הלא רגילים

15 באוקטובר 2020

.

עמדתי להכין לי מיץ אשכוליות, כשפתאום משהו אחז אותי בגרוני. איזה כישוף מוזר שתקע אותי מול הפרי הזה המומה. איזה צבעים, חשבתי, איזה יופי של צבעים. אז צילמתי. הייתה לי ברירה?

.

ואז התחלתי גם לחשוב. כי לצלם בלבד זה קצת חסר. התחלתי לחשוב וזה הוביל אותי לצלם עוד. כי חשבתי. הדבר הזה, הלא רגיל, שתופס אותך פתאום, שמושיב אותך מול יופי, שמוציא בשבילך את המצלמה, שמקיף אותך וצפון בתוכך, ומגיע לו מתשומת הלב שאינה רק שלך. אז המשכתי לצלם, בבית שלי, את הדברים, יש לדייק, רק חלק מהדברים וחלק קטנטן בלבד מהדברים, שברגיל נעלמים מהעין, מכל מיני סיבות.

.

זה יכול להיות משהו הכי רגיל דווקא, בנאלי ויומיומי שנעלם לנו פשוט כי התרגלנו לגמרי, ואם נתקרב אליו נגלה את היופי הלא רגיל שלו, היופי שנמצא שם כל הזמן מולנו.

.

.

וזה יכול להיות משהו ששמתי כדי שיהיה יפה, או עשיתי בעצמי כדי שיהיה יפה אבל פשוט שכחתי ממנו, ויש מי שיפה כל הזמן ואני אומרת לו כל הזמן כמה הוא יפה ואז פתאום, בום, הוא הפוך וזה מוזר ומהפנט.

.

ויש מה שרק צריך להתקרב אליו, ויש מה שרק צריך לשנות את זווית המבט עליו, והלא רגיל נגלה במלוא הודו, רק מחכה לנו שנמצא אותו.

יהושע ומר קנז

13 באוקטובר 2020

.

בשנת 1990 גמרתי את לימודי בחיפה, חזרתי לעירי האהובה והלכתי לגור עם שותפה ברחוב עמדן 5. עבדתי על איורים לספר החידות והבדיחות של סבתא שלי, התחלתי לעבוד במפעל טקסטיל בקריית המלאכה שם ציירתי את מה שהדפיסו על הבגדים, והתמדתי בהתחמקות למדרכה השנייה בכל פעם שראיתי את החבר לשעבר שלי בא לקראתי ברחוב.

בסוף השנה פרצה מלחמת המפרץ ובינואר 1991 היינו תחת מתקפת טילים מעיראק. החיים בעיר בזמן מלחמת המפרץ היו הזויים ומטושטשים מאוד בזיכרוני. יש מצב שזה היה מעט טראומטי, גיליתי את זה אחרי כמה שנים כשהאצה של אופנוע שנשמעה כמו אזעקה, גרמה לי דפיקות לב מואצות. קצת אחר כך התחלתי לאייר כריכות לספרי שירה בהוצאת הפועלים והתקבלתי לעבוד בעיתון הילדים 'כולנו' כמעצבת ומאיירת.

