[12] גירניום ואורנים

23 בינואר 2018

22

24

בבוקר הראשון שלה ושל אושיק בבית בראש פינה, היא התעוררה בתוך קן גדול ונעים, והקן היה עשוי מאושיק, שהיה כרוך סביבה לגמרי, שניהם בבגדים של אתמול ובנעלים. היא נחלצה מהקן הזה לאט ובשקט מקווה שהוא באמת ישן אבל ליתר ביטחון לא מביטה לבדוק. יצאה לאוטו הגדול להביא בגדים וכלי רחצה, נתנה לאושיק מברשת שיניים חדשה מהמלאי וחולצה של תרצה. הוא נכנס אחריה להתקלח ורק כשיצא היא ראתה איזה חולצה הביאה לו. יפה, יפה לך היא אמרה: ככה נראית פמיניסטית. ואף מילה, כמובן, אף מילה על מה שקרה בלילה. והנה עכשיו יורד הלילה השני שלהם בבית בראש פינה והם דוחים את שעת השינה עוד ועוד.

מכיוון שהיא מי שהיא, אושיק זה אושיק ותרצה היא תרצה, ממלא כל אחד מהם את תפקידו נאמנה בשמירת האופטימיות ככותרת ראשית בסיפור הזה. הם דנים שוב בעניינים המעשיים, מייצרים עוד שטויות שאפשר יהיה לצחוק מהן, ואף מילה, אף מילה על מה שקרה בלילה. אבל אז מגיע אסמס מתרצה, שוב אותו אחד מאתמול, לשניהם. הם מקבלים אותם באותו רגע ומביטים בהם בשתיקה ונאנחים ביחד, היא הולכת להתקלח, ונכנסת למיטה, הוא נכנס למקלחת אחריה וכשהיא כבר מנומנמת הוא נכנס למיטה ושוכב לידה ועוטף אותה שוב באותה תנועה, הפעם בלי שתגיע אפילו לנקודה של החלום והצעקה שהביאו אותו לכאן אמש, הוא מייצר שוב את אותו קן גדול ונעים וככה הם נרדמים.

רגע לפני שנרדמה היא נזכרה פתאום בחיוך של נועם כשנפרדו שם בצומת, הוא רכב על האופנוע ליד האוטו הגדול עד שהגיעו למקום בו התפצלו הדרכים שלהם, הוריד את הקסדה והכניס את הראש שלו לחלון שלה ונישק אותה על השפתים וחייך חיוך עצוב במקצת, היא החזירה לו נשיקה על הלחי והוא הלך לצד של אושיק להפרד ממנו גם בנשיקה.

בבוקר השני, תרגיל ההיחלצות שלה מהקן של אושיק היה קצת יותר מביך כי הם היו קצת פחות לבושים מאתמול, ולכן גם יותר מהיר ויעיל. הם דיברו קצת עם תרצה בטלפון ואז אכלו ארוחת בוקר על המרפסת עמוסת הגירניום בריח המשכר של הגליל בבוקר. מאז שדווידי בכיסא גלגלים הוא לא מגיע לכאן יותר, צילה וצור הבן הבכור שלהם ומשפחתו באים מדי פעם, ובשאר הזמן הבית הוא צימר שמנוהל על ידי השכנים ולכן הוא מסודר ומאובזר ויפה להלל, ולכן גם אפשר לקבל כאלה ארוחות בוקר נפלאות. שיבא מקבלת היום חביתה בלעדית משלה.

אבל הבטחת לה אושיק, הבטחת לה, אתה לא יכול לבטל עכשיו. היא משתמשת בנשק יום הדין, היא יודעת, אבל אושיק משגע אותה בהלוך ושוב שלו, בהתחבטויות התלבטויות שלו, מסכים ומתחרט ושוב מסכים ושוב. אושיק תפסיק עם זה כבר, אתה הבטחת לה ואתה תעשה את זה ודי. היא מתחילה לפרט את מספר המפגשים שעוד נותרו והוא משתתק. ואז הוא שותה את הלגימה האחרונה של הקפה שלו ונעמד ואומר: דבורי, אנחנו נעשה את זה ביחד או בכלל לא, את שומעת? זהו. ולקח לה קצת זמן עד שהבינה כמה צדק, לקח לה עוד קצת זמן להבין את מה שהוא הבין, לקח לה עוד קצת זמן עד שהודתה לו על המהלך הזה, כי באותו רגע, כשהוא אמר ככה את הדברים והיא שמעה את הנחרצות הסופית באמירה שלו, היא רצתה להרוג אותו, לא פחות.

היא ישבה מול הלפטופ וניסתה לשנן שוב את מהלך המפגש שלה שנועד להתקיים כעבור יומיים. לשמחתה הוא יהיה עם קבוצה שכבר נפגשה פעם אחת עם תרצה. בדיעבד, הסתבר שהשמחה הזו לא היתה מוצדקת, אבל באותו ערב זה הרגיע אותה קצת. פתאום אושיק עמד מולה עם מספרים: תגזרי. מה פתאום, השתגעת? למה? תגזרי דבורי, מהר. אבל למה, אושיק? אני אסביר לך אחרי שתגזרי. הוא התעקש בקול נשבר. תגזרי כבר נו יא אללה שלך תגזרי. וכשהוא החזיק את הקוקו המנותק מהראש היא חשבה שהוא הולך להתעלף, אבל במקום זה הוא רץ החוצה וזרק אותו בפח הגדול שבחצר, וחזר והוציא בקבוק בירה מהמקרר ושתה אותו בשלוש לגימות גדולות עומד מול המקרר הפתוח ובוהה. היא חשבה לעצמה: הוא יותר יפה אפילו עכשיו, ואמרה: אני חושבת שהבנתי, תסגור את המקרר בבקשה. דבורי, אסור שבבית הספר ידעו מי אני, אם הם יגלו זה הסוף של כל הסיפור. מי אתה, אושיק? מה, רצחת מישהו? לא, אבל מבחינת בית הספר יכול להיות שאם הייתי רוצח מישהו זה היה פחות חמור. מה עשית, אושיק, נו כבר תסגור את המקרר. הוא התנער, הוציא עוד בקבוק בשבילו ואחד בשבילה, סגר, וישב מולה. דבורי את יודעת איפה נועם ואני הכרנו?

בית הספר שבו מתקיימים המפגשים שלהן בצפון, הוא בית ספר תיכון איזורי שנמצא בקיבוץ צפוני, ובו לומדים בני נוער מכל הסוגים האפשריים הקיימים בחברה הישראלית: בני קיבוצים ומושבים, נערים ונערות מעיירות פיתוח, אשכנזים ומזרחיים, עולים מרוסיה ומאתיופיה, דרוזים, ערבים ויהודים, חילוניים ודתיים. תערובת מעניינת, מאתגרת ונפיצה מאוד. מגוון התשובות שתרצה קיבלה כתשובה על השאלה ההיא שלה, נע בין האישי מאוד, נו מי כבר יכול לעצבן אותם? ההורים האחים והחברים שלהם, ומגיע אחרי שתיקה ארוכה ונבוכה אל החברתי, הדתי והלאומי. בעוד שבעניינים האישיים הם יכולים לגלות סולידריות ולמצוא הרבה מכנים משותפים, הרי בקצה השני נחו להם כל הדברים הדליקים, פרצו הויכוחים המרים, הרבה כאב ואלימות הוצפו אל פני השטח. בדרך כלל ידעה תרצה לנווט את ספינת המפגש אל מים רגועים לקראת סופו, ורק לעיתים רחוקות היה צריך לקרוא למורה התורן או למורה האחראית. את המפגש תרצה היתה מסיימת תמיד בטקס שהיא ייבאה מימי נעורי הפרחים שלה, טקס של ריפוי ושלום. כי תרצה התעקשה לתת לילדים האלה את שתי המתנות גם יחד. היא רצתה לאפשר להם להרגיש את הזעם שלהם, את חוסר הנחת שלהם ולנתב אותם לעשיה, אבל גם את הידיעה שזה חייב לבוא עם חמלה לצד השני, עם נכונות למצוא פשרה או לפחות לעשות מאמץ לא להשאר בכעס בסופו של הדיון, קשה ככל שלא יהיה. טוב, מהצד כשתרצה עושה את זה, זה נראה יותר קל, היא גלתה כשסילון הקיטור הראשון פרץ במפגש הראשון שלה עם הקבוצה הראשונה.

