[15] שלושה שקדי דרז'ה בשקיק שקוף

8 בנובמבר 2017

כבר מאי, כבר חמים, יושבים בחצר של שולי ורינת וכולם שם. אמא שלה ושמוליק, הדודים והבני דודים מהמושב, כל החברים שלהם, הילדים מתרוצצים, שולי מנפנף מעל הגריל, והיא מגיעה לבד. והיא רואה כבר מרחוק את אלכס עם התינוק שלו, והתינוק ג'ינג'י כמו אלכס בדיוק. היא מנופפת לו לשלום ומנסה לדחות עוד ועוד את הרגע שבו תיאלץ לעמוד מולו ומול אישתו, ולהגיד מזל טוב, וללטף את התינוק, ולסרב בנימוס להצעה להחזיק אותו, לסרב ולראות את העלבון ולא להיות מסוגלת, וללכת ולשבת בקצה השני של החצר בלב הולם ובידיים מזיעות. היא לא יכולה להחזיק את התינוק הזה.

גם השבוע הן עוברות במגרש החניה ליד המכונית הצבעונית והפעם תרצה אומרת: תראי, הם מוכרים אותה, איזה יופי. איזה מותק. והיא מוציאה פנקס וכותבת את מספר הטלפון, ממש כאילו היא באמת מתכוונת לקנות פולקסוואגן מסחרית משנות השישים.

חופשת פסח בפתח, לא יהיו לימודים, לא באוניברסיטה ולא בתיכונים, דובי גם משדל אותה לקחת קצת חופש אבל מה היא תעשה עם החופש הזה בכלל? אחרי ארוחת הערב ההיא המשפחתית, היא ידעה שאושיק ורננה נשארים לעוד כמה שבועות בארץ. תרצה היתה מאושרת וסיפרה לה על התוכניות שלהם איתו ואמרה שאושיק שכר מכונית. לא היתה שום סיבה להפגש. ברור. אז היא עובדת. המון. העיר רותחת מההכנות לפסח, הרבה תיירי חג, הרבה אנשים עם חבילות וקופסאות וארגזים ושקיות.

שלום דבורי. הוא מתיישב לידה, כאילו כלום, כאילו לא עבר כל הזמן הזה, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. שלום אושיק. היא עונה לו כאילו זה באמת ככה. רננה לקחה את האוטו, הוא אומר, ומחמיץ לה את הרגע. לאן? היא שואלת. כאילו זה באמת ככה. כאילו לא התגעגעה אליו, כאילו לא נפגעה ממנו. כאילו כלום. פתאום הוא מסתובב ורואה. הי, מי זה? מי זאת, היא עונה. זאת שִׁיבָּא. ומה היא עושה כאן? היא נוסעת איתנו. לאן? רגע, שניה, נו, מי זאת? זאת הכלבה שלי, לקחתי אותה לפני שבוע מצער בעלי חיים. די, באמת? באמת. והיא ככה, יושבת לה בשקט שמה מאחורה? כן, בדרך כלל מקדימה, מהרגע שהיא איתי היא מתנהגת כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם, מצחיק נכון? בהתחלה קראתי לה שְבַא, אבל זה קשה. אה. בגלל השווא, הם אומרים ביחד וצוחקים. נהדר, איזה מתוקה היא, הוא אומר, בואי ניסע לסדנה המסכנה שלי, נראה מה קורה שם, נתתי אותה לקובי עד שאני אחזור. הי, גם לי יש חולצה כזאת, הוא מצביע על סמל השלום. אושיק, זו החולצה שלך, שכחת אותה אצלי. וככה כל מה שנקבר והודחק כלא היה, השבוע ההוא, הניזקקות שלו, האינטימיות המשונה, ההשתלחות הפרועה ברננה, החשיפה, הכל נדחק עכשיו לכאן דרך הסדק שפערה החולצה השכוחה. הוא עשה אז כביסה וגילה שהוא מתקשה להפריד בין הבגדים שלה ושלו ואמר לה: את יודעת, אנחנו לובשים בדיוק אותם ג'ינסים ואותן חולצות טריקו עם הדפסים ואותן נעלי אולסטאר אדומות, ההבדל היחיד זה המידות…  נו אז מה הסיפור שלך, הוא מסתובב ושואל את הכלבה ומלטף אותה, והיא מלקקת לו את היד בשמחה. ומה הסיפור שלךָ, היא שואלת אותו, לא בקול כמובן, אבל הוא בכל זאת עונה לה. תשמעי דבורי, אני מצטער שנעלמתי ככה, היו לי ימים נורא מבולבלים, החלטנו לנסוע במין החלטה ספונטנית כזאת, רצינו לראות איך נסתדר ככה שנינו לבד, בלי כל הרעש מסביב. היא שותקת. הוא ממשיך: הכל היה לנו יותר מידי, הסיפור הזה עם אמיתי, ואמא שלי, והפרנסות הצולעות שלנו, ואת. הוא משתתק. היא לא מסתכלת עליו, היא נוהגת, היא שותקת. הם מגיעים לסדנה וקובי שם והיא בורחת. לא, אין לי זמן עכשיו, אני לא יכולה להכנס, להתראות, בי. היא לא יכולה להכנס, והיא לא יכולה לשאול מה לה ולהחלטות שלו ושל רננה, כי היה הרגע ההוא. הרגע ההוא היה, ואי אפשר לעשות איתו כלום.

33

ביום החמישי לשהיה שלו בבית שלה, כשהיא הגיעה לפנות בוקר מהעבודה, היא הופתעה למצוא אותו במטבח. הוא ישב שם בחושך והיא נבהלה לגלות אותו ממצמץ אליה: תכבי בבקשה, תכבי, יש קצת אור שנכנס מבחוץ. אתה לא מצליח לישון? אתה רוצה קפה? כשהיא הניחה את כוס הקפה שלו מולו הוא הקיף פתאום את המתניים שלה בזרועותיו, קירב אותה אליו ולכד אותה גם בין הרגלים הארוכות שלו, ואז הצמיד את הלחי שלו אל הבטן שלה ועצם את העינים. ביד השמאלית שלה היא עוד החזיקה את הקפה שלה והיא לא ידעה מה לעשות עם הימנית, אז היא השעינה אותה כנגד הקיר שמאחוריו ונשמה עמוק ולאט. אני לא יכול יותר, היא כל הזמן מתקשרת ואני לא יכול כבר ונשברתי ועניתי לה והיא בכתה והתחננה שנחזור שאני אסלח לה ואני לא יכול יותר אין לי כוח. הוא הידק את החיבוק שלו סביב המתניים שלה ואת האחיזה של הרגלים שלו סביב הרגלים שלה וקבר את ראשו ביתר שאת בחיקה ואמר דברים שהיא לא כל כך הבינה כי הוא כבר היה בשלב הבכי, והמילים 'את' ו'היא' חזרו על עצמן שוב ושוב בלי שום הגיון וסדר. היא הניחה את הקפה על השולחן, והורידה את היד מהקיר והניחה את שתי ידיה על הכתפים שלו ואחר כך נתנה להן להכרך סביב צווארו והשאירה אותן שם. הם נשארו שלובי איברים ככה במשך זמן ארוך מאוד, הלחי שלה מונחת על ראשו ואור ראשון של שחר מתחיל לגלות את מתאר המציאות שבמטבח. את שומעת הוא שאל, והיא אמרה כן. ציוץ של ציפורים נכנס למטבח עם האור החיוור. ואז הוא הרים את העיניים שלו והסתכל לתוך שלה והיא לא יכלה יותר. היא קרעה עצמה מתוך קשר הרגלים וקשר הידים וברחה לחדר שלה. למחרת כשהיא חזרה מהעבודה היה שם רק הפתק ממנו ויותר היא לא ראתה אותו.

גיא התקשר, פטרה המליטה. היה משהו מוזר בקול שלו, הוא לא נשמע שמח בכלל. מה קרה, גיא? יש רק גור אחד. מה? השלושה האחרים מתו בלידה, נשאר רק אחד. הוא שלך. מה פתאום גיא, בשום פנים. אבל הבטחתי דבורה. אז הבטחת, זה הגור שלך קודם כל, וחוץ מזה אני כבר לא בטוחה שאני באמת יכולה, זה קשה גורים, נכון? גיא נבוך, אבל דבורה, אני הבטחתי לך, את הצלת אותה, נו. תקשיב גיא, אני נשבעת לך שזה בסדר, אני נשבעת לך, אני בכלל לא בטוחה שזה זמן טוב בשבילי לקחת כלב. הגור הזה הוא שלך, זה בדיוק מה שאני רוצה, שיהיה לך גור מפטרה, טוב? טוב. היא נפרדה ממנו ולא ידעה מה היא מרגישה. צער או הקלה, אכזבה או שחרור ממשהו שהפחיד אותה. במשך כמה ימים הערבוביה הזאת התהפכה בתוכה, ואז יום אחד היא קמה בבוקר עם ידיעה ברורה של מה היא רוצה לעשות. היא הלכה לצער בעלי חיים וחזרה משם עם חדר חדש בלב.

היא הסתובבה שם והיו שם המון כלבים. כלבים חמודים, כלבים גדולים וקטנים, כלבים מפחידים, כלבים מצחיקים, כלבים מכל מיני סוגים שלכולם היה דבר אחד משותף: הם כולם רצו שמישהו יקח אותם ויתן להם חיים חדשים. זה היה נורא קשה לדעת שאת רובם היא תאכזב. אבל פתאום העיניים שלה נאחזו במבט אחד, מבט שהיה שמור רק לה. כלבה שחורה, רזה, די קטנה, עם כתם לבן על האוזן, גרביים לבנים וחיוך עצוב. בואי, היא אמרה לה, הולכים הביתה. היא שמה עליה את הקולר האדום שהיה של פטרה וחיברה אליו את הרצועה האדומה שקנתה, והן הלכו. כשהיא פתחה את הדלת של המונית היא היתה בטוחה שתצטרך לדחוף אותה איכשהו, לפתות אותה לעלות או משהו כזה, אבל הכלבה פשוט קפצה פנימה והסתכלה עליה במבט של: נו, יללה, למה את מחכה? כשהן הגיעו הביתה גם שם היא התנהגה כאילו זה תמיד היה הבית שלה. אכלה מהקערה החדשה וקפצה אל המיטה לישון שם לידה, ובבוקר העירה אותה בליקוקים שמחים. הן יצאו לטייל בשדירה ועכשיו היא הבינה סוף סוף, שזו היא שיש לה חיים חדשים לגמרי.

