אותו זהב רק אחר

באוקטובר לפני שנה נסענו לפורטוגל. שתי חברות טובות ואני. חוץ ממה שהיה לנו נפלא אז, אני אסירת תודה על הזיכרון הזה במיוחד בימים האלה. ולא רק בגלל הארץ המופלאה ההיא על נופיה ואנשיה, אלא גם ומאוד בגלל שתי החברות המופלאות שלי ועל האופן שבו התנהלנו לאורך המסע שלנו. בהרמוניה, בזרימה נינוחה ועם זאת מאורגנת להפליא. עם המון צחוק טוב. ההוכחה הכי טובה לכך שאנחנו צוות טיול מעולה היא שלאחרונה הרשנו לעצמנו לפנטז טיול נוסף ביחד.

היו לנו תפקידים די קבועים שנבעו מההעדפות והיכולות האישיות שלנו. אני למשל נורא אוהבת לנהוג והיה לנו אוטו גדול ונפלא וזה היה תענוג אדיר לנהוג בכבישי פורטוגל. גם בצרים והמתפתלים בהרים השגיאים וגם באוטוסטרדות המאווררות והמאורגנות. חברותי אוהבות לנווט באמצעים החדישים ביותר ואני שמחתי כשהן הביאו אותי בכל פעם בהנחיות ברורות לנקודה המדויקת.

לילה אחד, כבר ממש מאוחר וחושך, כוכבים נוצצים בגשם והדרך מתפתלת ולכאורה נוסעת לשום מקום, ואז מופיע מולנו שער גדול. הגענו אומרת הנווטת התורנית. וואלה, הגענו. אל השער שנפתח לנו מעצמו מגיע ג'נטלמן מבוגר וישר מחבק אותנו, מוציא בקבוק יין מעשה ידי הקינטה שלו. קינטה היא חווה חקלאית ובדרך כלל באיזור הזה של עמק הדורו זו חוות כרמים שיש לה יקב משלה. האיש הטוב לקח אותנו לחדר שלנו והורה לנו להשאיר את הוילונות של החלון הגדול פתוחים לרווחה.

אז התעוררנו לנוף הזה. ואז יצאנו לטייל בתוך הנוף הזה, קודם ברגל ואחר כך במכונית, והצילומים לא יכולים באמת לתת לעין וללב את מכת אגרוף היופי של צבעי הברונזה, הזהב והחלודה שהכרמים מיצרים לפני שהם הולכים לישון את שנת החורף שלהם.

אבל הלב שלי זוכר והוא מתפלש בזיכרון הטיול ההוא עכשיו בשעת סגר, מתפלש בו היטב, ובינתיים מתנחם בתועפות היופי שבחצר. הגפן מחלידה לאיטה, ואחרי שנאסף תשרי נאספים גם קוצי הקיץ.

הקוצים יפים לי גם הם, קוצי החצר שבה אני גרה מנחמים אותי גם הם. זו שזקפה חוטמה בגאון מוטלת עכשיו בערימה אבל הפלא ופלא, חוטמית יבשה יפה כמו זקופה, תכשיט עשוי זהב טהור של אור.

.

כתרים וגרגרים

הסתיו על שלל חצביו, ורוחותיו, הוא לא אפור כמו שמתארים אותו, בכלל לא, יש בו הרבה תכלת עזה ועוצמתית, יש בו הרבה צבעי אדמה יבשה וקוצים ועלים שמצהיבים ומרהיבים, והוא מהמם אותנו עם צבע אחד שאני כל כך אוהבת: אדום. בעץ לא מרשים בכלל הם משובצים, היפים האלה. כבר כתבתי עליהם ולא מעט, ואני חוזרת אליהם כי זה מה שאני עושה עכשיו: פורטת.

ותוך שאני פורטת, כי זה זמן מדיטטביבי לגמרי, אני מביטה ומהרהרת. למשל בעץ הזה, שאין לו שום דבר אחר אבל יש לו את הפרי שלו. כמו האנשים האלה שאני לפעמים מקנאה בהם נורא. בהיותי מי שלא עשתה ילדים, אני מביטה במי שזה הדבר הכי טוב שהם יודעים לעשות: להיות הורים ולגדל אנשים נפלאים. נראה לי שזו האמנות הגדולה מכולן, ההורות, והרימון הוא הורה מדהים. אין לו מראה מיוחד, הוא מין סבך שמגן עם קוצים על מה שהוא מגדל. בסבך הזה מתפתחים הפרחים המרהיבים, מגדלים כתר שמושך אחריו פרי מופלא.

