הווה מתמשך

8 באוקטובר 2020

אלה ימים משונים. בשבתי בביתי, בצאתי ובבואי, בפנים ובחוץ בשלווה ובמתח, כל הזמן ישנה התחושה הזו, הטורדנית, שמשהו חסר, למרות שלמעשה כלום לא חסר. נכון יש מגפה עולמית, הכלכלה והמדינה על הפנים, אבל מה חסר לי, מה חסר לי באמת?  נכון שאת המשפחה שלי לא ראיתי כבר למעלה מארבעים ימים, וגם את רוב החברות שלי מהמרכז, אבל בתכלס, מה חסר לך מיכל, מה חסר לך באמת באמת?

אני שואלת את עצמי כל הזמן מה זה הקוץ הזה בצד, מה זה החלל הזה בפנים? כל השיעורים כל החיים היו תמיד לחיות את הרגע, להיות כאן ועכשיו, והנה פתאום זה כאן ישר לפרצוף. פשוט אין שום אופציה אחרת. כי מה שחסר זה הזמן הזה קדימה, מה שחסר זה אופק כלשהו, עתיד.

אני נזכרת בשיר של שלום חנוך 'כל זמן זה הזמן', השיר שהכרתי מנעורי "… זמן הווה וזמן עבר שניהם ישנם בזמן עתיד וזמן עתיד ישנו בזמן עבר מה שהיה כבר היה כל הנשמה תהלל יה ורק אתמול היום היה מחר…" שיר שבהתבגרותי גיליתי את מקורו בפואמה היפהפייה של טי אס אליוט 'ברנט נורטון' מתוך ארבעה הקוורטטים שלו שכדאי לכם להקשיב לו אומר אותם. "זְמַן הֹוֶה וּזְמַן עָבַר שְׁנֵיהֶם הוֹוִים אוּלַי בִּזְמַן עָתִיד וּזְמַן עָתִיד כָּלוּל בִּזְמַן עָבָר.וְאִם הַזְּמַן כֻּלּוֹ לָעַד הֹוֶה הַזְּמַן כֻּלּוֹ לֹא יִפָּדֶה". (תרגום: אוֹרי ברנשטיין)

אז כאן ועכשיו הכל בסדר. כלומר כאן בביתי שעל ההר אני יחסית חופשיה לפגוש את מי שאני רוצה, להתפרנס בסדר, לטייל וליצור, ומה שחסר לי נורא זה לחשוב קדימה. אני לא יכולה להמשיך לכתוב את הספר שלי כי אי אפשר לנסוע לחו"ל להמשיך את המחקר וחוץ מזה מה בכלל יהיה איתו אם וכשהוא יהיה כתוב? ואני לא יכולה לתכנן חו"ל בכלל. אני שואלת את עצמי אם מותר בכלל לתכנן משהו, כלשהו, איכשהו? ואני מבינה כמה חלק גדול ממי שאנחנו קשור ביכולת שלנו לדמיין איזה אופק.

ואז בעודי עושה סדר במגרות המחשב, כי לעשות סדר זה אחד הדברים שכולנו עושים עכשיו בלית ברירה, אני מוצאת את השיר הישן הזה שלי, וחושבת לעצמי שהוא לא רע, ואיזה יופי איך שהוא מתקשר עם השירים של טי אס ושל שלום, ויש משהו מנחם בכל זה.

.

מכיוון שהעבר, היה או לא היה,

והעתיד, הוא רק זרעים בשקית נייר. אז

עכשיו, אני עומדת על מקום קטן מאוד,

ממש על חוד של סיכה, ויש לי מקום

לעמוד רק בקושי,

רק על רגל אחת למעשה,

מתנדנדת בין מי שהייתי למי שאולי אהיה.

העבר והעתיד שניהם תהום רבה

אז אולי עדיף כבר לרחף באוויר,

ולחלום שאני חיה

.

מה זה ירוק בחוץ וירוק בפנים?

6 באוקטובר 2020

אנחנו חיים כאן על ההר, והישוב עטוף בחורש הגלילי הטבעי וגם בחורשות האורנים של קק"ל, ושלא כמו רוב אוהבי הטבע אני אוהבת גם אותו אבל גם אותן. אני אוהבת את כל מה שירוק ומקיף אותי. בשביל זה באתי לכאן.