בשנת 1992 התחלתי לראשונה בחיי לגדל את שיערי והמשכתי לאייר ולחשוב שזה הדבר הכי חשוב בעולם. בסוף אותה שנה נולד הראל בנה של חברתי רומית ואני הלכתי לראות אותו לראשונה כשהיה כבן שבוע. זה היה ברחוב סוקולוב מרחק הליכה של לא יותר מחמש דקות וחזרתי די מהר. משהו באוויר הרחוב שלי היה מוזר ולא ידעתי לומר מה. נכנסתי לחדר המדרגות וראיתי שהוא שחור מפיח ומלא חומר משונה שהבנתי שהוא קצף כיבוי אש רק כשהגעתי אל דלת דירתי. היא הייתה שרופה, או ליתר דיוק חרוכה. הרבה מאוד ניסים אירעו בשריפה הזו. מה שנשרף באמת היה ארון החשמל שנמצא ממש בסמוך לדלת. זה היה ארון ישן מאוד והוא התלקח. השכנה הזקנה המרשעת שלנו הריחה עשן ושמעה רחש מוזר מחדר המדרגות, הציצה בעינית ומיד התקשרה למכבי האש. זה היה נס מספר אחד. הנס השני הוא שמכבי אש היו אז עדיין במשכנם הישן, ברחוב בזל, כלומר במרחק כמה מטרים מהרחוב שלנו. עכשיו אם השכנה לא הייתה קולטת שיש שריפה, או אם הייתה ומכבי האש היו רחוקים יותר, האש הייתה אוחזת בתוך כמה דקות בדלת העץ שלנו, ומיד אחריה בארון הקיר שנמצא מעברה השני והכיל את כל הבגדים של שותפתי ושלי. אבל האש כובתה בתוך כמה דקות והדלת רק נחרכה. עם זאת, הניסים המשיכו לקרות. חומרי הכיבוי שנכנסו לדירה מתחת לדלת זרמו שם הישר לתוך החדר שלי, ובחדר שלי, הודות לנס מספר שלוש, כלומר לשיפוע קטנטן מאוד של הרצפה, הם זרמו ונספגו במזרון עליו ישנתי ולא בתיק העבודות שלי שנאסף בשנות לימודי בבצלאל ובויצ"ו והיה כרטיס ביקור חיוני לעבודה כמאיירת. חוקר השריפות אמר, וזה באמת משונה, שזו הייתה הצתה. מי שורף ארונות חשמל ולמה את שלי? מוזר מאוד. אבל יותר מוזר היה לגלות, כמה שנים אחר כך, שמישהו כתב על זה סיפור. ולא סתם מישהו.

אם כל הפרולוג הזה כבר התיש אתכם, ואם אתן חושבות שיכולתי להגיע לנקודה הזו כבר מזמן אז אני מתנצלת. כי נכון, אבל כל זה נועד לספר פרט מרגש ובנאלי גם יחד. השכן שלי באותו בניין בעמדן 5 שגרתי בו כשבע שנים היה יהושע קנז שהלך אתמול לעולמו. קנז לא היה רק שכן חביב, הוא גם היה ועד הבית של הבניין, וכל זה יכול היה אולי להיחשב לפרט טריוויה חמוד בלבד אלמלא היה הבניין עצמו גיבור של שניים מספריו הנפלאים ביותר 'בדרך אל החתולים' ו'מחזיר אהבות קודמות', ולא רק הבניין בכללי אלא השריפה הספציפית הזו, היא גיבורת הנובלה היפה שלו שנקראת 'שורפים ארונות חשמל' שמתרחשת בימי מלחמת המפרץ.

.

הספרים האלה שהזכרתי, התחילו בבניין שלנו כי שמה הוא גר, והם מתארים נאמנה מציאות שמוכרת לכל מי שגר אי פעם בתל אביב, אבל זה היה המיקרוקוסמוס שממנו הוא נסק לגבהים או ליתר דיוק לעומקים אדירים. כמו שכתבה יפה אריאנה מלמד, קנז הסופר ידע לתאר היטב עולם אפל, מורכב וקשה רגשית. והוא גם בחר לתרגם יצירות קשות מאוד רגשית. אני מפצירה בכם לקרוא את כל הנובלות של ז'ורז' סימנון שהוא תרגם בווירטואוזיות. אבל יהושע השכן? הוא היה פשוט איש טוב ונעים אמיתי. הניגוד הזה בין הכישרון הספרותי האדיר לאישיות האנושית הצנועה והמתוקה, וגם השמירה הקנאית שלו על חייו הפרטיים הקסימו אותי תמיד. מכיוון שהתמדתי לגור בשכונה כמעט כל שנות חיי בתל אביב, המשכתי לפגוש אותו והוא המשיך להאיר לי פנים תמיד.