כדי לקטוף אני נעזרת במגרפת שינים וחוטפת דקירות כשאני מנסה להגיע לגבוהים. רימון שיושב בצמרת ירגיז אותי מאוד אבל ישמח את הציפורים, ואני הרי בעדן. ואחרי הכל, הו כמה שהם יפים, אלה שנשארים שם כמו קישוטי סוכה מיותמים. להתבקע, להתייבש, להזכיר לנו שישובו בסתיו הבא.

אז אני קוטפת, ויוצרת היררכיה זה חשוב, צריך לפתוח קודם כל את הנגועים, העקוצים, ולהפריד את החלקים הטובים שהמחיצות הפנימיות הגנו עליהם. ואז ישיבת פריטה, והמחשבות המשתרשרות להן. אני מביטה בכתרים שאני אוהבת לשמור וליבש (תסתכלו טוב טוב בתמונה של הכתר, בכל פרט שלו, תביטו באבקנים העדינים האלה, זה כל כך נפלא) וחושבת על הכתר ועל המשמעויות שלו, ונזכרת גם ברשומה הזו.

ואז הם שם, הגרגרים האלה המשגעים ואני לוקחת לי חופן, ועוד אחד. מכניסה למקרר ואז פותחת אותו ממש בלי סיבה… כן, עוד חופן. ואז אני מכינה סלט וזה מתבקש אז עוד חופן. עד הגרגיר האחרון, עד הפריטה הבאה, עד שהרימון האחרון יאדים בקערה והסתיו יתם.

מקלעת הלב

אחד הזכרונות הכי מוקדמים שלי, והוא עוצמתי במיוחד, קשור בחג הסוכות. אני יודעת שעלינו במדרגות העץ שאבא שלי בנה לפני מלחמת ששת הימים כדי שאני בת החמש ואמא שלי עם אחותי בת החודשיים בלבד בזרועותיה, נוכל לרוץ למקלט שהיה בבניין במפלס מעלינו. המדרגות האלה נשארו שם הרבה שנים אבל אני יכולה לשים כגבול גיל תחתון את חמש. ואולי שנה, שנתיים או אפילו חמש יותר. אבל כן, הייתי ילדה, עם העיניים שעדיין יש לי אותן, כלומר לא העיניים הפיזיות אלא העיניים הפקוחות, המתפעלות, המתפעמות. אולי אפילו הייתי מעזה ואומרת: עיני המשוררת.

אז עלינו אל הסוכה של המשפחה שגרה בבית מעל, ואני זוכרת את הסוכה היפה ואת שרשרת האורות הצבעוניים ואת אבי המשפחה נתן, שישב ויצר במיומנות ובזריזות משהו שהעיף לי את המוח. הוא קלע מענף תמר מעין נדן, בית יפהפה בשביל אדון לולב והחברים ערבה והדס.

רק עכשיו כשהחלטתי לכתוב על החוויה הזו מצאתי את האפרטים האלה וגיליתי שקוראים להם 'קוֹישִׁיקְלָךְ' מן הסתם קיצור חמוד למילה קושרים ביידיש. בספר 'משנה ברורה' מאת 'החפץ חיים' הוא מתאר ככה "…שנוהגין העולם שלא לעשות קשר אלא עושין מן עלי לולב כמין בית יד ותוחבין הלולב בו גם זה בכלל קשר". הנה כאן יש הסבר לכל מי שרוצה לעשות. וכאן יש כתבה שנמצאה לי במקרה וטעמה מתוק חמוץ.

ולמה הזיכרון הזה כל כך משמעותי אתם שואלים? אז זה ככה. אולי זה קרה גם לפני זה ואני לא זוכרת, מן הסתם היו עוד חוויות מכוננות כאלה, אבל אם אני צריכה להגיד, אז כאן, בנקודת הזמן הזו נהייתי מעריצה של עבודות יד בכלל ושל קליעה בפרט. כל מה שקלוע עושה לי שמח בלב, ואפילו ניסיתי קצת בעצמי, כפי שאפשר לראות מהסימפוניה הלא גמורה שתלויה על הקיר… וגם האהיל. הוא בכל זאת, לא רע, נכון? זכרון הידים היפות והזריזות של נתן, הידים היודעות את מלאכתן ומוציאות מחומר חפץ, הוא התבנית הקדומה לאהבה הזו, האהבה הכי גדולה שלי.