בחצר שאני גרה בה יש ירוק מכל כך הרבה סוגים: האורנים והברושים מביטים עליה מלמעלה, ההדרים מבשילים פירותיהם לקראת החורף והתות משיר את עליו. התאנים אך זה סיימו מחזור פרי נפלא ועוד מעט יהיו גם הן בשלכת. ויש גם זיתים ופקאנים, רימונים, חרובים, צברים, רוזמרין ויסמין. יש פרחים למכביר וגם גינת ירק שיהודית מתחילה עכשיו מחדש.

כשאני פוקחת את עיני בבוקר זה ישר אל הזריחה, ובינה לביני נמצא שיח היערה שמחמם את הלילות בריח הדבש שלו, ובסמוך אליה מחלידה עכשיו הגפן, והאלמון פורח בשלל גווני אדום ולבן.

אבל כשאני הולכת להכין לי את הקפה הראשון אני אומרת שלום אוהב לחברים הירוקים שבתוך הבית. גינת הצברים והסקולנטים משמחת אותי נורא. היא קטנה, היא רק שלי, וגם אם אני נעדרת מהבית היא לא מתחשבנת איתי. אני אוהבת את הירוק שבתוך הבית לפחות כמו את זה שמקיף אותו, הוא אחר ממנו ומשלים אותו. יש משהו בצמחים האלה שהם גם קטנים ואלגנטים וגם מונומנטלים, פראיים וקדמוניים כאלה.

אותו זהב רק אחר

5 באוקטובר 2020

באוקטובר לפני שנה נסענו לפורטוגל. שתי חברות טובות ואני. חוץ ממה שהיה לנו נפלא אז, אני אסירת תודה על הזיכרון הזה במיוחד בימים האלה. ולא רק בגלל הארץ המופלאה ההיא על נופיה ואנשיה, אלא גם ומאוד בגלל שתי החברות המופלאות שלי ועל האופן שבו התנהלנו לאורך המסע שלנו. בהרמוניה, בזרימה נינוחה ועם זאת מאורגנת להפליא. עם המון צחוק טוב. ההוכחה הכי טובה לכך שאנחנו צוות טיול מעולה היא שלאחרונה הרשנו לעצמנו לפנטז טיול נוסף ביחד.

היו לנו תפקידים די קבועים שנבעו מההעדפות והיכולות האישיות שלנו. אני למשל נורא אוהבת לנהוג והיה לנו אוטו גדול ונפלא וזה היה תענוג אדיר לנהוג בכבישי פורטוגל. גם בצרים והמתפתלים בהרים השגיאים וגם באוטוסטרדות המאווררות והמאורגנות. חברותי אוהבות לנווט באמצעים החדישים ביותר ואני שמחתי כשהן הביאו אותי בכל פעם בהנחיות ברורות לנקודה המדויקת.

לילה אחד, כבר ממש מאוחר וחושך, כוכבים נוצצים בגשם והדרך מתפתלת ולכאורה נוסעת לשום מקום, ואז מופיע מולנו שער גדול. הגענו אומרת הנווטת התורנית. וואלה, הגענו. אל השער שנפתח לנו מעצמו מגיע ג'נטלמן מבוגר וישר מחבק אותנו, מוציא בקבוק יין מעשה ידי הקינטה שלו. קינטה היא חווה חקלאית ובדרך כלל באיזור הזה של עמק הדורו זו חוות כרמים שיש לה יקב משלה. האיש הטוב לקח אותנו לחדר שלנו והורה לנו להשאיר את הוילונות של החלון הגדול פתוחים לרווחה.

אז התעוררנו לנוף הזה. ואז יצאנו לטייל בתוך הנוף הזה, קודם ברגל ואחר כך במכונית, והצילומים לא יכולים באמת לתת לעין וללב את מכת אגרוף היופי של צבעי הברונזה, הזהב והחלודה שהכרמים מיצרים לפני שהם הולכים לישון את שנת החורף שלהם.

אבל הלב שלי זוכר והוא מתפלש בזיכרון הטיול ההוא עכשיו בשעת סגר, מתפלש בו היטב, ובינתיים מתנחם בתועפות היופי שבחצר. הגפן מחלידה לאיטה, ואחרי שנאסף תשרי נאספים גם קוצי הקיץ.

הקוצים יפים לי גם הם, קוצי החצר שבה אני גרה מנחמים אותי גם הם. זו שזקפה חוטמה בגאון מוטלת עכשיו בערימה אבל הפלא ופלא, חוטמית יבשה יפה כמו זקופה, תכשיט עשוי זהב טהור של אור.

.

