Posts Tagged ‘אבדות’

אבדות שלא אבדו

16 במאי 2011

יב' באייר

              

בשנה שעברה ציינו ארבעים שנים למותה של לאה גולדברג, ואילו החודש חל יום הולדתה המאה. לא חייבים סיבה או תירוץ אבל ניחא, אם אפשר שוב לחזור ולהזכיר ולחגוג את חשיבותה, את עושר העשייה שלה ואת האופנים המופלאים בהם היא שזורה בכל שלבי ותחומי חיינו. השירה והתרגום, ההגות והביקורת, המחזה וספרי הילדים. וכבר כתב על זה בדרכו המרגשת אריאל הרשפלד. אני, רוצה לדבר על הספר 'אבדות', שהיא גנזה ושבעלי הזכויות עליו והוצאת ספריית הפועלים החליטו בכל זאת להוציאו לאור ולפני שנה עשו כך. כמה טוב שכך עשו.

תוך קריאת הספר וכשחשבתי עליו הרבה אחרי קריאתו, הרגשתי באופן חד מאוד, שהגיבור שלו הוא לאה גולדברג עצמה. חשופה ואמיתית כפי שלא העזה לעשות באף ספר אחר שלה. בזכות היותו גבר היא יכולה היתה להעניק לו את הצדדים הכביכול גבריים שלה, בלי לחשוד בעצמה ובלי לבלום את עצמה. אולי אני טועה אבל זוהי תחושה חזקה מאוד שלי שאני חושבת שנובעת דווקא מעובדת היותי אישה כותבת בעצמי. אני מרגישה שהיא העזה לדבר דרכו דעות ומחשבות שלעולם לא היתה מעזה לבטא בעצמה, אבל היו שלה לגמרי. ביחס ליהודים בגולה ובארץ ישראל, ביחס להשכלה ולעולם האקדמיה, בנוגע לשירה ולמשוררים ובעיקר, דילמות ורגשות הקשורים באהבה ובמין. באחרית דבר שכתב גדעון טיקוצקי שגם ערך את הספר, הוא מזכיר את פלובר, שאמר: מאדאם בובארי זה אני. ובאמת, יותר מכל דבר אחר, בקריאת 'אבדות' הרגשתי איך דרך הגיבור אומרת לאה גולדברג את עצמה, את מי שבגלל סיבות חברתיות הנובעות ממוסכמות מגדריות היא הסתירה. ממש כפי שטישטשה את ההיבט המגדרי בספר הילדים שלה 'דירה להשכיר'. 

כשעבדה על הספר, בכל פעם שחזרה אליו, בפרצי כתיבתו ובשקיעה אל יאוש ונטישתו, היא התקדמה ונסוגה, שינתה וערכה, ובעיקר ביקרה אותו בחריפות ובאכזריות. חלק קטן מאוד ממנו היא פרסמה בפרקים בעיתון 'דבר', אבל רובו נשאר גנוז, בכתב ידה. כשחשבה, אולי בכל זאת לפרסם, היא התחילה בעריכת פרק הפתיחה, ואז פרצה מלחמת העולם ואי אפשר היה לה בשום אופן לגעת יותר בספר הזה, כשתקראו אותו תבינו למה. אבל בניסיון האחרון הזה, היא גזלה מהגיבור את התואר משורר וסופר. יתכן שזה היה עוד ניסיון להרחיק אותו מעצמה, לטשטש עוד את הזהות ביניהם, שחששה שתהיה שקופה. אבל גם זה לא הניח את דעתה והיא הלכה לעולמה והספר נשאר בגניזה, והיא לא הסתכנה באפשרות של ביקורת, והיא לא הסתכנה באפשרות של אהבה. אהבה שאולי היתה רואה אותו מקבל, ממי שהיו רואים, כמוני, את היופי המיוחד שלו. ספר שהפיוט שבו לא נופל מהחדות ומהעומקים הפסיכולוגיים, שהאוצר התרבותי הגלום בו מתחרה רק בנבואה המהממת שהוא מנבא, בתיאור המצמית והחשוב כל כך, של מהלך העניינים שכל כך קשה לתפוס אותו היום, כיצד הלכה אירופה בעיניים פקוחות אל חורבנה.