[14] יהלום

7 בנובמבר 2017

תרצה, תראי מה מצאתי על הרצפה, תגידי, את חושבת שזה יהלום אמיתי? נו באמת, מה אני מבינה ביהלומים? היא צוחקת ואז מרצינה: דבורי, את זוכרת כמה יצאתי מותשת ומיואשת מהילדים האלה בתיכון? אבל מאז חשבתי על זה המון, אני לא יכולה לוותר ככה, אני חייבת להמשיך עם זה, זה חשוב מידי בשביל להתייאש, נכון? אז החלטתי שמעכשיו אני רוצה להקדיש לזה את ימי שלישי בבוקר. מה את אומרת? היא אמרה שבסדר, אבל שאלה את עצמה איך תרצה בכלל יכולה להרשות לעצמה את כל הנסיעות היקרות האלה והיה לה נורא לא נעים לקחת ממנה כסף על כל הזמן המבוטל הזה שהיא ישבה/קראה/נמנמה/דיברה בטלפון. היא נורא אהבה את תרצה, את הנסיעות שלהן ביחד, וברור שזה יותר טוב פי אלף מנהיגה בעיר של המון נסיעות ונוסעים, ברור, היא לא רצתה לוותר על זה אבל ההתלבטות והשאלות המשיכו לרחוש לה בבטן כל הזמן והיא חיפשה את ההזדמנות להגיד על זה משהו. בסוף היא קיבלה את התשובה בלי ששאלה. תראי איזה מותק, אמרה תרצה והצביעה על מכונית גדולה וצבעונית שחנתה במגרש של האוניברסיטה בחיפה. מדליק, אה? היה לנו כזה בדיוק, לאנדי ולי. אנדי? אנדי, נו, אבא של אושיק, היה לה סמל השלום גדול על הצד וגרנו בה עד שגייסו אותו. גייסו אותו? לאן? דבורי מה את לא יודעת? אני לא סיפרתי לך, מוזר איך זה יכול להיות שלא סיפרתי לך? מה לא סיפרת לי תרצה? בסוף גייסו אותו, את אנדי, הוא טס לוייטנאם ולא חזר. אבא של אושיק נהרג בוייטנאם? אויש, אני לא מבינה איך לא סיפרתי לך את זה, אני מצטערת. בת כמה את היית תרצה? בת 19 ואנדי בן 18. זה הכל? זה הכל. ואושיק לא הכיר אותו? לא, הם לא הכירו אחד את השני, כשהוא טס אני אפילו לא ידעתי שאני בהריון. אחרי כל הפעמים בהם היא היתה עדה לבכי של תרצה, היה מוזר לראות את הריחוק והיובש בהם היא מדברת עכשיו על הדברים האלה. מה, והייתם נשואים? כן, בסוף התחתַנו, ביום לפני שהוא טס, הוא אמר שאם הוא לא יחזור הוא רוצה שיכירו בי כאלמנה, הייתי חייבת להסכים וזה היה מזל גדול, כי לגדל את אושיק לבד לא היה כל כך קל וזה עזר לי מאוד. ואיך קראו לו? למי? לאושיק, כשהוא נולד, איך קראו לו? נו, באמת דבורי, מה את חושבת? קראתי לו אנדי, רק כשהגענו לארץ החלפתי את זה לאושר. הוא לא אוהב את זה, אבל מה אני יכולה לעשות, זה פשוט שזאת באמת היתה התקופה של האושר בחיים שלי. ועכשיו הקול שלה נשבר.

תרצה נכנסה לשיעור והיא דיברה עם שולי. הוא עבר את הבחינות ללשכה. אחי העורך דין הנכבד, היא צחקה. אנחנו חוגגים ביום שישי, תבואי, כולם יהיו. כולם? גם אלכס יהיה שם, היא התכוונה, ושולי הבין ובכל זאת אמר: כולם. בבקשה, תבואי. היא חשבה על אלכס ואשתו והתינוק דור, ושהיא תצטרך לראות אותם, ושאין מה לעשות נגד זה, והיא נאלצה לחשוב על מה שתרצה אמרה, שיום אחד זה יהיה היסטוריה, ולדעת שזה בהחלט עדיין לא.

32

פקק פח אדום

יש לה עור בצבע פחם ושיער בצבע דיו ושפתים סגולות, הדברים האלה הם היא והיא הדברים האלה ואין בזה שום דבר מיוחד וזה בגלל שאבא שלה היה אבא שלה. היא יודעת את זה. אבא שלה פשוט לא ייצר שום אפשרות אחרת. גם אם היו ילדים, כשהיא היתה ילדה, או מבוגרים כשבגרה, שניסו לגרום לזה להראות כמו דבר חריג או מוזר, היא היתה מצוידת בידיעה השלמה שזה הגיוני וטבעי באותה מידה. זו היא וזה הכל. האהבה השלמה הזו, של ההורים שלה אחד לשני, האהבה שלהם לה ולשולי, ושל שולי ושלה אחד לשני ולהורים שלהם, זה מצולע כל כך חזק ששום דבר לא יכול לו. זה יהלום אמיתי, בעל פאות מלוטשות היטב שהאור מנצנץ בו במלוא הכוח, תמיד. האהבה המשפחתית בנתה וחיזקה אותה והפכה אותה בלתי מנוצחת. כמעט. כי האהבה של אלכס החלישה, והותירה אותה נכה. הוא לא התכוון, הוא אהב אותה, ואוהב עדיין, אהבה עזה, אבל האהבה שלו הקטינה אותה והיא היתה צריכה לחתוך אותו ממנה כדי שתוכל לגדול. מגיל חמש עשרה ואילך, הרבה מאוד שנים, היא היתה החברה של אלכס ואלכס היה החבר שלה. הם היו כמו חיה אחת שיש לה שני צבעים ושני ראשים וכל השאר אחד: גוף אחד מתואם, מחשבה אחת מסונכרנת, צחוק אחד מתגלגל. הם היו זוג שהעולם השתאה למולו, אי אפשר היה שלא. הם היו הכי הפוכים שאפשר להיות, ולא רק בצבעים שלהם, בהכל. במזג, בכשרונות, בנטיות, והם היו כל כך ביחד. כשהוא השתחרר מהצבא הוא חיכה לה, עבד וחסך, וכשהיא השתחררה גם היא עבדה וחסכה, ואז הם יצאו למסע סביב כל העולם. המסע נמשך כמעט שלוש שנים ורוב הזמן היא היתה מאושרת, אבל כשהם חזרו לארץ, היא גילתה שהיא כבר לא מאושרת, למעשה היא צללה אל תוך באר עמוקה ומפחידה. לקח לה כמה חודשים להבין מהי, ועוד כמה חודשים לגבש החלטה, ואחר כך עוד כמה כדי לנסות להוציא אותה אל הפועל, כי זה באמת הרי לא יעלה על הדעת. זאת היתה כריתת איבר מאברי גופה, ובלי עזרה של אף אחד. רק דבר אחד היא ידעה במסע הזה, הנורא והמפרך הלאה מאלכס: שאיתו היא חצי. וגם אם הלבד מפחיד וכמעט בלתי אפשרי,  היא רוצה, היא צריכה להיות שלמה. כי כל מה שקשה לה, היה התפקיד שלו, כל מה שהיא לא הצליחה להגיד הוא אמר בשבילה, כל מה שצריך להחליט הוא החליט, כל המשא ומתן עם העולם התנהל דרכו, הוא היה החוץ והיא חילזון: קליפה עבה, בלי עמוד שדרה, בלי פה. היא רצתה שיהיו לה הדברים האלה משלה, לעצמה. והיא לא יכלה לייצר אותם, לגדל אותם, כשהוא לידה, היא היתה צריכה להפרד ממנו בשביל זה, והיא אפילו לא ידעה להסביר לו את זה כמו שצריך. תבין אלכס, אם אני שותקת, אם אני לא עונה, לא מדברת, אז אני רוצה להרגיש את זה וללכת הביתה ולדעת שהייתי לא אחראית ובפעם הבאה להתאמץ וכן לעשות את זה, אם אני כל החיים אהיה תלויה בך שתדבר בשבילי אני אשנא את עצמי ואשנא אותך. אתה מבין? הוא לא הבין והוא לא שיחרר אותה, והיא היתה צריכה לעשות את זה לבד. כנגד הקולות החיצוניים ובעיקר כנגד הקולות הפנימיים, שעד עכשיו לא ממש מרפים. מייסרים אותה על שוויתרה. ויתרה על אהבה כל כך גדולה, על מקום כל כך בטוח, בשביל מה? כל כך הרבה פעמים מאז היו בשבילה תזכורות לזה. כל כך הרבה פעמים בהן היתה אילמת, מבויישת, חסרת מילים, חסרת אונים, מבולבלת ובעיקר בודדה. כל כך בודדה מול העולם. בשנים הראשונות אחרי הפרידה היא היתה כמו ילד, שכשהוא נתקל במכשול או מועד, הוא שולח יד לאחור, לחפש את היד של אמא או אבא. כשהיא היתה צריכה לדבר או להחליט היא היתה מגמגמת. מגמגמת, מסמיקה ונאלמת. זה היה כמו ללמוד ללכת מחדש. וזה היה קשה במיוחד, כי אלכס תמיד היה בהישג יד, כי בכל רגע ורגע היא יכלה ליפול בחזרה אל רשת הביטחון שלו. ורק עכשיו, כל כך הרבה זמן מאז שנפרדו, רק עכשיו כשהם נפגשו באוניברסיטה, רק עכשיו היא יכלה להסתכל על התמונה המשונה הזו, שלה, אומרת לו בקול צלול את המילה לא, והוא הולך משם כי היא אמרה לו לא, רק עכשיו היא הבינה שהמסע שלה הרחק מאלכס, המסע שלה אל עצמה הושלם. היא חשבה על זה  בשעה שישבה במקום האהוב עליה במורד רחוב גאולה, מול הים, אכלה פלאפל ושתתה קולה, וחייכה אל עצמה פתאום.

31

[13] שקיק סוכר

5 בנובמבר 2017

היא ידעה מי זה, ברור, אבל היא עשתה את עצמה שהיא לא יודעת. הוא לחש לה באוזן: דורה. הריח שלו עירסל אותה להתעלפות כמעט. אלכס. תכיר, זאת תרצה. הן ישבו בקפיטריה באוניברסיטת חיפה והוא הפתיע אותה, בא מאחוריה והניח את ידיו על העיניים שלה, מחווה שגורה ומוכרת ביניהם. תרצה לחצה לו את היד, ואמדה אותו במבטה, והעבירה את מבטה ביניהם, ולא הצליחה או לא השתדלה אפילו להסתיר את הסקרנות שלה. אני מלמד כאן, הוא אמר. גם אני, תרצה אמרה. מתמטיקה, אמר הוא. הסטוריה, אמרה תרצה. והיא שתקה. דורה, אני יכול לשבת איתכן? הגוף שלו כבר עשה את התנועה של ההתיישבות כמעט. לא, היא אמרה בקול רם מדי, ותרצה התחילה להוציא דברים מהתיק שלה ולהחזיר אותם בחזרה, נבוכה, מנסה להמלט מהמתח המפחיד שנהיה באוויר ביניהם. טוב, הוא אמר. טוב, היא אמרה. היה נעים להכיר, הוא אמר. גם לי, תרצה אמרה, והוא הלך. אוי דבורי, מי זה המקסים הזה, ומה זה היה? זה היה אלכס תרצה. זה היה אלכס והוא לא היה צריך לעשות את זה. היא רעדה עכשיו. היד שלה שהחזיקה את כוס הקפה רעדה והיא הניחה את הכוס ושמה את היד על הברך מנסה להפסיק את הרעד בברך. מאז הפגישה ההיא עברו כבר כמה חודשים, בטח נולד לו כבר ילד, היא אפילו לא שאלה אותו על זה והוא לא אמר על זה כלום. היא התקשרה אליו מיד, היא ראתה אותו מרחוק, עונה. אלכס, אני מצטערת, סליחה, התינוק כבר נולד? כן? יופי. מזל טוב אלכס. אני מצטערת. הן חזרו למונית בשתיקה ונסעו ותרצה התאפקה אבל היא היתה מוכרחה והיא סיפרה לה. היא סיפרה לה ממש מההתחלה ועד עכשיו. פסחה על הפגישה האחרונה שלהם, אבל חוץ ממנה סיפרה על הכל. עכשיו אני מבינה דבורי, עכשיו אני מבינה למה לא נתת לו לשבת איתנו, הוא באמת לא היה צריך לעשות את זה, את צודקת. זה לא הוגן. ואחרי שתרצה אמרה את זה, יצא ממנה גם הסיפור שניסתה לקבור. כי בגללו, היא הרי מרגישה שאין לה שום זכות לכעוס עליו שבא אליה ככה ושם לה את הידים על העינים כמו פעם וביקש לשבת איתן. אבל תרצה הפתיעה אותה. את יודעת, היא אמרה, אני שמעתי על מליון מקרים כאלה, זאת אומרת של מפגש כזה מוזר בין בני זוג שנפרדו, כאילו מין ניסיון לבדוק אם נשאר שם עוד משהו, או אולי דווקא להיפך, ניסיון לרצוח את זה סופית, לעשות וידוא הריגה… היא צוחקת ואז מוסיפה: תדעי לך שאני ממש מעריצה אותך על איך שנפרדת ממנו, על הכוח שלך לעשות את זה. אנשים נשארים במקום הזה שנים כי הם פוחדים לעבור את מה שאת עוברת. את יודעת, אני חושבת שגם אצל אושיק ורננה זה ככה. באמת? כן, הם ביחד המון שנים, ואני רואה איך מה שקושר אותו אליה לא שייך לעכשיו ולא אליה ממש, אלא למשהו ישן שכבר לא קיים בכלל, והוא לא מצליח לעזוב. חוץ מזה, היא ציחקקה פתאום, לפעמים אני חושבת שהוא קצת נשאר איתה בגלל שאני שונאת אותה… היא שאלה את עצמה אם תרצה בכלל יודעת על השבוע שבו אושיק גר אצלה או שהיא חושבת שהוא בסך הכל היה נוסע במונית שלה, כמו שהוא גרם לה להרגיש בערב ההוא כשהיתה איתם בארוחה. תרצה חזרה עכשיו מאושיק ורננה אליה ואל אלכס. הגרון שלה היה מכווץ והרעד בגוף שלה לא עבר לגמרי. כן, הוא ענה לה כששאלה אותו, כן הוא נולד, כן הוא גם ג'ינג'י, קוראים לו דור. היא מספרת את זה לתרצה שלא מבינה בהתחלה. את לא שמעת איך הוא קורא לי? אוי נכון, אומרת תרצה. תגידי לי למה הוא עושה את זה לעצמו? היא שואלת. ותרצה עונה: את לא יכולה לראות את זה עכשיו ואולי הוא דווקא כן, אבל יש בזה הגיון, את חלק חשוב בחיים שלו והוא לא רוצה לקבור אותך, ויום אחד זו תהיה הסטוריה. ואת יודעת דבורי, אני הרי אוהבת היסטוריה. כשהיא חזרה הביתה היא הסתכלה באלבום שלהם הישן ואמרה לעצמה שוב ושוב לא ממש משתכנעת: יום אחד זו תהיה היסטוריה.