ביום שני כשהגיעו לבית החולים דווידי כבר היה שם לפניהם. הם נעצרו בדלת. אושיק התכופף ולחש לה באוזן: העכביש החרמן. והיא התחילה לצחקק, ותרצה שאלה מה קרה והסמיקה, כי היא ידעה בדיוק מה קרה, ואז היא התרוממה על קצות אצבעותיה ולחשה לו באוזן: הגמד הנכלולי, ועכשיו שניהם התפוצצו מצחוק ודווידי סוף סוף הבין שגם הוא צריך להיות נבוך עכשיו, אז הוא גילגל עצמו לחלון וצרח על מישהו.

אושיק התיישב ליד תרצה ופתח את הלפטופ והתחיל לעבור איתה על המפגשים והחומרים והיא הסתכלה עליהם וחשבה, שההתדרדרות במצב של תרצה, שכל המשבר הזה, הוא מין קטליזטור מוזר לכל מיני התרחשויות ותהליכים. שלצד הכאב והמחלה קורים דברים חדשים ומרגשים, שאפשר למצוא אוצרות בתוך ערימת הזבל המחורבנת הזו של החיים.

תרצה היתה בבית החולים שבוע בדיוק, היא קיבלה עירויים מחזקים והוראות תזונה ומנוחה מחמירות ושוחררה לבית בראש פינה. היא ישבה לה במרפסת בכיסא נוח, קראה והקשיבה למוסיקה, אכלה פירות יבשים, הקשיבה לחוויות שלה מבית הספר ונתנה לה עצות טובות וטיפים קטנים. תרצה לא ידעה שבכל לילה אחרי שלקחה את הכדור שלה וישנה את שנת הישרים שלה התקיימה אותה שיגרה שתוקה שהתחילה בלילה הראשון: היא מתקלחת ונכנסת למיטה וכשהיא כבר כמעט על סף השינה אושיק בא ושוכב מאחוריה וכורך סביבה את האיברים הארוכים שלו וככה הם נרדמים. בלילה השלישי שזה קרה היא הבינה: זה לא רק היא שזקוקה לקירבה המנחמת הזו, הוא עוטף אותה אבל מתעטף בה גם כן, בדיוק באותה תנועה. זה היה קל מאוד להסתיר את זה מתרצה, כי גם בבוקר היא לא ממש מזנקת מהמיטה, אלא משתעלת וגונחת ועושה המון רעש כדי שמישהו יבוא לעזור לה לקום בלי שתצטרך לבקש. האמת היא שכל ההתנהלות שלה בבית הקטן והיפה הזה מאוד מאוד קשה לה, עם כל המעברונים הצרים, המדרגות והכוכים. דווידי אפילו לא יכול להכנס, אז בבוקר הם מביאים אותה לבית המלון בו הוא מתאכסן או לבית הקפה ומשאירים אותה איתו. הוא הפך לחלק משגרת היום שלהם ולמרות שאת רגשותיה המשיכה תרצה להסתיר בקנאות, הרי הדחפים שלה לחלוק היו לא פחות חזקים, היא היתה אומרת: דווידי אמר ככה, או דווידי סיפר לי ש, והם היו מגחכים, והיא היתה מסמיקה וכל זה היה נחמד מאוד עד שיום אחד אחרי שתרצה ירדה מהאוטו הוא התחיל שוב ופתאום לא התחשק לה לצחוק. איזה רעים אנחנו, אושיק, זה לא יפה. מה לא יפה, שאני צוחק על אמא שלי ועל דווידי? די נו, דבורי, יש לך מושג כמה אני שמח בשבילה? כן, זה גדול, נכון? כן, זה הרבה יותר גדול ממה שאת אפילו מתארת לעצמך. את קולטת שהיא תמיד נשארה נאמנה לאבא שלי בעצם, לאבא שלי, הביולוגי אני מתכוון. מגיל תשע עשרה ועד עכשיו לא היתה לה אהבה, זאת האמת, בחיי. היו לה המון מאהבים, ואחר כך גידי, ואחר כך כלום. איזה חרא, הא? תגיד, את גידי היא לא אהבה בכלל? לא, ואני ראיתי את זה משהייתי ממש ממש קטן. היא לא שנאה אותו, אבל היא לא אהבה אותו והם לא היו באמת חברים. הוא היה איש טוב בדרכו, אבל הוא בכלל בכלל לא התאים לה. ואת יודעת מה, אולי בשביל זה היא נשארה איתו, כדי שתוכל להמשיך לסגוד לאהבה הגדולה השלה, לאהבה המתה שלה, בלי שאף אחד באמת לא יפריע לה. והוא, הוא אהב אותה? כן, נורא, הוא העריץ אותה עד הרגע האחרון, כבר היתה לו אישה ביוהנסבורג, פגשתי אותה, נחמדה, התאימה לו ממש, אבל בכל פעם שהיה בא לבקר בארץ, היה חוזר לאותו מצב בדיוק, מסתכל עליה במבט המסכן הזה, מה זה שנאתי אותה בשבילו. וזה מה שאתה ראית, משהיית ילד? בזה אתה גדלת? הורים שלא אוהבים אחד את השני, לא, יותר גרוע, איש שאוהב אישה שלא אוהבת אותו בחזרה? היא אמרה את זה מהר מידי והפתיעה את עצמה לא פחות ממה שהפתיעה אותו. הוא הרים את העיניים שלו פתאום, והיא ראתה שהיא זרקה עכשיו אבן כבדה אל תוך הכחול הצלול הרוגע שלו. איך ידעת את זה אישה מכשפה שכמוך? איך הבנת את זה ישר? את יודעת כמה שנים לקח לי להבין איך אני משחזר את זה, ועוד כל כך הרבה שנים להתנתק? והיא שוב לא עצרה את עצמה: אבל לא התנתקת, נכון?

23

[11] תכלת וענני סתיו

17 בינואר 2018

לשיבא יש תאווה מטורפת לחביתה, היא חיסלה תוך שניות את מנת האוכל שהיא נתנה לא ואז באה לנדנד להם. אושיק הכי נדיב, אחריו נועם, והיא הכי קשוחה עם הכלבה שלה, אבל זה בגלל שהיא אוהבת חביתה כמעט כמוה. נועם שאל את השאלות המתבקשות, לכל שאלה, כמו בבושקות עוד שאלה בבטנה, והאחרונה, הכי חמודה. מה עם תרצה, איך היא מרגישה? איפה ישנתם? מי זה דווידי? מה? מה הוא עשה? ועכשיו הגיע תורו לתרום פנינה משלו להיכל התהילה של הקללות. אחרי אותו מטח צחוק ראשון בבית הקפה, הם המשיכו לצרוח מצחוק בלחש, כשכל אחד בתורו מקלל את דווידי בקללה יצירתית ומלאת חיבה: עכביש זקן אחד, גמד חרמן, מַלַח שובב, וכשגמרו לשתות את הקפה לקחו שלוש ארוחות בוקר ונסעו לשחרר את נועם.

21

הריצ'רץ' של האוהל הקטנטן של נועם נפתח מעט לשמע הטירטור של האוטו הגדול, וממנו הציצו שני פרצופים מתוקים, מחייכים ומפהקים. ליד האוהל שלו עמד האוהל הקטנטן של אושיק וביניהם עמד האופנוע הגדול. לנועם ואושיק יש הסטוריה מפוארת של טיולים ארוכים בעולם, בדיוק במתכונת הזו: אופנוע, שני אוהלים קטנטנים, תרמיל ענק, המון תושיה ואומץ, וחברות גדולה ויציבה. נועם לא היה צריך שיגידו לו מה לעשות, הוא בנה את האוהל של אושיק וכינס לתוכו את כל מה שנעזב בחיפזון במחנה הקטן שלהן, כיסאות מתקפלים, פנסים, גזיה, כלי בישול ואוכל, ועוד כל מיני, שהוא דאג לסדר ולהגן מפני הטל. שיבא ישנה איתו באוהל שלו, כאילו זה עניין רגיל, והיא טיפה נעלבה לראות את האינטימיות הזו, אבל קיבלה פיצוי נדיב, בהמון האהבה שהרעיפה עליה הכלבה המתגעגעת בכל זאת שלה. נועם אכל ושאל שאל ואכל וחתם ב:ממזר בן חייל, קיבל את ההתפעלות שלהם בשלווה סטואית ונתן לשיבא את שארית החביתה שלו.

