Posts Tagged ‘אור’

בריכה של שקט

28 במרץ 2011

כב' באדר/ב'

.

זה אחד המקומות היותר רועשים בעיר, זה אחד המקומות היותר טעונים בעיר, אני הייתי שם בכל סוגי ההתרגשות האפשריים כמעט, בעצרות ובשווקים שונים ומשונים, באירועי שבוע הספר (שהשנה אהיה בהם עם הספר שלי) דרך הפגנות פמיניסטיות, ופוליטיות, וגם באותה הפגנה עם סוף טראגי, באירועים עם המוני אנשים ורעש וצפיפות. והתנועה. והאוטובוסים. והשלטים והרמזורים והציפצופים.

ועכשיו יש שם עוד משהו, אחר לגמרי. עכשיו יש שם בריכה של שקט. כן, גם אני הלכתי לשם עם חשדנות וליגלוג מסויים. אבל לא, זה בדיוק מה שזה.

.

.

אֲנִי יוֹדֵעַ יַעַר, וּבַיַּעַר

אֲנִי יוֹדֵעַ בְּרֵכָה צְנוּעָה אַחַת:

בַּעֲבִי הַחֹרֶשׁ, פְּרוּשָׁה מִן הָעוֹלָם,

בְּצֵל שֶׁל-אַלּוֹן רָם, בְּרוּךְ אוֹר וְלִמּוּד סַעַר,

לְבַדָּה תַּחֲלֹם לָהּ חֲלוֹם עוֹלָם הָפוּךְ

וְתַדְגֶּה לָהּ בַּחֲשָׁאִי אֶת-דְּגֵי זְהָבָהּ –

וְאֵין יוֹדֵעַ מַה-בִּלְבָבָהּ. 

/ח. נ. ביאליק 

.

.

.

.

בריכה, עם מים במרקם של משי, דגי זהב, גומא, לוטוסים ומעקה עץ שנעים להשתרע עליו. להעביר את האצבעות על המים ולהביט בריצודי האור. לתת למנגינה המונוטונית של המזרקה לקחת אתכם רחוק מכאן. למה מה, לא מגיע לכם אחרי כל הרעש?

.

מילה [6]

24 בפברואר 2011

כ' באדר/א'

~

אִתְכַּסְיָא  נ' התכסוּת, נסתרוֹת, הֶעְלֵם.

~

                   .

                   רק ימים רבים אחרי הרגע ההוא

                   ידעתי מה היה הרגע ההוא,

                   רק אז נגלה לי הגודל שלו.

 

                   (כשהיה הרגע

                   הוא היה סתם רגע עצוב

                   רגע שחור חמוץ

                   והעצמי,

                   מכשיר מקולקל)

                   .

                   .

אור ומים

2 בספטמבר 2010

 כג' באלול

 

                                                                                                (לתמי ס.)

האור האחרון, השלם,

עובר דרך ענף של עץ

ונשבר במים,

ושום דבר יפה, לא יפה כמו הַגַּל,

האחד, הזה של הכינרת,

שמואר בשיברי מראת האור הקטנים

ומלקק לי את כפות הרגלים.

 

שיינטוף עלי האור דרך העלים,

שאהיה עלים, ואתעורר,

ועדיין אהיה עלים.

 

בעומק המים אנשים עדיין מנסים לעוף,

אבל האנפות כבר נאספות אל הסוּף,

וידיעת הערב היורד בכנפים הנסגרות.

הארבל מאחורַי כמו כיכר לחם שמישהו בצע, ועכשיו

הוא זורה עליו את מלח השקיעה.

 

אני כבר לא אוהבת אותו, מחשבה עולה, ואובדת

באובך של ההרים, כמו חץ הציפורים שעבר עכשיו,

בוורוד הרך של השמים.

 

הלהבה הניצתת מן הלהט שלה עצמה

18 בדצמבר 2009

בחנוכה אני מדליקה נרות, בכל יום נוסף עוד אחד, מברכת ברכה משלי להפצת האור. והיום מצאתי (בבלוג של שועי רז ברשימות), ציטוט מעימנואל לווינס, שמסביר הכי טוב את מה שאני מרגישה והנה הוא כאן, לכבוד שמונת הנרות שאדליק בערב עם המשפחה שלי.

" חנוכה הוא אפוא לדידנו הפלא שבנר,  שהינו עשיר יותר מן האנרגיות המזינות אותו, הפָּלָא  שב"מרובה" שמוצאו ב"מועט", הפלא שבחריגה-אל-מעבר, שבהתעלות. ה"רזיסטנס" החשמונאי הוא גם האור שיש בו יותר מאשר במקורותיו החומריים. אולי הטקסט התלמודי משיב למלחמה הלאומית – למלחמת ההגנה על התרבות –  את האופק המתמיד של הפלא. מדובר בפלא היום-יומי של הרוח, הקודם לתרבות. זוהי הלהבה הניצתת מן הלהט שלה עצמה: גאון הרוח היוצר את הלא נשמע, אף כי הכל כבר נאמר; האהבה מתלהטת גם כשהיצור האהוב אינו מושלם; הרצון המרהיב לפעול על אף המכשולים המשתקים אותו; התקווה המגיהה אורה על החיים גם בהעדר הטעמים לקוות; אורך הרוח הנושא את מה שעלול להורגו. מדובר במשאבים אינסופיים של הרוח המתעלה, כיוצרת, כבוראת, מעבר לחכמת המעשה של הטכניקות; ללא חישובים, ללא עבר, היא משתפכת, עליזה אל תוך המרחב, מתחייבת לענייני הזולת, בחינם ושופעת נדיבות."

הבלוג של שועי רז ברשימות: http://www.notes.co.il/shoey/63471.asp