Posts Tagged ‘אמנות’

מתחיל במוזיאון ונגמר בצינצנת

15 בינואר 2011

י' בשבט

               

פרק ראשון:   

כבר הרבה זמן שאני אוהבת את הציור הזה, מצאתי אותו במקרה ונדלקתי ולא ידעתי מי צייר ושום דבר אחר, האמת היא שגם לא התאמצתי לחפש. לפעמים סתם לאהוֹב זה מספיק. בשבוע שעבר לקחתי פסק זמן בשביל טיפה לחיות ונסעתי לירושלים. עיר ש(אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, בתור מי שברחה משם לפני הרבה שנים כי היה לה קר…)טוב לבקר בה ביום חורף. פגשתי שתי נשים שמאוד יקרות לי ואחר כך הלכתי למוזיאון ישראל. תישמעו. יפה, יפה מאוד מה שנהיה ממנו. תמיד אהבתי אותו, ועכשיו אפילו עוד קצת יותר. נכון, כבר אין לו את החן המיושן הזה שחיבבתי, אבל הסתובבתי בלי בכלל להרגיש, הלכתי והלכתי, והנה הגיעו הסדרנים, בהולים ודחוקים ומן הסתם כבר עייפים ומרוטים, והודיעו שזהו, המוזיאון נסגר להיום. וואו, איך חלפו שלוש שעות ולא שמתי לב? בין כל היופי והעניין, פגשתי את התמונה האהובה שלי, אמיתית לגמרי, באורגינל! ובכן: ויליאם אדולף בוּגוֹרו, Bouguereau, נערה מחזיקה לימונים, 1899.

פרק שני:   

אתמול בבוקר היה יפה וקר, השכמתי ומיהרתי אל הסופרמרקט. היתה לי משימה והתכוונתי לעמוד בה. ידעתי שאני רוצה, אבל לא קלטתי את מידת הדחיפות. ובכן הייתי יעילה. קילפתי, חתכתי, שפכתי ערבבתי, זילפתי וערבבתי ושוב. וזהו. עכשיו ישבתי לשתות קפה סוף סוף. כן, כמו שאני אוהבת: קפה שחור עם לחם טוב, חמאה ו… ריבה. פתאום הבנתי. השמים כחולים, שקט טוב של יום שישי באוויר, אוויר צלול ופריך, אני שותה קפה עם לחם, חמאה והסוף הממש ממש סופי של ריבת השזיפים שהכנתי בקיץ, ועל הכיריים מבעבעת לה הריבה החדשה שבדרך, ריבת תפוזים. והיא נותנת את ריחה הנפלא ומוסיפה אותו אל השיר הנהדר הזה של יום שישי חורפי שמשי.

              

פרק שלישי:   

כמובן שצריך לצלם קצת, זה הרי כל כך יפה, כל התהליך. ואז אני מבחינה שאל הפריים של הצילום נכנס הציור. כן הציור האהוב הזה. ברור, ציור שתלוי על הקיר בפרק הראשון וכו'… נכון שהנערה בציור מחזיקה לימונים ולא תפוזים, אבל קודם כל זה לא רחוק מאוד, וחוץ מזה שהלימון בהחלט נוכח בריבה: גם המיץ שלו שמשביח את טעמה וגם הגרעינים הרבים, שאפשר בסוף לדוג בקלות אבל מאוד חשובים כי הפקטין שבהם עוזר בהפיכת הפרי והסוכר לריבה.

פרק רביעי:   

זה מה שנהיה מ: חמישה תפוזים קלופים וחתוכים לקוביות, קליפה של אחד מהם חתוכה לרצועות דקיקות, מיץ וגרעינים מלימון אחד וקילו סוכר חום. כל זה התבשל בסיר האדום הנפלא שקנו לי אחיותי מ'תאיר' כשפרשתי מעבודתי שם. הכנת הריבה מחברת אותי מאוד חזק אל שושלת, וזה לא דבר זניח בכלל. העובדה שסבתא שלי הכינה ריבות, ואמא שלי מכינה, וגם אני, גורמת לי להרגיש איזשהו סוג של המשכיות, משהו מיוחד מאוד במשפחה גדועת השורשים שלנו. כי הנה, יש פרי למרות הכל, ואפשר גם לעשות ממנו מתוק.