כתרים וגרגרים

4 באוקטובר 2020

הסתיו על שלל חצביו, ורוחותיו, הוא לא אפור כמו שמתארים אותו, בכלל לא, יש בו הרבה תכלת עזה ועוצמתית, יש בו הרבה צבעי אדמה יבשה וקוצים ועלים שמצהיבים ומרהיבים, והוא מהמם אותנו עם צבע אחד שאני כל כך אוהבת: אדום. בעץ לא מרשים בכלל הם משובצים, היפים האלה. כבר כתבתי עליהם ולא מעט, ואני חוזרת אליהם כי זה מה שאני עושה עכשיו: פורטת.

ותוך שאני פורטת, כי זה זמן מדיטטביבי לגמרי, אני מביטה ומהרהרת. למשל בעץ הזה, שאין לו שום דבר אחר אבל יש לו את הפרי שלו. כמו האנשים האלה שאני לפעמים מקנאה בהם נורא. בהיותי מי שלא עשתה ילדים, אני מביטה במי שזה הדבר הכי טוב שהם יודעים לעשות: להיות הורים ולגדל אנשים נפלאים. נראה לי שזו האמנות הגדולה מכולן, ההורות, והרימון הוא הורה מדהים. אין לו מראה מיוחד, הוא מין סבך שמגן עם קוצים על מה שהוא מגדל. בסבך הזה מתפתחים הפרחים המרהיבים, מגדלים כתר שמושך אחריו פרי מופלא.

כדי לקטוף אני נעזרת במגרפת שינים וחוטפת דקירות כשאני מנסה להגיע לגבוהים. רימון שיושב בצמרת ירגיז אותי מאוד אבל ישמח את הציפורים, ואני הרי בעדן. ואחרי הכל, הו כמה שהם יפים, אלה שנשארים שם כמו קישוטי סוכה מיותמים. להתבקע, להתייבש, להזכיר לנו שישובו בסתיו הבא.

אז אני קוטפת, ויוצרת היררכיה זה חשוב, צריך לפתוח קודם כל את הנגועים, העקוצים, ולהפריד את החלקים הטובים שהמחיצות הפנימיות הגנו עליהם. ואז ישיבת פריטה, והמחשבות המשתרשרות להן. אני מביטה בכתרים שאני אוהבת לשמור וליבש (תסתכלו טוב טוב בתמונה של הכתר, בכל פרט שלו, תביטו באבקנים העדינים האלה, זה כל כך נפלא) וחושבת על הכתר ועל המשמעויות שלו, ונזכרת גם ברשומה הזו.

ואז הם שם, הגרגרים האלה המשגעים ואני לוקחת לי חופן, ועוד אחד. מכניסה למקרר ואז פותחת אותו ממש בלי סיבה… כן, עוד חופן. ואז אני מכינה סלט וזה מתבקש אז עוד חופן. עד הגרגיר האחרון, עד הפריטה הבאה, עד שהרימון האחרון יאדים בקערה והסתיו יתם.

מקלעת הלב

3 באוקטובר 2020

אחד הזכרונות הכי מוקדמים שלי, והוא עוצמתי במיוחד, קשור בחג הסוכות. אני יודעת שעלינו במדרגות העץ שאבא שלי בנה לפני מלחמת ששת הימים כדי שאני בת החמש ואמא שלי עם אחותי בת החודשיים בלבד בזרועותיה, נוכל לרוץ למקלט שהיה בבניין במפלס מעלינו. המדרגות האלה נשארו שם הרבה שנים אבל אני יכולה לשים כגבול גיל תחתון את חמש. ואולי שנה, שנתיים או אפילו חמש יותר. אבל כן, הייתי ילדה, עם העיניים שעדיין יש לי אותן, כלומר לא העיניים הפיזיות אלא העיניים הפקוחות, המתפעלות, המתפעמות. אולי אפילו הייתי מעזה ואומרת: עיני המשוררת.

אז עלינו אל הסוכה של המשפחה שגרה בבית מעל, ואני זוכרת את הסוכה היפה ואת שרשרת האורות הצבעוניים ואת אבי המשפחה נתן, שישב ויצר במיומנות ובזריזות משהו שהעיף לי את המוח. הוא קלע מענף תמר מעין נדן, בית יפהפה בשביל אדון לולב והחברים ערבה והדס.