30.jpg

[12] סוכריה ירוקה

2 בנובמבר 2017

תדליקי, תגבירי, פתאום תרצה חייבת לשמוע חדשות, זה על המשפט, נו, של השחקן הזה. היא מדליקה ומגבירה את הרדיו, ותרצה נכנסת למתקפת עצבים. קודם כל היא מתעצבנת על השחקן בעצמו, שברור שהוא לא מבין מה הוא כבר עשה, אחר כל היא מתרתחת על המגישה של התכנית, שלא מבינה למה השחקנית שהוא הטריד חיכתה כל כך הרבה זמן עד שהיא התלוננה, ובסוף היא מתפוצצת על החבר הטוב של השחקן, שמתנדב לא להבין למה כולם מאמינים לפרֵחה הזאת ולא לשחקן שהוא באמת, נשמה טהורה, ובחיים לא נגע בזבוב. תרצה נושפת נשיפה ארוכה, היא נורא מצוננת ולכן היא נשמעת כמו קומקום שהשתגע. היא נותנת לה סוכריית אקליפטוס וצועקת: אני משתגעת, מה יש להם כולם? למה הם לא מבינים? אף אחד לא מבין כלום, ומי שמבין עושה את עצמו שהוא לא מבין. באמת, למה גבר כל כך מוצלח וידוע יעשה כזה דבר לבחורה כל כך צעירה, איזה מטומטמים אלוהים אדירים. תרצה עוצרת רגע לנשום ופתאום היא, תופסת את עצמה אומרת בלי שתכננה ובלי שתוכל לעצור את זה: אף אחד לא מבין תרצה. אף אחד. ונהיה שקט. שקט למרות הג'ינגלים והפרסומות המטופשות. היא מכבה את הרדיו ושקט אמיתי ממלא עכשיו את המונית לגמרי. דבורי. אומרת תרצה ברכות, בקול היפה הזה שלה. הן עומדות בפקק בכניסה לירושלים. גשם יורד, גם הוא רך מאוד. דבורי. אומרת תרצה, זו הפעם הראשונה שהיא קוראת לה דבורי, בלי לדעת אפילו שזה השם שבו קוראים לה מי שקרובים אליה, כאילו מעצמה היא יודעת את זה. דבורי. אומרת תרצה. וזהו. היא לא אומרת יותר כלום. צליל הגשם והרעש הקצוב העדין של המגבים, שבולעים את כל רעשי העולם ונותנים לכאב שלה פתאום להיות. להיות כאן עכשיו. לדבר את עצמו מעצמו.

28

29

עיפרון של איקאה

היתה חמימות כזו נעימה של אולי כמעט אביב, ושקט בשכונה, והיא קמה מאוחר וידעה שזו שבת אחרת לגמרי. לראשונה מאז דורון עזב היא לא עבדה ולא ברחה מהבית. ביום שישי היא ניקתה את הבית ואפילו קנתה פרחים, כלניות, אולי כמעט אחרונות. היא ישבה בריבוע שמש במטבח ואכלה ארוחת בוקר ארוכה ואיטית וקראה בעיתון, היתה לה גם עוגה טובה שאמא שלה נתנה לה אמש בארוחה המשפחתית וקפה טעים שהיא הכינה ממש לבד, בפעם הראשונה, במכונת האספרסו שדורון זנח. אחר כך היא הורידה את הכובע והשלטים מהבהמה ונסעה למשתלה. נענע, לואיזה, לימונית, שיבא ומרווה. היא שתלה באדנית ושמה אותה על החלון הגדול במטבח, שעכשיו כשנגמר החורף לא יסגר יותר עד החורף הבא. היא לא רק ניקתה את הבית, היא גם סידרה אותו לגמרי מחדש, הזיזה את כל הרהיטים כמעט, כל מה שאפשר היה להזיז בבית היא הזיזה, הפכה ושינתה. היא תלתה את הוילון החדש ופרשה על הרצפה את השטיח החדש ועל הספה את הכיסוי החדש. את כל הדברים האלה היא קנתה לבדה בפעם הראשונה בחיים שלה. כשהן חזרו מחיפה תרצה אמרה פתאום: מזמן לא הייתי באיקאה, בתור אנטי קפיטליסטית יש לי חיבה מאוד משונה למקום הזה. אף פעם לא הייתי שם, היא הודתה, ואני בכלל לא אנטי קפיטליסטית, פשוט לא יצא לי. הן נכנסו והלכו לפי הקצב של תרצה ועצרו בכל פעם כדי לנוח קצת: פעם התרווחו להן בסלון לדוגמא ופעם ליד שולחן משרדי, ובאגף הילדים תרצה אפילו השתרעה לה מעט במיטה הקצרה. היא ישבה לידה, מחבקת דובי חמוד ורך. תרצה עצמה עיניים ופתאום אמרה: אושיק התקשר, הם באים לפסח לארץ. אה, והוא אמר שאני אגיד לך שזה אות ממלחמת העצמאות. בסוף הן גם שתו קפה ויצאו עם עגלה מלאה. לתרצה יש חולשה לכלים יפים והיא קנתה גם וילון חדש לאמבטיה.

זו היתה הפעם הראשונה היא נכנסה לבית של תרצה מאז שהכירו, היא עלתה לשם לעזור לה עם הדברים שקנתה ונורא התרגשה. הן באמת היו קרובות עכשיו מאוד. באותו יום של גשם, ברחם המונית, לצליל הגשם והמגבים, סופר סוף סוף הסיפור. ככה, פתאום, בפקק בכניסה לירושלים. כשהן הגיעו לאוניברסיטה הן ישבו עוד קצת בשקט. כל זמן שהיא סיפרה תרצה רק הקשיבה. בלי לשאול שאלות ובלי להגיב בכלל. כשהיא היתה נתקעת או נחנקת, תרצה רק שתקה ונתנה לזה להמשיך. בסוף היא התרוממה במושב האחורי במאמץ רב, רכנה אליה, שלחה אליה את כף היד היפה שלה וליטפה לה את השיער: עכשיו תנוחי, טוב דבורי? אל תעשי עכשיו כלום, תשארי לך כאן ותנוחי, בסדר? והיא באמת השכיבה את הכיסא ונרדמה מיד וישנה טוב, עייפה מהמאמץ, מרוככת מהדמעות.

פקק שעם

שלא תחשבי שאני לא רואַה מה את עושה, אומרת לה רננה בשקט, בקול הצונן הזה שלה עם העיניים היבשותת האלה שלה, והיא קופאת. במקום שרננה תהיה נבוכה ממנה, היא לוחצת אותה אל הפינה ותוקפת. מה היא יכולה כבר לענות לה? שלא תחשבי שלא רואים, כולם רואים איך את מנסה להגיע לאושיק דרך אמא שלו. המילים האלה כל כך מגוחכות, קודם כל מי זה כולם? וחוץ מזה היא הרי הגיעה בדיוק להיפך, לאמא של אושיק דרכו, הוא זה ששלח אליה את תרצה, ומהרגע בו נודע לה שהיא אמא שלו היא רק מנסה להדוף את הידיעה הזאת ממנה. אבל יש הרי קול קטן בתוכה, שמאותו רגע עצמו, מאשים אותה בדיוק באשמה הזו, ורננה רק מגבירה אותו עכשיו ונותנת לו את קולה המקפיא. היא לא עונה לה, מה שיכול אולי להיחשב כהודאה אבל היא פשוט לא מצליחה להוציא הגה. למזלה תרצה קוראת לה עכשיו מחדר העבודה שלה, היא חייבת להראות לה משהו. היא לא רצתה ללכת לארוחת הערב הזאת בכלל, היא לא רצתה ותרצה כל כך ביקשה, שכנעה, הפצירה כמעט התחננה, ובסוף שלפה את הקלף שאחריו היא כבר לא הצליחה להתנגד: אבל אושיק ביקש שאני אגיד לך לבוא, נו, בבקשה תבואי. תבואי. ולמרות שהיא ידעה שזו בדיוק הסיבה לסרב, היא הסכימה. ועכשיו היא עומדת מול תרצה בחדר העבודה העמוס והצבעוני שלה ולא שומעת מילה ממה שהיא אומרת לה, הכל ממוסך ומעורפל והמוח שלה מזמזם והיא רוצה לברוח.

טוב ילדים, בואו לשולחן, עושה שלווה פרודיה על אמא שלה, עם המבטא האמריקאי הקל שלה. והם מתכנסים מכל החדרים: אושיק וזמר מתווכחים על משהו וצוחקים, רננה מדברת עכשיו עם רותי אשתו של זמר ונועצת בה תוך כדי כך את המבט שלה בכוח ובלי להרפות. תרצה כל כך מאושרת שכל הילדים שלה עכשיו כאן, אושיק ורננה באו לפסח מלוס אנג'לס. שלווה הכינה ארוחה נפלאה, ובדיוק כמו השם שלה, משרה סביבה נעימות ונינוחות, שהיא מרגישה אבל לא מצליחה להתרווח בתוכן, לא מצליחה בכלל. קודם, כשרננה לכדה אותה ואמרה לה בשקט את המילים האיומות ההן היא רצתה להיעלם, והנה היא בכל זאת יושבת כאן, מרגישה מחובקת בחום ומגורשת בקור בעת ובעונה אחת. את יודעת כמה שמענו עליך? אמרה לה שלווה כשנכנסה, וחיבקה אותה ונתנה לה כוס סנגריה חמה ודאגה למלא אותה בכל פעם שראתה שהתרוקנה, צוחקת: אל תדאגי, אין בזה הרבה אלכוהול. אבל כנראה שהיה. היה מספיק בשביל לטשטש אותה ולעמעם אותה ולגרום לחדר לחוג סביבה ולדברים של רננה לחוג בתוכה לכיוון ההפוך. ומכיוון שהתיישבה כבר אכלה ומכיוון שאכלה כבר נשארה גם לקפה וכל הזמן הזה לא הצליחה להוציא אפילו מילה. אושיק לא דיבר איתה בכלל כל הערב, ורק שאל רגע לפני שיצאה: ומה שלום הבהמה? והיא ענתה: טוב, תודה, סוחבת. ונהיה לה חמוץ נורא כי הוא התעקש להזכיר דווקא את הקשר הבטוח שלה אליו, העובדה שהיא נהגת מונית והוא נוסע, וזהו. היא התקשרה אל שולי שיקח אותה הביתה. את שיכורה אחותי? הוא שאל כשנכנסה למונית, והיא גילתה שהיא עדיין מחזיקה ביד פקק שעם של בקבוק יין.