נכתב ברוח

יש משהו בסתיו שמעלה במחשבה את המילה: הבטחה. בבטן האדמה רוחשים חיים, המוהל עולה מהפקעות ומבקש להשתחרר אל השמים, לעלים, גבעולים ופריחה. החצבים מצביעים אל השמים בדרישה לגשם, והעננים נענים להם וזוחלים לכיווננו. הנחליאלים מהנהנים בזנבם. והפרי על העץ הולך ומכביד, הולך ומתמלא מיץ ושמחה.

אבל השנה הסתיו מתקשה להבטיח את מה שהוא הכי אוהב. השנה התקשיתי גם אני, לומר את המילים האלה. החגים הכי אהובים עלי איבדו הרבה מכוחם המאגי, והלב הרגיש את מה שהראש לא מצליח לעבד: השנה הזו עלולה להיות לא טובה. אפילו פחות טובה מקודמתה.

אני נאחזת באוויר המתקרר, נאחזת בטבע החי סביבי, בהר שעננים מכתרים אותו, בעצים ובאדמה. אני נאחזת בחיבוק של החתול, בציוצים של הציפורים, באור שהולך ומתרכך, הולך ונרגע. וגם אם לא מאמינה ולא אומרת ואפילו לא מעיזה לייחל, אני נותנת למילים האלה להכתב בסוף הפיסקה: שנה טובה.

יקיצה מצוייצת

.

מישהו כיבה מזגן מוקדם בבוקר,

ואיזה מזל שהשמים

יכלו, ומילאו את הכל

באור כחול, חשמלי וציוץ

רציתי לומר נלהב, אבל אני יודעת,

הציפור בענייניה צייצה, זו רק אני

שנהייתי שמחה, על מסדרון של שקט

ללכת בו אל היום.

.

את זה, כתבתי כשגרתי עדיין בתל אביב, בהתחלת הקיץ, בערך שנה לפני שעברתי לכאן. כמעט שום דבר ממה שהייתי אז אני כבר לא היום, שמונה שנים זה הזמן שלוקח לכל תאי הגוף להתחדש. ככה אומרים. אבל לקום ככה, עם ציוץ, זו עדיין ההתחלה הכי טובה ליום שלי. וכאן זה הרבה יותר עוצמתי אפילו.

את הבא, שכתבתי בחודש תשרי לפני חמש שנים אני עדיין מרגישה גם הבוקר. למרות הקורונה, למרות חוסר הוודאות, למרות שדברים חיצוניים כבדי משקל ודברים פנימיים שטחיים ועלובים מונעים ממני להמשיך את כתיבת הספר הבא שלי, אני מתעוררת עם הציפורים וזה עושה אותי שמחה:

.

זה רק קצה של רגע

כשהכל מתלכד:

האופן בו מונחים

הגוף בין המזרן לשמיכה

והראש על הכר.

איך מפל האור של הווילון

והעיניים שנפקחות אליו

בלי לצפות לדבר,

בתוך או בחוץ,

מרחוק אל קרוב:

עורבים בברוש

בולבולים בגפן

צופיות ביסמין

קול הנשימה שלך.

הידיים אינן מחפשות אף אחד

לא שואלות כיצד להיות.

הישויות שאינן

והאינויות שישנן

גם הן מסתדרות לתוך המשוואה

שהסכום שלה הוא שקט.

.

במיטה עם Los Hombres

זה התחיל לפני כמה שבועות כשגבר חכם סיפר לי על איזה תעלול ספרותי מוצלח בספר של ארנסט המינגווי. הוא לא זכר באיזה מהם אז קניתי את כל ארבעת הגדולים. את האחרון בהם 'למי צלצלו הפעמונים', קראתי בשבוע האחרון כששכבתי עם רגל פצועה. ונזכרתי כמובן בפעם הקודמת שזה קרה, לפני שבע שנים כשביליתי במיטה עם ורג'יניה.

