Posts Tagged ‘בית’

חתולה שחורה [18]

18 במרץ 2011

יב' באדר/ב'

.

זה ברור שהיא יודעת שהיא מפריעה לי לכתוב.

מתיישבת, מניחה קצה של רגל על המחברת,

ומסתכלת לי ישר בעינים:

תכתבי, תכתבי, אבל אל תשכחי, מי כאן היד שמאכילה אותך אהבה,

של מי הכף שנפשך בה טרופה. ואז היא מניחה את הראש על הרגל.

ספינקס, שומרת צעדי כתיבתי,

מרעידה את האוזנים, מסמנת לי תשומת לב מתמדת.

* השולחן הוא משטח עץ גדול,

מצוייר ביד חופשית, בצבע אוקר על כתום כהה:

מפה תמידית. בפינה אחת שלו

ערימת ניירות בכל מיני צבעים וגדלים,

מול הערימה קערה עם זיגוג כחול מנוקד זהב,

מלאה באבנים קטנות מהים.

לידה, כוס יין גדולה עם שארית קטנה:

שתי לגימות בערך ואז אלך לישון.

בינתיים אני כותבת במחברת עם דפים צהובים

שמונחת בפינה השלישית של השולחן,

ברביעית, היא,

שמאבדת את הסבלנות:

כמה זמן את חושבת שאוכל לשבת בשקט?

אני חתולה, לא השראה.

.

.

.

ציפורי הבית

23 באוקטובר 2010

.

.

.

.

.

.

.

 

 

.

.

.

.

נכון, כבר היה מסע צפרות אחד בבית, המסע הקודם היה באוגוסט בתקופת המסעות שלי.

וזהו, אחרי ציפורי הבית, קצת מציפורי החצר.

.

יש איפה לחלום

21 באוגוסט 2010

יא' באלול

.

יתכן שזה פשוט הקסם של שבת בבוקר, ויתכן שזה היה קורה בכל מקרה, אבל עושה רושם ששתינו הבנו את זה, התחלנו בכל אופן: אנחנו בבית. החתולה גילתה איפה שותים* בבית הזה וגם איפה חולמים:

.

היא, במרפסת הקטנטונת שלה בחלון, ואני במרפסת שלי הקטנטונת עם קפה שחור ולחם בחמאה וריבה, והשמים כחולים והצאלון לוהב, ומה צריך יותר מזה?

* מה שלא ברור עדיין זה היכן חיים, שכן אנחנו מוקפות בהרי הרים ומדבריות רחבים, ואוקיינוס גבה גלים, שכולם כולם עשויים מארגזים, ואת זה אני אחסוך מכם, מי שלא חייב לא חייב.

הבית הריק

20 באוגוסט 2010

י' באלול

אני אומרת שלום, לבית שקרוב לשמים.

חזרתי לכאן לטאטא, לצלם צילומים אחרונים ולקחת את החתולי.

.

.

.

ועוד מעט אהיה בביתי החדש/ישן.

שבת שלום.

 

הכל ארוז

19 באוגוסט 2010

                            ט' באלול

 

 

 

כאן הכל ארוז. אני מוכנה.

ושם הכל מוכן. לקבל את פני.

ואני לא מתרגשת, לא שמחה,

אני רק עייפה מאוד.

שמישהו יעיר אותי

בשבוע הבא.

 

מכשפה על מגב

18 באוגוסט 2010

ח' באלול

 

אני הולכת להתוודות עכשיו. תחזיקו חזק. אני לא אוהבת לנקות. לא, בואו נקרא לילדה בשמה המפורש: ספונג'ה. אני לא אוהבת לעשות. תנו לי לרחוץ כלים מבוקר עד ערב, תנו לי לסדר ולסדר ושוב לסדר, אבל לא, אל תגידו לי לרחוץ רצפה. וגם לא לנקות אבק*. בקיצור בכל מה שקשור לניקיון זה לא ממש אני. וזו עוד סיבה למה אני אוהבת לעבור דירה. הזדמנות לעבור חפץ חפץ, תמונה תמונה, ספר ספר, ולנקות. לנקות באמת. לבוא לבית החדש ולנקות אותו כדי שיחכה נקי לדברים הנקיים שעכשיו יבואו אליו. לתלות תמונות נטולות אבק, ולקפל בגד בגד ולהכניס לארון,

להתחיל דף חדש.

