חפוּנה

ט' באייר

זה דבר שלא קרה לי אף פעם. כבר חמש שנים שיש לי בלוג ולא קרה לי שבמשך יותר מחודשיים לא כתבתי בו כלום. יש הרבה סיבות, וחלק מהן אפילו נכונות וצודקות. רוב הזמן הזה הסתובבתי חסרת בית, ולפעמים גם חסרת מחשב. עפתי כה וכה, התארחתי פה ושם, דהרתי בכבישים, ולא תמיד זכרתי מי אני בכלל. התחלתי לעבוד היכנשהו וזה נגמר מהר. נקברתי תחת ערימות מבולגנות של בגדים, ניירות ומחשבות. ובדיוק כמו מזג האוויר בתקופה האחרונה, גם אני עפתי מסוחררת ברכבות הרים רגשיות. איתגרתי את עצמי לקצה ושם פגשתי אותי כמו שלא פגשתי אף פעם.

.

המון דברים קשים קרו בחודשיים האלה, המון דברים טובים קרו בחודשיים האלה, בחוץ וגם בפנים. היו בחירות, וחגים ומועדים ונופלים, היו התפתחויות בחנות הגלריה שלנו 'אמירימא' והתפתחויות הספר הבא המתקרב. ענייני משפחה ועבודה, והיו גם ענייני הלב הנפתלים שאי אפשר בלעדיהם.

.

עכשיו חזרתי לפינה הטובה שלי, ואני שוב יושבת אוהלים, בשקט ובשמחה. זה לא מובן מאליו. אני מברכת על כל סיבוב ופיתול בדרך לאי שם, אבל הכי הרבה מברכת על השיבה הביתה. פגשתי אפונים בכל מקום, אבל כמה טוב לחזור להיות סוף סוף אני, חפונה, כמו אפונה בתרמיל שלי. ולחזור אל זו שפורחת כאן, בשבילי, בדיוק כמו שפרחה לפני שנתיים כשהגעתי לכאן.

שלג קטלני

ו' אדר

ביום חמישי שעבר הלכתי לישון לעולם חשוך וסוער וקר, והתעוררתי לעולם דומם וצחור. הכל היה לבן ושקט וחלומי. היה לנו כאן שלג נפלא.

לא בכדי הבאתי את תמונות העצים המושלגים, כי בבוקר כשירדתי אל הרחוב הלבן גיליתי שעל האוטו* שלי מונח ענף אורן. רק למחרת כשהשלג נמס והענף הורד, גיליתי שהגג מעוך. בגלל שהענף לא היה גדול לא יכולתי לנחש, אבל מבט למעלה הסביר את גודל הנזק: הענף צנח מגבוה מאוד. כשראיתי את צילומי המעיכה שמחתי לראות את העצים בחלונות.

לא היה מנוס מלפנות לחברת הביטוח ומהרגע שעשיתי את זה הדברים התגלגלו במהירות כזו שאני עדיין לא ממש מעכלת, נפרדתי ממנו לגמרי, הוא יוצא לגימלאות. נכון שזה בסך הכל גוף מתכת גדול על גלגלים, אבל תבינו, הוא היה חבר טוב שלי, באמת. נסענו ביחד שבע שנים, עברנו כל כך הרבה ביחד.

הוא היה לי הרבה יותר מאמצעי תחבורה, הוא היה לי כנפיים אבל גם מחסן ומחסה. אני כל כך אוהבת לנהוג, לגמא מרחקים, לטוס, לשיר עם המוסיקה, לדעת שהוא מחכה לי בתום כל מסע כדי להביא אותי הביתה. הוא הביא אותי לכמה וכמה בתים. לאחרונה הוא הגיע איתי לביתי החדש בגליל, ועלה את ההרים כל כך טוב. פעם כשנסעתי בגוגל עולם אל הרחוב שלי בתל אביב שמחתי לגלות שהאוטו שלי צולם ליד הבית.

כשנפרדנו במוסך הוצאתי ממנו את כל הדברים שלי, אמרתי לו תודה והסרתי מעל המראה את המלאך השומר. אני מנקה אותו והוא ילך איתי אל האוטו הבא, הרביעי בחיי. אני מקווה שאוהב גם את האוטו הזה.

*אני משתמשת במילה אוטו, קיצור של 'אוטומוביל' ולא במילה מכונית, כי אני אוהבת את המילה הזו. וגם כי לשון זכר מתאימה. הרגשות שלי כלפיו מחייבים את זה.

