בבוקר הראשון שלה ושל אושיק בבית בראש פינה, היא התעוררה בתוך קן גדול ונעים, והקן היה עשוי מאושיק, שהיה כרוך סביבה לגמרי, שניהם בבגדים של אתמול ובנעלים. היא נחלצה מהקן הזה לאט ובשקט מקווה שהוא באמת ישן אבל ליתר ביטחון לא מביטה לבדוק. יצאה לאוטו הגדול להביא בגדים וכלי רחצה, נתנה לאושיק מברשת שיניים חדשה מהמלאי וחולצה של תרצה. הוא נכנס אחריה להתקלח ורק כשיצא היא ראתה איזה חולצה הביאה לו. יפה, יפה לך היא אמרה: ככה נראית פמיניסטית. ואף מילה, כמובן, אף מילה על מה שקרה בלילה. והנה עכשיו יורד הלילה השני שלהם בבית בראש פינה והם דוחים את שעת השינה עוד ועוד.
מכיוון שהיא מי שהיא, אושיק זה אושיק ותרצה היא תרצה, ממלא כל אחד מהם את תפקידו נאמנה בשמירת האופטימיות ככותרת ראשית בסיפור הזה. הם דנים שוב בעניינים המעשיים, מייצרים עוד שטויות שאפשר יהיה לצחוק מהן, ואף מילה, אף מילה על מה שקרה בלילה. אבל אז מגיע אסמס מתרצה, שוב אותו אחד מאתמול, לשניהם. הם מקבלים אותם באותו רגע ומביטים בהם בשתיקה ונאנחים ביחד, היא הולכת להתקלח, ונכנסת למיטה, הוא נכנס למקלחת אחריה וכשהיא כבר מנומנמת הוא נכנס למיטה ושוכב לידה ועוטף אותה שוב באותה תנועה, הפעם בלי שתגיע אפילו לנקודה של החלום והצעקה שהביאו אותו לכאן אמש, הוא מייצר שוב את אותו קן גדול ונעים וככה הם נרדמים.
רגע לפני שנרדמה היא נזכרה פתאום בחיוך של נועם כשנפרדו שם בצומת, הוא רכב על האופנוע ליד האוטו הגדול עד שהגיעו למקום בו התפצלו הדרכים שלהם, הוריד את הקסדה והכניס את הראש שלו לחלון שלה ונישק אותה על השפתים וחייך חיוך עצוב במקצת, היא החזירה לו נשיקה על הלחי והוא הלך לצד של אושיק להפרד ממנו גם בנשיקה.
בבוקר השני, תרגיל ההיחלצות שלה מהקן של אושיק היה קצת יותר מביך כי הם היו קצת פחות לבושים מאתמול, ולכן גם יותר מהיר ויעיל. הם דיברו קצת עם תרצה בטלפון ואז אכלו ארוחת בוקר על המרפסת עמוסת הגירניום בריח המשכר של הגליל בבוקר. מאז שדווידי בכיסא גלגלים הוא לא מגיע לכאן יותר, צילה וצור הבן הבכור שלהם ומשפחתו באים מדי פעם, ובשאר הזמן הבית הוא צימר שמנוהל על ידי השכנים ולכן הוא מסודר ומאובזר ויפה להלל, ולכן גם אפשר לקבל כאלה ארוחות בוקר נפלאות. שיבא מקבלת היום חביתה בלעדית משלה.
אבל הבטחת לה אושיק, הבטחת לה, אתה לא יכול לבטל עכשיו. היא משתמשת בנשק יום הדין, היא יודעת, אבל אושיק משגע אותה בהלוך ושוב שלו, בהתחבטויות התלבטויות שלו, מסכים ומתחרט ושוב מסכים ושוב. אושיק תפסיק עם זה כבר, אתה הבטחת לה ואתה תעשה את זה ודי. היא מתחילה לפרט את מספר המפגשים שעוד נותרו והוא משתתק. ואז הוא שותה את הלגימה האחרונה של הקפה שלו ונעמד ואומר: דבורי, אנחנו נעשה את זה ביחד או בכלל לא, את שומעת? זהו. ולקח לה קצת זמן עד שהבינה כמה צדק, לקח לה עוד קצת זמן להבין את מה שהוא הבין, לקח לה עוד קצת זמן עד שהודתה לו על המהלך הזה, כי באותו רגע, כשהוא אמר ככה את הדברים והיא שמעה את הנחרצות הסופית באמירה שלו, היא רצתה להרוג אותו, לא פחות.