אז בוודאי תבינו עד כמה נעלבתי כשגיליתי שדמותיהן של שתי הצעירות שגרות בשותפות בדירה בבניין, שלכאורה היו מבוססות על שותפתי ועלי, הן כל כך עלובות ואומללות. נכון שאלה לא באמת אנחנו, אני יודעת, הספרות רק מתחילה בחיים עצמם והיא אף פעם לא נגמרת שם… אבל זה היה ממש עצוב לקרוא את הקטעים שמתארים אותן, ולא הפסקתי לחשוב שאולי משהו ממה שהוא כתב הוא ראה בנו באמת.

זהו הספד קצת מקושקש, אבל זה בכל זאת הספד, לאיש מקסים, לסופר, עורך ומתרגם ענק. שלום לך מר קנז, ותודה לך יהושע על הכל.

יער בוקר

12 באוקטובר 2020

מוקדם בבוקר עוד קריר ואחר כך מתחמם. אפשר ללגום תה מהתרמוס, או מהמים שבבקבוק. ובנחל אפשר לטבול את הרגלים בקרירוּת הצלולה ולתהות איך זה, איך היא מתמידה להיות כאן אחרי כל הקיץ הזה? איך ואיפה היא נבעה מבטן האדמה ואם אוכל להודות לה מספיק אי פעם?

כלומר לאדמה. לזו המצמיחה את הכל, המנביעה את הכל, הנושאת אותנו בשקט. אני מודה לעצים ולשמים, אני מודה לעננים ולשמש, אני מודה לנחל ולפרח ותמיד שוכחת להודות קודם לה, לארץ החוּמה. שמעתי כבר את צירוף המילים הזה. איפה? רגע, אני מחפשת… הנה. זה של תרצה אתר וזה בדיוק מתאים לזמן הזה שעכשיו. "שיר שלכת אדומה, שיר לשמש העולה, שיר לארץ החומה, האדמדמת, הגדולה."

.

יש לנו מקום חניה ביער. זה לא לגמרי חוקי בימים אלה. בסגר הקודם אפילו גירשו אותנו פעם שוטרים, או פקחים, לא ממש התעכבנו לבדוק מי. אבל אנחנו ממשיכות בכל זאת. זה חשוב לנפש להגיע ליער או לנחל.

מוקדם בבוקר אפשר לשמוע את היער מתעורר. את הציפורים כשהן מתארגנות על היום החדש. לראות את הצבעים מתחדדים. את האור נוסע לאיטו מעניק חשיפה איטית לגוונים הירוקים. אפשר להריח את האדמה, את קוצי סוף הקיץ, את הגללים של הפרות ואת מחטי האורנים, החרובים. נשימת היער עשויה מכל זה.

.

ובאפלולית הסבך אפשר לדמיין אותן,

גם אם לא מאמינים בהן, כי זה, המקום של הפיות.

.

חצבתיו מלבבי

11 באוקטובר 2020

.

.

"הֲרָאִיתָ אֵיזֶה יֹפִי,

שֶרָעַד בְּרוּחַ סְתָו,

שְֹדֵה זָהָב דָּעַךְ בָּאֹפֶל

וְהִדְלִיק נֵרוֹת חָצָב."

/ נתן יונתן  

.   

.

"לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן הַהֶפְקֵר,

אַף לֹא בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי,

כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו

וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי."

/ ח.נ. ביאליק

.

הווה מתמשך

8 באוקטובר 2020

אלה ימים משונים. בשבתי בביתי, בצאתי ובבואי, בפנים ובחוץ בשלווה ובמתח, כל הזמן ישנה התחושה הזו, הטורדנית, שמשהו חסר, למרות שלמעשה כלום לא חסר. נכון יש מגפה עולמית, הכלכלה והמדינה על הפנים, אבל מה חסר לי, מה חסר לי באמת?  נכון שאת המשפחה שלי לא ראיתי כבר למעלה מארבעים ימים, וגם את רוב החברות שלי מהמרכז, אבל בתכלס, מה חסר לך מיכל, מה חסר לך באמת באמת?