בסופו של דבר לא מצאתי את אותו טריק ספרותי שהיה הטריגר לקריאה השוצפת הזו, אבל אני שמחה עליה מאוד. תראו, המינגווי הוא לא ממש כוס התה שלי. למעשה הוא כוס וויסקי, ואני לא מתה על וויסקי. גבר גבר, אין כתיבה יותר גברית מזו שלו. גם הנושאים וגם הסגנון, הכל ספוג באלכוהול ודם. היחס שלו לנשים מדכדך אותי. אבל הי, אין ספק, האיש כותב ענק, והקוראת הכותבת שאני לא יכולה שלא להעריך את זה, להתפעל ולדעת שיש לה הרבה מה ללמוד ממנו.

מתישהו במהלך השבועיים ספוגי המינגווי האלה, עוד גבר שאת דעתו אני מוקירה, אמר שכדאי לי לקרוא סופר שמעולם לא שמעתי את שמו, נורווגי אחד. הספקתי לקנות את ארבעת ספריו שתורגמו כבר לעברית, ועכשיו אני שוצפת אותם. קארל אוּבה קנאוסגורד שמו, ושם הסידרה המדוברת הוא 'המאבק שלי' או בלעז 'מיין קמפ'. אוי, כן, כשם ספרו של ההוא. פרובוקציה ללא ספק. אז אחרי הגבריות הבוטה והבלתי מתנצלת של ארנסט, אני פוגשת עכשיו גבריות דומה אבל הפעם היא נבחנת במודעות עצמית עכשווית, וזה גם דוחה אבל גם מעניין. בתמונות שלו ראיתי, גם הוא כמו ארנסט גבר יפה מאוד, ובשניהם יש גנדרנות שמתאימה לתקופתה.

על הכתיבה של המינגווי ראיתי נאמר שהיא "דקלרטיבית" והייתי מחילה את ההגדרה הזו גם על זו של קנאוסגורד, אם כי בדרכים שונות מעט. בכל מקרה הייתי אומרת ששניהם מאריכים בנאומים שלא פעם מעייפים אותי ולפעמים ממש מעצבנים אותי, וזה, הייתי אומרת, עניין מאוד גברי אם תסלחו לי על ההכללה. אבל כמו הראשון, גם השני, מפצה בקטעים עמוקי רגש וחשופים, בתיאורים של אנשים ונוף שנוגעים עמוק בנפש שלי, ושל יחסים בין בני אדם עם כל הקושי והיופי.

הבוקר התעוררתי מחלום יפה נורא. הוא התרחש במקומות המוכרים לי, בזירות הרגילות המקומיות שלי, ועם זאת היה לי ברור שהוא גם במקומות אחרים שמושפעים בעליל מהספרים של קארל אובה. ואני יודעת שכמו שהוא נטמע בחלום שלי הוא גם ייספג איכשהו בכתיבה שלי.

עד כאן היו לנו חמישה גברים ולסיום הנה השישי מגיע, עוד אחד נפלא. כבר המון שנים שאני מכירה ושרה כל מילה בשיר של מאיר אריאל  'לילה שקט עבר על כוחותינו'. והנה אני מגלה באיחור גדול אבל בשמחה עצומה, באיזה אופן מבריק שזר מאיר את סיפורו של תומס הדסון גיבור 'איים בזרם' בסיפורו שלו ושל סביבתו הקרובה כחייל בתקופת מלחמת ההתשה.

גם בטיול בנחל עמוד, כשנפצעתי, הייתי מוקפת בגברים מאוד גבריים, כאלה שעולים ויורדים אל הוואדי וממנו בקלילות של חיות בר. והם שטיפלו בי והצחיקו אותי והעלו אולי למעלה רגשית ופיזית. אז אני שמחה על כל המורים הגברים האלה, שבחיים ובספרות. זה גם קשה אבל גם מעניין לי. אני שמחה על כל מה שבהם, שמרחיב לי את המבט ומעשיר לי את הנפש.

מתי ואיך את שמה נקודה?

רק אחרי יותר משבוע מרגע שפרסמתי את הפרק 'רעמים וברקים', הבנתי שזה הפרק האחרון. לפני זה, חשבתי שהוא יהיה הלפני אחרון, ושעוד אכתוב פרק נוסף שבו אסגור כל מיני קצוות, אסיים באקורד יותר סופי. אבל בשביל מה, חשבתי אז כשהבנתי. בשביל מה? אולי עדיף דווקא להשאיר אותם פרומים? אולי הדמיון של הקוראים הרבה יותר מוצלח משלי בענייני סיומים? אולי להשאיר לקוראות להשלים את התמונה כרצונן?