היא ישבה מול הלפטופ וניסתה לשנן שוב את מהלך המפגש שלה שנועד להתקיים כעבור יומיים. לשמחתה הוא יהיה עם קבוצה שכבר נפגשה פעם אחת עם תרצה. בדיעבד, הסתבר שהשמחה הזו לא היתה מוצדקת, אבל באותו ערב זה הרגיע אותה קצת. פתאום אושיק עמד מולה עם מספרים: תגזרי. מה פתאום, השתגעת? למה? תגזרי דבורי, מהר. אבל למה, אושיק? אני אסביר לך אחרי שתגזרי. הוא התעקש בקול נשבר. תגזרי כבר נו יא אללה שלך תגזרי. וכשהוא החזיק את הקוקו המנותק מהראש היא חשבה שהוא הולך להתעלף, אבל במקום זה הוא רץ החוצה וזרק אותו בפח הגדול שבחצר, וחזר והוציא בקבוק בירה מהמקרר ושתה אותו בשלוש לגימות גדולות עומד מול המקרר הפתוח ובוהה. היא חשבה לעצמה: הוא יותר יפה אפילו עכשיו, ואמרה: אני חושבת שהבנתי, תסגור את המקרר בבקשה. דבורי, אסור שבבית הספר ידעו מי אני, אם הם יגלו זה הסוף של כל הסיפור. מי אתה, אושיק? מה, רצחת מישהו? לא, אבל מבחינת בית הספר יכול להיות שאם הייתי רוצח מישהו זה היה פחות חמור. מה עשית, אושיק, נו כבר תסגור את המקרר. הוא התנער, הוציא עוד בקבוק בשבילו ואחד בשבילה, סגר, וישב מולה. דבורי את יודעת איפה נועם ואני הכרנו?
בית הספר שבו מתקיימים המפגשים שלהן בצפון, הוא בית ספר תיכון איזורי שנמצא בקיבוץ צפוני, ובו לומדים בני נוער מכל הסוגים האפשריים הקיימים בחברה הישראלית: בני קיבוצים ומושבים, נערים ונערות מעיירות פיתוח, אשכנזים ומזרחיים, עולים מרוסיה ומאתיופיה, דרוזים, ערבים ויהודים, חילוניים ודתיים. תערובת מעניינת, מאתגרת ונפיצה מאוד. מגוון התשובות שתרצה קיבלה כתשובה על השאלה ההיא שלה, נע בין האישי מאוד, נו מי כבר יכול לעצבן אותם? ההורים האחים והחברים שלהם, ומגיע אחרי שתיקה ארוכה ונבוכה אל החברתי, הדתי והלאומי. בעוד שבעניינים האישיים הם יכולים לגלות סולידריות ולמצוא הרבה מכנים משותפים, הרי בקצה השני נחו להם כל הדברים הדליקים, פרצו הויכוחים המרים, הרבה כאב ואלימות הוצפו אל פני השטח. בדרך כלל ידעה תרצה לנווט את ספינת המפגש אל מים רגועים לקראת סופו, ורק לעיתים רחוקות היה צריך לקרוא למורה התורן או למורה האחראית. את המפגש תרצה היתה מסיימת תמיד בטקס שהיא ייבאה מימי נעורי הפרחים שלה, טקס של ריפוי ושלום. כי תרצה התעקשה לתת לילדים האלה את שתי המתנות גם יחד. היא רצתה לאפשר להם להרגיש את הזעם שלהם, את חוסר הנחת שלהם ולנתב אותם לעשיה, אבל גם את הידיעה שזה חייב לבוא עם חמלה לצד השני, עם נכונות למצוא פשרה או לפחות לעשות מאמץ לא להשאר בכעס בסופו של הדיון, קשה ככל שלא יהיה. טוב, מהצד כשתרצה עושה את זה, זה נראה יותר קל, היא גלתה כשסילון הקיטור הראשון פרץ במפגש הראשון שלה עם הקבוצה הראשונה.
ביום שני כשהגיעו לבית החולים דווידי כבר היה שם לפניהם. הם נעצרו בדלת. אושיק התכופף ולחש לה באוזן: העכביש החרמן. והיא התחילה לצחקק, ותרצה שאלה מה קרה והסמיקה, כי היא ידעה בדיוק מה קרה, ואז היא התרוממה על קצות אצבעותיה ולחשה לו באוזן: הגמד הנכלולי, ועכשיו שניהם התפוצצו מצחוק ודווידי סוף סוף הבין שגם הוא צריך להיות נבוך עכשיו, אז הוא גילגל עצמו לחלון וצרח על מישהו.
אושיק התיישב ליד תרצה ופתח את הלפטופ והתחיל לעבור איתה על המפגשים והחומרים והיא הסתכלה עליהם וחשבה, שההתדרדרות במצב של תרצה, שכל המשבר הזה, הוא מין קטליזטור מוזר לכל מיני התרחשויות ותהליכים. שלצד הכאב והמחלה קורים דברים חדשים ומרגשים, שאפשר למצוא אוצרות בתוך ערימת הזבל המחורבנת הזו של החיים.