אני שואלת את עצמי כל הזמן מה זה הקוץ הזה בצד, מה זה החלל הזה בפנים? כל השיעורים כל החיים היו תמיד לחיות את הרגע, להיות כאן ועכשיו, והנה פתאום זה כאן ישר לפרצוף. פשוט אין שום אופציה אחרת. כי מה שחסר זה הזמן הזה קדימה, מה שחסר זה אופק כלשהו, עתיד.

אני נזכרת בשיר של שלום חנוך 'כל זמן זה הזמן', השיר שהכרתי מנעורי "… זמן הווה וזמן עבר שניהם ישנם בזמן עתיד וזמן עתיד ישנו בזמן עבר מה שהיה כבר היה כל הנשמה תהלל יה ורק אתמול היום היה מחר…" שיר שבהתבגרותי גיליתי את מקורו בפואמה היפהפייה של טי אס אליוט 'ברנט נורטון' מתוך ארבעה הקוורטטים שלו שכדאי לכם להקשיב לו אומר אותם. "זְמַן הֹוֶה וּזְמַן עָבַר שְׁנֵיהֶם הוֹוִים אוּלַי בִּזְמַן עָתִיד וּזְמַן עָתִיד כָּלוּל בִּזְמַן עָבָר.וְאִם הַזְּמַן כֻּלּוֹ לָעַד הֹוֶה הַזְּמַן כֻּלּוֹ לֹא יִפָּדֶה". (תרגום: אוֹרי ברנשטיין)

אז כאן ועכשיו הכל בסדר. כלומר כאן בביתי שעל ההר אני יחסית חופשיה לפגוש את מי שאני רוצה, להתפרנס בסדר, לטייל וליצור, ומה שחסר לי נורא זה לחשוב קדימה. אני לא יכולה להמשיך לכתוב את הספר שלי כי אי אפשר לנסוע לחו"ל להמשיך את המחקר וחוץ מזה מה בכלל יהיה איתו אם וכשהוא יהיה כתוב? ואני לא יכולה לתכנן חו"ל בכלל. אני שואלת את עצמי אם מותר בכלל לתכנן משהו, כלשהו, איכשהו? ואני מבינה כמה חלק גדול ממי שאנחנו קשור ביכולת שלנו לדמיין איזה אופק.

ואז בעודי עושה סדר במגרות המחשב, כי לעשות סדר זה אחד הדברים שכולנו עושים עכשיו בלית ברירה, אני מוצאת את השיר הישן הזה שלי, וחושבת לעצמי שהוא לא רע, ואיזה יופי איך שהוא מתקשר עם השירים של טי אס ושל שלום, ויש משהו מנחם בכל זה.

.

מכיוון שהעבר, היה או לא היה,

והעתיד, הוא רק זרעים בשקית נייר. אז

עכשיו, אני עומדת על מקום קטן מאוד,

ממש על חוד של סיכה, ויש לי מקום

לעמוד רק בקושי,

רק על רגל אחת למעשה,

מתנדנדת בין מי שהייתי למי שאולי אהיה.

העבר והעתיד שניהם תהום רבה

אז אולי עדיף כבר לרחף באוויר,

ולחלום שאני חיה

.

מה זה ירוק בחוץ וירוק בפנים?

6 באוקטובר 2020

אנחנו חיים כאן על ההר, והישוב עטוף בחורש הגלילי הטבעי וגם בחורשות האורנים של קק"ל, ושלא כמו רוב אוהבי הטבע אני אוהבת גם אותו אבל גם אותן. אני אוהבת את כל מה שירוק ומקיף אותי. בשביל זה באתי לכאן.