טוב, אז להתראות, אני טסה אל משימת הניקיון הבאה!

 

————————————————

* אבל ניקוי ארובות? זה בדיוק בשבילי!

 

הפִּלְפל הוא בית, שבו האורז מארח צימוקים וצנוברים

17 באוגוסט 2010

 ז' באלול

אתמול מישהי שאלה אותי אם אני בשלנית, כמו גיבורת הספר שלי, שנקרא 'נשיקה של טבחית'. אמרתי לה שאני מבשלת בשביל הכיף ובשביל מי שאני אוהבת אבל לא, לא כמוה.

הדבר הכי חשוב שעשיתי כאן בבית הזה (חוץ מלחיות, שזה חשוב מאוד ולא מספיק מוערך), זה שכתבתי כאן את הספר שלי. הראשון, זה שעכשיו עכשיו עכשיו, מגיע לדפוס. זה שיראה את אור העולם בקרוב, ואני מקווה שימתק לו האור הזה. כתבתי אותו כאן בבית הזה, כאן שמעתי את הבשורות הטובות שקשורות בו וגם את המפחידות והמייאשות, ואחר כך שוב טובות… כאן חייתי כל הזמן, מהרגע שהגיבורה של הספר צצה בתוכי, קפצה כמו אתנה, ממצחי, כשהיא שלֵמָה לגמרי, ורוצה שאספר אותה כבר, ועד עכשיו.

ועכשיו אני נפרדת משניהם, מהבית ומהספר. זה יוצא ממש ביחד, שאני עוזבת את הבית הזה והספר עוזב אותי, כלומר הוא לובש את כריכתו החדשה והיפה, ויוצא אל העולם, בעוד כשבועיים הוא יגיע לחנויות. פחד והתרגשות, שמחה וחרדה, רצון לצחוק ולבכות בכמויות שוות, וגדולות מאוד. אז זה לכבוד הספר שהנה הנה תיכף יוצא ולכבוד הגיבורה שלו:

מתחילים מזה שבוחרים פלפלים קטנים, אני אוהבת למלא את האדומים (אבל אפשר גם את הירוקים. ואם אותם, אז כדאי את הבהירים). חותכים בעדינות את הגבעול ומוציאים את העיגול המכיל אותו. מרוקנים את הפלפלים מהגרעינים וכו'. במזלג או קצה סכין מחוררים את פני השטח שלהם סביב סביב ככה שהרוטב והטעמים יספגו בהם יותר טוב וזמן הבישול גם יתקצר מעט.

מטגנים בצל וכשהוא שזוף יפה מוסיפים לו את ירק התיבול הקצוץ שאוהבים (אני חולה על כוסברה), חופן צימוקים שהושרו מעט לחיזוק הביטחון העצמי, וחופן צנוברים. נותנים לכל החבורה השמחה הזו להיטגן קצת, תוך שמתבלים במלח פלפל ומיני תבלינים אחרים שאתם אוהבים (אני אוהבת מאוד את התערובות האיטלקיות), ואז מוסיפים אורז ומטגנים עוד שניה בלבד תוך הערבוב.

עכשיו הכיף. ממלאים את הפלפלים בתערובת, עד לגובה שני שליש בלבד כי האורז גדל בבישול, וסוגרים את המכסים. אמנם לא כתבתי כאן כמויות אבל לעשרה פלפלים מספיק שלושת רבעי כוס אורז בערך. מסדרים אותם בסיר שהם ממלאים בדיוק בקומה אחת, שיהיה להם צפוף ונעים. אם נשאר מילוי אז פשוט מבשלים אותו עם הפלפלים והרוטב והכל בסדר.