אני שמתי את הנקודה, אבל לא בטחתי בעצמי. אז שאלתי אותה אם היא מרגישה שזה המקום טוב בשבילה. כדרכן של נקודות, ובמיוחד נקודות סוף, היא לא ענתה. ובזה היא דומה לענבים. לענבים? כן. אלה שאני עוקבת אחריהם בתשומת לב ומתקשה להחליט. היום? היום לכסות או לחכות עוד קצת?

כי גם האנשים שכתבתי אותם, מתי אני עוזבת אותם, לחיות את חייהם בלעדי? עשיתי בשבילם, בדיוק כמו בשביל הענבים, כל מה שיכולתי. ועכשיו אחרי ששמתי את הנקודה, עטפתי בשקית, הם יבשילו להם לבדם, בעצמם, כאוות נפשם.

והנה אני מיד סותרת את עצמי להנאתי. כי יש לי רעיון: עשיתי קובץ PDF של הסיפור הזה שעדיין אין לו שם (38,614 מילים בסך הכל) ואני מעלה אותו לכאן בשביל אלה מבינכם שאמרו שאין להם כוח לקרוא בהמשכים. גם בשביל לאשר את מקום הנקודה וגם בשביל לערער אולי. כי אם תרצו לשאול מה הלאה, מה קורה להם אחרי הנקודה ההפכפכה הזו, אכתוב פרק סיום עם תשובות לכל השאלות שבא לכם לשאול. ומי שמעדיפה לדמיין בעצמה, מי שמעדיף אפילו לא לדעת, פשוט לא יקראו אותו. אז הנה,זה כאן: סיפור שעדיין אין לו שם.

 

Memento appendixy

צמח אחד עם שם פרוזאי מאוד: גזר קיפח, הייתי שמחה לו קראו לו בשם פיוטי יותר, ניצב זקוף ליד החלון. קיפח משמעו גבוה, נו טוב, זה בכל זאת יפה. ובכן הגזר הקיפח אשר נשקף מבעד לחלון פורש תפרחת סוכך לבנה גדולה, ושש קטנות, עדיין סגורות מסביב לה. מאחוריו, מתנודדים ברוח החמסין, הגבעולים הענוגים השחוחים של שיבולת השועל. ומאחוריהם, זו בצד זה, היערה עם פרחי הראווה שלה והיסמין באלפי פרחיו הקטנים, שניהם מפיקים את ריחם החם, החלומי. לידם עומד הצבר, מוציא פרחים צהובים גדולים, מתריס נגד מחלה ומוות, והגפן עמוסת אשכולות תינוקות משתרגת מעל. ושם, מאחורי כולם עומד צוחק הרימון, בפרחי הכוכבים האדומים שפוצעים את הלב.

וכאן, בפנים הבית, אני. משולש חתכים מאוחים במעין סיכות שדכן. שניים קטנים יותר, בגבול הערווה והבטן ובתוך הטבור, ואחד גדול, קודקוד המשולש, ממנו הוצא איבר מן הגוף, איבר מיותר, אבל כוחני ואלים. חור עגול קטן למעלה יותר, מסמן מקום הכנסת נקז. שטפי דם בזרועות במקומות הוצאת דם והכנסת נוזלים ותרופות.

גופי. שק עור מלא בשר ודם, כאוס מאורגן להפליא של איברים, נוזלים ותפקודים.

גופי. כאב ותדהמה. פחד ופלא. לבי. עולה על גדותיו: תודה, שמחה ואהבה.