תרצה היתה בבית החולים שבוע בדיוק, היא קיבלה עירויים מחזקים והוראות תזונה ומנוחה מחמירות ושוחררה לבית בראש פינה. היא ישבה לה במרפסת בכיסא נוח, קראה והקשיבה למוסיקה, אכלה פירות יבשים, הקשיבה לחוויות שלה מבית הספר ונתנה לה עצות טובות וטיפים קטנים. תרצה לא ידעה שבכל לילה אחרי שלקחה את הכדור שלה וישנה את שנת הישרים שלה התקיימה אותה שיגרה שתוקה שהתחילה בלילה הראשון: היא מתקלחת ונכנסת למיטה וכשהיא כבר כמעט על סף השינה אושיק בא ושוכב מאחוריה וכורך סביבה את האיברים הארוכים שלו וככה הם נרדמים. בלילה השלישי שזה קרה היא הבינה: זה לא רק היא שזקוקה לקירבה המנחמת הזו, הוא עוטף אותה אבל מתעטף בה גם כן, בדיוק באותה תנועה. זה היה קל מאוד להסתיר את זה מתרצה, כי גם בבוקר היא לא ממש מזנקת מהמיטה, אלא משתעלת וגונחת ועושה המון רעש כדי שמישהו יבוא לעזור לה לקום בלי שתצטרך לבקש. האמת היא שכל ההתנהלות שלה בבית הקטן והיפה הזה מאוד מאוד קשה לה, עם כל המעברונים הצרים, המדרגות והכוכים. דווידי אפילו לא יכול להכנס, אז בבוקר הם מביאים אותה לבית המלון בו הוא מתאכסן או לבית הקפה ומשאירים אותה איתו. הוא הפך לחלק משגרת היום שלהם ולמרות שאת רגשותיה המשיכה תרצה להסתיר בקנאות, הרי הדחפים שלה לחלוק היו לא פחות חזקים, היא היתה אומרת: דווידי אמר ככה, או דווידי סיפר לי ש, והם היו מגחכים, והיא היתה מסמיקה וכל זה היה נחמד מאוד עד שיום אחד אחרי שתרצה ירדה מהאוטו הוא התחיל שוב ופתאום לא התחשק לה לצחוק. איזה רעים אנחנו, אושיק, זה לא יפה. מה לא יפה, שאני צוחק על אמא שלי ועל דווידי? די נו, דבורי, יש לך מושג כמה אני שמח בשבילה? כן, זה גדול, נכון? כן, זה הרבה יותר גדול ממה שאת אפילו מתארת לעצמך. את קולטת שהיא תמיד נשארה נאמנה לאבא שלי בעצם, לאבא שלי, הביולוגי אני מתכוון. מגיל תשע עשרה ועד עכשיו לא היתה לה אהבה, זאת האמת, בחיי. היו לה המון מאהבים, ואחר כך גידי, ואחר כך כלום. איזה חרא, הא? תגיד, את גידי היא לא אהבה בכלל? לא, ואני ראיתי את זה משהייתי ממש ממש קטן. היא לא שנאה אותו, אבל היא לא אהבה אותו והם לא היו באמת חברים. הוא היה איש טוב בדרכו, אבל הוא בכלל בכלל לא התאים לה. ואת יודעת מה, אולי בשביל זה היא נשארה איתו, כדי שתוכל להמשיך לסגוד לאהבה הגדולה השלה, לאהבה המתה שלה, בלי שאף אחד באמת לא יפריע לה. והוא, הוא אהב אותה? כן, נורא, הוא העריץ אותה עד הרגע האחרון, כבר היתה לו אישה ביוהנסבורג, פגשתי אותה, נחמדה, התאימה לו ממש, אבל בכל פעם שהיה בא לבקר בארץ, היה חוזר לאותו מצב בדיוק, מסתכל עליה במבט המסכן הזה, מה זה שנאתי אותה בשבילו. וזה מה שאתה ראית, משהיית ילד? בזה אתה גדלת? הורים שלא אוהבים אחד את השני, לא, יותר גרוע, איש שאוהב אישה שלא אוהבת אותו בחזרה? היא אמרה את זה מהר מידי והפתיעה את עצמה לא פחות ממה שהפתיעה אותו. הוא הרים את העיניים שלו פתאום, והיא ראתה שהיא זרקה עכשיו אבן כבדה אל תוך הכחול הצלול הרוגע שלו. איך ידעת את זה אישה מכשפה שכמוך? איך הבנת את זה ישר? את יודעת כמה שנים לקח לי להבין איך אני משחזר את זה, ועוד כל כך הרבה שנים להתנתק? והיא שוב לא עצרה את עצמה: אבל לא התנתקת, נכון?