 

היה לילה מוזר

28 בספטמבר 2010

                                                                      כ' בתשרי 

לא הצלחתי להרדם. נים לא נים, מחשבות באו וכיתרו אותי, וקצת מביך להודות על מה חשבתי. חשבתי על אמנות. בחיי. על המעשה המוזר, הנואל של האמנות, המנסה לתאר את המציאות בנאמנות ככל האפשר, לשקף אותה בצלילות מרבית, ויחד עם זה, באותו זמן ובאותה תנועה עצמה גם לפרק אותה ולייצר אותה שוב, באופנים אחרים וחדשים.

בספר 'החיים הוראות שימוש', ייצר ז'ורז' פֶּרֶק את הדימוי האולטימטיבי לכך. שם, ממציא לעצמו מישהו, פרוייקט חיים מופרך לגמרי (שלא לומר מופלץ) של (אני לא מגלה כמובן בדיוק, תקראו) העתקת המציאות ואז רידוד הולך ומוגזם שלה עד לעובי של דיקט (פשוטו כמשמעו) ובסוף פירוק טוטאלי של כל היצירה ואיוּן מוחלט שלה. חיים שלמים מוקדשים לעבודת פרך הזו ואני תוהה ובוהה, שואלת ועונה לעצמי: כתיבה, זה בדיוק זה, לא? בדיוק כמו מזעור ספינה לתוך בקבוק, או בניית דגם בית המקדש מגפרורים (כמו האיש שזבאלד פוגש ב'טבעות שבתאי'), או מי שמנסה לגדל את הפרח המושלם, או לקבוע שיא גינס בחיטוט באף. כמו כל ניסיון אנושי, המעורר בוז וחמלה גם יחד, לחיות איכשהו קצת יותר גבוה מלאכול/ להפריש/ לישון/ להתרבות/ למות. כמו כל ניסיון למצוא איזשהי משמעות, לחיות קרוב יותר לאהבה מה שזה לא יהיה.

התעוררתי כבר לגמרי, חשבתי עוד, קמתי, כתבתי,

חזרתי למיטה וניסיתי שוב להירדם.

אבל זה התחדד עוד קצת, אז קמתי שוב וכתבתי עוד. אמנות: זה נשמע קצת כמו אמון, קצת כמו אמונה. משהו שנותן עוגנים לקיום הרופף שלנו, התלוש והמיואש שלנו. כמה פעמים בחיים שלנו כבר קורה לנו שהמציאות באמת נראית, נגלית לנו? שהמציאות נכנסת לפוקוס, שמישהו מראה לנו משהו ואנחנו אומרים: וואלה! אבל האמנות עושה את זה. זה מה שהיא עושה. חתיכת מציאות, ולו הקטנטנה ביותר, שבר מראה צלול, מחודד: תמונה. שורה. אבל האמון שלנו בחיים, במציאות, בעולם, בבני אנוש אחרים, מתחזק באותו רגע. אנחנו זקוקים לזה, זקוקים כל כך.

אור השחר עלה, ירח מלא היה תלוי בשמים.

הסתכלתי על הקירות הלבנים החדשים של הבית שלי,

והמשכתי לתכנן היכן אתלה את האמנות. דברים שלי, או מעשה ידיהם של חברים וחברות, של אמנים שאינני מכירה או של אנשים אלמוניים, שיצרו משהו שיעגן אותי אל החיים, שיזכיר לי ויחזק את האמון שלי באנושיות, במשמעות ובאהבה. ואז הבנתי, שזה גם מה שאני מייחלת בשביל הספר שלי, שמתחיל עכשיו לחיות בעולם האמיתי*.

…טוב שאת ליבנו, עוד ידך לוכדת, אל תרחמיהו בעייפו מרוץ,

אל תניחי לו שיאפיל כחדר, בלי הכוכבים שנשארו בחוץ**.

/ נתן אלתרמן

————————————————

* ב-28 בספטמבר 2007 היא נולדה, הטבחית. חלק ממי שהיא הוא פרי המחשבה והדמיון שלי, ואת השאר היא כבר הביאה בעצמה. גיבורת הספר שלי בת שלוש ממש היום, אז הרשומה הזאת, השלוש מאות במספרה (אל דאגה, כשתגמר השנה אפסיק לספור רשומות… טוב, אולי לא) מוקדשת לה באהבה. בשביל מישהי בת שלוש היא כבר הספיקה המון, בהתחשב בעובדה שהיא התחילה לחיות באמת רק בגיל שלושים… את המשאלה שלה ליום ההולדת אני לא אגלה לכם, אבל לי יש אחת והיא ברורה וחד משמעית: שתכירו אותה גם אתם.