מכיוון שהיא מי שהיא, אושיק הוא אושיק, ותרצה היא תרצה, מילא כל אחד מהם את תפקידו נאמנה בשמירת האופטימיות ככותרת ראשית בסיפור הזה, והדחקת החרדות למקומות לגמרי מוסתרים מין העין. תרצה סימסה להם, על הבוקר, לכל אחד לחוד אבל מסר אחיד: אני רוצה לחיות. אושיק והיא התחילו בדיונים זהירים שהפכו מהר מאוד לוויכוחים קולניים, על מה עושים עם המשך המסע, עם המפגשים הנותרים, לפחות עד חופשת חנוכה המתקרבת.

תרצה יצאה אליהם, היא ישבה על ספסל והם על הדשא. אחרי שצחקה למראה החולצה של אושיק, ואחרי שנישקה אותו, ואותה ואפילו את שיבא, הם סיפרו לה על ההחלטות שלהם והיא לא התווכחה ולא מחתה והתנהגה למופת, מה שהסגיר את החולשה שלה, את חוסר האונים שניסתה כל כך להסתיר. בסדר, מה שתגידו. הדוקטור אריה הרשע הזה אפילו לא מסכים לדבר איתי על מתי אני יוצאת, כלום, אף מילה, כוֹס אִימוּ. כשתרצה מקללת זה אחד הדברים היותר מצחיקים שיש, השילוב הזה של הקול המתנגן שלה, הערבית עם הטעויות והמבטא האמריקאי שהיא מגזימה בכוונה, זה נפלא. ומכיוון שהם שוב מתפוצצים מצחוק אווילי, ומכיוון ששיבא מתרוצצת סביב שמחה, ומכיוון שהשמיים כל כך כחולים וקרובים באופן קיצוני, ועננים קטנים צמריריים שטים בהם, אז תרצה נשכבת על הדשא לידם ועוצמת את עיניה, והם יושבים ושותקים. בצהרים נסעו לעכו ואכלו חומוס וקנו לתרצה כל מיני דברים שביקשה והביאו לה והאריכו וישבו איתה עד שהאחות גירשה אותם, ויצאו אל אוויר הלילה הקריר.

19

[10] בתים ישנים ורחובות תלולים

6 בינואר 2018

כשדורון נכנס לחיים שלה היא גילתה, ששינה עם מישהו היא התרופה, תרופת פלא של ממש לחלומות הזוועה שלה. כשהיא היתה מתחילה לזוז מתוך החלום, להתפתל ולגנוח, או למלמל, דורון היה מחבק אותה, או אפילו רק נוגע בה, בלי להתעורר אפילו, והיא היתה נרגעת וחוזרת לישון בשלווה יחסית. זו היתה הסיבה לכך שמהר מאוד הקשר שלהם נהיה אינטנסיבי מאוד והוא עבר לגור איתה, בלי שהיא עצרה בכלל לשאול את עצמה. וזה לא שהיא לא אהבה אותו, אבל היא אהבה בעיקר את התרופה המיידית שבשינה המשותפת. הוא מעולם לא שאל אותה מה עובר עליה באותם רגעים של חוסר שקט. כאילו הרגיש בחוש, שזהו מכסה שלא כדאי להרים, שאין לו בכלל סיכוי להתמודד עם מה שמתחתיו. והדבר הקשה מכל כמובן, כשהוא עזב את הבית, היה שהיא נשארה לבד עם הביעותים. זו היתה נקמתו הקטנה והלא מודעת על הנטישה שלה. כשתרצה התחילה לחלום בקול על המסע, זה היה הדבר הראשון שהיא חשבה עליו כבעיה, כמכשול. היא שאלה אותה איך היא ישנה ותרצה צחקה צחוק מר: דבוריק, מאז שאני חולה אני ישנה מצויין, אף פעם בחיים שלי לא ישנתי כל כך טוב, אני לוקחת כדור ואז אני בול עץ, אבן, מומיה, למה את שואלת? ובכן, המכשול הזה הוסר. כשהיתה מתעוררת שטופת זיעה קרה ושומעת את הנשימה השלווה, הקצובה של תרצה באפלולית הסמיכה של הוואן, זה היה מרגיע אותה עד כמה שאפשר בחזרה אל שינה, ואם לא הצליחה להירדם, קראה עד הבוקר, ואז אחרי שהסיעה את תרצה לבית הספר וערכה קניות, חזרה לישון. אם תרצה לא הלכה למפגש באותו יום, היא היתה בולעת את הפיהוקים שלה בשקט. היא הצליחה להסתיר את הסוד שלה מתרצה, ואיך זה שפתאום גילתה אותו לאושיק?

18

מאז אותה הפלגה אומללה והגילוי המדהים אחריה, היא ידעה שתרצה עומדת בקשר כלשהו עם דווידי, אבל כמה שתרצה פתוחה וחסרת עכבות, דווקא את הקשר הזה היא שמרה לעצמה. היא היתה מחייכת חיוך חולמני משהו לפעמים כשקיבלה ממנו אסמס, או שהיתה מסתגרת באוטו הגדול לשיחות ארוכות, שיחות שבהן צחוק מתגלגל וצעקות ויכוח לסירוגין,  מסגירים את זהות המתקשר. משהו בקשר הזה חזק מאוד ומפחיד מאוד, ותרצה לא מגלה, ועל כן זה היה כל כך מפתיע לראות אותו מגלגל עצמו בכיסא שלו במסדרון בית החולים לקראתם. אושיק הביט בו מבולבל, ואז הביט בה כאילו מצפה ממנה להסבר, אבל היא משכה בכתפיה והשיבה את המבט השואל אל מושאו. דווידי נשאר אניגמטי, צחק, ואז הרצין: מה קורה ילדים? ועכשיו, אפילו יותר מאשר הופעתו הפתאומית, הפתיעה אותם נימת הבעלות שבה דיבר על תרצה, הידע המפורט שלו על השבועות האחרונים של המסע, והזעם המעורב בחרדה שבו סיפר להם שהציע לה את הבית שלו בראש פינה, כבר מזמן, והיא סירבה. מטומטמת אחת, הוא אמר שוב ושוב, מטומטמת אחת, ועיני החרוזים שלו נצצו.

הרופא יצא ואמר שתרצה ישנה, שהיא מיוצבת, שהם מתבקשים ללכת עכשיו ולנוח, שהכל בסדר. אושיק כבש את ראשו בידיו ונאנח, דווידי נאנח גם הוא, והיא גלשה אט אט במורד הקיר עליו נשענה, והגיעה אל הרצפה באפיסת כוחות מוחלטת.

תקשיבו, אמר דווידי, אני מקווה שאתם לא מטמטמים כמוה, כן? קחו את המפתח ותלכו עכשיו לישון. אני חייב לחזור למרכז הלילה, מחר אני אחזור. שני היצורים המרוטים שמולו לא חשבו אפילו להתווכח איתו. יצור מרוט אחד גבוה, הקים את היצור המרוט השני, הקטן, והם גררו את עצמם לבית של דווידי בכוחותיהם האחרונים והתמוטטו איפה שיכלו להתמוטט.

 

צלע הר, ירוק עמוק וריח אקליפטוס

הם שתו קפה בבית קפה הסמוך. שבת בבוקר, מוקדם מאוד וראש פינה מנומנמת. הם החליפו הבוקר רק מילים הכרחיות, לא מביטים אפילו בשפעת היופי שסביבם, שרויים עמוק בַּחרדה, בַּמבוכה, בַּאשמה, וכל אחד רק בשלו כרגע. שתו קפה ואכלו עוגיות, בשתיקה. פתאום היא אמרה: רוצה לשמוע קטע? ואז היא חייכה אליו חיוך קטן. נו, הוא ענה, וחייך אליה בחזרה. היא משכה והשהתה את התשובה שלה, לגמה מהקפה, הניחה את הכוס, נגסה בעוגיה ולקחה עוד לגימה. נווו… הוא אמר. אתמול בלילה, כשהלכנו? כשדווידי אמר לנו ללכת והלכנו? נווו… הוא אמר. אז איך שהגענו לפינה של המסדרון, לא יודעת למה, הסתובבתי אחורה, וראיתי אותו נכנס, בלי להתבלבל, פשוט משייט לו, לחדר של אמא שלך.