[24] רעמים וברקים

הפעם הראשונה היתה כמו הארקה. משהו כל כך מהיר וחזק שהם שכבו אחריו המומים. אושיק היה נבוך, ומבולבל, ולקח לו זמן להבין ולהאמין שלא רק הוא עלה על גדותיו כל כך מהר. מה? אבל כמעט ולא נגעתי בך, דבורי. נכון, היא צחקה, ובכל זאת זה הספיק. היא עדיין רעדה מעוצמת הברק שפגע בה עכשיו. זה התחיל כשחזור מדוייק של כל הלילות הקודמים, כמו טקס מקודש. אחרי שתרצה לקחה את הכדור שלה ונרדמה, הוא הגיע אל המיטה, שכב מאחוריה ועטף אותה בזרועותיו. הוא הניח את ראשו בשקע צווארה. ואז התחיל הדבר החדש לגמרי. הוא נישק את עורפה והיא הסתובבה אליו ושעה ארוכה הם רק התנשקו. ואז היא, שוב היא הראשונה, אמרה: בוא נעשה תחרות, מי שעירום ראשון מקבל פרס. ומה הפרס? הוא שאל והכניס את הידים שלו לתוך החולצה שלה, מבין את הכיוון. הפרס הוא השני עירום, אמרה והתחילה. שניהם קיבלו את הפרס שלהם מהר מאוד. ומהר מאוד הם היו אחד בתוך השני. ומהר מאוד הם גמרו. זה היה אפילו קצת מפחיד המהירות הזו. סערת ברקים ורעמים בחוץ ואחת כזו במיטה. איך עשית את זה כל כך מהר, דבורי? אתה יודע מה זה 'חדוות המין'? כן, הוא צחק, היא התפוצצה לי לפני רגע ישר בפרצוף. בפרצוף שלי, אתה מתכוון. מה? טוב, לא ממש אבל קרוב, אבל שזה לא יטריד אותך. אני מתכוונת לַסֶפֶר. אה, הספר, טוב אני הבן של תרצה, לא? אז כשאלכס ואני התחלנו, ואני מזכירה לך שהוא היה בן שמונה עשרה ואני בת חמש עשרה. אני לא שוכח את זה לרגע, טוב אני גבר, לא? כן, היא אמרה וליטפה בעדינות את החלק הכי גברי שלו שהתחיל שוב להיענות למגעה. אתה נעים לי, היא גירגרה, אתה כל כך נעים לי. אבל תן לי קצת להתאושש. אז אתה שומע, אלכס מצא את הספר הזה ואנחנו התחלנו לחקור אותו בהמון חדווה. מה שהזכיר לה את הספר היה הצירוף המשונה וגם מענג, של העובדה שהיא ישנה אתמול בחדר הנעורים שלה ושלפני שהיא נרדמה שם, היא החליפה עם אושיק אסמסים מתוקים ורומזניים. עד שעה מאוחרת מאוד הם השתעשעו. אני אוהבת להיות מינית ואוהבת את המין וזה לא קשה לי וזה בזכות המין הטוב והבריא שהיה לי עם אלכס. שום דבר במין לא מביך אותי ולא דוחה אותי, אתה מבין למה אני מתכוונת? הוא הסתובב אליה ולחץ עם קצה האצבע המורה שלו על הפיטמה הימנית שלה ואמר: דינג. ואז על השמאלית, ואמר: דונג. ואז הוא טייל בכל האזור עם הלשון שלו והוציא ממנה עוד דינג ודונג משלה. אני רוצה לנשק את כל העירום שלך, אמר ועשה.

הבוקר מצא אותם עירומים. הבוקר המציא להם עוד לחישות מתוקות. תגיד לי, איפה החבאת את זה בכל הבקרים שהתעוררנו ביחד, איך הצלחת? הוא נצמד אליה עוד: זה לא היה קל, די תפסיקי לצחוק, זה היה קשה מאוד. היא שולחת יד לאחור: כן, נכון. תגיד, איך נקום עכשיו? לא נקום. אבל תרצה תתעורר תיכף. אז מה, תגידי את באמת חושבת שהיא לא יודעת הכל? הכל, הכל? הם ישנו מעט מאוד והבוקר מביא איתו תיאבון חדש. את יודעת שעוד לא באמת ראיתי אותך עירומה? אני כל הזמן מדמיין אותך עומדת במקלחת בחורשה. אני חושב שזה הדבר הכי יפה ששמעתי בחיים שלי. איך הייתי רוצה להיות שם. איך אני רוצה לראות. את כולך.