כבר כמעט בקצה

כג' בכיסלו

גיבורת הספר הבא, השני שלי, שאת שמה לא נגלה עדיין, שונה מאוד מהטבחית, גיבורת הראשון. התחלתי לכתוב אותה כבר לפני כמה שנים. שתינו עברנו הרבה דברים מאז, היא בחיים שלה ואני בשלי, וגם, במה שקשור בספר שלנו, ביחד. היו כמה גלגולים של תקווה ונסיגה, שמחה ואכזבה, אבל עכשיו שתינו יודעות: היא תצא לאור.

היא "גבוהה ודי רזה, יש לה צמה בצבע משונה מעט, ערמוני אולי אפשר לקרוא לו? בשום אופן לא ג'ינג'י, היא קוראת לזה נחושת, גם לעיניים שלה יש צבע דומה רק כהה יותר. ההבעה שלה רצינית רוב הזמן, ואז פתאום חיוך מאיר אותה והיא נדלקת כמו גפרור."

בימים אלה היא משלימה בסבלנות עם העובדה שאני משנה, ואפילו מוחקת לה חלקים שלמים מהחיים, וממציאה חדשים, והיא עדיין מחייכת אלי את החיוך הזה שלה.

עברו בריקודים

כט' בחשוון

גם אז זאת היתה שבת, ה-22 בנובמבר. וזה היה שבוע אחרי שפתחתי את הדוכן הקטן הזה שמגיש את הסלט שלי, לפני חמש שנים בדיוק. הושבתי את עידו, ואילי ואביגיל האחיינים שלי שהיו אז בני שלוש, שמונה ושבע, לשאול אותם: מה זה 'סלט מחשבות'? וזו היתה הרשומה השניה כאן.

והיום, כשנפגשנו כדי לחגוג את היומולדת של אמא / סבתא שלנו, עשיתי את זה שוב. מה אגיד לכם, זה היה נפלא. בחמש השנים שעברו מאז הם הפכו מחכמים נורא לחכמים עוד יותר, ולדבר איתם זה תענוג שאין לתאר.

הם נבונים, ומצחיקים, והדרך שבה הם מבטאים את עצמם מעוררת בי השתאות אדירה. אני לא צריכה לערוך או לנסח, אני פשוט מביאה לכם את המילים שלהם בדיוק.

אני: תגיד עידודו, מה אתה חושב, מה זה באמת 'סלט מחשבות'?

עידו: זה שהראש שלך חושב כל כך הרבה דברים באותו זמן שאתה כבר מתבלבל ונהיה לך סלט. (אחרי מחשבה של רגע הוא מביט סביב על בית הקפה שאנחנו יושבים בו, צוחק ומוסיף) אה, וגם, זה שלוקחים מחשבות, קוצצים אותן, ומגישים במסעדה.

אחרי הריאיון הבלעדי עם עידו אני מושיבה את השניים הגדולים יותר ביחד מולי. שניהם כבר בני עשרה. הם עדיין יודעים להיות שטותניקים, אבל הדברים שהם אומרים לי מעלים בי דמעות התרגשות.

אילי: 'סלט מחשבות'? אפילו שאני שונא סלט, אני חושב שזה דבר חיובי כזה. זה מחשבות טריות, מעניינות, משהו עכשווי, עסיסי. (כן, ככה, ככה הוא בדיוק אמר)

אביגיל: זה בלגן של מחשבות. בלגן מגניב של מחשבות ראויות למחשבה. (אני נשבעת לכם שזה היה הניסוח)

אילי ואביגיל: זה גם שאלות, שאלות טובות. (הם מדברים כמעט ביחד, שכה אחיה, הם מקשיבים כל כך טוב אחד לשני, איזה יופי)

לא הייתי יכולה להעלות בדעתי דרך יותר טובה לחגוג חמש שנים לבלוג שלי. הם הזכירו לי את כל מה שאני אוהבת בו ואוהבת בלעשות אותו.

כשחיפשתי בתוכי את השם כשהתחלתי, מה שהעלה בי אותו היה הערבוביה הזו שמלווה אותי תמיד, של טעמים וצבעים, של פיסות וחתיכות, פלחים ופירורים, של עשייה ויצירה. כי הכל הולך ביחד, וזה בדיוק מה שאני אוהבת בחיים, הם כל כך מעורבבים.