עננים

סוף סוף הגיע הצחוק, הצחוק הגדול והמשחרר שהיה כל כך חיוני להם עכשיו, שהם שמחו לטפח ולעודד, להתמסר לו עד תום. איזה מנייק, נשנק אושיק מצחוק, מפזר פירורי עוגיות לכל עבר, איזה גדול הוא? היא עונה. והם נקרעים מצחוק. ששש… נשמעת צעקה מבית סמוך, שבת בבוקר, תנו לישון. הם המשיכו לצחקק ולקלל את דווידי בלחש אבל במרץ, בטח, הכל רק לא להגיד מילה על מה שקרה בלילה, אף מילה.

אחרי ששככו גלי הצחוק הגבוהים, ונשארה רק אדווה קטנה של ציחקוקים, ואחרי שגם אלה נרגעו, ונהיה שקט, וכל אחד מהם שתה בשקט את שארית הקפה שלו, אמר אושיק: רציתי להגיד לך תודה על אתמול, והכי הכי על זה ששרת לנו, זה מאוד הרגיע אותי, אבל עוד יותר חשוב זה שזה הרגיע את אמא שלי, אני בטוח. טוב, היא חשבה, הרי לא היתה לה ממש ברירה. היו לה שתי אפשרויות וודאיות: או שהיא תאבד שליטה על הלב שלה או שהיא תאבד שליטה על ההגה. האפשרות השניה לא באה בחשבון אז היא איבדה שליטה על הלב שלה, ומכיוון שכך, ומכיוון שמאחור היתה תרצה במצב מפחיד ואושיק יושב לידה חיוור ומחזיק לה את היד וממלמל, אז היא התחילה לשיר. היא נזכרה בנסיעה שלה עם גיא ופטרה, אבל עכשיו זו היתה אישה מבוגרת, נפש אהובה עליה ביותר, וזה היה גבר מבוגר, שתקוע בחיים שלה כמו קוץ שישב ליד האישה ומילמל: אמא, למה לא אמרת לי כלום? למה? אז היא התחילה לשיר. להם, לעצמה, לכביש החשוך והריק והאינסופי, ללב שלה ולפחד שלה, כי לא היה לה שום דבר אחר נגד כל זה. כל אחד, לפעמים, שורק בחושך. ובקטע של השריקות אושיק הצטרף. השכיבו את תרצה על אלונקה וגילגלו אותה אל חדר המיון ואושיק נכנס איתה והיא נסעה לחפש חניה וחשבה על איך תמיד השירה היא ההצלה שלה בסוף, בקצה. ועכשיו, כשאושיק הודה לה על השירה. היא לא הצליחה אפילו לצחוק על זה או להתווכח, היא רק אמרה: אושיק, תנהג אתה עכשיו, טוב?

[9] חושך

31 בדצמבר 2017

הם נסעו בשבילי העפר הרך, לאט לאט ובלי קסדות, והיא יכלה להניח את הראש שלה על הגב של נועם, להצמיד את השדיים שלה אליו, לחבק את מתניו, לנוח ככה, לאור הירח עם קולות הלילה מסביב. הם הגיע אל שפת הנחל, הוא כיבה את האופנוע ונהיה שקט. החושך היה מלא רחשים של מים וסוּף, והלב שלה רקד כנגד הגב שלו. היא הכניסה את הידים לתוך החולצה שלו והרגישה גם את הלב שלו. ככה היא צריכה עכשיו, כבר כמה זמן שזה כל מה שהיא חושבת עליו, על הגוף שלה נצמד אל גוף אחר, ושיהיה נועם, לעזאזל, שיהיה נועם, למה לא? הוא כל כך מתוק והוא כל כך רוצה, והוא כאן. הוא הסתובב אליה והם התחילו להתנשק, והנשיקה היתה בדיוק כמו שידעה שתהיה, ארוכה מאוד ומתוקה מאוד, לא תובענית ולא פולשנית, נעימה, כמו נועם. גם הוא הכניס את הידים שלו לתוך החולצה השלה והנשיקה הלכה והלכה והתחממה ורתחה ופתאום היא לא ידעה מאיפה זה בא בכלל היא אמרה: נועם חייבים לחזור. אני נורא דואגת לתרצה, היא נראתה לי ממש לא טוב כל הערב, חייבים לחזור. משהו בקדחתנות של תרצה, בהפרזות, משהו הטריד אותה מאוד ולא נתן לה מנוחה. הוא ניסה לחזור דווקא לנשיקה. היא הדפה אותו ונימת הקול שלה בפעם השלישית שאמרה חייבים לחזור, הביאה אותו להסתובב ממנה, להתניע ולנסוע. שתיקה כבדה, שפת גוף פגועה, נסיעה פראית, כל זה פשוט לא מעניין אותה עכשיו כי כל מה שהיא רוצה זה לחזור.

.

דבורי אין לי אוויר, תרצה ישבה בחושך על הדרגש שלה ומילמלה. כותונת הפלנל הפרחונית שלה, מושא הירידות של אושיק היתה רטובה וספוגה בכל נוזל שאפשר להעלות על הדעת: דמעות, קיא, זיעה ושתן. ולמרות המצב שלה היא לא העירה את אושיק. אבל עכשיו לא היה רגע לאבד. היא זו שהעירה אותו, והורתה לו לשבת עם תרצה מאחור, ולנועם להשאר להשגיח על הכל ועל שיבא. לאושיק היה מבט מבוהל, לנועם היה מבט מתנצל, שיבא נבחה ותרצה בכתה ולאוטו הגדול לקח יותר מידי זמן להדלק והכבישים היו יותר מידי מפותלים וארוכים וזה היה רק אחרי אלף שנות חושך שהם הגיעו לכניסה המוארת של חדר המיון.

[8] דשא ועגורים

25 בדצמבר 2017

אתה יודע שאמא שלך יודעת לעשות עגור מנייר? בטח, אוריגמי, היא לימדה אותי עוד כשהייתי ילד, את רוצה ללמוד גם? עזוב, אני, יש לי ידים שמאליות לגמרי. בסדר, הוא צוחק, אז אני אלמד אותך את העגור המיוחד של הידים השמאליות, אין בעיה. את יודעת שאם עושים אלף עגורים אז אפשר לבקש משאלה? זה מין משהו יפני כזה. אלף, הא? ואת המצ'וקמק הזה שיצא לי סופרים? בינתיים כן, הוא לא נורא. הם יושבים בחוץ על הדשא כשתרצה מעבירה את המפגש השני שלה להיום ושתי נערות מתיישבות לידם מסוקרנות ממה שהם עושים. יא, איזה מגניב, אפשר ללמוד גם? הן מוציאות ניירות מהתרמילים שלהן ואז מגיעות עוד כמה ונהיה שיעור עגורים מנייר. כשנשמע הצילצול להק הנערות נעלם בגיעגוע משאיר מאחור להק עגורי נייר, ושני אנשים מאוד נבוכים ושותקים.

16

17

תרצה את לא חושבת שהגזמת קצת? שאל אושיק ברגע שהמלצר גמר לקחת את ההזמנה שלהם והלך. תגיד לי, אושר, הוא עיווה את פניו כמו תמיד כשהיא מטיחה לו את שמו בפרצוף, וזו כמובן אחת הדרכים שלה לעצבן אותו כשהוא מעצבן אותה, תגיד לי, בשביל זה באת, בשביל להשגיח עלי פתאום, אחרי שסוף סוף דבורי כבר הבינה שחבל לה על הזמן והפסיקה? אני אישה מבוגרת, להזכירך, ואני יודעת מה אני יכולה ומה לא. היא, הסתכלה משועשעת על הדו קרב המילולי שהזה של האם והבן שלה, שנראו לה עכשיו דומים מתמיד, ושתתה מהסיידר החם שלה חושבת על מה שקרה בדשא, בבוקר.

כמה שניות ממש, לפני הצילצול, אמרה נערה אחת לאושיק בשקט: איזה יפה אישתך. ואושיק צחק ואמר: נכון, איזה יפה היא. מעביר את האצבעות הארוכות שלו בתלתלים שלה, בתנועה שהפכה לו מין הרגל לאחרונה. והיא אמרה פתאום ובקולה צרימה מוזרה וקשה: אני לא אישתו. והנערה אמרה: אה, סליחה. ואושיק אמר: אבל בכל זאת היא יפה, נכון? הצילצול נשמע, והנערה צחקה, והלכה.