** מתוך 'פגישה לאין קץ', השיר ממנו לקוח גם שם הספר.

 

מחוברת לאדמה

5 בספטמבר 2010

כו' באלול

גילת היא האישה הכי מטיילת שאני מכירה.

אני כל כך שמחה שהיא הסכימה להיות האורחת שלי ולתת לי כמה צילומים וציורים ממסעותיה. יש מכאן קרוב, ויש מרחוק ומעוד יותר רחוק, במעורבב. גם המילים הן שלה.

.

.

.

 

 .

                    "צילום הוא בשבילי צייד. אני אורבת לרגע המושלם, לאדם הנכון, לנקודת מבט (קרוב כמה שאפשר, פרט). אני והמצולם שלי משני צידי העדשה. ה- Delay במצלמה הדיגיטאלית שינה את היחסים. ברגע הקליק, המצולם עוד לא ידע שהוא נתפס. ברגע התמונה, שמגיע באיחור של חלקיק השניה, המצולם רואה אותי. רגע אח"כ הוא גם קולט את הרגע".

.

                    "יש לי עשרות ציורים של קנקני תה, ולא פחות צילומים. בימים בהם גרתי במדבר, הקומקום היה החבר הקרוב. בנסיעות, הוא היה התירוץ לעצור. מי שלא מעשן צריך תה כדי לעצור בלי ייסורי תכלית. בעצירות הארוכות הוא היה יושב מולי בארוחת הבוקר, ולא מפריע לי לנהל שיחות מאד מעניינות עם עצמי".

.

                    "כשאני מציירת אני זורעת. אני צריכה להיות במקום, לחוות אותו להוציא מחברת, ציפורן, מים. בעיקר להתבונן ולהרגיש. הזמן מחליט אם הרגע יצמיח ציור. יש כאלה שלוקחים רגע. יש הרבה שיתלשו. על כל ציור שלי שאני מסתכלת, אני חוזרת להיות אני, ברגע, בנוכחות. מחוברת לאדמה".

 

~

גילת פָּרָג כמו כל האורחות שלי היא אמנית. אנימטורית ומרצה לאנימציה, שהקימה וניהלה את המחלקה לאנימציה בבית הספר לאמנות 'מנשר' ומלמדת ב'בית-ברל' ו'בספיר', גילת עושה סרטים* ומארגנת דברים נפלאים שקשורים באנימציה**, וחוץ מזה, היא חברה שלי. אלא מה?

 

————————————————

* כמו 'פֶיָה ביפו' יחד עם תמי ברנשטיין.

** למשל האחרון, היה ניהול אמנותי של תחרות 'אסיף' מטעם אסיפ"א ישראל, בפסטיבל הקומיקס והאנימציה 'אנימיקס'.

 

מה איכפת לו לעץ?

21 ביוני 2010

                                           ט' בתמוז

 

יומן ים 17

            ~  מצאתי היום בול עץ סחוף

עץ מהים 1

         ~  ~    קטן אמנם אבל מלא מבע

עץ מהים

  ונזכרתי בעבודות מעץ סחוף,  שליקטתי…

Victor Stuart Graham

     ~ ~~   בחופי האוקיינוס האינטרנטי הגדול,

Margaret Mellis Bottom of the Deep Blue Sea

      ~ ~    ~     כשהפלגתי עם ידידי השפן לאור הירח.

Robert Race

צהוב זה כמו לרוץ

14 במרץ 2010

האורחת שלי הפעם היא גילת זולר. אני כל כך מאושרת להציג את הסידרה הזו של שבעה פורטרטים, וממליצה לכם לראות אותם הכי גדול שאפשר.

 

 

 

 

 

 

 

 

גילת היא מעצבת, מאיירת ובעיקר ציירת. כשגמרה את הלימודים במכללת ויצו לעיצוב שבחיפה, עבדה כמעצבת ומאיירת במקומות שונים, ביניהם… גן החיות שבחיפה (כן!), וגם זכתה בפרסים על עיצוב בול ועיצוב אריזה. מאז שעברה לפרדס חנה היא מתמסרת לציור. היא הציגה כבר במספר תערוכות קבוצתיות, היתה לה תערוכת יחיד בגלריה שבגן-שמואל, שנקראה 'צהוב זה כמו לרוץ', וחלק מהפורטרטים האלה הוצגו במוזיאון 'ינקו דאדא' בתוך עבודת קיר של שש תמונות, בשם 'אביב'. גילת היא האמא של רוני  בת ה-18 ומיכל בת ה-14. אם הייתי יכולה לכתוב כמו שגילת מציירת זה היה עושה אותי נורא שמחה. 

