה הכל, ויש גם גברים שנבוכים מבוטות, חשבתן על זה?

על מי אנחנו צוחקים, מה מנפשנו ומדעותינו אנו חושפים כשאנחנו צוחקים? ונזכור: את מי אנחנו מכניסים ואת מי משאירים בחוץ, למי זה כואב כשאנחנו צוחקים?

על תקיפה מינית

3 במאי 2012

[ אלה הם דברים שאמרתי באירוע ההתרמה של מרכז סיוע 'תאיר' בשנת 2009. הייתי אז רכזת חינוך והעלאת מודעות במרכז, שנותן תמיכה לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית וגם פועל להעלאת המודעות לנושא ]

"ותיקח תמר אפר על ראשה וכתונת הפסים אשר עליה קרעה ותשם ידה על ראשה ותלך הלוך וזעק" (שמואל ב' פרק יג, פסוק יט')

אני מזמינה אתכם לדמיין לכם, בחורה, הולכת בדרך ומקוננת על עצמה כעל מתה, זו תמר, שאחיה למחצה אמנון, אנס אותה. נשים רבות אשר עברו אונס, דיברו עליו כעל חוויית מוות.

אמרה לי אישה אחת שדיברתי איתה בקו הסיוע שלנו: "אני כבר לא מי שהייתי בבוקר של אותו יום שבו נאנסתי, מי שהייתי כאילו נלקחה ממני ומהמשפחה שלי, ואף פעם יותר, אני לא אהיה מי שהייתי"

שלום לכולכם וערב טוב, שמי מיכל ואני רכזת חינוך והעלאת מודעות במרכז. אני רוצה להודות לכל אחת ולכל אחד מכם, שבאתם לתמוך בנו הערב, בנושא הלא קל הזה, שבחרתם להקשיב לקול שלא קל להקשיב לו ויותר מזה, שבחרתם להקשיב לשתיקה. זהו נושא שלא מדברים עליו כמעט, והכי פחות מדברים עליו, אלה שעברו אותו.

תארו לכם שהייתי מבקשת שכל מי שיושב כאן וגנבו לו את האוטו ירים יד… הרבה ידיים היו מתרוממות, אם הייתי מבקשת שכל מי שאיבד אדם יקר לו לאחרונה ירים יד, גם אז הרבה ידים היו מתרוממות, ואפילו אם הייתי מבקשת שירים יד כל מי שחטף סטירה או מכה מאבא או אמא שלו כשהיה ילד… אבל אם הייתי שואלת "מי כאן בקהל עבר בחייו תקיפה מינית? מי עברה פעם אונס?" אני בספק אם הייתה מתרוממת אפילו יד אחת. מדוע זה ככה? למה?

ואם הייתי אומרת לכם עכשיו את הסטטיסטיקה המקובלת בעולם המערבי, שאחת מכל שלוש נשים, עוברת לפחות פעם בחייה אונס, אחת מתוך שבע נשים עוברת תקיפה מינית בתוך המשפחה, ושכל אישה שאתם מכירים, עברה הטרדות מיניות בחייה, סביר להניח שאפילו בשבוע האחרון. איך הידע הזה מסתדר עם מה שאמרתי קודם? כמה ידים היו מתרוממות עכשיו אם הייתי שואלת אתכם אם אתם מכירים מישהי שעברה תקיפה מינית? ובכלל, מי זאת, מי זאת האישה, הבחורה, הנערה, העלומה הזאת, איך היא נראית? למה אין לה פנים? למה אין לה קול? למה בטלוויזיה כשהיא כבר מדברת, יש לה ריבועים על הפנים? במה היא צריכה להתבייש? מה היא צריכה להסתיר? האם שאלתם את עצמכם פעם למה אחד הדברים הכי נפוצים בחברה שלנו, והוא תקיפות והטרדות מיניות, הם סוד כל כך גדול?