בחצר שאני גרה בה יש ירוק מכל כך הרבה סוגים: האורנים והברושים מביטים עליה מלמעלה, ההדרים מבשילים פירותיהם לקראת החורף והתות משיר את עליו. התאנים אך זה סיימו מחזור פרי נפלא ועוד מעט יהיו גם הן בשלכת. ויש גם זיתים ופקאנים, רימונים, חרובים, צברים, רוזמרין ויסמין. יש פרחים למכביר וגם גינת ירק שיהודית מתחילה עכשיו מחדש.

כשאני פוקחת את עיני בבוקר זה ישר אל הזריחה, ובינה לביני נמצא שיח היערה שמחמם את הלילות בריח הדבש שלו, ובסמוך אליה מחלידה עכשיו הגפן, והאלמון פורח בשלל גווני אדום ולבן.

אבל כשאני הולכת להכין לי את הקפה הראשון אני אומרת שלום אוהב לחברים הירוקים שבתוך הבית. גינת הצברים והסקולנטים משמחת אותי נורא. היא קטנה, היא רק שלי, וגם אם אני נעדרת מהבית היא לא מתחשבנת איתי. אני אוהבת את הירוק שבתוך הבית לפחות כמו את זה שמקיף אותו, הוא אחר ממנו ומשלים אותו. יש משהו בצמחים האלה שהם גם קטנים ואלגנטים וגם מונומנטלים, פראיים וקדמוניים כאלה.

אותו זהב רק אחר

5 באוקטובר 2020

באוקטובר לפני שנה נסענו לפורטוגל. שתי חברות טובות ואני. חוץ ממה שהיה לנו נפלא אז, אני אסירת תודה על הזיכרון הזה במיוחד בימים האלה. ולא רק בגלל הארץ המופלאה ההיא על נופיה ואנשיה, אלא גם ומאוד בגלל שתי החברות המופלאות שלי ועל האופן שבו התנהלנו לאורך המסע שלנו. בהרמוניה, בזרימה נינוחה ועם זאת מאורגנת להפליא. עם המון צחוק טוב. ההוכחה הכי טובה לכך שאנחנו צוות טיול מעולה היא שלאחרונה הרשנו לעצמנו לפנטז טיול נוסף ביחד.

היו לנו תפקידים די קבועים שנבעו מההעדפות והיכולות האישיות שלנו. אני למשל נורא אוהבת לנהוג והיה לנו אוטו גדול ונפלא וזה היה תענוג אדיר לנהוג בכבישי פורטוגל. גם בצרים והמתפתלים בהרים השגיאים וגם באוטוסטרדות המאווררות והמאורגנות. חברותי אוהבות לנווט באמצעים החדישים ביותר ואני שמחתי כשהן הביאו אותי בכל פעם בהנחיות ברורות לנקודה המדויקת.

לילה אחד, כבר ממש מאוחר וחושך, כוכבים נוצצים בגשם והדרך מתפתלת ולכאורה נוסעת לשום מקום, ואז מופיע מולנו שער גדול. הגענו אומרת הנווטת התורנית. וואלה, הגענו. אל השער שנפתח לנו מעצמו מגיע ג'נטלמן מבוגר וישר מחבק אותנו, מוציא בקבוק יין מעשה ידי הקינטה שלו. קינטה היא חווה חקלאית ובדרך כלל באיזור הזה של עמק הדורו זו חוות כרמים שיש לה יקב משלה. האיש הטוב לקח אותנו לחדר שלנו והורה לנו להשאיר את הוילונות של החלון הגדול פתוחים לרווחה.

אז התעוררנו לנוף הזה. ואז יצאנו לטייל בתוך הנוף הזה, קודם ברגל ואחר כך במכונית, והצילומים לא יכולים באמת לתת לעין וללב את מכת אגרוף היופי של צבעי הברונזה, הזהב והחלודה שהכרמים מיצרים לפני שהם הולכים לישון את שנת החורף שלהם.