כתום לוהב

כד' בחשוון

פעם לא אהבתי אותן. השתגעתי על הריח אבל לא יודעת למה, לא אהבתי את טעמן. שמרתי אמון לתפוזים והן נדחקו ואפילו הוכפשו. מה מאוד כעסתי כשהתחילו לקרוא להן בשמי. מכל הפירות הנפלאים שבעולמנו דווקא להן? נעלבתי ממש. למה לא תות-שדה מיכל? למה לא תאנה? אננס? למה דווקא קלמנטינה. אוף.

זה לקח לי זמן, הייתי צריכה להגיע עד כאן, לגלות את העץ שממש מתחת לאוהל, לראות אותן מבשילות, להריח ואז לטעום, ואז להתאהב פתאום.

.

לקלף, ולתת לעסיס המתפצפץ מהקליפה לבשם את הידיים. להניח ערימה של כתום לוהב על השולחן, ולהודות באמת: זה טעים. וזה גם… מתאים.

* חשוב לומר: התמונה מלפני כמעט עשר שנים.

אמירימא

את הצעיף הכתום שלי, הדקיק והרך, קניתי בשוק המבוך המקסים במרגאו, בדרך אל האשרם. אני חושבת שכל חפץ שיש לי, כל בגד או תכשיט, כל דבר קשור בזיכרון של המקום שבו הוא נרכש, של היום ומצב הרוח שלי. אולי גם אתם ככה? כל מסע נשמר בזיכרון גם בזכות הדברים שאספתי בו, אבנים, קוצים וחפצי חן.

.

עכשיו אני חיה במקום הכי יפה בעולם, שהרבה אנשים בוחרים לנפוש בו, ובצדק. ויש במקום הזה, באמירים, גברים נפלאים ונשים משגעות, שעושים דברים שאני חושבת שכדאי לקחת הביתה: בשביל היופי ובשביל הזיכרון.

ולכן אנחנו פותחות כאן את 'אמירימא – חנות יוצרות', חנות גלריה קטנה מלאת כל טוב, דלת לעולם רחב של יצירה ורוח. רותי עושה ריהוט ואבזרי עיצוב מקרטון ממוחזר, אושרה יוצרת מרצדות ינשופים וקולעת סלים, אלון מצייר על אבנים וגם מפסל בהן, רות-סולאנז' מציירת בשמן על בד, לסא בונה צעצועים ושרפרפים מעץ ואבי מצלם נופים ואנשים. יש תכשיטים אנרגטיים, קלפים ותמציות צמחי מרפא של סמבביה, בובות אנתרופוסופיות מבית היוצר של דריה, וחיות לבד של איריס, טלי מוכרת תכשירי טיפוח מן הטבע ומייעצת ב'אורה סומא'. ואני? נו אתם יודעים, אתן מכירות אותי, אני סורגת.

.

התמונות האלה הן מהבוקר הנפלא שהיה לי עם רותי אמנית הקרטון. יצרנו ביחד שלטים לחנות שלנו. סוף השבוע הקרוב הולך להיות יפה להלל ואנחנו מזמינות את כולם לגליל לשמוח איתנו כאן באוויר, בשמש, בהרים והעצים וביצירה שלנו. לראות, לשמוע ואולי אפילו לקנות משהו שיזכיר את היופי של החופש.

בוקר לבן וזהב

כל מה שלא הספקתי וכל מה שהתעצלתי. כל מה שהתבלבלתי ופחדתי. כל מה שחשוך לי וכל מה שעצוב לי, וכל מה שעדיין רחוק ממני וכל מה שעדיין מר. הכל נמחל לי, נמהל לי עכשיו, ונרגע, והשמש מנשקת וּמזַהבת והבטחת השנה החדשה כבר עומדת בשמיים הלבנים השקטים האלה שפרושים עלי הבוקר: אני אספיק השנה הרבה. ואהיה חרוצה ואמיצה. אני אלך בַּאור וּבַשִמחה, ויהיה לי מתוק ויהיה לי כל מה שאני צריכה.

ולכם אני מאחלת בדיוק מה שלעצמי. את כל זה וגם יותר.

עננים של אלול

כד' באלול

איפשהו באיזור חצות זה היה. אני יודעת כי קצת לפני זה כיביתי את האור בפעם השלישית. בשתי הפעמים הראשונות ניצחה אותי השינה, כלומר ברחה ממני בהצלחה. בפעם הראשונה, היא השתמשה בשיטה הרגילה שלה בחודשיים האחרונים ופתחה לי את המעיינות של דמעות חתולי. בפעם השניה, היא סתם ערבבה בתנועה איטית אבל בלתי פוסקת את דייסת המחשבות, ולא נתנה לי לבחור אחת להתמקד בה, מה שצריך לעשות אם באמת רוצים להירדם.