 

[11] קולר אדום

31 באוקטובר 2017

שחורה, יש כאן הפתעה בשבילך, צועק דובי בקשר. מה, דובי? נו תבואי לכאן, זה הפתעה. כשהיא נכנסה לתחנה אישה שהיא לא מכירה התנפלה עליה בחיבוק. ליד האישה עמד נבוך ילד, נער צעיר שנראה לה מוכר, ולידו כלבה, ואז היא הבינה. פֶּטרה? הילד הנהן. וואו, כמה היא יפה. בואי הנה כלבה יפה, בואי הנה פֶּטרה, איזה כלבה יפה את. היא חיבקה אותה והפנים שלה להטו מרוב התרגשות. את לא היית כל כך יפה כשנפגשנו בפעם הראשונה, הא? היא צחקה והילד הצטרף לצחוק שלה ומילמל: לא היא לא היתה כל כך יפה, והסמיק. היא חיבקה את הכלבה והיתה לה תחושה משונה שגם הכלבה מחבקת אותה. יפיפיה שמנמנה שכמוך. האמא אמרה: היא לא שמנה, היא בהריון. ובלי לחשוב בכלל, בלי שתהיה לה בכלל שליטה על זה, ככה, בבת אחת היא אמרה: אני יכולה לקבל גור? מה, את באמת רוצה? שאל הילד, והקול שלו, קול של נער מתבגר נשבר וחרק והוא נבוך והסמיק שוב. בטח גיא, בטח שאני רוצה, לא ידעתי שאני רוצה אבל עכשיו אני יודעת. רק שניה טוב? היא רצה למונית והביאה משם את הקולר של פֶּטרה, שנשכח שם באותו יום. לא, לא, אמר גיא, תשמרי לך, בשביל הגור, טוב?

תגידי, תרצה, יש לך, היה לך כלב פעם? כן, בטח, תמיד היו לנו כלבים, היו לנו ארבעה, לא חמישה כלבים. האחרון היה ג'ק, פינצר עצבני אבל חמוד, הוא מת כשכבר חליתי והילדים לא היו בית אז לא לקחתי עוד כלב. למה את שואלת? כי בעוד כמה שבועות יהיה לי גור. תמיד רציתי ואף פעם לא ממש היה לי ועכשיו יהיה לי. תרצה שאלה והיא סיפרה לה איך זה קרה. היא נזכרה והתחילה לצחוק, איך התקשרה לשולי, מבועתת מהתגובה שלו. שולי, אתה תהרוג אותי, אבל לפני זה תגיד מהר: מה יותר חשוב כסף או חיים? נו, בסדר דבורקי, אני מבין שכבר עשית איזה נזק, הא? כן, המושב האחורי קצת, אה, לא שמיש… מה נשפך שם דבורה? דם, שולי, דם ועוד כל מיני נוזלי גוף מגעילים.

דבר ראשון היא ראתה את הילד. הילד עמד וצרח בבכי. רק אחר כך היא ראתה את הכלבה. הכלבה שכבה למרגלות הילד ונראה היה שהיא מתה או הולכת למות. לא, היא לא מתה, את זה היא ראתה כשירדה אליהם מהאוטו. היא לא מתה כי היא נשמה אבל היא היתה פצועה קשה. היא לקחה את היד של הילד ואמרה לו: חמודי, אחר כך נבכה, טוב? בוא עכשיו נעשה מה שאפשר לעשות. בוא תעזור לי ונעלה אותה לאוטו. יש שם בקבוק מים, אתה רואה? היא התחילה לנסוע. תרטיב לה את הפה, לא לשתות רק להרטיב, טוב? הילד עשה מה שאמרה לו לעשות ורק מלמל כל הזמן: היא רצה לי לכביש, היא רצה לי לכביש, היא רצה לי לכביש. היא טסה. היא עברה ברמזורים כמעט אדומים, התעלמה מדובי בקשר ואז כיבתה אותו, והיללות האיומות של הכלבה עם הבכי והמלמולים של הילד דירבנו אותה לעבור גם רמזורים אדומים ממש. שרק יהיה שם, שרק יהיה שם, התנגנה בתוכה התחינה הזאת האיומה, כי אם הוא לא יהיה אז זה אבוד וזה עכשיו על ראשי. זה ברור שמהרגע שבו אספה אותם אל המונית שלה הם תחת אחריותה המלאה. שרק יהיה שם. תרצה צוחקת עכשיו, אחרי שהקשיבה לה כמו ילדה קטנה, מרותקת: טוב, אנחנו כבר יודעות את הסוף, לא? נדמה לך, נדמה לך. הוא לא היה. מי זה הוא? הוא זה ניקי, חבר של שולי, מהחברים אחים האלה, שאפשר לבקש מהם הכל. הוא וטרינר, נסעתי למרפאה שלו אבל הוא לא היה. היא נתנה לגיא את הנייד שלה. תתקשר לניקי, טוב, תגיד לו שאנחנו באים אליו הביתה. עוד נסיעה מטורפת של חצי עיר כמעט לכיוון השני. והוא הציל אותה, אומרת תרצה ונאנחת. כן, אבל אני כבר לא הייתי שם, הייתי חייבת ללכת לעשות ניקוי למושב האחורי מהר. רק אחרי כמה ימים ניקי התקשר ואמר שהיא שלמה והכל יהיה בסדר. איזה מין כלבה היא? שאלה תרצה. לא יודעת, מין משהו מעורבב כזה, חומה עם עיניים טובות וחיוך ואוזניים כאלה סמרטוטיות.

דובי סיפר לה איך הם הגיעו ושאלו אם יש להם בתחנה נהגת צעירה, כזו, אה… כזותי… ודובי צחק ושאל: שחורה כזותי? כן, גיא אמר, כן, היא הצילה את פֶּטרה, הוטרינר אמר שהיא עובדת בתחנה הזאת, הוא אמר שהוא יכול לתת לנו את הטלפון שלה אבל יהיה יותר נחמד אם נפתיע אותה. כן, דובי אמר, בואו נפתיע אותה. והוא גם אירגן לכבודה ולכבוד פֶּטרה הרמת כוסית. שולי הגיע ואמר: טוב ויפה אחותי הגיבורה, אבל את עוד חייבת לי על הריפודים. הוא אמר את זה בקול רם מדי והיא לחשה לו: די, שאול, תפסיק אידיוט. אבל אמא של גיא שמעה והתעקשה לשלם. עכשיו תרצה שאלה: מה זה שולי? והיא היתה צריכה להסביר הכל, על שולי ואבא שלה והבהמה והיא שמחה שתרצה פיהקה ואמרה שתנמנם קצת.

כשהיא היתה בת חמש ושולי בן שמונה, הם מצאו גור קטן ברחוב, הוא היה מרוט ורעב ודלוק עיניים, ואבא שלהם עזר להם להאכיל אותו ולרחוץ אותו ולרפא אותו והוא בתמורה השתין להם בכל הבית ואכל להם את הנעלים ומילא אותם באהבה ואושר גדול. אבל אחרי כמה שבועות שום דבר לא היה בעדו חוץ מהם. לא אמא שלהם, שסירבה להתאהב ברינגו, ככה הם קראו לו, על שם רינגו סטאר שהיו לו בדיוק אותן עיניים, לא אבא שלהם שעבד קשה מאוד ולא היה לו זמן לטפל ולטייל יותר, ולא השכנים שכעסו מאוד על הנביחות הבלתי פוסקות שהלכו ונהיו יותר רמות ויותר חזקות ככל שהוא גדל. והוא גדל, אוי איך שהוא גדל, ממש לנגד עיניהם הוא הפך למפלץ ואי אפשר היה יותר להחזיק אותו בדירה הקטנטנה שלהם והם נפרדו ממנו בבכי. אמנם הוא עבר למושב, אל מוטי, אח של אמא שלהם, ונראה מאוד מאושר שם, אבל הם היו עצובים עוד הרבה זמן אחרי זה.  ועכשיו, אחרי שלושים שנים כמעט, היא הולכת לקבל גור משלה.

אחרי כל השנים עם אלכס, שנים שבהן היה העתיד שלהם צלול וברור, עם בית מלא ילדים שיהיו הרכבים שונים של קפה וחלב, אחרי כל השנים שהיא לבד לגמרי, או חצי לבד כמו שהיתה עם דורון, ועוד מעט יהיה לה גור. היא מסרבת לחשוב על כל ההשלכות של זה. היא מסרבת בתוקף. היא הודפת כל מחשבה שתקלקל או תבלום אותה עכשיו מלהיות בעלת יצור חי לאהוב לו ולדאוג לו. היא רוצה שהבית שלה יהיה יותר בית ופחות מקום לברוח ממנו.

החורף הזה הוא חורף של שיגרה. היא מסיעה את תרצה פעמיים בשבוע, עובדת המון בימים האחרים, ובורחת מהבית הריק שלה כמה שהיא יכולה. וזה לא קל. אצל שולי ורינת תמיד היה נורא נעים להיות, אבל עכשיו זה קשה. שולי עצבני מהבחינות ללשכת עורכי הדין שבפתח ורינת מהחתונה ההולכת ומתקרבת, ומזה ששולי מתעסק רק בבחינות. כשהיא איננה שולי מקטר עליה וכשהוא איננו היא עליו. אצל אמא שלה קשה להיות בדיוק מהסיבה ההפוכה. היא מתרגשת נורא משני המאורעות, בעיקר מהחתונה כמובן, ומאושרת עם שמוליק שגר איתה עכשיו, כל כך מאושרת שהיא מציקה לה, שלא כדרכה בדרך כלל. בניגוד לאמהות אחרות היא אף פעם לא מחטטת, לא מתערבת, לא מנדנדת, אבל עכשיו היא צריכה שתיבת נוח תהיה מושלמת והיא מנסה להבין, מה קרה עם דורון, מה לא בסדר אצלה, מה קורה איתה בכלל, מגרדת לה את קצות העצבים. ואיך היא תסביר לה? איך היא תסביר אם היא בעצמה לא מבינה עד הסוף את כל מה שהיא נדחפת לעשות? את הפרידה, הקריעה המדממת ההיא מאלכס, את זו השתוקה מדורון, את המעידה המתוקה מגעילה הזו עם אלכס, את השיכחה המוזרה של דורון, ואת הגעגועים המשונים לאושיק.

24

25

26

27

[10] שקלים

29 באוקטובר 2017

21

22

23

לא היתה לה ברירה, היא שמה על הצנצנת מדבקה: לא לשים כסף. אבל גם זה לא עזר. הצנצנת התמלאה שקלים. הם צנחו פנימה ומילאו את החללים שבין הדברים השכוחים, המון המון שקלים. וגם עכשיו, הבחור הזה ירד והשאיר אחריו תערובת ריחות גבריים תוקפניים, סיגריות, זיעה ואפטר שייב, וצילצל המון מטבעות לתוך הצנצנת. גם הגיחוך שלו נשאר אחריו במונית, כמו החיוך של החתול בעליסה בארץ הפלאות. נו איך היא יכלה לדעת? זה לא שזה לא קרה קודם לכן, כבר היו הרבה מאוד אנשים ששפכו את הדברים הכי אישיים שלהם במושב האחורי, אבל הפעם היא נדהמה באמת. הבחור הזה נכנס בתנופה, מלמל כתובת והמשיך איזו שיחה, בקול רם וברור, בקצב מסחרר, בטונים אינטנסיביים ובחשיפוּת מוחלטת. היעד היה רחוק, התנועה כבדה, זאת היתה נסיעה ארוכה. וכל הזמן הזה זה לא נגמר. מה שהיה משונה זה שהיא לא הצליחה להבין לגמרי עם מי הוא מדבר, אל מי, למעשה, כי הצד השני לא ממש דיבר, רק הוא: צעקות, קללות, מילמולים, בכי, הצהרות והצהרות סותרות, סודות ושקרים, גילויים, פניות חדות וסיבובי פרסה, עצירות פתאום האצות מסחררות, ושום ברקסים. היא שמעה את הסיפור כולו, לא בסדר כרונולוגי וכמובן שרק הצד שלו בסיפור, אבל היה שם הכל. הם כבר היו קרובים למקום בו הוא היה אמור לרדת והיא חיפשה מקום טוב לעצור בו והוא אמר: אז מה את אומרת? והיה שקט, והוא אמר שוב: נו, מה את אומרת? ואז היא הבינה שזה אליה שהוא מדבר. מה? מה אני אומרת? מה שאלת?  על זה חמודה, מה את אומרת על המונולוג שלי? מונולוג? כן, נו, הגענו לקאמרי, אני הולך לאודישן. אודישן? נו, מתוקה, תגידי כבר, איך היה? ובמראה היא ראתה את הגיחוך שלו ולא היתה לה ברירה אלא להרים את ההנד-ברקס ולמחוא לו כפיים. אתה גדול, באמת, אתה השחקן הכי טוב שראיתי בחיים שלי.