[23] שבר ענן

מאז שהיא הכירה את אושיק התחילו להצטבר בה חומרים מסוכנים, הם נקוו בתוכה טיפה אחר טיפה והיא הקפידה לפקוק אותם היטב ובנפרד, בידיעה שערבוב יגרום לפיצוץ: קרבה, תסכול, משיכה, קנאה, כעס ואהבה. כשהיא שמעה את הקול של רננה עולה מהבית, לפני כמה אלפי שנים זה היה? נפרצו הסכרים, התערבבו החומרים, הפיצוץ קרה והיה כמעט קטלני. כן, כמו הרבה דברים שעשויים להיות קטלניים, הוא הציל את החיים שלה. אסור לשאת בתוכך כאלה חומרים מסוכנים בכאלה כמויות וכל כך הרבה זמן. מהרגע שהיא ראתה את רננה מתנשקת עם אמיתי במושב האחורי של המונית שלה היא שנאה אותה וכעסה עליה, מהרגע שהיא הבינה איך רננה מתמרנת אותו וכמה אושיק קשור אליה היא קינאה בה ותיעבה אותה, אבל עכשיו היא שכבה במיטה אצל אמא שלה, וקראה את המכתב שלו וזו היתה הפעם הראשונה שהיא חמלה עליה, ריחמה עליה, כי רננה היא אישה שזקוקה נואשות לחמלה ורחמים, ואושיק לא מצליח כבר הרבה שנים למנוע אותם ממנה. רננה נלחמה בה באופנים הכי מלוכלכים, בדרך מעוותת ואכזרית, אבל רננה נלחמה על האיש היחיד בעולם שנתן לה חום ואהבה. בודדה וחולה, מנוכרת מהמשפחה שלה, הפרעה דו קוטבית, או מאניה-דפרסיה, ככה זה נקרא. זה ככה מאז שהוא מכיר אותה. זה גורם לה לגרש אותו ולזחול אליו בכל פעם מחדש. זה גורם לו לא להיות מסוגל לעזוב אותה. הייתי צריך לספר לך את זה מההתחלה, הוא כתב. הייתי צריך להבין שרק אמת צריכה להיות בינך לביני. אני כל כך טיפש ופחדן דבורי. אבל כשאת נעלמת, ידעתי שזה קשור בעובדה שרננה היתה שם והבנתי שאני לא יכול יותר לברוח מזה. ההבנה הזו התחילה קודם אבל היא באה לנסות לשחק שוב את המשחק שלה, ואני הודעתי לה ולא חזרתי בי, שהיא חייבת לשחרר אותי מהנישואים האלה ושאני לא מוותר יותר. בשבוע הבא אנחנו ברבנות, היא הבטיחה שלא תבריז הפעם. אני כבר חיכיתי לה שם שלוש פעמים בחודשים האחרונים. פעמיים היא לא באה ובפעם השלישית היא באה אבל עשתה סצינת בכי כל כך נוראית שלא יכולתי. כשאת שמעת את הקול שלה וברחת, זה כבר היה כשהיא הבינה שזהו זה. היא חיכתה שתחזרי, משכה את הזמן, ואני ביקשתי שתלך והזמנתי לה מונית לשדה התעופה. קיוויתי שתתעכבי עוד קצת ושמחתי נורא שלא הגעת עד שהיא עלתה על המונית. ורק אז שמתי לב לשקיות ליד הדלת. אוף דבורי, התעכבת קצת יותר מידי דבורי. את יכולה כבר לחזור. נו כבר, תחזרי.

ניכר היה במכתב שהוא לא נכתב בבת אחת, היו בו כמה פרקים וחזרות ומעברים בין דיבור ישיר אליה לדיבור כללי כמו אל עצמו. היא קראה אותו שוב ושוב ורצתה יותר מכל דבר אחר עכשיו להרגיש אותו כבר שוב קרוב אליה, מסביבה, בתוכה. בבוקר הוא סימס לה שהוא למטה עובד על האוטו. היא הכינה להם קפה וירדה עם הכוסות. הלב שלה פירפר מפחד אבל הוא נעלם בשניה שהוא הרים את העינים והביט בה מחייך.