אבל הלב שלי זוכר והוא מתפלש בזיכרון הטיול ההוא עכשיו בשעת סגר, מתפלש בו היטב, ובינתיים מתנחם בתועפות היופי שבחצר. הגפן מחלידה לאיטה, ואחרי שנאסף תשרי נאספים גם קוצי הקיץ.

הקוצים יפים לי גם הם, קוצי החצר שבה אני גרה מנחמים אותי גם הם. זו שזקפה חוטמה בגאון מוטלת עכשיו בערימה אבל הפלא ופלא, חוטמית יבשה יפה כמו זקופה, תכשיט עשוי זהב טהור של אור.

.

כתרים וגרגרים

4 באוקטובר 2020

הסתיו על שלל חצביו, ורוחותיו, הוא לא אפור כמו שמתארים אותו, בכלל לא, יש בו הרבה תכלת עזה ועוצמתית, יש בו הרבה צבעי אדמה יבשה וקוצים ועלים שמצהיבים ומרהיבים, והוא מהמם אותנו עם צבע אחד שאני כל כך אוהבת: אדום. בעץ לא מרשים בכלל הם משובצים, היפים האלה. כבר כתבתי עליהם ולא מעט, ואני חוזרת אליהם כי זה מה שאני עושה עכשיו: פורטת.

ותוך שאני פורטת, כי זה זמן מדיטטביבי לגמרי, אני מביטה ומהרהרת. למשל בעץ הזה, שאין לו שום דבר אחר אבל יש לו את הפרי שלו. כמו האנשים האלה שאני לפעמים מקנאה בהם נורא. בהיותי מי שלא עשתה ילדים, אני מביטה במי שזה הדבר הכי טוב שהם יודעים לעשות: להיות הורים ולגדל אנשים נפלאים. נראה לי שזו האמנות הגדולה מכולן, ההורות, והרימון הוא הורה מדהים. אין לו מראה מיוחד, הוא מין סבך שמגן עם קוצים על מה שהוא מגדל. בסבך הזה מתפתחים הפרחים המרהיבים, מגדלים כתר שמושך אחריו פרי מופלא.

כדי לקטוף אני נעזרת במגרפת שינים וחוטפת דקירות כשאני מנסה להגיע לגבוהים. רימון שיושב בצמרת ירגיז אותי מאוד אבל ישמח את הציפורים, ואני הרי בעדן. ואחרי הכל, הו כמה שהם יפים, אלה שנשארים שם כמו קישוטי סוכה מיותמים. להתבקע, להתייבש, להזכיר לנו שישובו בסתיו הבא.

אז אני קוטפת, ויוצרת היררכיה זה חשוב, צריך לפתוח קודם כל את הנגועים, העקוצים, ולהפריד את החלקים הטובים שהמחיצות הפנימיות הגנו עליהם. ואז ישיבת פריטה, והמחשבות המשתרשרות להן. אני מביטה בכתרים שאני אוהבת לשמור וליבש (תסתכלו טוב טוב בתמונה של הכתר, בכל פרט שלו, תביטו באבקנים העדינים האלה, זה כל כך נפלא) וחושבת על הכתר ועל המשמעויות שלו, ונזכרת גם ברשומה הזו.

ואז הם שם, הגרגרים האלה המשגעים ואני לוקחת לי חופן, ועוד אחד. מכניסה למקרר ואז פותחת אותו ממש בלי סיבה… כן, עוד חופן. ואז אני מכינה סלט וזה מתבקש אז עוד חופן. עד הגרגיר האחרון, עד הפריטה הבאה, עד שהרימון האחרון יאדים בקערה והסתיו יתם.