20

אגוז

תרצה מוציאה את התרמוס הכחול שלה מהתיק הגדול ומוזגת לשתיהן מתה העשבים הטעים שלה: כמה זמן את כבר נוהגת במונית דבורה? כבר כמעט שנה. וואו, לא שמתי לב, עוד מעט זה שנה. ומה עשית לפני זה? לפני זה? המון דברים. הייתי גננת, מוכרת בחנות תקליטים, סטודנטית, סקיפרית, כל מיני… סטודנטית? סקיפרית? תרצה מוציאה שקית עם אגוזים: הספקת הרבה, הא? טוב, אני לא כל כך צעירה כמו שאני נראית. תרצה לא מחכה ומושכת מיד בקצה החוט שניתן לה: ומה למדת? למדתי תואר ראשון בביולוגיה ימית והתחלתי תואר שני. וואו, ולמה הפסקת? היא מכחכחת, משתנקת ומתחילה לגמגם ולהחנק ולא יוצאות לה מילים. עזבי עזבי דבורה, מה אני מבלבלת לך במוח, עזבי, את לא צריכה להסביר לי, עזבי. בואי נשתה וננשום, טוב? קחי אגוז. הן שותות ונושמות את האוויר המתחמם לאיטו של חודש מאי בהרי ירושלים. האצבעות היפות של תרצה מפצחות אגוזי פקאן במיומנות, היא עוצמת את העיניים ונותנת לשמש האביבית החדשה להפשיר בה את הקיפאון שהשיחה הזו העלתה בחזה שלה. לא, היא לא יכולה לדבר על זה. לא.

לפעמים תרצה יושבת לידה, אבל לרוב היא יושבת מאחור, משתרעת לה, מפזרת את הניירות שלה, שותה תה, מנמנמת. מאז שהיא הנהגת הקבועה שלה היא לא החמיצה כמעט אף שיעור ולרוב נראתה מאוזנת, כמעט בריאה, למרות הקושי בהליכה. אבל היו כמה פעמים שבהן נחלשה מאוד בתום שיעור והתקשתה אפילו יותר, ונרדמה, וישנה שינה חזקה מאוד והתעוררה כבדה ומבולבלת וחיוורת וביקשה ממנה לעזור לה לעלות הביתה. לעיתים ממש רחוקות, אבל זה גם קרה, היא התקשרה וביטלה את הנסיעה, אומרת בקול שקט ועצוב: אני לא מרגישה כל כך טוב דבורה, אני לא יכולה היום. והלב שלה היה שוקע בתוכה ומצטמק, הכאב והפחד הישנים והמוכרים ממלאים את החלל הדחוס שלו.

[9] אבן חצץ קטנה

28 באוקטובר 2017

תרצה בקשה שתיקח אותה גם ביום שלישי. לאן? לדרום, באיזה בית ספר תיכון אזורי מבקשים שתבוא לדבר עם הילדים. על מה? בדיוק על מה שאני מדברת עם הסטודנטים. ועל מה זה? מה, את לא יודעת על מה אני מרצה? לא. אני מרצה על ההיסטוריה של תרבות הנגד. של מה? תרבות הנגד, נו, דבורה, את לא יודעת? בערך, אבל תסבירי. תרצה שתקה רגע ואז חייכה את אחד החיוכים הזוהרים שלה שהיא כבר מכירה. תרבות הנגד זה אושיק. היא ידעה, היא ידעה שתרצה תדבר עליו, זה היה החיוך השמור לה בשבילו. תסבירי תרצה, מה זה תרבות הנגד? זה לא לחשוב כמו כולם, לא ללכת בעדר, לנסות להתנגד למה שנראה לך לא טבעי, לא מוסרי, לא הוגן. למה שיוצר פערים בין בני אדם, למה שמדכא גזעים או מינים של בני אדם, למה שלוקח את האנושיות מבני אדם. ומה אושיק קשור לזה? תסבירי. היא תופסת בכל זאת את קצה החוט הדקיק שניתן לה, נתפסת בקרס, בחכה שהושלכה מבלי משים. תראי, הוא  הרי נוצר בוודסטוק, סיפרתי לך את זה. הוא נולד שם, בתוך זה והוא גדל שם והוא לא מאכזב. זה היה עם בחור שנורא אהבתי, אלה היו הימים של ההפגנות נגד ויאטנאם, ימי השיא של תרבות הנגד, להפגין נגד המלחמה, לשמוע את ג'אניס ג'ופלין, לעשן חשיש, לעשות אהבה ולא להתחתן, לא לשעבד ולא להשתעבד, כל הדברים האלה היו קשורים אחד בשני ואנחנו היינו באמצע שלהם, ומה שאני שמחה זה שאושיק ממשיך לחיות ככה מחוץ למוסכמות, בצד הנכון של המצפון, של החיים, של הלב. שלווה וזמר הם נשמות חופשיות וטובות אבל הם התרחקו מאוד מהאידאלים שלי. הם הרבה יותר קונפורמיסטים, ממושמעים, מרובעים. רק אושיק דומה לי בסוף. ולאבא שלו כמובן. הנה, זה הבית ספר לא? את רוצה גם לבוא לשמוע? לא, לא בא לי היום, פעם אחרת, טוב? היא נמנמה קצת, דברה עם אמא שלה בטלפון, הרגיעה את דובי שעושה לה תמיד בדיקות מודאגות כשהיא מתרחקת מתחום השיפוט שלו. היא נמנמה עוד קצת, בהתה. היא ראתה  נער, רזה וגמלוני, נושא גליון פלסטיק ענקי במורד השביל. כמו מפרש גדול טילטלה אותו הרוח על פני שביל החצץ, כשמִן העבר השני של המגרש הגיח נהר שוצף של תלמידים. בעוד רגע, היא ראתה, תיכנע הסירה הקטנה שלו לנהר. והיא נזכרה בנעורים שלה, שהיו הכי רגילים שבעולם, והיו גם מוזרים מעט. היא תמיד היתה חלק מהנהר, ילדה טובה, תלמידה טובה, בת טובה. אבל היה לה גם הקשר שלה עם אלכס, החיבור האינטנסיבי שלהם, החברות והמין, הכל במעורבב והמון זמן גם בסתר. הניגוד בין הילדה הקונפורמיסטית, הטובה, הממושמעת, והילדה הפרועה, הסודית, היא יודעת היום, היה גם בילבול, וגם, למרות הקרבה בתוך הקשר, יצר בדידות גדולה במקומות אחרים, הסוד יצר ניכור מהעולם ומחלקים גדולים של עצמה. היום בו היא החליטה להפרד מאלכס, לפני שבע שנים כמעט, היה היום בו היא הבינה את זה.

תרצה יצאה ונראתה מותשת ואפורה: את יודעת מה, דבורה, הם התישו אותי הילדים האלה. הם כל כך קונפורמיסטים, כל כך שבויים בתרבות הצריכה של השטויות, הם כל כך לא מורגלים בחשיבה ביקורתית. זה היה לי נורא קשה, הרגשתי שהם מייאשים אותי. עכשיו היא נחנקה והגיע תורו של הבכי התורן. שילוב של הכאבים הפיסים והנפשיים הרגילים והטריגר הזה האחרון, העיף אותו ממנה. תרצה בכתה והיא נהגה. הן כבר רגילות. היא נתנה לה דיסק, שימי, שימי בשקט, זה נורא יפה. לצלילי המוסיקה היפיפיה היא נרדמה וישנה טוב עד תל אביב. מי זאת הזמרת? קוראים לה סזריה אבורה, היא ממקום שנקרא קבו וורדה בפורטוגל, נהדרת נכון? אושיק לקח אותי פעם להופעה שלה והוא עשה לי את הדיסק. אוי אני כל כך מתגעגעת אליו. למה, איפה הוא? הוא נסע, מה זאת אומרת דבורה? לא ידעת? הוא נסע כבר מזמן, קצת לפני שהכרנו, הייתי בטוחה שאת יודעת, הוא בלוס אנג'לס.

18

19

היא עזרה לה לעלות הביתה ושם תרצה חיבקה אותה פתאום. תודה דבורה, תודה. על מה תרצה? על כלום. תודה. על הכל. ושמה לה ביד אבן חצץ קטנה. קחי, מצחיק החזקתי אותה כל היום ביד, קחי.

הוא לא הפסיק לנסוע איתה, הוא פשוט נסע מכאן רחוק. משהו התמוסס בתוכה, איזה אבן קטנה בנעל של הנשמה שלה שכל הזמן הפריעה ועצבנה. הוא רק נסע, ולא נפרד אבל השאיר לה את אמא שלו למשמרת.

[8] ציפור מנייר

26 באוקטובר 2017

16

הלו, שלום, דבורה? מדברת, היא אמרה, מחניקה ציחקוק, שוב המלרע הזה, אף אחד בעולם, מעולם, לא קרא לה ככה. מדברת תִרצה, שוב במלרע, היה רגע שקט אז היא שאלה: הצולעת, זוכרת אותי? כן, בטח, את צריכה אותי? כן, אמרה זו שכינתה את עצמה הצולעת, בהחלט, אפשר גם היום? כן. תודה.

וככה זה התחיל. כמה ימים אחרי הנסיעה הראשונה שלהן, הגיעה השניה, ומאז זה נהיה קבוע: בימי ראשון ורביעי היא מחכה לה בתשע בבוקר מתחת לבניין שלה בבן גוריון. האמת היא שזה לא התחיל כל כך טוב. כי כשהיא ראתה את האישה הגדולה והכבדה, כמעט שמנה, כמעט מוזנחת, מרושלת כזו, עומדת ומחכה לה, שעונה על קביים, היא זינקה החוצה, פתחה לה את הדלת, חיכתה שתיכנס וחגרה לה את חגורת הבטיחות, וכל הזמן הזה האישה שתקה בהבעה סתומה, ורק כשחזרה וישבה והתחילה לנסוע, היא פתחה ודיברה והנשימה שלה נעתקה.  הקול שלה נשמע כמו איזה כלי נגינה, אולי צ'לו, קול עמוק ושקט ומערסל, ויחד עם זה צלול וברור, עם שריד קטנטן של מבטא אמריקאי. נדמה היה כאילו האישה שרה בכלל ולא מדברת. אבל היא דיברה, הו איך שהיא דיברה. תגידי, היא אמרה, איך ידעת שצריך לפתוח לי את הדלת ולהושיב אותי, ולחגור אותי? מי אמר לך שזה מה שאני צריכה? למה את חושבת שאני ילדה קטנה שצריך לטפל בי? איך את היית מרגישה אם מישהו היה עושה לך את זה? השיטפון הזה עלה והתרומם והציף אותה והטביע אותה ואז פסק בבת אחת ונהיה שקט נוראי ואז היא שמעה משיכת אף כזו שהבהירה לה שבמקומו התחיל בכי. גם בתוכה הלך ותפח אחד כזה. סליחה. סליחה, היא לחשה, את צודקת, לא חשבתי, זה מין אוטומט כזה, אני מסיעה הרבה אנשים ש… אה… אנשים שצריכים עזרה ו…סליחה, אף פעם לא חשבתי על זה ככה, באמת, אני מצטערת.

האישה נראתה לה בערך בגיל של אמא שלה, אולי אפילו יותר צעירה, אבל לא מיושרת לקו של נשים אחרות בגילה: השיער לא צבוע, הגבות לא מרוטות, לא מאופרת, היה קשה להעריך את הגיל שלה, מבלבל. בסדר,  היא אמרה, בסדר, אני צולעת, אני יודעת שזה מלחיץ את הסביבה, אני יודעת שרוצים לעזור, אבל את רוב הדברים אני יכולה לעשות לבד, אני מעדיפה לעשות לבד, אני רוצה.  זה גם יותר בריא, יותר טוב לי ככה. מי שקרוב אלי יודע, אבל כל יום יש לפחות מישהו אחד שברוב טובו קופץ לעזור ומזכיר לי כמה אני נכה, כמה אני תלויה באחרים.