מערבבים קופסת רסק עגבניות במים ושופכים מעל לכובעים שלהם ככה שאף פלפל לא ירגיש מקופח. עכשיו אפשר לתבל עוד קצת במלח ופלפל וכדאי גם במעט סוכר ומיץ לימון. אפשר להוסיף עוד מים, אבל לא לכסות את הפלפלים לגמרי, רק עד המותניים…

מבשלים וכשרותח מנמיכים, בודקים באהבה, ומדי פעם עם מצקת שופכים מהרוטב לתוך הפלפלים, האורז צמא.

אח זה טוב, זה טוב.

פיל (שחור) לבן

16 באוגוסט 2010

ו' באלול

פעם, לפני היות לי בלוג, כדי לאמן ולרענן את הכתיבה, ביקשתי מתמי (משוררת, אמנית, מטפלת שיאצו וגם נמרת לוטוס וחברה שלי), שתיתן לי תרגילים בכתיבה. זה היה מעניין. התרגיל הראשון שהיא נתנה לי היה לחשוב מהו הדבר הכי מיותר שיש לי בבית ולכתוב עליו. ואז גיליתי לתדהמתי, שהדבר הכי גדול בבית שלי הוא גם הדבר הכי מיותר, והוא אהוב עלי עד מאוד. איך מיישבים את כל הדברים האלה ביחד? בואו נקרא לזה בשם: פיל.

טוב, בסדר, אין לי פיל, אבל יש לי פסנתר.

מצד אחד, אני כמעט אף פעם לא מנגנת. למה? כי צריך הצטרפות של תנאים: שיבוא לי לנגן, שאהיה במצב רוח נטול בושה וחשבון ושזה יקרה בשעה שזה לא יפריע לשכנים. אז זה יוצא די נדיר. מצד שני… אחחח…. פסנתר חברים, פסנתר! יצור מלכותי, זקוף קומה ויפה למרות גילו המופלג, למרות הטלטלות הבכלל לא רחמניות שעבר בחייו, למרות ההזנחה, יצור אלגנטי מאין כמוהו בעל צליל טוב, באמת טוב. וכשכבר קורה שאני מנגנת… אוהו, אני שמחה, שמחה מאוד.

אבל עכשיו אין ברירה, כי כמו שכתבתי כבר, יש להצטמצם ואי אפשר לקחת רק רבע פסנתר. אז אני שולחת אותו לשי, מפקידה אותו בידיו וסומכת עליו בשני דברים: שישמור עליו, ושיכתוב עליו שירים יפים.

אני, נזכרת היום במעוף הפסנתר כשהגענו לכאן,

והחברים, הצטלמו איתו תמונת פרידה.

 

נארזים בלתי ממושמעים

15 באוגוסט 2010

ה' באלול

כשאני אורזת את הבית שלי לקראת מעבר דירה, החפצים שלי מתחילים להתנהג כמו אנשים שנקלעו לתחנת אוטובוס, או לתור בקופת חולים. הם יוצרים התאגדויות זמניות, חבורות אד-הוק, קואליציות מוזרות, התקהלויות לא לגמרי חוקיות, קנוניות, התלחשויות מאחורי גבי, מרידות שקשה להכניע, התלקחויות שקשה לכבות. החלטתי להפיק מזה את המירב. אם הם מתעקשים, אז שיהיה להם לבריאות, אני את שלי יכולה לעשות. אני יכולה לצלם אותם, להיות הפפארצי של הדוממים הגחמניים האלה, של החפצים שלי שמאוד מאוד מתרגשים לעבור דירה.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

 

————————————————

* שתי לטאות הענק, הצהובות והיפיפיות שלי נקראות הספרניות, מכיוון שעליהן נשענת כוננית הספרים הקטנה שנוטה להתנדנד…

הירוק שבבית

14 באוגוסט 2010

ד' באלול

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.