.
בשנת 1990 גמרתי את לימודי בחיפה, חזרתי לעירי האהובה והלכתי לגור עם שותפה ברחוב עמדן 5. עבדתי על איורים לספר החידות והבדיחות של סבתא שלי, התחלתי לעבוד במפעל טקסטיל בקריית המלאכה שם ציירתי את מה שהדפיסו על הבגדים, והתמדתי בהתחמקות למדרכה השנייה בכל פעם שראיתי את החבר לשעבר שלי בא לקראתי ברחוב.
בסוף השנה פרצה מלחמת המפרץ ובינואר 1991 היינו תחת מתקפת טילים מעיראק. החיים בעיר בזמן מלחמת המפרץ היו הזויים ומטושטשים מאוד בזיכרוני. יש מצב שזה היה מעט טראומטי, גיליתי את זה אחרי כמה שנים כשהאצה של אופנוע שנשמעה כמו אזעקה, גרמה לי דפיקות לב מואצות. קצת אחר כך התחלתי לאייר כריכות לספרי שירה בהוצאת הפועלים והתקבלתי לעבוד בעיתון הילדים 'כולנו' כמעצבת ומאיירת.
בשנת 1992 התחלתי לראשונה בחיי לגדל את שיערי והמשכתי לאייר ולחשוב שזה הדבר הכי חשוב בעולם. בסוף אותה שנה נולד הראל בנה של חברתי רומית ואני הלכתי לראות אותו לראשונה כשהיה כבן שבוע. זה היה ברחוב סוקולוב מרחק הליכה של לא יותר מחמש דקות וחזרתי די מהר. משהו באוויר הרחוב שלי היה מוזר ולא ידעתי לומר מה. נכנסתי לחדר המדרגות וראיתי שהוא שחור מפיח ומלא חומר משונה שהבנתי שהוא קצף כיבוי אש רק כשהגעתי אל דלת דירתי. היא הייתה שרופה, או ליתר דיוק חרוכה. הרבה מאוד ניסים אירעו בשריפה הזו. מה שנשרף באמת היה ארון החשמל שנמצא ממש בסמוך לדלת. זה היה ארון ישן מאוד והוא התלקח. השכנה הזקנה המרשעת שלנו הריחה עשן ושמעה רחש מוזר מחדר המדרגות, הציצה בעינית ומיד התקשרה למכבי האש. זה היה נס מספר אחד. הנס השני הוא שמכבי אש היו אז עדיין במשכנם הישן, ברחוב בזל, כלומר במרחק כמה מטרים מהרחוב שלנו. עכשיו אם השכנה לא הייתה קולטת שיש שריפה, או אם הייתה ומכבי האש היו רחוקים יותר, האש הייתה אוחזת בתוך כמה דקות בדלת העץ שלנו, ומיד אחריה בארון הקיר שנמצא מעברה השני והכיל את כל הבגדים של שותפתי ושלי. אבל האש כובתה בתוך כמה דקות והדלת רק נחרכה. עם זאת, הניסים המשיכו לקרות. חומרי הכיבוי שנכנסו לדירה מתחת לדלת זרמו שם הישר לתוך החדר שלי, ובחדר שלי, הודות לנס מספר שלוש, כלומר לשיפוע קטנטן מאוד של הרצפה, הם זרמו ונספגו במזרון עליו ישנתי ולא בתיק העבודות שלי שנאסף בשנות לימודי בבצלאל ובויצ"ו והיה כרטיס ביקור חיוני לעבודה כמאיירת. חוקר השריפות אמר, וזה באמת משונה, שזו הייתה הצתה. מי שורף ארונות חשמל ולמה את שלי? מוזר מאוד. אבל יותר מוזר היה לגלות, כמה שנים אחר כך, שמישהו כתב על זה סיפור. ולא סתם מישהו.
אם כל הפרולוג הזה כבר התיש אתכם, ואם אתן חושבות שיכולתי להגיע לנקודה הזו כבר מזמן אז אני מתנצלת. כי נכון, אבל כל זה נועד לספר פרט מרגש ובנאלי גם יחד. השכן שלי באותו בניין בעמדן 5 שגרתי בו כשבע שנים היה יהושע קנז שהלך אתמול לעולמו. קנז לא היה רק שכן חביב, הוא גם היה ועד הבית של הבניין, וכל זה יכול היה אולי להיחשב לפרט טריוויה חמוד בלבד אלמלא היה הבניין עצמו גיבור של שניים מספריו הנפלאים ביותר 'בדרך אל החתולים' ו'מחזיר אהבות קודמות', ולא רק הבניין בכללי אלא השריפה הספציפית הזו, היא גיבורת הנובלה היפה שלו שנקראת 'שורפים ארונות חשמל' שמתרחשת בימי מלחמת המפרץ.
.
הספרים האלה שהזכרתי, התחילו בבניין שלנו כי שמה הוא גר, והם מתארים נאמנה מציאות שמוכרת לכל מי שגר אי פעם בתל אביב, אבל זה היה המיקרוקוסמוס שממנו הוא נסק לגבהים או ליתר דיוק לעומקים אדירים. כמו שכתבה יפה אריאנה מלמד, קנז הסופר ידע לתאר היטב עולם אפל, מורכב וקשה רגשית. והוא גם בחר לתרגם יצירות קשות מאוד רגשית. אני מפצירה בכם לקרוא את כל הנובלות של ז'ורז' סימנון שהוא תרגם בווירטואוזיות. אבל יהושע השכן? הוא היה פשוט איש טוב ונעים אמיתי. הניגוד הזה בין הכישרון הספרותי האדיר לאישיות האנושית הצנועה והמתוקה, וגם השמירה הקנאית שלו על חייו הפרטיים הקסימו אותי תמיד. מכיוון שהתמדתי לגור בשכונה כמעט כל שנות חיי בתל אביב, המשכתי לפגוש אותו והוא המשיך להאיר לי פנים תמיד.
אז בוודאי תבינו עד כמה נעלבתי כשגיליתי שדמותיהן של שתי הצעירות שגרות בשותפות בדירה בבניין, שלכאורה היו מבוססות על שותפתי ועלי, הן כל כך עלובות ואומללות. נכון שאלה לא באמת אנחנו, אני יודעת, הספרות רק מתחילה בחיים עצמם והיא אף פעם לא נגמרת שם… אבל זה היה ממש עצוב לקרוא את הקטעים שמתארים אותן, ולא הפסקתי לחשוב שאולי משהו ממה שהוא כתב הוא ראה בנו באמת.
זהו הספד קצת מקושקש, אבל זה בכל זאת הספד, לאיש מקסים, לסופר, עורך ומתרגם ענק. שלום לך מר קנז, ותודה לך יהושע על הכל.
סלט מחשבות 