היתה דקה ארוכה מאוד של שקט מתוח, הוא קם, ניער את הדשא מהמכנסים והוציא את הטלפון הנייד: נועם, אהלן, נו אז אתה בא? סבבה, להתראות. היא קמה, ניערה את הדשא מהמכנסים והלכה לזרוק את שאריות הניירות והקליפות שלהם. כשחזרה הוא אמר שנועם יבוא בערב והיא שמחה שלא תהיה לבד איתו ועם תרצה, שבדיוק עכשיו יצאה. היא היתה באדרנלין הטוב הזה של אחרי מפגשים מוצלחים והודיעה שהיא מזמינה אותם לארוחה טובה במסעדה לכבוד סוף השבוע.

כבר התחיל להחשיך ונהיה קריר, ואושיק שראה איך היא מתכווצת סביב כוס הסיידר, הוציא מהתרמיל שלו חולצת פלנל משובצת ונתן לה. היה לה נעים בחולצה וצובט לזכור את התגובה הבוטה שלה לאמירה התמימה של התלמידה. היא ידעה מה קרה לה שם. היא נזכרה בבת אחת ברננה ובהסברים המגומגמים שלו לעובדה שהם עדיין נשואים. כמה שונאת את הפחדנות שלו, את הוותרנות שלו מול רננה, זה כל כך מכעיס אותה, אפילו בלי קשר אליה ואל מה שהיא מרגישה אליו. ומה היא מרגישה אליו? את זה היא עוד לא ממש מבינה.

היה ערב כסוף ירח ומלא קולות ציפור כשהם חזרו לחורשה שלהם הם מצאו שם נווד קטן ושמח ולו מדורה קטנטנה ואוהל קטנטן משלו וחיוך מתוק. נועם הגיע ואיתו החיבוק הנעים שלו. מה, אכלתם כבר? אני לא מאמין, אני מת מרעב, אני גווע, הוא זימרר והיא כל כך שמחה שלא שמעה לתרצה ואושיק שכבר רצו להסתלק והתעקשה לארוז את כל מה שנשאר מהארוחה. ונשאר המון. כי תרצה הזמינה את כל התפריט ולא אכלה כמעט כלום, וליד הטעמים הטובים של האוכל, היא חזרה עם טעם לוואי קטן ומשהו מטריד בשולי הראש שלה שנשארו איתה. קח נועם, בתיאבון, היא שמה מולו את השקית והוא התנפל. אוכל ומזמזם, מדבר ותוקע, תוכנה של השקית חוסל במהרה והיא הושלכה למדורה. נועם השתרע כמו שהוא אוהב: ראשו בחיקה ואצבעותיו ממוללות תלתל. עצם עיניו וחיוך על פניו העגולים. אולי נעשה סיבוב קטן, בא לך? הוא לוחש לה פתאום כשאושיק ותרצה עסוקים באיזה עוד ויכוח דאגני קטן. היא אומרת: אני הרוגה. הוא מחייך ולא פוקח עיניו, רק האצבע שלו משחררת את התלתל ועוברת בעדינות על הלחי שלה. בואי, בואי, נו, בואי, סיבוב קטן. וזה כל כך שקוף ומתוק, והיא כל כך רוצה פתאום, רוצה ועולה על האופנוע ויושבת מאחוריו ומחבקת אותו יודעת בדיוק לאן היא נוסעת. כן, יודעת.

[7] אור וחסידות

21 בדצמבר 2017

15

הנייד שלה מזמזם: אושיק. אוי, היא שכחה לכבות כשהן נכנסו לכיתה, היא יוצאת מהר החוצה. הי דבורי, תגידי, מתי אתן גומרות היום? בצהרים? אני יכול לבוא? בסדר? כן, בטח, היא עונה, להתראות. מאז שהן יצאו הוא לא בא אף פעם, כבר חודשיים כמעט שהן בדרכים וכל כמה ימים הוא מודיע שהוא בא ואז מבטל. היא תוהה מה זה וכבר לא ממש מאמינה לו גם הפעם. אבל הוא חיכה להן בירידה לשביל העפר בדרך לחניון שלהן, ונכנס וישב מאחור, אחרי שנישק את אמא שלו והעביר את היד שלו בתלתלים שלה בריפרוף שהיה לה נעים וגם עיצבן אותה. אושיק, אתה לא מאמין איזה כיף. אני דווקא מאמין אמא, הוא אמר אמא ולא תרצה וזה בלט אבל תרצה לא הגיבה, ורק היא הרגישה מין סומק מוזר עולה בה. אני דווקא מאמין, רואים עלייך, הלחיים שלך אדומות כמו תפוחים. אושיק הרעיון שלך לשאול אותם מה מרגיז אותם, זה עובד כל פעם כמו קסם, זה כמו ללחוץ על כפתור סודי שמדליק את כל המכונה הזאת.

כשהם הגיעו לחורשה הוא הוציא מהתרמיל הגדול שלו אוהל קטנטן ותוך שניות העמיד אותו ליד האוטו הגדול. מה, אתה מצליח להכנס לזה? היא שאלה בצחוק, שהתגבר כשהוא אמר: מה שטוב זה שאין כאן דובים, אז אני יכול להשאיר את הרגלים בחוץ. אבל יש דובים אושיק, בטח שיש דובים, נכון תרצה? אתמול הם טילטלו את האוטו הגדול והיינו חייבות לזרוק להם את כל המלאי של הטוויסט שלנו. מה? אין טוויסט? הוא פתח את מכסה המנוע: טוב, אני אנצל קצת את השעות אור שנשארו.

ברגע שהוא אמר את המילים האלה היא קלטה שזה באמת קורה, שהימים מתקצרים, שהסתיו כבר כאן, החורף בפתח, היא שוב נעשתה חסרת מנוחה וחרדה למחשבה הזו אבל הזיזה אותה הצידה. בא לך לבוא איתי בבוקר לראות את העגורים? הוא שואל וממשיך בלי דעת את קו המחשבה שלה. אושיק, בשניה שאמרת את זה בדיוק חשבתי על הכמויות האדירות של הציפורים שמגיעות לכאן כל ערב. אתה לא מאמין כמה ציפורים, אלפים. אז תבואי, אבל ממש ממש מוקדם, טוב? הוא הפציר והיא הבטיחה ובכל זאת לא הבינה מה קורה כשהתעוררה באור ראשון מנגיעה עדינה ולחישה: דבורי, קומי, בואי.

13

14.JPG

כשהיא פקחה את העיניים היו בחוג המבט שלה שלושה דברים נפלאים. והחיוך שעלה בה התחיל ממקום הרבה יותר עמוק מסתם חיוך. שמים רחבים וכחולים עד מאוד, קבוצה של חסידות סובבות במעגלים ונישאות עוד ועוד למעלה אל תוך השמים האלה, והצדודית של אושיק קרובה מאוד מאוד. הוא שכב שליו, מחייך גם הוא, מביט גם הוא אל השמים ואל החסידות העולות ומטפסות בהם. כמה זמן ישנתי? לא יודע, גם אני נרדמתי, אוף איזה אהבלים אנחנו. מה? אתה אהבל אני לא. את כן. אני לא. הויכוח האינטליגנטי הזה נגמר רק כשתרצה קיבלה את פניהם בזעף: מה נעלמתם ככה, מטומטמים, איך דאגתי. נו באמת, אמא, מה את עומדת כאן עם הכותונת המטופשת הזו באמצע החורשה בבוקר כל כך יפה ועושה סצינות. יללה קפה. אמר, והלך להכין. לא ראו עליהם, תרצה לא הבחינה בסימני הדמעות שנמחו בזכות הויכוח המשועשע, אבל ההירדמות שלה שם, הובילה למשהו שהוביל לעוד משהו שהביא לכך שהיא עכשיו מישהי אחרת ממי שהיתה כשיצאה לשם בארבע בבוקר לראות ציפורים באגם.