בעפולה הם אכלו פלאפל והתחלפו. עד אז היא נהגה ועכשיו היה תורה לנמנם בחממה הנעימה שיצרו השמש החורפית והשמשה הקדמית. ירד גשם כשהיא התעוררה והאוטו הגדול היטלטל בדרך עפר. איפה אנחנו? הפתעה, אני רוצה להראות לך משהו. הם נסעו בין גבעות וחורש גלילי ואז הוא עצר בחלקה שטוחה קטנה של עשבים וקוצים. הגענו, בואי. הגשם היה עכשיו חזק, הוא החזיק מעליהם את המטריה, והוליך אותה למרכז החלקה ואמר: זה שלי. השיניים שלה תחילו לנקוש בלי שליטה: קר לי, בוא נחזור לאוטו. דבורי, השטח הזה שלי, למה את מתעלמת ממה שאני אומר? אני לא מתעלמת, קר לי, בוא נחזור לאוטו, בבקשה. את הדרך חזרה לאוטו הם עשו בשתיקה. היא התעטפה באחת משמיכות הפליס והוא התיישב במושב הנהג ושתק. נו, תיסע, מה? לא דבורי, למה את מתעלמת ממה שאמרתי, למה את לא מגיבה על מה שהראיתי לך עכשיו, זה המקום הכי חשוב לי בעולם ואת מתעלמת, למה? אושיק, אני מבינה בדיוק מה אותה אומר לי כשאתה מראה לי את זה, אני לא בטוחה שאתה מבין. למה את חושבת שאני לא מבין? את לא סומכת עלי, נכון? את חושבת שאני עוד פעם אחזור לרננה, נכון? איך אני יכול להוכיח לך שלא? אני רק יכול להגיד את זה, את מבינה, אני מנסה להגיד לך את זה הכי ברור שאני יכול: אני רוצה אותך בחיים שלי, בעתיד שלי, בלתמיד שלי.

טוב, זה היה חייב לבוא, הרגע הזה היה חייב לבוא ולא היה מנוס ממנו. הרגע בו היא לא יכולה לשלוט בעצמה, וחייבת לעשות מהכאב והכעס שלה אבנים, ולזרוק אותן עליו, אחת אחת. כל זיגזג שהוא עשה בדרך אליה, כל פניית פרסה, כל בגידה באמון שלה, הכל. הם ישבו באוטו הגדול והענן הגדול שכיסה קודם את עין השמש שיתף איתה עכשיו פעולה. רעמים דהרו לרוחב השמים וחרצו בהם חריצי ברקים, גשם התחיל לרדת, חזק ואלים וכועס כמוה. אושיק, אתה תמיד צוחק על אמא שלך, אבל אתה בדיוק כמוה, ממהר, רץ לך ולא שם לב שאני עוד מאחורה, בא בהצהרות כאלה ענקיות ואני עוד מתרגלת. תן לי עוד זמן, טוב? אבל את יודעת שאני אוהב אותך, נכון? את יודעת את זה? זו היתה הפעם הראשונה שהמילה אהבה נאמרה, והיא לוותה ברעם אדיר וברק מרהיב, ואי אפשר היה לא לצחוק מהצירוף הזה. הם צחקו והוא התניע את האוטו והיא לא ענתה לשאלה שלו.

ועכשיו הם ישבו עם החבורה הסורגת וצוחקת, מקבלים בהכנעה את המבטים מכל הסוגים, שנשלחו אליהם, וחיכו בסבלנות שהלילה יבוא. טוב חברים, אמרה תרצה בישירות הידועה הנפלאה שלה, אני מתה מעייפות וגם דבורי ואושיק, ואני בטוחה שגם לכם כבר מחכים בבית, אז נתראה בקרוב, בסדר? הילדים קמו וגררו את עצמם החוצה ואושיק המתוק שכבר היה מרוט לגמרי הסיע אותם לתחנת האוטובוס ואז נכמרו רחמיו וכבר הביא אותם לקרית שמונה ופיזר אותם בבתים שלהם. כשהוא חזר הוא הצטרף אליהן לרביצה מול האח עם סיבוב תה אחרון, ושמע את הפרק האחרון בסיפור שתרצה התעקשה לשמוע. היא לא וויתרה לה על אף פרט מכל מה שעבר עליה בארבעת ימי ההיעלמות שלה. הפרק שאושיק הגיע בדיוק אליו היה תיאור קרב המקלחת ההירואי שלה. תרצה אמרה: אוי אני הייתי מתה להיות שם זבוב על העץ. ואושיק לא התאפק ואמר: גם אני, והגניב אליה מבט, מהסוג החדש של המבטים שהיו ביניהם עכשיו.