דן בר דב

רק עכשיו כשהחלטתי לכתוב על החוויה הזו מצאתי את האפרטים האלה וגיליתי שקוראים להם 'קוֹישִׁיקְלָךְ' מן הסתם קיצור חמוד למילה קושרים ביידיש. בספר 'משנה ברורה' מאת 'החפץ חיים' הוא מתאר ככה "…שנוהגין העולם שלא לעשות קשר אלא עושין מן עלי לולב כמין בית יד ותוחבין הלולב בו גם זה בכלל קשר". הנה כאן יש הסבר לכל מי שרוצה לעשות. וכאן יש כתבה שנמצאה לי במקרה וטעמה מתוק חמוץ.

ולמה הזיכרון הזה כל כך משמעותי אתם שואלים? אז זה ככה. אולי זה קרה גם לפני זה ואני לא זוכרת, מן הסתם היו עוד חוויות מכוננות כאלה, אבל אם אני צריכה להגיד, אז כאן, בנקודת הזמן הזו נהייתי מעריצה של עבודות יד בכלל ושל קליעה בפרט. כל מה שקלוע עושה לי שמח בלב, ואפילו ניסיתי קצת בעצמי, כפי שאפשר לראות מהסימפוניה הלא גמורה שתלויה על הקיר… וגם האהיל. הוא בכל זאת, לא רע, נכון? זכרון הידים היפות והזריזות של נתן, הידים היודעות את מלאכתן ומוציאות מחומר חפץ, הוא התבנית הקדומה לאהבה הזו, האהבה הכי גדולה שלי.

נכתב ברוח

2 באוקטובר 2020

יש משהו בסתיו שמעלה במחשבה את המילה: הבטחה. בבטן האדמה רוחשים חיים, המוהל עולה מהפקעות ומבקש להשתחרר אל השמים, לעלים, גבעולים ופריחה. החצבים מצביעים אל השמים בדרישה לגשם, והעננים נענים להם וזוחלים לכיווננו. הנחליאלים מהנהנים בזנבם. והפרי על העץ הולך ומכביד, הולך ומתמלא מיץ ושמחה.

אבל השנה הסתיו מתקשה להבטיח את מה שהוא הכי אוהב. השנה התקשיתי גם אני, לומר את המילים האלה. החגים הכי אהובים עלי איבדו הרבה מכוחם המאגי, והלב הרגיש את מה שהראש לא מצליח לעבד: השנה הזו עלולה להיות לא טובה. אפילו פחות טובה מקודמתה.

אני נאחזת באוויר המתקרר, נאחזת בטבע החי סביבי, בהר שעננים מכתרים אותו, בעצים ובאדמה. אני נאחזת בחיבוק של החתול, בציוצים של הציפורים, באור שהולך ומתרכך, הולך ונרגע. וגם אם לא מאמינה ולא אומרת ואפילו לא מעיזה לייחל, אני נותנת למילים האלה להכתב בסוף הפיסקה: שנה טובה.

יקיצה מצוייצת

1 באוקטובר 2020

.

מישהו כיבה מזגן מוקדם בבוקר,

ואיזה מזל שהשמים

יכלו, ומילאו את הכל

באור כחול, חשמלי וציוץ

רציתי לומר נלהב, אבל אני יודעת,

הציפור בענייניה צייצה, זו רק אני

שנהייתי שמחה, על מסדרון של שקט

ללכת בו אל היום.

.

את זה, כתבתי כשגרתי עדיין בתל אביב, בהתחלת הקיץ, בערך שנה לפני שעברתי לכאן. כמעט שום דבר ממה שהייתי אז אני כבר לא היום, שמונה שנים זה הזמן שלוקח לכל תאי הגוף להתחדש. ככה אומרים. אבל לקום ככה, עם ציוץ, זו עדיין ההתחלה הכי טובה ליום שלי. וכאן זה הרבה יותר עוצמתי אפילו.

את הבא, שכתבתי בחודש תשרי לפני חמש שנים אני עדיין מרגישה גם הבוקר. למרות הקורונה, למרות חוסר הוודאות, למרות שדברים חיצוניים כבדי משקל ודברים פנימיים שטחיים ועלובים מונעים ממני להמשיך את כתיבת הספר הבא שלי, אני מתעוררת עם הציפורים וזה עושה אותי שמחה:

.

זה רק קצה של רגע

כשהכל מתלכד:

האופן בו מונחים

הגוף בין המזרן לשמיכה

והראש על הכר.

איך מפל האור של הווילון

והעיניים שנפקחות אליו

בלי לצפות לדבר,

בתוך או בחוץ,

מרחוק אל קרוב:

עורבים בברוש

בולבולים בגפן

צופיות ביסמין

קול הנשימה שלך.

הידיים אינן מחפשות אף אחד

לא שואלות כיצד להיות.