סליחה, באמת, ותודה, את גרמת לי להבין משהו חדש, תודה. היא חזרה על עצמה שוב ושוב עד שהאישה אמרה: בסדר, בסדר, עבר, נגמר, די, בסדר. זמן ארוך הן נסעו בשתיקה, הכיוון: ירושלים. היא, נהנתה נורא לנהוג את הדרך הזו שלא עשתה מזמן, הרוח בשערה. האישה, הרכיבה משקפיים עבי עדשות ומיושני מסגרת ושקעה בניירות שלה, ורק בעליה של שער הגיא היא הרימה מהם את הראש ואמרה: אני גם פותחת חלון, טוב? והמשיכה תוך שהיא פותחת ונושמת עמוק: האוויר הזה כל כך טוב, אולי נעצור קצת? בסדר, היא ירדה לכביש המוביל לשואבה ועמדה בצד והפעם התאפקה ולא קפצה ולא פתחה ולא עשתה כלום, רק חיכתה בסבלנות, משימה עצמה כעושה דברים חשובים משלה, עד שהאישה יצאה ונעמדה עם הקביים ואמרה: תראי, יש כאן ספסל, אנחנו יכולות לשבת קצת ולנשום. רוצה? כן, מאוד מתאים לי לנשום קצת. בפעם הראשונה מאז יצאו מתל אביב בוכות, האישה בגלוי ובקול והיא בחשאי, צחקו שתיהן ביחד. היא הוציאה מהתיק הגדול שלה תרמוס כחול ומזגה לשתיהן תה. התה היה לה נורא טעים. מה זה? אה, כל מיני עשבים שגדלים אצלי באדנית, מליסה,  לימונית, שיבא, אולי עוד משהו.

היא חיכתה לה שלוש שעות עד שגמרה ללמד, נמנמה באוטו, שתתה קפה להתעורר והחזירה אותה הביתה, ורק כשהיתה גם היא בחזרה בביתה, נזכרה שהיא לא יודעת בכלל איך קוראים לה. עד שהיא התקשרה ואמרה שזו תרצה ותיארה את עצמה כהצולעת, ואז זה נהיה קבוע. בכל יום ראשון לירושלים ובימי רביעי לחיפה.  עוד דבר שנהיה כמעט קבוע, זה הבכי. כשזה קרה בנסיעה השניה תרצה אמרה: טוב, עכשיו את חושבת שאני בכיינית. היא לא ענתה, רק הנידה בראשה: לא, לא. כן, בטח שאני בכיינית, אבל אני אגלה לך סוד, דבורה. שוב המלרע, המתעקש, המשונה הזה. אני אגלה לך סוד. אני לא בוכה בבית בכלל. הילדים שלי אף פעם לא רואים אותי בוכה, זה חוק שקבעתי לי ממש מההתחלה, מאז שחליתי. אבל כאן, איתך זה נפתח, אני לא יודעת למה, המעיינות שלי נפתחים. והיא, ששוב הרגישה שנחנק לה הגרון הבינה מצויין מה תירצה אומרת לה. היא זוכרת את תקופת כאבי הראש בפרידה מאבא שלה, בפרידה מאלכס, בפרידה מדורון. תגידי, היא אמרה בלי לחשוב: יש לך כאבי ראש? היא הציצה במראה וראתה מבט תמה בעינים של תרצה. משהו מוכר היה במבט הזה. כאבי ראש? כן, כשאני עוצרת בכי נהיה לי כאב ראש. התימהון בפנים של תרצה, היא הבינה פתאום, לא היה מהשאלה אלא מהעובדה שהיא דיברה בכלל, לראשונה מאז הכירו היא אמרה משהו באמת, משהו אישי. בואי נעצור בפנקייק, אני מתה על המקום הזה, העיניים של תרצה נוצצות: כמו באמריקה, את יודעת, אני נולדתי שם. כמו הדיינרים שם, עם האנשים שאת לא רואה בשום מקום אחר. הן שתו קפה, תרצה עברה על הניירות, היא שתקה והביטה סביב. את יודעת למה בכיתי? בכיתי כי הבנתי סוף סוף, שאני לא אנהג יותר. קיוויתי שההתקף הזה יעבור ואחריו אחזור לנהוג אבל ההבנה מחלחלת וזהו, אני יודעת, אני לא אנהג יותר ואני כל כך אוהבת לנהוג. הרגליים שלי פשוט נגמרות וגם יש לי קצת חולשה בידים, אין מה לעשות יותר. כאן היא נחנקה, וחזרה לניירות. אחרי שהיא שאלה אותה בנסיעה השלישית שלהן מהי המחלה שלה ותרצה אמרה לה, היא נכנסה לאינטרנט אצל שולי וקראה על המחלה הזו, אחרי כמה דקות של קריאה היא נשברה וסגרה ומאז היא לא חושבת על זה. היא לא חושבת על זה. וככה זה התחיל, ביום ראשון הבא שוב לירושלים, וברביעי לחיפה וחוזר חלילה ואז היא הבינה שהיא נהיתה הנהגת הקבועה של תרצה, והבינה גם שהיא נהיתה מקום הבכי הקבוע שלה. וזה היה בסדר, בסדר גמור מצידה.

ומה היא לא ראתה, גם כשעברו כמה שבועות ונהיתה להן מין שיגרה? היא לא ראתה את הקשר בין זה לבין מי שנעדר בשבועות האלה, עד שיום אחד היא לא יכלה שלא לראות את זה יותר. תרצה שונאת את הטלפון הנייד והיא כמעט ולא מדברת בו, רק עונה בלקוניות למי שמתקשר אליה: לא, כן, בסדר, אולי, אחר כך. אבל יום אחד היא אמרה: לא זמר, בשום פנים ואופן לא. ואבן כבדה נפלה פתאום בבטן שלה. לבן שלך קוראים זמר? כן, למה? ויש לך גם בת שלווה? כן. ובן אושיק? כן, איך ידעת? טוב, ברור תרצה, שלמי שיש בן זמר אז יש לה גם בת שלווה ובן אושר, לא? אויש, דבורה יקירה, תרצה צוחקת, אבל זה אושיק שאמר לי לבקש אותך בתחנה, איזה טיפשה אני, שכחתי.

הוא בכלל לא דומה לך. לעזאזל, זה ברח לה. היא בכלל לא רוצה לדבר עליו. נכון, הוא דומה לאבא שלו ושלווה וזמר דומים לאבא שלהם. הם לא מאותו אבא? היא שאלה, לא מה פתאום, היא לא שאלה, אבל תרצה ענתה בלי שתישאל: אבא של אושיק זה מישהו מהגילגול הקודם שלי, כשהייתי עוד אמריקאית. עשינו אותו בוודסטוק. היא הציצה וראתה את תרצה מסמיקה קצת, מפשפשת בניירות שלה ואז לא מתאפקת וחוזרת לנושא: את מאמינה, עשיתי את הבן שלי בוודסטוק… הוא שונא שאני מספרת את זה. אל תגידי לו, טוב? זה בסדר, הוא במילא לא נוסע איתי כבר. היא רק חשבה. מאז שחזר לרננה היא לא ראתה אותו יותר, הוא לא נוסע איתה והיא לא מצליחה להחליט אם זה משמח אותה או מעציב אותה, מה פוצע אותה יותר: זה או הגעגועים אליו?

בהפסקה שלהן בפנקייק היא הסתכלה על תרצה והיא ראתה בה את הנערה ההיפית שהיא היתה פעם, את היופי הפשוט והטבעי הזה שמשהו ממנו היא כן, בכל זאת, ברור, הורישה לבן הגדול שלה. היא לא ידעה אם הוא לא נוסע איתה יותר כי הוא מתבייש בליל השכרות שלו, בהזדקקות שלו שנחשפה מולה או בעובדה שחזר לרננה בסוף, אבל עובדה, הוא לא נוסע איתה יותר ובמקומו הוא שלח את אמא שלו. ואמא שלו הלכה והתקרבה, פתחה עצמה אליה, נחשפה, וגרמה לה בלי להתכוון בכלל, ממש כמוהו, להפתח ולהחשף גם היא, וזה שימח אותה וגם הפחיד אותה. משהו בדרך של תרצה גרם לפער הגילים בינהן להיעלם. היא שתמיד היה לה יחס של יראה מהולה בבושה כלפי מבוגרים, דיברה עם תרצה כמו היתה חברה בת גילה. וזה דבר שלא היה לה אף פעם.

תגידי, דבורה, היא אמרה, כן היא התרגלה בסוף למלרע הזה, לא ניסתה לשנות את זה ועכשיו זה כבר אפילו מוצא חן בעיניה, אבל בהתחלה זה היה לה כל כך מוזר. תגידי, היא אמרה כבר בנסיעה הראשונה שלהן, מה זה הצנצנת הזאת? והיא לא שמה לב שזה בדיוק מה שאושיק עשה, לא קישרה בכלל, רק שמחה שיש עוד מי שמתעניין בצנצנת, אבל עכשיו כשהקשר בינהם התגלה היא נזכרה. את זוכרת ששאלת אותי בנסיעה הראשונה שלך איתי מה זה הצנצנת הזאת? אז תשמעי משהו מצחיק. תרצה באמת צחקה כשהיא סיפרה לה את זה ואז כמובן התחילה לבכות. את יודעת שהוא לקח מכאן איזה מין מדליה שמישהו שם כאן ואמר שהוא יחפש מה זה. לשאול אותו? לא, לא. היא קיוותה שהלא הנחרץ שלה לא הסגיר את הרגש הנואש מאחוריו. לא אל תגידי לו כלום, בבקשה, אני במילא לא רציתי את זה כאן.

היא כל כך רצתה שתרצה תזכיר אותו, תדבר עליו. היא כל כך רצתה לא לרצות את זה. השבועות שחלפו מאז שגר אצלה טישטשו קצת את הדמות שלו אבל לא לגמרי, לא לגמרי.

היא היתה בודדה עכשיו כמו שלא היתה שנים, אלכס שלח מידי פעם אסמס, כמו שדר מכוכב שכבה כבר לפני מאות שנים אבל עדיין מנצנץ מרחוק באפילה. דורון נעלם לגמרי, כאילו מעולם לא היה. בשבוע אחרי שאושיק חזר לרננה והדירה שלה עברה את השינוי החיובי בזכותו, היא הורידה את השלט ההוא מהדלת ושמה אותו במגירה של הדברים המיותרים מתחת ערימה של ניירות מיותרים.

כשהיא גילתה שתרצה היא אמא של אושיק היא ישר אמרה לה שהוא לא דומה לה בכלל, אבל מאז היא כל הזמן מוצאת אותו בה: בעיניים שלה שמחייכות אליה מהמראה, באצבעות הארוכות, הדקות, היפות והחזקות שלה, במילים שהיא בוחרת, בנוכחות. בכל יום ראשון ובכל יום רביעי היא מסיעה את תרצה, לסירוגין, לירושלים ולחיפה. בשתי הערים היעד הוא האוניברסיטה אבל ישנן עצירות במקומות נוספים, לפני או אחרי הלימודים. בשלוש השעות בהן היא נעזבת לנפשה היא מחפשת לה בדרך כלל מקום בו תוכל לשתות קפה לקרוא ולחלום סתם. בכל יום ראשון ובכל יום רביעי היא מסיעה את תרצה ועוצרת את עצמה שוב ושוב מלשאול עליו, מלהגיע אליו בשיחה איכשהו, מלמסור לו דרישת שלום או משהו כזה. כן, היא דורשת בשלומו, ברור. אבל שלומו זה עם רננה ושם היא נתקעת, זה קשה לה ואז היא כועסת על עצמה ועוזבת. בצנצנת יש עכשיו ציפור. עגור עשוי בקיפולי נייר, אוריגאמי, שתרצה עשתה.