הפעם, כלומר בזו השלישית, הייתי נחושה בדעתי לנצח אותה, ונכנסתי לתנוחת הרפיה. המוח שלי התחיל בסריקה הזו של הגוף מלמטה למעלה ובהנחיות להרפות, להרגיע. בערך באיזור הבטן, בערך בחצות, זה קרה: תרנגול קרא בחצר הסמוכה. ולא רק הוא, אלא חבר'שלו ענה לו מיד מחצר אחרת, והם המשיכו ככה שעה ארוכה, בקצב קבוע ובניגון קבוע, משפט מוסיקלי רפטטיבי שתתפלאו לשמוע. יותר מכל ההנחיות המקובלות הטיס אותי אל הרפיה נפלאה, מאלה שבאות בנדיר. כשהגוף כבד וקל באותה מידה, כשהמוח חד ומעורפל באותה מידה, כשאת נעלמת ונוכחת באותה מידה, ואז את גם יכולה לבחור, כן, ממש כך, אם להירדם או להישאר ככה ולצוף, בשום מקום וכאן ועכשיו באותה מידה.

.

וזה, זה מה שקרה, וזה למה שהטרחתי אתכם בנדודי השינה שלי ממני והלאה. זה. הדרך החדשה, המוזרה, הבלתי נהירה עדיין של המחשבה שלי בעולם. דייסת המחשבות הזו שהזכרתי בשורה השישית, זה קרה לי בהדרגה מאז המעבר לכאן. לפעמים זה קצת מבהיל ואז אני תוהה אם זה לא הגיל. אבל לרוב אני יודעת: זה הגליל.

.

המוח שלי תמיד היה חד, תמיד ידע לעבוד בכמה ערוצים ולהתפקס כרצונו כרצוני, אבל מאז שאני כאן הוא תפס כיוון עצמאי, חדש ומרתק, הוא בחר לעבור לקצב אחר. לא איטי או מהר יותר, רק אחר. הוא יכול לבחור לו למשל ערוץ וללכת בו. מתמקד בכל נקיק וסלע, שוהה ליד כל עץ וציפור, פרח ומעיין, ולא איכפת לו בכלל כמה זמן זה יקח. כל השאר יכול לנוח ולחכות. התנהלות כזו יכולה להפחיד מאוד אחת כמוני, עיזה זריזה כמו שמכנה אותי אמא שלי.

.

או שפתאום מבול ושיטפון, סיחרור של מחשבות, יצירתיות עולה על גדותיה, פורייה ורב ערוצית, מלאת עשבים והרים, קולות בשיחים וכל גרמי השמים, אנשים ומילים, ואני מעבירה הילוך ועושה, עושה, עושה. כותבת, סורגת, מדברת, אוהבת. ואז שוב שקט. או בכי. או ערוץ חדש ללכת בו. וזה מוזר. אני חושבת שגם מי שקצת עקבו אחרי הכתיבה שלי כאן, שמתם לב שאני לא כותבת בקצב הרגיל, נכון? זה מצריך הסתגלות והשלמה ואני עדיין מביטה בהשתאות בדרך החדשה והנפתלת, הקצב החדש, או אולי כל ההוויה החדשה. כן אולי זה ממש ככה.

.

ועכשיו העננים. שנצבעים שקיעה וזריחה, נערמים איך שבא להם, נקרעים ומתאחים, מרחפים וחולפים, גבוהים וקרובים כל כך, מושכים את העין והלב מתנהגים בדיוק כמו המחשבות שלי.

קצת מתוק בתוך הרבה מר

ב' באב

אלה ימים מרים מאוד. לאן שהעין מסתכלת ולאן שהאוזן מקשיבה, הלב נמלא מר מהמון סוגים. אני מנסה להשען על היופי שמקיף אותי, על אהבת האנשים והנשים שמסביבי. אני מנסה להתרכז במה שיש כי האין גדול ויכול לבלוע. הכאב על לכתה של חתולי ממני, נמהל בכאב האובדן של חיי אדם, ובכאב והפחד מאובדן אמון וצלם אנוש. ואין לי אלא לעשות את הדברים הקטנים האלה שעדיין אפשר.

.

לענבים שכיסיתי לפני חודשיים

אני נותנת עדיין להבשיל עוד קצת.

.

את אלה שתלויים בגובה

אני משאירה לציפורים ולחרקים.