הישויות שאינן

והאינויות שישנן

גם הן מסתדרות לתוך המשוואה

שהסכום שלה הוא שקט.

.

במיטה עם Los Hombres

6 בספטמבר 2018

זה התחיל לפני כמה שבועות כשגבר חכם סיפר לי על איזה תעלול ספרותי מוצלח בספר של ארנסט המינגווי. הוא לא זכר באיזה מהם אז קניתי את כל ארבעת הגדולים. את האחרון בהם 'למי צלצלו הפעמונים', קראתי בשבוע האחרון כששכבתי עם רגל פצועה. ונזכרתי כמובן בפעם הקודמת שזה קרה, לפני שבע שנים כשביליתי במיטה עם ורג'יניה.

For_whom_the_bell_tolls_poster

בסופו של דבר לא מצאתי את אותו טריק ספרותי שהיה הטריגר לקריאה השוצפת הזו, אבל אני שמחה עליה מאוד. תראו, המינגווי הוא לא ממש כוס התה שלי. למעשה הוא כוס וויסקי, ואני לא מתה על וויסקי. גבר גבר, אין כתיבה יותר גברית מזו שלו. גם הנושאים וגם הסגנון, הכל ספוג באלכוהול ודם. היחס שלו לנשים מדכדך אותי. אבל הי, אין ספק, האיש כותב ענק, והקוראת הכותבת שאני לא יכולה שלא להעריך את זה, להתפעל ולדעת שיש לה הרבה מה ללמוד ממנו.

מתישהו במהלך השבועיים ספוגי המינגווי האלה, עוד גבר שאת דעתו אני מוקירה, אמר שכדאי לי לקרוא סופר שמעולם לא שמעתי את שמו, נורווגי אחד. הספקתי לקנות את ארבעת ספריו שתורגמו כבר לעברית, ועכשיו אני שוצפת אותם. קארל אוּבה קנאוסגורד שמו, ושם הסידרה המדוברת הוא 'המאבק שלי' או בלעז 'מיין קמפ'. אוי, כן, כשם ספרו של ההוא. פרובוקציה ללא ספק. אז אחרי הגבריות הבוטה והבלתי מתנצלת של ארנסט, אני פוגשת עכשיו גבריות דומה אבל הפעם היא נבחנת במודעות עצמית עכשווית, וזה גם דוחה אבל גם מעניין. בתמונות שלו ראיתי, גם הוא כמו ארנסט גבר יפה מאוד, ובשניהם יש גנדרנות שמתאימה לתקופתה.

על הכתיבה של המינגווי ראיתי נאמר שהיא "דקלרטיבית" והייתי מחילה את ההגדרה הזו גם על זו של קנאוסגורד, אם כי בדרכים שונות מעט. בכל מקרה הייתי אומרת ששניהם מאריכים בנאומים שלא פעם מעייפים אותי ולפעמים ממש מעצבנים אותי, וזה, הייתי אומרת, עניין מאוד גברי אם תסלחו לי על ההכללה. אבל כמו הראשון, גם השני, מפצה בקטעים עמוקי רגש וחשופים, בתיאורים של אנשים ונוף שנוגעים עמוק בנפש שלי, ושל יחסים בין בני אדם עם כל הקושי והיופי.

הבוקר התעוררתי מחלום יפה נורא. הוא התרחש במקומות המוכרים לי, בזירות הרגילות המקומיות שלי, ועם זאת היה לי ברור שהוא גם במקומות אחרים שמושפעים בעליל מהספרים של קארל אובה. ואני יודעת שכמו שהוא נטמע בחלום שלי הוא גם ייספג איכשהו בכתיבה שלי.

DSCN1405

עד כאן היו לנו חמישה גברים ולסיום הנה השישי מגיע, עוד אחד נפלא. כבר המון שנים שאני מכירה ושרה כל מילה בשיר של מאיר אריאל  'לילה שקט עבר על כוחותינו'. והנה אני מגלה באיחור גדול אבל בשמחה עצומה, באיזה אופן מבריק שזר מאיר את סיפורו של תומס הדסון גיבור 'איים בזרם' בסיפורו שלו ושל סביבתו הקרובה כחייל בתקופת מלחמת ההתשה.

גם בטיול בנחל עמוד, כשנפצעתי, הייתי מוקפת בגברים מאוד גבריים, כאלה שעולים ויורדים אל הוואדי וממנו בקלילות של חיות בר. והם שטיפלו בי והצחיקו אותי והעלו אולי למעלה רגשית ופיזית. אז אני שמחה על כל המורים הגברים האלה, שבחיים ובספרות. זה גם קשה אבל גם מעניין לי. אני שמחה על כל מה שבהם, שמרחיב לי את המבט ומעשיר לי את הנפש.