[7] קליפ פלסטיק וורוד

23 באוקטובר 2017

לא הייתי צריכה להגיד לך את זה ככה, סליחה, לא הייתי צריכה להנחית את זה עליך, אני לא יודעת מה קפץ עלי, סליחה. סוכר? בלי, תודה, הוא אומר ומתיישב מולה כולו אפור. היא ממשיכה להתנצל תוך שהיא מכינה קפה. דבורי תפסיקי להתנצל, זה בסדר, את לא גילית לי את זה, באמת. בגלל זה הייתי שיכור. אה באמת? טוב, אני שמחה שאתה מודה בזה סופסוף, כי עד הרגע שנרדמת המשכת להצהיר שאתה בכלל לא שיכור, גם אחרי שממש בנס, שתדע לך, בנס, לא טינפת לי את המונית. הוא מרים אליה את העיניים התכולות שלו ויש בהן כזו חרדה שהיא מיד צוחקת: די, תפסיק, זה בסדר. היא מניחה מולו את כוס הקפה והוא מתקפל, קורס סביבה ושותק. היא רוחצת כלים ואז מתחילה להוציא דברים מהמקרר. קצת מהמבוכה שהוא בכלל כאן עכשיו וקצת כי פשוט כבר צריך לעשות את זה. מלפפון משנת שמונים ושתים, קוטג' מתשעים ושבע, היא מכריזה ומשליכה לפח. איך אתה מרגיש? היא שואלת, וגבה אליו. חרא, הוא עונה, חרא, וגם איזה מין הקלה, מוזר. זה כאילו שידעתי את זה כל הזמן ורק הייתי צריך כבר שיגידו לי, לא את, לא את דבורי, זמר אמר לי. זמר? כן, הוא אשכרה תפס אותם על חם. הוא עשה מזה סצנה שלמה, אני הייתי מוותר על זה, היה מספיק לי אם הוא רק היה אומר לי, אבל הוא, יש לו נטייה לדרמה לאח שלי, אירגן לנו הפקה מושקעת. אח, מתפוצץ לי הראש.

היא סחבה אותו במדרגות פחות או יותר, והפשיטה אותו, פחות או יותר, וכל הזמן הזה הוא הכריז שוב ושוב שהוא לא שיכור, ועשה עוד דבר אחד תוך כדי, משהו שהצחיק אותה וצבט לה בלב ביחד. הוא חרז את השם רננה שוב ושוב ובכל צורה אפשרית, ירה את זה בצרורות בכל פעם. והיא הבינה טוב טוב את כל המר ממוות הזה שעובר עליו עכשיו, את האהבה/שינאה ששוטפת אותו. היא נתנה לו גופיה של דורון שנשכחה בצד שלה בארון. הוא נשכב בלי שאלות בכלל, באלכסון מושלם, על המיטה הגדולה. וככה זה היה עד שהיא הלכה לישון על הספה בסלון: צינה כינה שמנה שכינה רננה רננה. הפסקה להקאה מתחת לעץ בכניסה לבניין שלה. שמנה שנונה אנינה חנינה רננה רננה. הפסקה להקאה בשירותים. אמינה מבינה משתינה רננה רננה. עוד גל בשירותים ודי. אחרי שהוא השתרע באלכסון והיא כיבתה את האור, חשבה שנרדם ולחשה לעצמה: זונה בונה רננה רננה. ציחקוק עלה מהחושך: זונה בונה רננה זונה.

כשאתה יוצא תטרוק את הדלת, טוב? אני חייבת לרוץ. היא לא חיכתה לתשובה אבל הוא אמר בקול שהחזיר אותה למטבח: אני לא מסוגל להזיז את עצמי. אין לי לאן ללכת. אני יכול להשאר כאן? בבקשה. וככה זה נהיה, שהוא נשאר אצלה. בלילה הבא הוא ישן על הספה. הוא לא ביקש שוב, הוא פשוט נשאר. ביום ראשון הוא עשה קנייה ענקית בסופרמרקט, ביום שני הוא בישל המון ומילא את המקרר, ביום שלישי הוא ניקה את הבית ניקיון יסודי. ביום רביעי הוא אפה עוגה וקנה פרחים. ביום חמישי הוא צבע קיר אחד בסלון בצבע כתום בהיר ועדין. ביום שישי היא חזרה בצהרים הביתה והוא לא היה. זה לא היה שונה משאר הימים שקדמו, בבקרים היא יצאה לפני שהוא התעורר או לקחה אותו לסדנה אם ביקש, היא לא ראתה אותו הרבה וכשנפגשו הוא שתק רוב הזמן וגם היא שתקה. אף פעם לפני זה לא היה לה כל כך קשה לשתוק, זו בדרך כלל ברירת המחדל שלה, אבל עכשיו השתיקה היתה מין סד לוחץ שכזה, מוזר, שלא כדרכה היא רצתה לדבר, היא רצתה לשאול. אבל היא שתקה כי הוא שתק ונראה היה שהוא זקוק לשתיקה הזאת. המקרר היה מלא, הבית היה נקי, קיר אחד בסלון היה כתום והפרחים הלבנים שהוא קנה עמדו על הרקע הכתום ופצעו לה את הלב. חזרתי הביתה, רננה ואני דיברנו ואנחנו רוצים לחזור ולראות. זה מה שהיה כתוב בפתק שהוא השאיר לה על השולחן במטבח, שהיתה עליו עכשיו מפת פלסטיק אדומה מנוקדת לבן, וקערה כחולה עם לימונים גדולים. הבית היה יפה מתמיד וריק מתמיד. רננה זונה זונה היא לחשה לעצמה וכעסה על עצמה וכשהוא התקשר היא אמרה לו: תודה על כל מה שעשית בבית, הכל כל כך יפה, תודה. ובהצלחה עם רננה. אה, תודה, שטויות עשיתי את הכל כי טיפסתי על הקירות מרוב עצבים, הוא אמר ולקח ממנה גם את המעט שהיה שלה.

15

קונכיה

לאמא שלה אין איך להסתיר. כשהיא מסמיקה רואים עליה ועוד איך, ועכשיו הפנים שלה ממש עלו באש. זה היה כשהיא שאלה: מה קרה לתמונה של אבא? שאלה ומיד הצטערה, גם כי אמא שלה מיד התחילה להסמיק וגם כי היא לא טיפשה כמו שהיא עשתה את עצמה, היא ידעה שזו שאלה לא הוגנת. התמונה הגדולה הזו של אבא שלה היתה תלויה שם מיום השלושים למותו, ועכשיו היא לא שם כי שמוליק עבר לגור כאן. נכון אמא? אמא שלה הנהנה ולקחה טישו ומחטה את אפה. אני מצטערת דבורה. לא אמא, אל תצטערי, אני מצטערת שהייתי כזאת הבלה, סליחה. זה טוב אמא, זה טוב, בחיי. היא חיבקה אותה ושאלה: מתי שמוליק חוזר כבר, אני רוצה לחבק אותו גם. תודה דבורה, אמא שלה המשיכה למשוך באף ולנגב את העיניים, אז היא הרשתה לעצמה גם לקחת טישו ולעשות אותו דבר, עד שהקרקוש של המפתחות בדלת נשמע ושמוליק נכנס. זה מצחיק קצת, מוזר ומקברי, אבל אמא שלה ושמוליק הכירו כשכל אחד מהם סעד את בן זוגו במחלתו לקראת סוף חייו. הם נהיו חברים למלחמה במחלה, להשלמה איתה, לאבל ולהחלמה, הם נהיו חברים טובים וחיכו שנה שלמה עד שהמצבות של בני זוגם היו כבר מאובקות מעט כדי לחשוף את האהבה שלהם ועוד שלוש שנים עד הרגע הזה, עכשיו. כמו בנקודות המצטברות ומתחברות לאט לאט לכדי תמונה, היא הבחינה בחפצים של שמוליק שהלכו והצטברו בבית של ההורים שלה. ועכשיו היא קמה לקראתו וחיבקה אותו. הוא עמד בדלת המום, עם השקיות מהסופרמרקט ועבר גם הוא בבת אחת אל ההסמקה ואל הדמעות. תודה דבורה, תודה, זה היה חשוב לי מאוד.

אם יש בעולם מישהו שהוא ההיפך הגמור מאבא שלה, זהו שמוליק. כמה הגיוני. החבר של אמא שלה הוא איש גדול, חיוור ושמנמן, מאחורי משקפיו הגדולים והעבים ניבטות זוג עיני תינוק גדולות ותמימות, רציניות עד אימה. אבא שלה היה איש קטן ושחור כפחם, רזה וצפוף, כולו שרירים וצחוק, מרגליו החזקות שאינן יודעות מנוחה ועד קמטי הצחוק סביב עיניו השחורות והקטנות שעוד מילדותה קראה להן צימוקים. היא היתה צורחת: צימוקים, צימוקים, צימוקים, והוא היה מעיף אותה, מניף אותה, מסחרר אותה סביב סביב עד שהיתה צונחת, מתמוטטת, מתנשפת למרגלותיו: אבא, עוד קצת… במשפחה שלהם יש בדיחה ישנה וקבועה, שכששולי נולד אמא שלהם הכניסה המון חלב לקפה של אבא, אבל כשהיא נולדה כבר פשוט נגמר החלב. תגיד שמוליק, הבאת חלב? אמא שלה שאלה אותו עכשיו, ואז פתאום הסתכלה עליה ושתיהן התחילו לצחוק ביחד. מה קרה? שמוליק שואל, והן מתפוצצות ואחרי שהוא חזר שוב ושוב היא התנדבה להסביר לו ואמא שלה לקחה עוד טישו אחד.

כשהיא נפרדה מאלכס היא איבדה את היער שלהם אבל היא איבדה גם עוד דבר. אולי אפילו עוד יותר חשוב. כי אלכס היה גם, ואולי קודם כל, החבר הכי טוב שלה, ואף פעם לא היה לה חבר כמוהו. לא היה לה עם מי לדבר על הפרידה ממנו, ולא היה לה עם מי לדבר על היציאה החורקת האיומה של דורון מהחיים שלה, ועל הכניסה המוזרה והיציאה הדפוקה של אושיק מהם. לא היה לה עם מי לדבר בכלל, כבר כמעט שש שנים.

[6] סמל צבאי

20 באוקטובר 2017

שחורה, המחזר מאדם הכוהן מתעקש, מה להגיד לו? אה, בסדר, אני ממש קרובה, אני לוקחת. היא כאילו לא משתפת פעולה עם המשחק של דובי, מנסה לשוות לקול שלה נימה אדישה, אבל על מי היא עובדת? תשמעי, דבורי, אני מה זה מצטער, אני כל כך רציתי להגיד לך את זה ולא היה לי איך, סליחה דבורי, אני כזה אידיוט, נו סליחה, אני מצטער. היא לא ענתה לו, חשבה לה: תצטער על דברים אחרים. היא נהגה בשתיקה ולא נתנה לו את העיניים שלה במראה למרות שראתה שהוא מחפש אותן. אבל היא לא הצליחה להמשיך בזה הרבה כי אז הוא שאל: ומה חדש בצנצנת, והיה לה משהו באמת מעניין בשבילו. האמת היא שהיא כבר חיכתה כל כך להראות לו. תסתכל, אתה רואה את זה, מה זה? זאת איזה מדליה, איזה סמל צבאי, אני לא מכיר אבל זה נראה נורא נורא ישן. איך דבר כזה היה יכול להגיע לכאן? מצאתי את זה בין הדלת למושב אושיק, היא לא מאמינה כמה מתוק לה להגיד את השם שלו, ואין לי מושג איך זה הגיע לכאן. את מסכימה שאני אקח את זה ואנסה לבדוק? בטח, אני אפילו לא בטוחה שאני רוצה שזה יהיה כאן, זה עושה לי צמרמורת. דבורי, תגידי, מותר לך לעשות קצת הפסקה? הוא שואל כשהיא מגיעה לפלורנטין. לא ארוך, רק קצת, אני רוצה להראות לך משהו. זה מותר? זה אפשרי? היא בכלל רוצה לעשות את זה? לחצות את הקו הזה? התכלת הצלולה במראה לוכדת אותה, מפצירה בה והיא נכנעת. כשהם יוצאים מהמונית זו הפעם הראשונה שהיא רואה אותו באמת, רואה את כולו, והוא אותה. הוא עומד מולה והוא כל כך גבוה ואי אפשר להם לא לצחוק. כמה את קטנטנה, הוא אומר ופותח מנעול ומרים תריס ברזל והם נכנסים לסדנה שלו.