.

ואת אלה שתלויים בהישג ידי והבשילו אני בוצרת

ומגשימה עוד חלום קטן.

.

נמרה

חיות הבר ניחנו באינסטינקטים של צייד רבייה והשרדות. אני לא יודעת עד כמה רחקו החתולים של היום מאבותיהם שבטבע, אבל אין לי ספק שלחתולה שלי היו האינסטינקטים האלה במלואם. ויחד עם זה היא היתה מאז ינקותה, איתי בביתי. אולי היא חשבה שאני חתולה אם, או חתולה חברה, מן הסתם היא לא חשבה כלום ורק היתה. חיה את הדחפים החייתיים שלה במלואם, מבקשת לעצמה בכל רגע את מה שהיא צריכה, ובתוך כך מלמדת אותי איך נכון לחיות.

חצי פחיסטנית חצי סיאמית (העיקום בסוף הזנב מרמז), טריקולור (תלת צבע), טורטואה (שריון צב), שחורג'ינג'ית עם קישוטים מתוקים ליד העיניים הגדולות בירוק זרחני, אף שחור ואזני עטלף. מדי פעם חטפתי ממנה סריטה או נשיכה, אבל גם ידעתי שאני יכולה לשים את הראש על הבטן הפלומתית שלה בלי לפחד, ולהריח את ריח השמש שלה.

.

היא נכנסה אל חיי בתנופה, של שתינו. גם ההחלטה שלי לקחת חתולה וגם הכניסה שלה לבית שלי היו מהירות. למרות שהסבירו לי שהיא בטח תפחד בהתחלה, תתחבא ותצא לאט, היא זינקה מהכלוב אל הבית ויצאה לסיור, מניפה את דגלון זנבה בכל אתר ומכריזה: שלי. ואז זינקה אל המיטה עליה שכבתי מייבבת בהתרגשות, מתארגנת בשקע הזרוע שלי ומכריזה גם עלי: שלי.

.

היא לימדה אותי כל כך הרבה דברים בחיינו ביחד, על קשר ועל חופש ועל אהבה. בזכותה נהייתי צמחונית. היא היתה טובה וחברותית. עדה ושותפה לכל הגילגולים והמעברים, הבתים והאהובים שלי. אני חושבת שהיא הרגישה בטוחה לידי גם מאיך שחיה וגם מאיך שהלכה אל מותה, שוכבת במקום בו התרגלה לישון לידי בשנה האחרונה.

זכיתי לראות יצור פרא מלכותי בדרך האחרונה שלו. ההינדים קוראים לזה 'מהאסמדהי' 'Mahasamādhi'. היא הפסיקה לאכול, ואז הפסיקה לשתות, והגוף שלה הלך וכחש ורגליה הפסיקו לשאת אותה, אבל הפרווה שלה נשארה רכה ויפה עד הרגע האחרון. העיניים שלה היו פקוחות כל הזמן, הן הלכו ושקעו והמבט שלה הלך למקום אחר, מרוכז פנימה ורואה רחוק. הנשימות שלה הלכו ונחלשו עד שחדלו.

.

ועכשיו כשהיא לא כאן יותר, אני מונה בכל רגע עוד דבר, עוד פרט ועוד הרגל, מתוך המונים, לא ידעתי אפילו כמה הם רבים, שקורים לאורך היום וקשורים בה. ישנם הדברים הברורים כמו ההרגל לבדוק שקעריות האוכל והמים מלאות ונקיות. ההרגל להעלות לה מעשר מכל מאכל שחביב עליה כמו למשל הכי הכי אבוקדו, חלמון או עוגה. ההרגל לזרזף לה מים כשאני מתקלחת כי ככה היא הכי אוהבת לשתות. והתנועות השגורות, הטקסיות, של בטרם שינה ביחד.

אבל יש גם את הדברים הפלאיים האלה, כמו חיכוך האף שלה והליטוף הקטן שלי שמתקיימים בכל מפגש קטן, אישרור וסימון הדדי. האופן שבו אני כותבת במחברת הגדולה מתוך ידיעה שהיא עלולה בכל רגע לבוא לשבת על הדף הימני. והכי אני נדהמת לגלות עכשיו, איך העיניים שלי רגילות לחפש אותה בכל פעם שאני עוברת ממצב למצב, מחדר לחדר, רק מבט קטן מוודא שהיא כאן ובסדר. לא ידעתי כמה הרבה אני עושה את זה עד שהמבט הזה נתקל באי היותה.