מתי ואיך את שמה נקודה?

20 ביוני 2018

רק אחרי יותר משבוע מרגע שפרסמתי את הפרק 'רעמים וברקים', הבנתי שזה הפרק האחרון. לפני זה, חשבתי שהוא יהיה הלפני אחרון, ושעוד אכתוב פרק נוסף שבו אסגור כל מיני קצוות, אסיים באקורד יותר סופי. אבל בשביל מה, חשבתי אז כשהבנתי. בשביל מה? אולי עדיף דווקא להשאיר אותם פרומים? אולי הדמיון של הקוראים הרבה יותר מוצלח משלי בענייני סיומים? אולי להשאיר לקוראות להשלים את התמונה כרצונן?

אני שמתי את הנקודה, אבל לא בטחתי בעצמי. אז שאלתי אותה אם היא מרגישה שזה המקום טוב בשבילה. כדרכן של נקודות, ובמיוחד נקודות סוף, היא לא ענתה. ובזה היא דומה לענבים. לענבים? כן. אלה שאני עוקבת אחריהם בתשומת לב ומתקשה להחליט. היום? היום לכסות או לחכות עוד קצת?

כי גם האנשים שכתבתי אותם, מתי אני עוזבת אותם, לחיות את חייהם בלעדי? עשיתי בשבילם, בדיוק כמו בשביל הענבים, כל מה שיכולתי. ועכשיו אחרי ששמתי את הנקודה, עטפתי בשקית, הם יבשילו להם לבדם, בעצמם, כאוות נפשם.

2

והנה אני מיד סותרת את עצמי להנאתי. כי יש לי רעיון: עשיתי קובץ PDF של הסיפור הזה שעדיין אין לו שם (38,614 מילים בסך הכל) ואני מעלה אותו לכאן בשביל אלה מבינכם שאמרו שאין להם כוח לקרוא בהמשכים. גם בשביל לאשר את מקום הנקודה וגם בשביל לערער אולי. כי אם תרצו לשאול מה הלאה, מה קורה להם אחרי הנקודה ההפכפכה הזו, אכתוב פרק סיום עם תשובות לכל השאלות שבא לכם לשאול. ומי שמעדיפה לדמיין בעצמה, מי שמעדיף אפילו לא לדעת, פשוט לא יקראו אותו. אז הנה,זה כאן: סיפור שעדיין אין לו שם.

 

1

Memento appendixy

4 במאי 2018

צמח אחד עם שם פרוזאי מאוד: גזר קיפח, הייתי שמחה לו קראו לו בשם פיוטי יותר, ניצב זקוף ליד החלון. קיפח משמעו גבוה, נו טוב, זה בכל זאת יפה. ובכן הגזר הקיפח אשר נשקף מבעד לחלון פורש תפרחת סוכך לבנה גדולה, ושש קטנות, עדיין סגורות מסביב לה. מאחוריו, מתנודדים ברוח החמסין, הגבעולים הענוגים השחוחים של שיבולת השועל. ומאחוריהם, זו בצד זה, היערה עם פרחי הראווה שלה והיסמין באלפי פרחיו הקטנים, שניהם מפיקים את ריחם החם, החלומי. לידם עומד הצבר, מוציא פרחים צהובים גדולים, מתריס נגד מחלה ומוות, והגפן עמוסת אשכולות תינוקות משתרגת מעל. ושם, מאחורי כולם עומד צוחק הרימון, בפרחי הכוכבים האדומים שפוצעים את הלב.

וכאן, בפנים הבית, אני. משולש חתכים מאוחים במעין סיכות שדכן. שניים קטנים יותר, בגבול הערווה והבטן ובתוך הטבור, ואחד גדול, קודקוד המשולש, ממנו הוצא איבר מן הגוף, איבר מיותר, אבל כוחני ואלים. חור עגול קטן למעלה יותר, מסמן מקום הכנסת נקז. שטפי דם בזרועות במקומות הוצאת דם והכנסת נוזלים ותרופות.

גופי. שק עור מלא בשר ודם, כאוס מאורגן להפליא של איברים, נוזלים ותפקודים.

גופי. כאב ותדהמה. פחד ופלא. לבי. עולה על גדותיו: תודה, שמחה ואהבה.

2