הסיבה לבושה הזאת, היא תחושת האשמה, תחושה שהחברה כולה מטילה על הנפגעת, כולנו בתוך תוכנו, בלי שנרצה בכך, ובאמת לא בזדון או ברוע, נוטים להאשים את הקורבן. תמיד נשאל את עצמנו כשנשמע על מישהי שנאנסה "למה זה קרה לה?" ותמיד נברח מהר מהר למחשבה הבאה "לי זה לא יכול היה לקרות". בשביל שאני ארגיש איזשהו בטחון בעולם הזה, אני חייבת להאשים את הקורבן במה שקרה לה, במקום להזדהות איתה.

אני רוצה לספר לכם, שגם אישה בת חמישים וארבע, שנאנסת כל הזמן על ידי הבעל שלה, גם בחורה בת שלושים שמוטרדת על ידי הבוס שלה, וגם ילדה בת תשע שהדוד שלה עושה בה מעשים מגונים, כולן חושבות שהן אשמות, שמשהו בהן עצמן פגום. הרי כולם מתעלמים מזה, או ששואלים אותן: "איך זה יכול להיות? למה זה קרה לך? למה לא צעקת? למה שתקת? למה לא הרבצת? למה חזרת לשם? למה לא סיפרת?" וגם היא שואלת את עצמה, שוב ושוב את אותן השאלות: "למה שתקתי? איך זה קרה לי? למה דווקא לי, רק לי? למה לא צעקתי? למה לא הרבצתי? למה לא סיפרתי?" וככה זה קורה. זה הופך להיות סוד, סוד מביש אפילו מהאנשים הקרובים לה ביותר, כל אחת עם הסוד שלה, כל אחת עם הבושה שלה.

אבל תחשבו מה יקרה, אם כל הנשים והבחורות והנערות והילדות, ואני רוצה להוסיף שגם ילדים וגברים נאנסים ומותקפים ומוטרדים מינית, אם כל האנשים והנשים האלה יקומו ויגידו בקול רם וברור "עברתי תקיפה מינית, נאנסתי, הוטרדתי, אני לא אשמה ואני לא אשתוק יותר" כל המצב יתחיל להשתנות, הוא חייב להשתנות. אבל חשוב לזכור, שכדי שזה יוכל לקרות, החברה כולה צריכה להיות מוכנה להגיד בקול רם וברור " אתה לא אשם, את לא אשמה, לא חשוב מה שקרה, אם מישהו נגע בך בלי שרצית, אם מישהו כפה עלייך משהו מיני בלי הסכמתך, זה לא חשוב איפה היית, מה לבשת, מה עשית או מה אמרת, אם זה נכפה עלייך את לא אשמה בכלל." ואנחנו צריכים גם לזכור דבר חשוב נוסף. כפיה לא קורית בכוח הזרוע, ברוב מקרי התקיפה וההטרדה המינית לא מעורבת הפעלת כוח פיזי. הכוח המופעל הוא אחר לגמרי. זה יכול להיות הכוח שכרוך בצורך לעבוד ולהשתכר, זה יכול להיות כרוך בכוח הסמכות או המרות, ולרוב מדובר בכוח הכי חזק בעולם והוא הכוח של האהבה. בגלל האהבה נשים סולחות שוב ושוב, נשים מתבלבלות לראות אונס כמעידה, נשים חושבות שהן שותפות באשמה למה שקרה להן.

ואם למרות הקושי, למרות הבושה, אישה רוצה לקום ולצעוק, תמיד יהיו שם מי שיגידו לה "עזבי, תשכחי, תשאירי את זה מאחורייך, לטובתך…" או שיגידו לה "בשביל מה לך כל הבלגן הזה?" או "חבל, חבל עליך, זה הרי מילה שלך מול מילה שלו, ומי יאמין לך? יגידו לה "אל תהרסי לו את החיים, הוא בחור טוב, הוא איש משפחה, יש לו קריירה" יגידו לה "אל תעשי לנו בושות" יגידו לה "תשתקי".

וגם לתמר, המקראית, ההולכת בדרך וזועקת ומקוננת. היא פוגשת את אבשלום אחיה והוא אומר לה "ועתה אחותי החרישי". ואני רוצה לבוא לשם, אני רוצה שכולנו נבוא לשם, נשות המרכז ואתם כולכם, אל תמר, וניתן לה יד ונגיד לה "אל תחרישי אחותי, תבכי, תדברי, תצעקי אם את רוצה, את לא לבד".

http://www.1202.org.il/