מקלעת הלב

3 באוקטובר 2020

אחד הזכרונות הכי מוקדמים שלי, והוא עוצמתי במיוחד, קשור בחג הסוכות. אני יודעת שעלינו במדרגות העץ שאבא שלי בנה לפני מלחמת ששת הימים כדי שאני בת החמש ואמא שלי עם אחותי בת החודשיים בלבד בזרועותיה, נוכל לרוץ למקלט שהיה בבניין במפלס מעלינו. המדרגות האלה נשארו שם הרבה שנים אבל אני יכולה לשים כגבול גיל תחתון את חמש. ואולי שנה, שנתיים או אפילו חמש יותר. אבל כן, הייתי ילדה, עם העיניים שעדיין יש לי אותן, כלומר לא העיניים הפיזיות אלא העיניים הפקוחות, המתפעלות, המתפעמות. אולי אפילו הייתי מעזה ואומרת: עיני המשוררת.

אז עלינו אל הסוכה של המשפחה שגרה בבית מעל, ואני זוכרת את הסוכה היפה ואת שרשרת האורות הצבעוניים ואת אבי המשפחה נתן, שישב ויצר במיומנות ובזריזות משהו שהעיף לי את המוח. הוא קלע מענף תמר מעין נדן, בית יפהפה בשביל אדון לולב והחברים ערבה והדס.

דן בר דב

רק עכשיו כשהחלטתי לכתוב על החוויה הזו מצאתי את האפרטים האלה וגיליתי שקוראים להם 'קוֹישִׁיקְלָךְ' מן הסתם קיצור חמוד למילה קושרים ביידיש. בספר 'משנה ברורה' מאת 'החפץ חיים' הוא מתאר ככה "…שנוהגין העולם שלא לעשות קשר אלא עושין מן עלי לולב כמין בית יד ותוחבין הלולב בו גם זה בכלל קשר". הנה כאן יש הסבר לכל מי שרוצה לעשות. וכאן יש כתבה שנמצאה לי במקרה וטעמה מתוק חמוץ.

ולמה הזיכרון הזה כל כך משמעותי אתם שואלים? אז זה ככה. אולי זה קרה גם לפני זה ואני לא זוכרת, מן הסתם היו עוד חוויות מכוננות כאלה, אבל אם אני צריכה להגיד, אז כאן, בנקודת הזמן הזו נהייתי מעריצה של עבודות יד בכלל ושל קליעה בפרט. כל מה שקלוע עושה לי שמח בלב, ואפילו ניסיתי קצת בעצמי, כפי שאפשר לראות מהסימפוניה הלא גמורה שתלויה על הקיר… וגם האהיל. הוא בכל זאת, לא רע, נכון? זכרון הידים היפות והזריזות של נתן, הידים היודעות את מלאכתן ומוציאות מחומר חפץ, הוא התבנית הקדומה לאהבה הזו, האהבה הכי גדולה שלי.

נכתב ברוח

2 באוקטובר 2020

יש משהו בסתיו שמעלה במחשבה את המילה: הבטחה. בבטן האדמה רוחשים חיים, המוהל עולה מהפקעות ומבקש להשתחרר אל השמים, לעלים, גבעולים ופריחה. החצבים מצביעים אל השמים בדרישה לגשם, והעננים נענים להם וזוחלים לכיווננו. הנחליאלים מהנהנים בזנבם. והפרי על העץ הולך ומכביד, הולך ומתמלא מיץ ושמחה.

אבל השנה הסתיו מתקשה להבטיח את מה שהוא הכי אוהב. השנה התקשיתי גם אני, לומר את המילים האלה. החגים הכי אהובים עלי איבדו הרבה מכוחם המאגי, והלב הרגיש את מה שהראש לא מצליח לעבד: השנה הזו עלולה להיות לא טובה. אפילו פחות טובה מקודמתה.

אני נאחזת באוויר המתקרר, נאחזת בטבע החי סביבי, בהר שעננים מכתרים אותו, בעצים ובאדמה. אני נאחזת בחיבוק של החתול, בציוצים של הציפורים, באור שהולך ומתרכך, הולך ונרגע. וגם אם לא מאמינה ולא אומרת ואפילו לא מעיזה לייחל, אני נותנת למילים האלה להכתב בסוף הפיסקה: שנה טובה.