שחורה לאן נעלמת? דובי בנייד שלה, לא מבין למה היא לא עונה לו בקשר. לא נעלמתי דובי, אני רק אוכלת משהו וממשיכה. שולי מחפש אותך, הוא התקשר כבר ארבע פעמים בשעתיים האחרונות. מה שעתיים דובי? כבר אחת שחורה, ואת נעלמת מאחת עשרה, סנדביץ מאוד גדול את אוכלת, הוא צוחק צחוק נכלולי, הוא יודע לאן היתה הנסיעה האחרונה שלה. טוב דוב, אני כבר חוזרת. היא באמת היתה שם שעתיים ולא שמה לב. שתתה קפה שחור טעים, והסתכלה על דברים יפים שהיו שם בסדנה של אושיק. היא היתה מכושפת. פסלים, רהיטים, כלי נגינה, חרוזים. היא היתה שקועה בספסל אחד יפייפה שכל המשענת שלו והמסעדים מגולפים כענפים נושאי עלים פרחים ופירות, כשמשהו הקפיץ אותה, משהו התחכך לה ברגל. חתול אפור ענק שהנימורים שלו בלתי רגילים, יותר כמו חיית פרא אצילית מאשר סתם חתול עירוני. אושיק אמר שזה נדיר שהוא בא ככה להתחכך, שכמה שהוא נראה גדול ומפחיד, בעצם הוא נשאר חתלתול כל חייו. היא ליטפה את החתול ואושיק אמר: את הספסל הזה רציתי להראות לך, נזכרתי בזה בגלל הסמל הצבאי ההוא. משפחה שָכוּלה הזמינו ממני את זה, הילדים הזמינו את זה בשביל ההורים, שקצת מזדקנים אבל ממשיכים לבוא כמעט בכל יום לקבר.

הספסל הזה יפה כל כך, היא אמרה, הוא מזמין לשבת, הוא כאילו מחבק אותך אפילו לפני שאתה מתיישב. כמוך, היא חשבה. אפשר לשבת? היא שאלה. הוא הנהן, היא התיישבה, כוס הקפה הכמעט גמורה בידה, החתול למרגלותיה. אושיק עשה צעד בכיוון שלה והיא צעקה בלי לחשוב: לא, אל תשב, בבקשה, לא. והוא נבהל: מה קרה, למה לא לשבת, דבורי? די, באמת אושיק אל תעשה את עצמך שאתה לא מבין, אל תשב לידי על הספסל הזה של ההורים השכולים, בבקשה, והיא קמה בתנופה כזו שהחתול ברח והתחבא וכדי להסתיר את המבוכה האיומה שלה היא הלכה לשים את הכוס בכיור ולהתחנן לפניו שיצא מתחת למקרר, שהכל בסדר.

13

לפנות בוקר היא התעוררה בבהלה. משאית האשפה צעקה וצווחה. המיטה בצד של דורון היתה ריקה. אבל זו לא היתה המשאית שהעירה אותה כנראה, זה היה חלום. רק זנב קטן של בכי נשאר ממנו. איזה יקיצה רעה. למיטה הריקה, לרעש הנורא של המשאית, לעיניים יבשות לגמרי, לכאב ראש חדש. זו הפעם הראשונה שהיא הבינה את הקשר בין זה שהיא לא בוכה על הפרידה לבין זה שהראש שלה כואב כל הזמן. במקום לבכות היא הזדיינה עם אלכס, ניסתה להחזיר את הזמן לאחור, לסובב את כדור הארץ בכיוון ההפוך, איזה מטומטמת.

אלכס, אני מצטערת, זה לא בסדר, סליחה אלכס, אתה מבין שזאת טעות, נכון אלכס, נכון? היא התחננה בפניו, כשהם ישבו עירומים ועישנו, הלומים מבירה ומה שעשו. הוא חיבק את המותן שלה ושתק והיא התחננה: אלכס, בבקשה, תבטיח לי שלא תעשה את זה יותר, זה רע, בבקשה אלכס, זה רע מאוד. אני כל כך מצטערת, זה אסור לנו, אסור אלכס, זה אסור. היא התחננה והוא עישן ושתק.

כי לה ולאלכס יש יער משלהם שהם הולכים בו מאז שהיו ילדים ממש. הם מכירים אותו טוב טוב, אחד את הגוף של השני. את השבילים, את המחבואים, את האורות והצללים, הם מכירים כמו את עצמם, וביער הזה הם ראשוניים, מקולפים וטבעיים, וזה היה כל כך טוב והגיוני, והוא לא מבין למה צריך להיות מגורשים משם שוב, והיא עייפה כבר מלהסביר את מה שהסבירה לפני שש שנים כמעט. וחוץ מזה הולך להיות לך ילד אלכס, ילד. תפסיק בבקשה, תפסיק לסמס לי ולהתקשר אלי. מה היא יכלה להגיד לו? שבשבילו זה גן עדן הישן אבל בשבילה זו תרופה זמינה לכאבים אחרים לגמרי? היא הורידה אותו ברחוב רחוק מהבית שלו וסובבה ממנו את הפנים כשניסה לנשק אותה שוב. בבקשה אלכס, בבקשה.

היא קמה עכשיו והכינה לה קפה, היא ידעה שהשינה כבר לא תחזור יותר, היא הסתובבה עם כוס הקפה בבית וראתה את החסר. החסר בסלון ובחדר העבודה ובמרפסת ובמסדרון ובמקלחת ושם הבכי ארב לה ותפס אותה סוף סוף: מברשת השיניים החסרה. מה שהחצי הריק שלו במיטה, והמקרר הריק מהיוגורטים שלו, והקירות הריקים מהציורים שלו, ושולחן העבודה הריק מהניירות שלו, והשלט ההוא על הדלת לא עשו, לא הביאו: את הבכי. ואז גם צף ועלה בה החלום שממנו התעוררה בבוקר, חלום שונה מאוד מהחלומות הרגילים שלה בזמן האחרון. דורון והיא ישבו על הספסל המגולף, דורון אמר: הוא מת, תביני, הוא מת כבר. והיא בכתה, בכתה נורא. מי מת, היא שאלה אותו בבכי, מי מת?

מחזיק מפתחות

בתזזית, בלי להפסיק כמעט, היא נסעה, היא תפרה את העיר, זיגזגה לאורכה ולרוחבה, לא מסוגלת לעצור, לא רוצה להאיט, לא רוצה רגע פנוי, לא רוצה לנשום. היה לה מה לא לחשוב עליו והיה לה עונש להעניש את עצמה והיה לה ממה לברוח והיא ברחה. דובי צעק עליה: את מגיעה לכאן עכשיו את שומעת ילדה? הכנתי לך סנגביץ', כמו שאת אוהבת, סביח, תבואי מיד. בלי וויכוחים, שמתי המון חריף. טוב דובי, יא דובי אחד, סנגביץ' בסדר, אני באה. כי הסנגביצ'ים של דובי זה לא סתם, כי את כל הנשמה הגדולה והדובית שלו הוא שם בהם, זוכר מה כל נהג אוהב ודואג לנפק אותם בדיוק כשצריך. היא התנפלה על הסביח המשודרג של דובי ועל הבירה השחורה שהוא זכר גם כן, והוא הסתכל עליה בעיניים הטובות שלו במבט הטוב הזה שלו והיא התחננה אליו בליבה שיעזוב, שיעזוב. אבל מה פתאום? לכל דבר יש מחיר, גם לסנגביצ'ים של דובי.

13

מוצץ

אז מה שחורה, מה עם המחזר האלמוני שלך, האביר בלי הסוס שלך? הוא צחק מהבדיחה של עצמו והיא אמרה: דובי, זה שאתה מתנהג כאילו אתה אמא שלי לא אומר שאתה באמת אמא שלי, נכון? ואפילו אמא שלי לא מתחקרת אותי ככה… אז דובי שתק מעט, אבל כשאפרים נכנס ושאל מה עם הסנגביץ' פסטו גבינת עיזים עגבניות מיובשות שלו, הוא מיד צעק עליו, כי אפרים לא שומע כל כך טוב: אפרים אתה יודע שלשחורה יש מחזר? ואפרים כמובן צעק: מה? אז דובי צעק יותר חזק ואז שימון נכנס ואמר: דובי, מה אתה צורח, כבר שמעתי מדיזינגוף שלשחורה יש מחזר. הי, סתכל, רואים עליה שהיא מסמיקה השחורה הזותי…  איפה הסנגביץ' פסטרמה דבש עם מלפפון חמוץ שלי? היא קמה ולחשה: תודה דובי וברחה. המשיכה בטיסות הצפופות שלה, מעלה נוסעים ומורידה, מחשבת מסלולים ואחר כך עודף, רצה לפרוט כי נגמר לה הכסף הקטן, נוסעת רוורס רחוב שלם כי הזקן שכח את הארנק שלו, עושה סיבוב פרסה וחוזרת כי האמא שכחה את המוצץ כשהם ירדו בגן. עכשיו היא נפרדה מהילד, מסמנת לה לחכות שניה, לא שכחתי היא אומרת כשהוא התרחק מחוץ לטווח שמיעה, זה נסיון פתטי לגמול אותו, חשבתי להגיד לו שאם כבר שכחנו את המוצץ במונית אז אולי נסתדר כבר בלי? טוב, היא צוחקת, אני אשמור אותו אצלי בכספת, אם במקרה תזדקקו לו.

כשהיתה כבר אפוסת כוחות לגמרי, וחשבה שעכשיו תקנה לה בירה ותיסע הביתה, ותבקש משולי שיבוא לקחת את המונית ממנה, ובטח, בטח שהיא תצליח להרדם, אחרי הרבה ימים של עבודה מטורפת וחוסר שינה, במיטה הריקה, בדירה הריקה, שהטעויות שלה מהדהדות בה מהקירות הריקים. אבל אז דובי הופיע שוב ולחש לה בקשר והיא ידעה שהוא פתח ככה שכולם ישמעו: שחורה, המחזר מזמין אותך, בפלורנטין, האביר צריך את הסוס שלו, ואז דובי צהל כמו סוס והיא צחקה ואמרה טוב טוב בסדר. נכנעה לדבר הזה. לדבר הזה שיש לו רק שם אחד, שהיא כבר יודעת אותו: געגוע.

הוא נכנס והתיישב, בפעם הראשונה מאז נפגשו, לידה. הוא מלמל משהו ולקח לה רגע להבין. הוא היה שיכור. אם אתה מקיא לי במונית אני רוצחת אותך, שמעת? הוא צחק והראש שלו צנח והוא נמנם ומלמל. לאן אושיק? הוא לא ענה. היא נסעה בהרצל צפונה לאט. הוא הזדקף פתאום: את יודעת שאני כבר יודע עליך הרבה דברים ואת לא יודעת עלי כמעט כלום? תמיד אני חוקר אותך ואת לא שואלת אותי כלום. כל המשפט הארוך הזה נאמר בצלילות גמורה, בלי שום שמץ של קצה של שכרות בקול שלו. תגיד, אתה לא שיכור? לא. גמרתי כבר להיות שיכור להיום. יש לך רק אמא, היא מורה לתנ"ך אבא שלך מת. יש לך אח שולי. יפה, היא גיחכה, באמת יפה, מלא דברים. מאוד חשובים. מה את צוחקת? מה את צוחקת? לך גם יש רק אמא. יש לך אח זמר ואחות שלווה. לחברה שלך קורים רננה ולחתולה שלכם קוראים פְּתיה. אתה לומד קבלה בימי שני בלילה ויוגה ברביעי בבוקר. יש לך גם חבר שקוראים לו אמיתַּי. דממה השתררה במונית. הוא אפילו לא נשם עכשיו. אה, ואתה אלרגי למנגו ורננה בוגדת בך עם אמיתַּי. ועכשיו הוא הקיא. על עצמו.