קווים פשוטים

18 בינואר 2010

השבוע עבודות של מירב כהן.

 

             מתוך הסדרה: חוף הים של תל-אביב

                 

                ארטיק   מתווה לאיור ל'עכבר העיר'

 

                   

            סנדלים   מתווה לאיור ל'עכבר העיר'

 

              

            פלאפל   מתווה לשער ל'עכבר העיר'

 

ציפור 1  טכניקה מעורבת

חומרים: שאריות פסולת בניה עירונית (עץ וחווקי פח)

 

ציפור 2 מתווה לפסל, חומרים: חוט מתכת

 

  

יונה  צמד מחזיקי ספרים מתוך סדרת מוצרי simple Lines  

חומרים: נירוסטה בחיתוך בלייזר

 

מתוך סדרת איורים לכבוד 100 שנה לתל-אביב

    אופניים ועמוד

  אופניים ומרפסת

 

מירב כהן היא אמנית רב-תחומית, המשלבת בעבודותיה פיסול, עיצוב, איור ומגזרות נייר.  מירב בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, ובעלת תואר שני מאוניברסיטת מידלסקס בלונדון.  מרצה כיום בחוג לעיצוב תעשייתי במכללת הדסה, ירושלים.

*וחוץ מזה היא גם חברה שלי, ראיתם, ראיתם את כל זה, נהדר נכון?

הבלוג של מירב: http://meiravcohen.wordpress.com/

 

קוסמת

12 בינואר 2010

             והפעם, עבודות של רומית ברגר.

   

                 

רומית היא הקוסמת של הדברים הקטנים. היא יוצרת בכל החומרים האפשריים ועושה חיבורים בין ישן וחדש, נמוך וגבוה, מתוק ועצוב. היא מפסלת בובות קטנות, חיות דמיוניות, עושה קולאז'ים ומעניקה מגע מיוחד גם לכלים יומיומיים. בכל מקרה זה תמיד יפה שהלב כואב. היא גרה בפראג, בבית שכולו עבודת אמנות והוא צופה אל עיר של זהב.  

                        

אפשר לראות עוד מהעבודות של רומית, באתר שלה:                   

www.romitcom.com 

 

בהיר וקיים ועוטף

14 בדצמבר 2009

שני שירים ושלושה ציורים של תמי ברקאי.

*

הוא דפק על הדלת ואני פתחתי  הוא דפק על הדלת ואני פתחתי

לא שאלתי והוא לא הסביר

שבועות חיכיתי ובעקשנות

טוויתי רשת להפיל לתוכה את עצמי

הוא בא רק כדי לעזור.

על פני הקרקע חייכנו נימוסים

אבל כל מילה הורידה אותנו עוד ועוד

זה אל מרתפה של זו.

חיות תת קרקעיות היינו שנינו, לא התנצלנו

על הלכלוך, על הטחב

ולא הצלחתי אפילו לומר,

תראה כמה רחב המקום הצר הזה וכמה ריק

וכמה הכול בו בהיר וקיים ועוטף.

כשהסבתי את פניי בטני כבר הייתה לכודה

בין אצבעותיו, מטרטרת כמו מנוע המכונית בה ייסע הרחק ממני.

*

אני והרוצח יושבים על מיטה

בתוך טירה ריקה.

איך ידעתֳ שאני לא אספר?

אני שואלת

והוא עונה בפשטות:

את ידעת בעצמך.

אני שותקת והוא מתחיל לחדד עפרונות

בזה אחר זה

במחדד גדול שהוא אוחז ביד אחת

וביד השנייה מסובב ידית.

אני הולכת במסדרונות,

מתאמצת לשמור שפתיי סגורות,

כי השיניים שלי נופלות, או

מתנדנדות לקראת נפילה,

אני מרגישה את הרעידות הקטנות ואת

הלָבָּה בחלל הפה,

וחושבת לעצמי

איך יכול להיות

שכולן בבת אחת

תמי היא אמנית, כותבת, מטפלת שיאצו, מתרגלת ויפאסנה,  משתדלת להיות בחברתם של אנשים טובים, מילים מעניינות, ספרים, חתולים, דברי מתיקה וטמפרטורות נוחות.

אפשר לפגוש אותה גם בבלוג שלה, שנקרא ים אדמה