האור הראשון התכלכל גילה להם מראות מופלאים והם הלכו בשקט ולאט מאוד והתלחשו. בואי תראי איזה יופי, הוא אמר ונשכב בעשב. היא שכבה לידו והם הסתכלו על החסידות המטפסות על גלי האוויר המתחמם. הן דאו בכנפיים הלבנות האדירות שלהן המעוטרות בתחרה שחורה, ובמקוריהן האדומים הגדולים, סבבו במעגלים שבאופן כמעט בלתי מורגש עולו בהתמדה אל השמים. התנועה המעגלית, הקרירות של הטל בעשב תחתיה, הפילו עליה שינה והשינה היתה מתוקה וכשהיא התעוררה החסידות כבר היו גבוהות מאוד ואושיק חייך אליה והיה מאוד קרוב אליה והיד שלו טיפה, אבל רק טיפה נגעה בשלה, והיא אמרה: אושיק, יש לי חלומות רעים, כבר ארבע שנים. היא אמרה ואף חסידה לא נפלה מהשמים. היא אמרה ואושיק לא התנפץ לרסיסים, הוא רק אמר בשקט: שמעתי. מה? שמעתי, הוא חזר, וככה היא סיפרה לו את מה שלא סיפרה לאף אחד בעולם, איך מאז ההלוויה של אבא שלה, פעם בכמה זמן, הוא חולמת משהו שאחר כך הולך איתה, בתוכה, משהו שלוקח לה כמה ימים והרבה כוחות נפש להחלים ממנו עד החלום הבא, משהו שממלא אותה כאב וגעגועים ולפעמים דאגות ופחד. זה פחות או יותר אותו חלום בנוסחים משתנים מעט. אבא הולך להיעלם, אבא נמוג, אבא טובע, או מתפורר, או שוקע בבוץ, או נמס בשלולית, וההיעלמות הזו של אבא מלווה בשיחה שגם היא אותה שיחה החוזרת בשינויים קטנים: אל תלך, אני חייב, בבקשה אל תלך, אין לי ברירה, אבא, דבורי אני חייב, אבא אני לא אוכל בלעדיך, וככה זה ממשיך וממשיך עד שהיא מתעוררת מותשת, או בוכה, או קצרת נשימה, לא יודעת אם צעקה באמת או רק בחלום. את צועקת, אני שמעתי, אמר עכשיו אושיק והיא הרגישה איך מישהו הדליק תחתיה מדורה והיא מתחילה לרתוח והסומק מציף אותה ויחד עם זה באופן מוזר עד מאוד מתחיל לבוא אל תוכה שקט חדש ולמלא את המקום שעד לפני כמה דקות היה גדוש עד להתפקע בסוד. היא לא שאלה והוא לא אמר, היא יודעת בדיוק מה היא צועקת והוא יודע שהוא לא צריך להגיד את זה. אבא אל תלך, אבא אל תלך, אבא אל תלך, הגרון שלה ניחר, החלונות נשברים, הקרח נמס, הכל מתפורר וקורס והוא הולך. זאת הדבר היחיד שהיא יודעת בוודאות כשהיא מתעוררת, שהוא הלך והוא לא יחזור.

החסידות נעלמו בתכלת הענקית שמעליהם והעשב נמלא בזמזומים, קולות של בני אדם התחילו לעלות בשביל אז הם קמו והוא אמר הפסדנו את העגורים איזה אהבלים אנחנו והיא אמרה והוא אמר ונהיה הויכוח המטופש ההוא שייבש את העיניים שלה וטיאטא את שברי השיחה הקשה ופינה מקום ליום החדש והיפה.

[6] כבישים, דרכים, שבילי עפר

19 בדצמבר 2017

תגידו, יש דברים שמעצבנים אתכם? היא שואלת. דברים שְמַה?! עוברת איוושה קלה בגבעולים הצעירים השרועים מולה. דברים שמעצבנים אתכם, חוזרת תרצה על השאלה ומחייכת. משנאמרו המילים האלה אפשר ממש להרגיש איך האוויר בכיתה מתחיל לזוז, מתחיל להתחמם. עד עכשיו הם בעיקר בהו פיהקו והתגרדו התלחשו וניקרו, האמיצים והחוצפנים ביניהם סימסו או שיחקו בטלפונים הניידים שלהם. אבל עכשיו הם התעוררו.

כשתרצה חזרה למונית אחרי הפעם הראשונה ההיא מזמן בתיכון, היא היתה מיואשת ועצובה נורא, אחד הדברים שהיא חזרה ואמרה היה: הם אדישים, אלוהים הם כל כך אדישים. אבל כשהיא תכננה את המסע שלהן וסיפרה את זה לאושיק, הוא הפך לה את נקודת המבט שלה והוא זה שנתן לה את המשפט הזה, השאלה הזו, כמו זרע פורענות להצמיח ממנו את הקוצים שתרצה רצתה. תביני תרצה, הם מדור שינק יאוש עם החלב אם, הם לא אדישים, הם מיואשים, מיואשים כבר מהעריסה, את לא מבינה? בטח שהם כועסים, הם רק לא יודעים שהם כועסים ובגלל היאוש הם קוברים את הכעס שלהם מתחת לשטויות, אבל אל תאמיני להם תרצה, הם בדיוק כמוני כשהייתי בגילם, הם בדיוק כמוך כשהיית בגילם, בטח שהם כועסים, ראבאק, הם בגיל ההתבגרות תרצה.

אז היום היא באה לראות את תרצה מעבירה מפגש הראשון בסדנא. אחרי שהיא קצת מציגה את עצמה ואת הנושא שלה, תרצה עושה איתם איזו הכרות קצרצרה ושטותניקית, ואז היא זורקת את הפצצה הקטנה והחכמה שלה וזהו. משם המסע האמיתי מתחיל. זרעי המהפכה של תרצה מתחילים להתחפר באדמה.

10

11

12

אופק מלא שדות קצורים

המשכו של הקיץ היה באזור עמק חפר, בבית ספר גדול, נורמטיבי, שם התמודדה תרצה עם כיתות גדולות יותר ותלמידים פתוחים פחות, אבל שימרה את ההתלהבות והשמחה שלה. היתה להן שגרה נעימה: בקרים של פעילות, אחרי צהרים של טיול או של שקט, ופעם בכמה שבועות גיחה לעיר לכביסות וסידורים. בבקרים אחרי מילוי המטלות שלה במחנה שלהן היא היתה מוציאה מתחת לכיסא הנהג שלה את האוצר החדש. אושיק נתן לה אותו בפעם האחרונה שהן היו בתל אביב. הם שתו קפה ומכונת הכביסה זימרה ואז הוא שאל: היתה לך יומולדת לא מזמן, נכון? לפני חצי שנה היא ענתה צוחקת. אההה… אז תהיה לך בקרוב, נכון? בעוד חצי שנה, ועכשיו הוא צחק: יופי, אז קניתי לך מתנה ליומולדת. והגיש לה נרתיק גיטרה מוזר. כלומר היתה לו בעליל צורה של גיטרה אבל קטנה. יוקללה, הוא אמר כשהיא פתחה והוציאה גיטרה קטנה מהנרתיק. ויש בפנים גם חוברת ללימוד אקורדים. וואו, איזה יומולדת שמח, היא אמרה חנוקה מדמעות וחיבקה אותו. אז עכשיו היא מתאמנת על אקורדים ומזמזמת משפטים קטנים מהפנקס הקטן. הרבה בקרים עוברים ככה והקיץ ממשיך, ועוד מעט יהיה סתיו ומגיע הזמן לעלות לצפון. צביטות קטנות של פחד עולות בה כשהיא נזכרת שהמחלה של תרצה לא אוהבת קור, אבל כשהיא אומרת לה את זה בעדינות, תרצה מתעצבנת: אני מבטיחה להתלבש טוב אל תדאגי.

[5] יין ופעמונים

17 בדצמבר 2017

נכון, את דומה לאמא שלך, כבר אמרתי, אבל דבורי, האור בעיניים שלך, זה ממנו. זה ממנו. היא צוחקת אבל דמעות קטנות עולות ומטפסות. הלילה הן לא ישנות בשטח, הנזירות הזמינו אותן לישון אצלן. כשהן נכנסו לחנות היינות שבמנזר היא לא תיארה לעצמה שיצאו משם עם הזמנה, אבל הקסם עבד גם על שתי הנשים הזרות והמוזרות האלה. ואולי זה לא היה כל כך מפתיע כי גם הן היו מין צמד משונה בדיוק כמותן: אחת צעירה, כמעט נערה, בעלת פנים עגלגלים ילדותיים ושדיים שמתעקשים להיראות מבעד לגלימת הנזירות, והשניה ישישה קטנטנה וצמוקה וכפופה. לצעירה היה חיוך קצת עצוב ואילו לזקנה צחוק קולני של נערה, והיא שאמרה לתרצה כשזו גמרה גם לשלם על היין וגם לספר בקצרה על המסע שלהן: יש לנו כאן כמה חדרים ריקים ונשמח מאוד לארח אתכן ללילה כשאתן בסביבה שלנו, מתי שתרצו. הן דיברו אנגלית, כי תרצה כמו שהיא טובה בלהפתח היא מעולה בלפתוח, והסתבר שהאישה הזקנה הזו, נזירה בישראל, נולדה בארץ בה נולדה תרצה ויש להן בדיוק אותה מנגינה באנגלית שלהן. אז בערב הן הלכו למנזר, והאזינו לתפילת הנזירות ולשירה המתוקה שלהן, ואכלו ארוחת ערב פשוטה אבל מאוד טעימה, ואז צילצלו הפעמונים והן ישבו על המרפסת הרחבה הצופה אל השקיעה בהרי יהודה. האור הוורוד סביבן הלך והתמעט, האוויר הלך והתקרר, הציקדות הלכו ונדמו ונהיה שקט. שקט מאוד. היא הרגישה איך הטבע עוטף אותה ואיך אושר פשוט ממלא אותה והיא הוציאה את התמונות שהביאה ונתנה לתרצה: רציתי להראות לך, שתכירי אותו קצת.

9

כן, אומרת תרצה, רואים שאת הנשמה שלך קיבלת ממנו, והדמעות הקטנות ממשיכות לעלות, אבל היא לא מוותרת להן, כי היא יודעת שהיא צריכה לדבר עליו, ועם מי אם לא עם תרצה? אמא שלה היא אישה ארצית, מעשית, הכל אצלה פשוט וישר, יבש ולעניין, היא אמא נפלאה שסומכת על הילדים שלה, שתמיד תומכת בבחירות שלהם, בלי ביקורת בכלל, ואמא שלה גם תמיד אומרת: עם אבא שלכם כל יום היה חגיגה. וזה נכון, וזה היה נכון עד הרגע האחרון ממש. גם כשהוא ידע כבר שהוא חולה, גם כשהמחלה כבר אכלה אותו ברעבתנות, גם כשהוא ידע שאין לו עוד הרבה זמן לחיות, גם כשהכאבים היו יותר גדולים ממנו, גם כשהוא נחלש ודעך, גם כשאצל כולם סביבו הלך הציפוי הזה של היאוש על הלב והתעבה. כל רגע בחיים שלו היה מתנה, לו ולכל מי שהיה סביבו. היתה לו תשוקה ואהבה ויכולת שמחה ויכולת להתפעל ולחגוג כל רגע. את מבינה תרצה, היא אומרת לה, וכבר לא איכפת לה שהבכי ניכר לגמרי בדיבור שלה, את מבינה, איתך מצאתי את זה מחדש, את מבינה, את זה יש לי איתך. תרצה כורכת את זרועה סביבה בשתיקה, כשהיא חושבת את המחשבה האחרונה, זו שמגבירה את הבכי שלה: איתך ועם אושיק.

[4] ים וירח

13 בדצמבר 2017

את הראשונה שרואה את זה ישר, בחיי, ואת צודקת. את כל כך דומה לה, אמרה תרצה, והיא צדקה באבחנה המהירה שלה. כולם הולכים שולל אחרי הצבע. נכון, את הצבעים היא לקחה מאבא שלה, את הכהים ביותר. אבל התווים השפיציים, עצמות הלחיים האלה, זה הגיע מרוסיה, מערבות הטאטאריים, דרך אמא שלה, זה בטוח. אולי את יכולה לראות את זה כי לא ראית את אבא שלי, היא אומרת ותרצה מהנהנת: חבל, כל כך חבל דבורי, שהוא לא כאן, וכל כך הייתי רוצה להכיר אותו. יש לתרצה יכולת כזו, להגיד את האמת, העירומה, לכאורה אכזרית, זו שאף אחד לא מעז להגיד. אבל היא אומרת אותה בכזאת כנות, בכאלה חמלה ורוך, שחוץ ממחנק בגרון, מה שבמילא יש לה כל הערב, היא מרגישה בעיקר תודה על שהיא אמרה את זה, שהיא אמרה את זה בשבילה, בשביל כולם שלא מסוגלים להגיד. לא אמא שלה ולא שולי, אף אחד.

הן נסעו לחתונה של שולי. אחרי כמה שבועות בדרכים, היא היתה צריכה לחזור לתל אביב ולהתמודד עם חלק מהדברים שמהם שמחה מאוד להפרד, אולי אפשר להודות: לברוח. תרצה שמחה מאוד להזדמנות להכיר את המשפחה שלה אבל יותר מזה לא הסתירה את כמיהתה, כיסופיה, געגועיה האמיתיים: אמבטיה אמיתית. כי המקלחת, כן, זה עניין לא פשוט. אושיק התקין אחת כזו, יחסית נוחה ומתוחכמת, עם דוד שסיפק מים חמימים במידה, אבל כל העניין דורש מידה לא מבוטלת של יציבות ועל כן מייצר בתרצה את התלות שהיא כל כך סולדת ממנה. זה מה שייסר אותה, ולא חלילה בושה, ממש לא, היא נינוחה בעירומה והגוף שלה מתגלה כמרהיב, איזה הפתעה. כמוה וכמו אושיק, גם תרצה לובשת תמיד חולצות טריקו גדולות ומהוהות ורק הפנים והזרועות שלה שזופים, קצת מנומשים בכתמי גיל, טיפה מקומטים כבר, אבל חוץ מהרגליים שחלשות ושטפי הדם בירכיים מהזריקות, יש לה גוף דשן וגדול, צח ויפה, שדיים גדולים עם פטמות בהירות, מתניים צרים ואגן רחב, וכל זה זורח במקלחת. היא עוזרת לתרצה בדרך שהכי פחות תיראה כמו עזרה ואז היא מחכה שהמים יתחממו מחדש, ומתקלחת מהר. לא מזכה את הגוף שלה עצמה אפילו במבט, בכלום מלבד תחזוקה בסיסית ביותר.

5

היא באה לקחת את תרצה לחתונה. את לא מאמינה דבורי, איך שהגעתי נכנסתי לאמבטיה, ועכשיו לפני שהתלבשתי לחתונה עשיתי עוד אחת, שלווה אומרת שאת רוב הזמן שלי אצלה אני עושה במים, אבל תסתכלי עלי, אני מרגישה חדשה, אני לא נראית לך חדשה? ואז היא מפנה את המבט השואל שלה אליה ומתחילה לצרוח. דבורי, מה זה, או מי גוד, דבורי, הצילו, אני לא מאמינה, אוי דבורי, הלפ מי, אני מתה. אח דבורי, יא אללה. זה נמשך המון זמן השיר הנבהל המתפעל שוב נבהל ושוב מתפעל הזה. וכן, זה היה בהחלט הגיוני, זה היה במקום.

6

בבית של אמא שלה היתה מהומת אלוהים: ספר, מאפרת, עוזרת ספר ועוזר מאפרת, מלבישה וצלם, וכולם ישבו עליה עד שהיא נכנעה. נכנעה להכל. רינת כפתה עליה את תפקיד השושבינה עם כל מה שכרוך בו, כלומר כל הדברים שיגרמו לה להרגיש כל הערב מחופשת ומטופשת עד מאוד: שמלה ממשי תכול עם פרחים קטנים באימרה, שסע מאחור ומחשוף עמוק מלפנים, איפור כבד ופֶן. גם פֶן. כבר חודשים ארוכים ורבים שהתלתלים שלה אסופים בפקעת מבולגנת על ידי קליפס פלסטיק גדול, ורק היא יודעת כמה השיער שלה ארוך, ועכשיו נגלה הסוד. נחשול שחור חלק ומבריק שמגיע לה עד התחת. ההתפעלות של תרצה המשיכה את ההתפעלות של כל הקהל ההוא בבית, ושל אמא שלה ורינת, והיא נמשכה גם כשהגיעו ופגשו בקרובים ההכרחיים, והתיישבו, והחלק הקשה של הערב הגיע.

היא הושיבה את תרצה והתיישבה לידה, כאילו דואגת לה אבל בעצם מציבה אותה כחיץ בינה לבין מה שלא יכלה להתמודד איתו. הן ישבו בשולחן הכי רחוק שאפשר מהחברים של שולי והיא רק נופפה להם מרחוק, והמשיכה לראות כל הזמן את המבטים של אלכס נשלחים אליה משם, מלפפים אותה ממש. והיא הדפה את המבטים האלה בכל מה שרק יכלה. היא ידעה שהיא משתמשת בתרצה כמבודד מהכל, ולא יכלה להמנע מזה אפילו לרגע. היא הכירה לה את אמא שלה ושמוליק ואת שולי ורינת, שהסתובבו באולם מאושרים וגאים, היא תמכה בה בשעת החופה, למרות שתרצה התעצבנה שהיא יכולה לעמוד ושתפסיק כבר, והיא דחסה לתוכה המון המון מתיקות ואלכוהול. תרצה שתתה המון, ועל כל כוס שהיא מזגה לה היא שתתה אחת בעצמה, ואז ניסתה להתרכז בפרוסה מעוגת החתונה ששולי הביא לה. היא נישקה אותו שוב ושוב והיא לחש לה: דבורי את שיכורה לגמרי, נכון? אל תזוזי מפה, את שומעת? היא הזמינה לתרצה מונית מהתחנה ושתתה איתה עוד כמה כוסות. המונית הגיעה, תרצה הלכה, והיא ישבה מול כוס היין הריקה והתפללה תפילה נואשת בליבה. שאף אחד לא יתקרב אליה עכשיו. לא דודה עם שורת מחץ או שאלה נוקבת שחייבים הרי לשאול את האחות של החתן, לא אמא שלה או רינת, ולא אלכס, בעיקר לא הוא. שיעזבו אותה בשקט כי היא פשוט לא יכולה, פשוט לא יכולה יותר.

תרצה תישן הלילה אצל שלווה ולה אין מקום שהיא רוצה לישון בו, וזו האמת. אין מקום בעולם שהיא רוצה להיות בו ברגע הזה חוץ מהדרגש שלה באוטו הגדול. היא עושה משהו אכזרי ואנוכי ומקווה שיסלחו לה ברוח האושר שאופפת אותם: היא מנשקת את שולי ורינת ואת אמא שלה ושמוליק והיא הולכת. היא כל כך עייפה ושיכורה ועצובה עכשיו שלא איכפת לה שום דבר, היא נוסעת לחוף הכי מבודד שהיא מכירה. שום דבר לא קיים עכשיו מלבד הים, היא זקוקה לים. היא מתפשטת באור החיוור של הירח ונכנסת למים שחמימים קצת יותר מהאוויר עכשיו, שיבא עומדת על החוף והצללית שלה מסמנת את השפיות. אומרת לה בעמידה המצפה שלה, שאין לה אפשרות של ממש לוותר על החיים, למרות שיש בתוכה מישהי עכשיו שרוצה להגיד להם די פתאום. אבל היא נכנסת למים והיא שוחה. היא צוללת וצפה. והירח לא עגול לגמרי, הוא נראה כמו מפית סרוגה עם קצוות פרומים אבל האור שלו שלם, והיא שוחה, וצוללת, וצפה ולאט לאט הכוח המרפא של הים מתחיל להיות. חוזר מהמקומות שמחוצה לה, מהים והמלח והחול והאור של הירח והנצנוץ של הכוכבים ומכל המקומות בתוכה שהתאמצה כל כך לקבור מאז שעזבה את לימודי הים. מדי פעם הלכה להתחפר קצת בחול אבל לא נכנסה למים בכלל, השיטה את היאכטה של דווידי אבל לא נכנסה למים בכלל, התנהגה כאילו זה הוא שבגד בה ולא האנשים באוניברסיטה, שהתעלמו מהמצוקה שלה, כאילו הוא זה שנטש אותה ולא היא אותו. אבל, היא מגלה עכשיו שהוא בכלל לא נוטר לה על כל זה, הוא מחבק אותה באותו חיבוק מוכר החיוני לה, שמנעה מעצמה במשך זמן כל כך ארוך. וסוף סוף בא גם הבכי, להתערבב במלח הים. אחרי שהיא בכתה היא שכבה על החול וחייכה אל הירח. קלה וצלולה כמו שלא היתה שנים. והיא עשתה עוד משהו שהגוף שלה ביקש ממנה, כי חוץ מלנחם אותה ולשמח אותה, הים גם עושה אותה חרמנית.

7

8

היא קיבלה ממנו עוד מתנה אחת אחרונה: החוף היה שומם מאדם גם בבוקר. היא התעוררה מאוחר, ולבשה תחתונים וגופיה שלשמחתה היתה זרוקה עדיין על הדרגש, ויצאה אל יום יפה. הדבר הראשון שהיא ראתה היתה שמלת המשי התכולה זרוקה על החול. אוי, אוי, אוי אלוהים, היא נזכרה שכל הבגדים בכביסה אצל אמא שלה, ואוי אוי אלוהים, רק שהוא לא יהיה בדירה, שרק לא יהיה בדירה. אבל הוא היה, והמחשבה האחרונה שלה בשניה שהוא פתח לה את הדלת, היתה: מטומטמת, יכול לפחות לקשור את השיער. העיניים שלו אמרו כל כך הרבה דברים שהיא פשוט אמרה לו, כמעט בצעקה: תשתוק אושיק, תשתוק ואל תגיד כלום עכשיו, בבקשה. ודהרה לחדר ולבשה את שני הדברים הראשונים שמצאה בארון ומצאה גם גומיה ישנה שכוחה ואספה את השיער ויצאה ומיהרה למטבח ושמה מים לקפה: עוד שעתיים אנחנו יוצאות, יש לי עוד כל כך הרבה דברים להספיק. ואושיק אמר: תעשי לי גם.

[3] שקיעה בגבעות

5 בדצמבר 2017

4היא הנהגת והמנהלת. היא מסיעה אותן ומתחזקת את האוטו הגדול ואת משק הבית הקטן שלהן, היא דואגת לתרצה ומתנהלת מול העולם. מבשלת ועורכת קניות. היא קובעת לוחות זמנים, מחלקת הוראות, מכתיבה תנאי עבודה, וגובה אם יש מה שצריך לגבות. ועדיין, אחרי הכל, עוד נשאר לה זמן לחלום, לקרוא, להרגיש את השמחה מבעבעת לה בגוף ובלב. על מה שתרצה עושה עוד נדבר תיכף.

היא אף פעם לא באמת לבד, כי שיבא איתה, ואם בכל זאת בא לה קצת להיות, אז היא משאירה אותה עם תרצה ושתיהן מאוד שמחות בזה. מהרגע ששיבא הגיעה לחיים שלה ועד עכשיו, היא לא מפסיקה להרגיש אסירת תודה ומשתאה, לנוכח החיבור המיידי הטבעי והחזק שלהן, לנוכח החברות המיוחדת שלהן, עם החופש המפתיע שקיים בתוכה. זה, דווקא היה לה בלתי צפוי. היא חשבה תמיד שיש משהו משעבד בקשר עם כלב, והתכוננה לזה לפני שלקחה אותה, וחששה מזה. מה שנגלה לה היה אחר לגמרי, היה מין חופש קרוב, שיווי משקל מופלא בין קרבה מאוד גדולה ובין חופש אמיתי. היא הבינה שזה המפתח גם ליחסים שלה עם אנשים. בואי, בואי שיבא, הן רצות ביחד וקופצות כל אחת למקומה באוטו הגדול, ונוסעות לקחת את תרצה.

בקי זרעה את הזרע הראשון. אחרי אותה פגישה בתחנת הדלק נפגשו השתיים עוד ועוד ודיברו המון בטלפון, השלימו פערים, חידשו אהבתן. תרצה ספרה לה על מה שהיא עושה בבתי הספר ובקי בלי למצמץ אמרה מיד: בואי אלי. בואי בואי בואי. כי בקי מנהלת בית ספר דמוקרטי באזור ירושלים ואין דבר שהיא רוצה יותר מאשר שהחברה שלה תרביץ בתלמידים שלה קצת תרבות נגד בריאה. זאת תהיה ההתחלה האולטימטיבית: מנהלת אוהדת, תלמידים פתוחים, יד חופשית. ותרצה התחילה לתכנן את המסע. את הסדנאות. את המסלול: היא העזה ויצרה קשרים עם עוד מנהלי תיכונים בארץ והציעה את מרכולתה בחינם או כמעט חינם. היו כמה תשובות חיוביות והמסלול קיבל צורה. הן יצאו בקיץ אל איזור ירושלים ובית הספר של בקי נתן לתרצה את הכוח והשמחה שהיתה זקוקה להם כדי להמשיך. בערבים היתה בקי באה לבקר אותן במחנה הקטן שלהן, ואחרי שהיא היתה פורשת הן עוד ישבו שעות ארוכות והאנגלית המתנגנת שלהן ליוותה אותה אל השינה. בשעות הבוקר אחרי שהיתה גומרת את המטלות הדומסטיות שלה, טיילה עם שיבא באוויר היבש והחם של ההרים והיתה מביאה לתרצה אצטרובל או אבן או עלה, לשמח אותה.